תורת פרויד הלא אינה תורה “מתימטית”, שאין אחריה כלום. זוהי הסתכלות בחיי הנפש, שמסקנותיה המדעיות עדיין צריכות עיוּן. מה שיש בה מן האמת ידע כל איש בינו לבין עצמו גם קודם לכן, אם אך הקשיב אל פנימיותו בחשאי, ולאידך – אי אפשר שלא למצוא כאן הרבה, ביחוד בהסברת החלומות, שאינו נקי מסכוֹלסטיקה ושאינו מניח את הדעת כל עיקר. סוף סוף ישנם דברים בחיי הנפש, הנפש המתנועעת בחללו של חוץ, שהפּרופסור היושב אוהל אינו יכול להשיגם. פרויד קורא תגר על מתנגדיו (וכאלה לא מעטים בין חבריו למדע), שאין הם מודים בו אך בעטיה של יהדותו, אבל, במטותא, וכי מפני שיהודי הוא עלינו לקבל את תורתו בלי שום פקפוק?

ברם אצלנו (רק אצלנו!), בספרות ובעתונות, בעברית ובאידית, מתהלכת עתה הטרמינולוגיה הפרוֹידית כמושכל ראשון. הנך פותח איזו חוברת שהיא – וה“תסביך” מבליח לנגד העינים! לכל פּרובלימה יש “קוֹמפּלכס” מן המוכן. זה מסתבר בתסביך פלוני וזה בתסביך פלוני. היאך הם יודעים את כל התסביכים על־פה ובאיזו אמונה הם מתיחסים להם. ב“צוקונפט” הניו־יורקי, למשל, עמל סופר צעיר אחד לבסס את דוֹסטוֹייבסקי כולו על תסביכים. צד ידוע באחד ממשוררינו ניסה להסביר מבקר ב“העולם” גם כן בתסביך. ושמא לא עמדתם עדיין על הבנת המהפכה הידועה, שחלה בנפש פורד, מפני מה היה זה אנטישמי קודם וחזר בתשובה אחר כך? אף כאן… תסביך! עיין “הדואר”.

אנשים משונים, עם השקפת עולם “תסביכית”.