אחד־העם אומר במקום אחד, שאילו בא אליו איש וביקשוֹ שילמדהו את התורה כולה על רגל אחת, היה אומר לו: לא תעשה לך פסל וכל תמונה! כאן מופיע לפנינו אחד־העם לא רק כשונא הנצרות, כי אם גם, ויהי זה בלא־יודעים, כ“מתנגד”. בולטת כאן התקוממות מהותית נגד ההגשמה בכל גילוייה, מה שמעמיד אותו בשורות התורנים־המתנגדים בניגוד להמקובלים והחסידים.
פילוסופי החסידות ומשורריה רואים במתנגד את האדם היבש, ללא קורט שירה ודמיון, אבל באמת אין הדבר כן. אותו הרב המוצק ב“בין שני הרים” של י. ל. פרץ, אותו הפּטריאַרך הנהדר, עם “גבות־העינים העבותות והזקן המגודל, הארוך־הארוך, שקצהו האחד היה תחוב לו מתחת לאבנט והשני רעד על גבי האבנט”, – לא היה “יבש” כל כך, כפי שרגילים לחשוב. אדרבא, מתוך שאלוהותם נשגבה ונאצלת היתה יותר מדי, לא סבלו את ציורי האלוהות שבקבלה ובחסידות. הם הרגישו באלה מעין מה שאנו הרגשנו בילדותנו כשראינו ב“הגדה” את תמונת משה רבנו, היאך הוא מכה את המצרי (או אפילו את משה של מיכל אנג’ילו): אי־התאמה למה שנשאנו בלבנו עד עתה…
גם בחסידוּת אמנם, ישנה ביאת־כוח להפשטה (“לית מחשבה תפיסא ביה” ועוד), אבל זו בטלה ברוב של הגשמה. כי על כן לא היתה דעת התורנים, גדולי־המוח, נוחה מזו. האלוהות הבלתי־נראית, שריחפה על פני ה“תוספות” ו“המהרש”א" וה“יורה־דעה”, היתה נעלה הרבה מהאלוהות הנראית של הקבלה והחסידות.
היהדות התמציתית, השפּינוֹזית כביכול, שאותה ראה אחד־העם גלומה ב“לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, אותה היהדות העליונה, שמפעפעת בכל הטהור והנאצל בנו בכולנו, אינה סובלת, כנראה שום צל של הגשמה, שום אופי אישי באלוהות, ויהי זה דק מן הדק. כל תמונה – לרבות אפילו ה“אתה” של מרטין בּוּבר!