כשעמל הדורות הולך לאיבוד, כשהכל מתבדה ונפסד, פונים, כרגיל, אל הנוער ומבקשים בו את ההצלה. מיואשים מבני הדור החולף, אנו נאחזים בנוער האנטוּזיאסטי, העֵר לקראת כל יפה ונשגב, ואומרים להתחיל בו את הכל מבראשית. אבל הטרגיקה היא זו, שגם בנוער עצמו ישנם יסודות שונים. יש נוער ויש נוער! יש גם נוער פאשיסטי והאקנקרייצלרי. יש גם נערים מנוּולים. בחטמו יתנכר נער!
ודוקא הללו, מנוּולי החוטם, ידם תמיד על העליונה, כי הם הרוב והם הם הקופצים בראש. ומהי ההיסטוריה האנושית כולה, אם לא המלחמה הנצחית בין המיעוט הסימפטי ובין הרוב האַנטיפטי? הסתכלו נא בחטמו של היטלר! כאן, כאן מקור הרעה. הפרובלימה היא בעיקר פרובלימה ביאולוגית. אילו אפשר היה להעמיד אך בני־אדם סימפטיים – וסדר־העולם האידיאלי היה מתהווה ממילא. עכשיו – כל החתירות הנעלות מתנפצות אל כל חוטם, שהניווּל הוצק בו מלידה.