לוגו
קמץ אלף
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ליעל


בשנה הראשונה ללימודי, כשהייתי כבן שש או שבע, למדתי לקרוא עברית. למדתי במהירות עצומה, תוך כמה ימים צרפתי אותיות. אחרי שבוע שבועים הגיתי הברות. ובתום החודש הראשון כבר אמרתי מלים שקראתי אותן מן הנייר. בימים הראשונים הייתי אומרן בקול, מרוסקות קצת ומחולקות להברות. אחר כך הגיתי אותן בשפתי, בשקט. לבסוף בלחישה, בלשון, בשפתיים שאינן נעות. היום אני יודע לקרוא בתוכי. יש אומרים: בלב. שהעינים רואות והלב קורא. אני איני יודע. לא כל הדברים שאני קורא היום נכנסים אל הלב. מלים רבות אני קוראן באקראי, בלי כוונה, רק מתוך שהעינים רצות עליהן. כמו ריחות החודרים לאף בלי רצון. כמו צלילים מרגיזים, הבאים באזנים רק מתוך שאין עליהן מחסום.

הספרים הראשונים שקראתי, היו ספרי־ילדים. מנוקדים, מצוירים, באותיות ענקיות ושחורות. ריחם של הספרים היה מיוחד. עד היום אינני יודע מה קסם לי בריחם. ההיה זה ריח הדבק, או ריחה של כריכת הקרטון, או ריח הדפוס? וגם היום, כשאני נוטל לידי ספר חדש, מיד אני מקרבו אל חוטמי ושואף את ריחו המיוחד בחזקה. ריח הספר הטרי, שעלה מן הדפוס, הוא מן הריחות היותר אהובים עלי. זהו ריח שאינו מתיישן ואינו נמאס לעולם. כמו ריח הלחמניות הטריות בבוקר, או ריח האדמה, אדמת־הקיץ, הסופגת אל תוכה גשם ראשון.

אחרי הספרים התחלתי לקרוא מודעות, עטיפות של ממתקים, ניירות אריזה. שלטים ועתונים. הכל, כל משטח שנשא על גבו אותיות מרובעות אלו, שזה עתה הסגירו בידי את קסמן וסודותיהן. ביצר של בלש שאינו נלאה פענחתי כל כתובת, כל מלה, כל שירבוט. אחרי כמה חדשים קראתי מהר, מהר מאד. בלעתי את כל הספרים שהיו בגן. פעם פעמיים ושלוש. הגננת החלה מביאה בשבילי ספרים מספריית בית־הספר. בתחילה הספרים הקלים, המנוקדים, ולאט לאט גם את הקשים יותר, חסרי הניקוד. ספרים עבים יותר ורציניים יותר, שאת רובם לא הבנתי. הקריאה הפכה לי לרעב. לצמאון אדיר, לתאוות נפש.

פעם אחת ביקשתי מהגננת ספר, והיא אמרה לי:

“די, מספיק. אתה קורא יותר מדי”.

“אבל אני מוכרח לקרוא”, אמרתי לה.

“אסור לקרוא ספרים שלא מבינים”, אמרה.

“אבל אני נורא רוצה, אני משתגע לקרוא”, התעקשתי.

“אז תקרא עתונים”.

ככה התחלתי לקרוא עתונים.

אחרי שנים, כשהייתי נער, בלעתי ספרים בתיאבון כביר. המורה לא שבעה נחת מקריאתי המהירה. היא חששה שאיני מעכל את הדברים שאני קורא. ספרי הנעורים שקראו חברי, החלו לשעממני. הרגשתי שאני יוצא מתוך עולם אחד ועובר לעולם אחר. בעולם החדש היו ספרים חדשים. ספרים קודרים, אכזריים, קשים מאד להבנה. המורה לא השלימה עם זה:

“הספרים האלה אינם בשבילך”, היתה אומרת.

“אלה ספרים הרסניים ואתה עודך נער. חכה, בעוד שנים, כשתגבש את נפשך תוכל לקראם. אבל עכשיו עליך להזהר מהם. ולהתרחק מהם. מדוע שלא תקרא את רומן רולן? ראה כמה יפים סיפוריו של טולסטוי”.

אבל אני לא נכנעתי. הספרים האסורים משכו אותי כבחבלי קסם. מה יש בהם בספרים הנוראים ההם, שהמורה כל כך יראה מכוחם ההרסני? הספרנים לא נתנו לי את מבוקשי:

“זה לא בשבילך, ילד. אתה עוד קטן מדי בשביל זה”.

בלילות הייתי מתגנב לחדר־הספרייה אחוז התרגשות משונה, וסוחב מן המדפים את ספרי הנחשקים. לפעמים הייתי להוט כל כך, עד שהייתי פותח אותם, בסתר־החורשה, וקורא בהם בו בלילה, לאור הירח. הייתי מחביא אותם במטתי, בין המצעים, מתחת למזרון. חברי היו מטמינים תחת מזרנם תמונות־עירום ואנציקלופדיות של חיי־המין. אני החבאתי את קפקא וקמי, את ספריו המרגשים של דוסטויבסקי. המורה דיברה בכתה על ‘מהנדסי־הנפש’, ואני הזיתי בפרקי ‘אמריקה’. המורה קראה לפני הכתה מתוך ‘הטייס הקטע’, ואני עקבתי בהתרגשות אחרי תנועותיה המשונות של גרושנקה. בערבים, בשיחות הנרגשות, סחו הבנות על אהבתם הטהורה של פייר ונטשה, ואותי רדפה התנהגותם המזורה והמגרה של האחים קרמזוב.

ושוב, אחרי שנים, ערב גיוסי לצבא, הייתי נרעש מאיזה מקרה לא טהור שקרה לאחד מחברי. הוא הסתבך בעסקי רכוש. כלומר רכוש שאינו שלו. בתמימותי האמנתי בכוחן של המלים לשנות את האדם. כל ערב הטפתי לו מוסר. הוא ישב ושתק. ואני התחממתי והלכתי. לבסוף, מתוך רתחה, קמתי ונטלתי את ‘החטא וענשו’ מעל השולחן. זרקתי את הכרכים בפרצופו. אחד, שניים ושלושה.

“קרא”, צעקתי בחמתי, “קרא את זה ותתחיל להיות בן־אדם”.

תגובתו החריפה היתה מדהימה. הוא חטף סכין מטבח מן המדף, ופרץ אלי בריצה. התפתח מרדף קטן, אך סוער. חברים שהוחרדו בשל הרעש השלימו בינינו, בעל כורחנו. מאז אינני קורא את דוסטויבסקי. חדלתי להאמין בו. עובדה, הוא נכשל באותו אדם ולא החזירו למוטב.

אותה תקופה בערך התאהבתי באיזו נערה. אהבה נהדרת, בתולית. התראינו מעט מאד, אבל כתבנו המון. מכתבי־אהבה ופתקאות־אהבים. הערות מחכימות בשולי ספרים יפים, ופירושים אישיים לשירי־אהבה שקראנו. מתוך כתיבת המכתבים הגעתי פעם לכתיבת איזו רשימה קצרה. אינני זוכר היום באיזה ענין, אבל אני זוכר שמשפט רדף משפט, מלה נתלתה במלה, וכל ענין נחרז בחברו. איזה ערפל שקע בתוך עיני משעה שכתבתי. ומין המייה לחשה באזני. הזעתי, ונשימתי כאילו התקצרה קצת. נדמה לי שעבר עלי איזה ריגוש מוזר. עובדה, אבל כשסיימתי את כתיבת הרשימה, הרגשתי ריקנות משונה. איזו נחת, איזה שחרור ממאמץ וממתח. פשטתי רגלי לפנים, ונשמתי עמוקות. לאט לאט באה אל תוכי איזו קלילות. התחלתי לשרוק לעצמי איזו מנגינה עליזה, שהיתה מהלכת אז בצבור. ופתאום קמתי, יצאתי מן החדר, בצעדי ריצה כמעט סובבתי במדרכות בתוך הלילה. ושרתי לי בקול חזק. משום מה שמרתי בידי אותה רשימה. מכתבי־האהבה שכתבתי אז כלו ואינם. ואת שירי־האהבה, שהטלתי בהם אז מיני סימנים, כבר איש אינו קורא היום. הפתקים הקטנים והרבים, פתקי־האהבים, התעופפו ברוח, ואת אהובתי הראשונה, אהובת נעורי העדינה, כיסו גלי השנים האפורות. פעם, בדרך מקרה, פגשתי ידיד, משורר מתחיל. התפתחה בינינו שיחה ואחר כך גם יחסי ידידות קצרים. הוא הראה לי משיריו, ואני הראיתי לו אותה הרשימה הקטנה.

“כן, מענין”, פלט מתוך הרהור, “תן. אקרא עוד פעם”.

למחרת נפגשנו שוב. שוחחנו על שירה, על ספרים, על נערות, לפתע שאל: “ואת גנסין, אורי ניסן גנסין, קראת?”

“לא”, אמרתי, “מי זה בכלל?”

כך התוודעתי לגנסין. לאורי ניסן המעונה. לאחר שגיליתי אותו, שקעתי בו. בתאוות נפש, באיזו שקיקה מוצצנית. קראתי את מכתביו, את תרגומיו, את סיפוריו הראשונים. ולבסוף גם את סיפוריו המיוחדים, האחרונים. הם הדהימוני. הרגשתי כאילו מתוכי מתפרצות המלים שכתב. אני זוכר שתקופה מסוימת חיקיתי אפילו את חתימתו המוזרה, היפה. הוא היה חותם בתחתית מכתביו “ממני, אוּריניסנך”.

ואני כמעט התעלפתי מן החמדה הזו. לנערתי כתבתי ללא בושה “ממני האוהב אותך, אלישעך”.

בלילות הטלולים היינו מטיילים על הכבישים, בין הפרדסים. ידה בתוך ידי, ושערה היה מדיף ריחות נפלאים. לבי היה מתחמץ בקרבי מעוצר תשוקה ומעוצר נעורים. ושפתי היו ממלמלות:

“…והבשר, אוֹי הבשר, אינו נותן מנוח…”

ממש כדברים שקראתי אצל גנסין. לפעמים תפסתי בלבי, ביד שמאל, וכמו הרגשתי אילו עויתות כאב. מרוב אהבה מיעטתי בשינה, ולבי התקפץ לו במקצבים משונים. הייתי משוכנע שכמו גנסין גם אני נגוּע באיזו מחלה חשוכת־מרפא. משום מה קבעתי שזו מחלת לב. בלילות קיץ טרופים הייתי מתהפך על משכבי, מתקשה להרדם. וכמו הייתי שומע מאחורי הקיר את אהובתי לואטת:

"והיה כי ישוב מנוּדוֹ ובא אל ארצי

אני אהיה שלווה…"

אחר כך, אחרי שנים, תמהתי מנין לו לגנסין פסוק נשי מובהק זה. מישהו אמר לי שאין זה פסוק משל גנסין. אלא תרגום שתרגם משירת אידיש של איזו משוררת. גם אם אין זה נכון הרי זה מתקבל על הדעת, אולי היה איש חולה, אבל אשה ודאי שלא היה.

מותו של גנסין בגיל צעיר היה לי כמו נבואה. כמו איזו הבטחה אפוקליפטית. הייתי משוכנע שלא אאריך ימים. כל כך הרביתי לחשוב על כך, עד שהתחלתי מאמין בזה. הייתי יושב עם אהובתי, מסתכל בעיניה, ושואל: “אם אמות, תזכרי אותי?”

היא היתה מצטחקת בבטול. שגעונותי רק הגדילו חיני בעיניה. ואני חזרתי ושאלתי:

“הגידי, באמת, תזכרי?”

“בטח”, היתה אומרת, “אותך אי אפשר לשכוח”.

הוי, כמה מתקו לי מליה השוקטות ורוחה הנעימה. בתמורה כתבתי לה מכתבי אהבה נהדרים, כתובים במשפטים ארוכים ארוכים. ללא סימני פיסוק. רק סימני קריאה מודגשים, מוקפים בסוגריים הייתי מפזר בהם, כדי להגביר בה תחושת אהבתי. הנה כך, למשל:

“…אהובת חיי אני מבקש לאהוב אותך תמיד תמיד עד שנזקין ועוד אחרי זה אפילו…”

אחר כך הייתי עובר שנית על הכתוב, ומטיל בו את סימני המיוחדים. הנה כך: “…אהובת חיי! אני מבקש לאהוב אותך!! תמיד תמיד עד שנזקין!!! ועוד אחרי זה אפילו!…”

היום כרכיו של גנסין מכוסים קורי עכביש על מדפי. כמעט ואינני נוגע בהם. אולי חושש אני מן היופי היתר שבהם. מתועפות החמדה שתשפענה אלי. היום כבר מכרסמות את לבי דאגות אחרות. וכמיהותיו המוצצניות של גנסין רחקו ממני מאד. לפני זמן לא רב נכנס לחדרי אחד מידידי. שוחחנו על ספרים, על החיים, על יוסף חיים ברנר שהופיע מחדש, כמו מאיזה גלגול מחילות. דבר מוזר, הוא אמר לי, כתביו של י.ח. ברנר ממלאים ארון שלם. וגנסין זה, כל יצירתו שלוש מחברות צנומות. אף על פי כן, אם תניח על כף המאזנים את ברנר מכאן ואת גנסין מכאן, כפו של גנסין תכריע. צחקתי מתוך איזה וויתור. בושה מכסה היום את פני, כשאני נזכר כמה קנאי הייתי לאהוב נעורי. לפני כמה ימים השלכתי לשריפה צרור של מחברות ישנות. כשאחזה בהן האש, בטרם נשרפו, עוד הספקתי לקרוא בין הדפים המשחימים:

"…מאורי ניסן המעונה עד יוסף חיים טרוף־הפחד

אחת הדרך המחורלת בין כרמי עמי…"

אני, בחוצפת אהבתי, סרסתי מקרא מפורש. כי לא לאורי ניסן כיוון המשורר, אלא לאורי קובנר. ודווקא ‘המגודף’ ולא ‘המעונה’. אך מה לעשות, האהבה מיפּה והדבקות משכחת. וככה הייתי הולך לי אז, ומזמרר לעצמי בקצב של ניגון ישן:

"מאורי ניסן המעונה

עד יוסף חיים טרוף הפחד…"

והלב, אוי הלב, היה מתכווץ אצלי מרוב מתיקות.

בעתונים החילותי קורא כשהייתי ילד רך. בולמוס הקריאה שלי משכני גם אל מקור חדש ובלתי נדלה זה של מלים, של אותיות, צרופי האותיות בעתונים הדהימוני. מלים ארוכות, קשות, מתגלגלות. אותיות צ“די וז”ין עם קוים מלוכסנים מעליהן. ו“וים כפולים ואל”פים מפוזרים למאותיהם בין השיטין, להמעיט טעויותיו של חוסר הנקוד. המון לועזית, שמות מקומות רחוקים המגרים את הדמיון, נשים ואנשים, חיות, תבל ומלואה. בקצרה: פוליטיקה. בכל מקום דשו בפוליטיקה. ליד השולחן, בחדר האוכל, בערבים על הדשאים ובחדר־ההורים. אורחים היו באים לשבתות אל אבא־אמא, והפוליטיקה היתה פורחת מעל שפתיהם מראשית הערב, עד אחרי חצות. היום אני יודע שהיו באמת ימים קשים. בעולם געשה מערבולת אדירים, והעם היהודי נשחק בה עד דק. גם אני, כילד רך שזה עתה למד לקרוא, הייתי עד לה. בדרך משונה, מוזרה במקצת, זוג זקנים היה אצלנו. ולהם בן יחיד, שבגללו עלו ארצה. מכרו שם הכל, נשארו נקיים, ובאו לשבת עם בנם. כשפרצה המלחמה התגייס הבן־יוחיד לצבא הבריטי. והזקנים נשארו לבדם. עברית לא ידעו, כמעט, רק קשקשו כמה מלים פשוטות. נסתתמו מקורות האידיש שלהם בזמן המלחמה. ועתון שאינו עברי לא הגיע לידיהם.

הזקנה סידרה לה גינה גדולה ויפה. גידלה בה פרחים נאים והמון דלעת. את הדלועים המיובשות היתה תולה בצרורות על קורת־הגג. וכשהיו רוחות נושבות, שקשקו הדלועים כמו איזה פעמון קדמון. את גרעיני הדלעת היתה מיבשת בשמש, על הדשא. קולה אותם על האש, מפזרת ומחלקת אותם לשקיות קטנות. ילדים שהיו עוברים לפי תומם ליד גינתה, היתה קוראת להם. תמורת עדור של מה בכך, גריפת־זבל קלה ונשיאת דליי המים אל גינתה, היתה מעניקה להם מתנתה ברוחב יד. הגרעינים הקלויים שנתנה בשקיות היו נפלאים. קלויים יבשים ומומלחים. היא היתה עומדת ומביטה איך אני מפצח ובולע. עיניה היו מתלחלחות, והיא היתה שואלת:

“טוב ילד, טוב מה?”

ומפליטה חרש אנחה ארוכה.

“אוי אוי קינדרלך, מתי תגמר כבר המלחמה?”

פעם קרא לי הזקן. נכנסתי לצריפם בלב רועד. עמדה שם מיטה ענקית, מקיר אל קיר. אל המיטה היו עולים במדרגות. כסתות משונות היו עליה ומצעים רקומים ומקושטים. נדהמתי למראה עיני. כלי־המיטה הנזיריים, החלקים, שראיתי עד אז היו אחרים לגמרי. על הקירות היו תלויות המון תמונות. לא ציורים, תמונות אנשים. יהודים בעלי זקן ויהודיות מכוסות צווארונים ענקיים הציצו עלי במבט מחמיר. בפמוטי־הברונזה תקועים נרות, ומפלי החלב מטפטפים ויורדים עד לשולחן. הזקן, בנעלי בית מכורסמות, שאל:

“ולקרוא ילד, אתה כבר יודע?”

“קצת”, גמגמתי, “מעט מאד”.

“אין דבר”, אמר הזקן והושיט לי עתון. “נו, נראה איך אתה קורא”.

התביישתי וסרבתי.

“קרא, נו”. הפציר בי הזקן. הוא משכני אל מיטת־הענקים שלו במעלה המדרגות, ושקע בה מולי. לאט לאט החילותי קורא. העתון היה קשה, ללא נקודות, והמון מלים לא הבנתי. והזקן אמר:

“אין דבר אין דבר, קרא”.

כשגמרתי קיבלתי פרס, חבילת סוכריות קטנה ושקית של גרעיני דלעת. מאז הייתי בא אל הזקנים מדי פעם. הזקן היה מעלני אל המיטה העצומה, תוקע בידי את העתון, מרכיב משקפי־קריאה משונות על חטמו ומקשיב. לפעמים היה צועק אל הזקנה שבחוץ, שתכנס ותשמע. היא היתה מפטפטת לה באידיש שלה, שוטפת ידיה ומיבשת אותן על סינרה ונכנסת. מאזינים נפלאים כמו זוג הזקנים לא היו לי מאז ועד היום. הם היו עוקבים אחרי קריאתי באיזה ריתוק־נפש. עיניהם היו רצות אחרי שפתי, אחרי אצבעותי, אחרי פיקת גרגרתי הקטנה. לפעמים היו נאנחים אנחה קשה, הזקן היה מסיר משקפיו, מוחה את זגוגיתן שנתלחלחה. והזקנה היתה עוטפת בשבילי סוכריות, בתוך פיסות ניר.

פעם אחת כשידעתי כבר לקרוא גם אותיות של כתב, בקשוני לקרוא לפניהם מכתב של בנם. ניסיתי, אבל לא יכולתי להמשיך. הכתב עוד היה קשה בשבילי, מסובך. האותיות היו קשורות ביניהן ומפותלות לבלי התר.

“נו, אין דבר”, אמר הזקן ותלש בשבילי את הבולים היפים מן המעטפה.

לפעמים היה מפסיק אותי באמצע קריאת העתון, נאנח ואומר לזקנה:

“נו, מה אני אומר לך? קמץ אל”ף – אָ…"

והזקנה היתה מתחילה לזמר לה איזה זמר קטן באידיש. מתנועעת לפי הקצב האיטי של השיר, עוצמת עיניה ומתירה לדמעותיה לגלוש באין מפריע לתוך סודרה.

מה כתבו אז בעתונים כבר אינני זוכר. אני זוכר רק את היום האחרון לקריאתי. הזקן היה נרגש מאד ודחק בי לקרוא. לא מעל מיטת־הענקים, כרגיל, אלא בעמידה, בפתח. מיד עם כניסתי. גם הזקנה היתה כבר, גם היא הקשיבה. קראתי בקול:

“המלחמה נגמרה. היטלר מת”.

הכותרת היתה שמנה מאד. כמעט לכל רוחב העמוד. יותר לא צריך הייתי לקרוא. שני הזקנים אחזו זה בזו, התחבקו לעיני מתוך איזו רעדה, ופרצו בבכי מר. הם לא ראו כשהינחתי את העתון בפתח, ולא ראו איך יצאתי לאט מן הצריף. בחוץ על הדשאים, שיחקו הילדים, חברי, בכדור. וצעקותיהם הפראיות הרקיעו עד לשמים.

בדרך הקריאה גם רכשתי לי חבר. אחרי שנים, בצבא, בתוך האוהל שכבתי וקראתי. מעטים הצליחו אז לקרוא בצבא ספרים. העתונים הקלים משכו יותר את הלב. אהבתי אז את שיריו המועטים של אברהם בן־יצחק. במחברת הדקה מצאתי אוצר בלום של יופי. הייתי אוטם עצמי לסביבה הגסה, והוזה בשירים. בין שיר לשיר ובין יופי ליופי הייתי משיט מבטי מסביב, משתאה, ונמלט במחשבתי הרחק מן המחנה. הרחק ממאהלי הצבא שהכבידו כה על רוחי. פעם קראתי את ‘ההרים שחוברו מסביב לעירי’. חייל אחד נדחק ועבר ליד מיטתי. עצר והתכופף כיד להיטיב לראות מה אני קורא. באיזה ספר אני כל כך שקוע. כשראה התרחבו עיניו. פניו נעשו רכים, טובים. והוא ישב על מיטתי. עשינו הכרה בינינו. כוח חזק מאתנו משך בנו להתקרב, להתידד. כך קניתי לי ידיד. ידיד נפש אמיתי. מראהו היה מראה איכר, ונפשו נפש משורר. בירושלים, בקוו העירוני, מתוך העמדות, היינו מטלפנים זה אל זה, כמו זוג נאהבים.

“שמע, אקרא לך משהו. משהו יפה”. היה מפתה אותי.

“אני מקשיב, אני מקשיב”.

ודרך הטלפון, בקוו העירוני היה קורא באזני דפים נהדרים מ’ימי צקלג'. עד שהיתה מתערבת המרכזנית בצרוּת מוחין צבאית: “מה זה, שיחה בתפקיד?”

“כן”, צעק ידידי, “בתפקיד נכבד מאד”.

הדבקתי את השפופרת לאזני. לא שבעתי משמוע את מליו היפות של ס. יזהר. איש לא קרא ככה באזני את ס. יזהר. אחר כך, אחרי שנים, כשקראתי בעצמי את הספר, קרה לי מקרה מוזר. עיני שלי היו רצות בין הדפים וקולו שלו היה קורא באזני. הייתי מניח את הספר מידי, וסוגר את עיני בחזקה. רוחות סתיו של ירושלים נישבו בעלי התאנים. ושיחי הצלפים הפורחים, זרחו כמו פנסים קטנים. בסיורי הלילה שערכנו היה מראה לי כוכבים רחוקים, צלליות של מגדלים ואת כל ההרים שסביב ירושלים.

“בחושך הכי גדול”, היה מתפאר לפני, “אני מזהה כל כפּה, כל גיא, כל שלוחה”.

כאילו נולד בירושלים, וכאילו לא ראה עיר אחרת מימיו. הייתי מזכיר לו את ראשית אהבתנו. את ההרים שחוברו מסביב לעירנו. והוא היה שותק ומחייך. בחופשות היינו מבלים יחד בשיטוטים. היינו הולכים ומדברים, הולכים ומשיחים. היה ברור לו שנועדנו למשהו בחיים. הוא האמין איזו אמונה חזקה שיש לו מה לומר, ואנשים יוכרחו לשמוע לו. את ארץ ישראל אהב עד לשגעון. תמיד צחק לפני על המומחים המכירים את הארץ לפי צמחיה, לפי סלעיה, לפי תולדותיה.

“אצלי זה בדם”, היה צוחק. “איפה שלא תתקע אותי: שתי משיכות אף, שתי לקיקות ומייד אני יודע איפה אני נמצא”.

פעם הלכנו באיזו שכונה חרדית, בערב שבת. בחזיתות הבתים כבר מלכה השבת ובמרפסות האחוריות, מול הגבול, שיחקו בקלפים כל הלילה. מראה האנשים היושבים בחבורות צפופות, בגופיות, ומתמכרים לקלפים, עורר בו איזו משטמה קשה.

“בשביל זה באנו ארצה?”

“בשביל זה אנחנו בצבא?”

“בשביל זה כדאי לשלם את המחיר?”

בלילה ההוא התבקע בו משהו. הוא סיפר לי דברים מתוכו שלא העז לדבר בהם עד אז. היה נרגש מאד, ואיזה רעד מיוחד זעזע את קולו. הוא סיפר לי על המכתב שכתב לנערתו. על התשובה שהשיב לה, בענין איזה פחדים שהזכירה.

“חוב הדם, אתה מבין? חוב הדם, בזה אני מאמין”.

הוא תפס בידי, בחולצתי, התקרב אלי מאד.

“הרי אי אפשר לחיות בארץ הזאת, בלי איזה חוב ענקי. חוב נורא, שתמורת קיומו נוכל להמשיך לחיות”.

כל כך מוזר נשמע קולו בשכונה החרדית, בירושלים, באותו ערב שבת. אילו דימיתי אותו אז למין נביא, הייתי מגוחך. אבל דבריו קרעו איזה קרע בנפשי. מאותו הלילה הסתכלתי בו אחרת. אפשר לומר שקינאתי בו קצת. חשבתי, שהוא כבר הפליג רחוק מאתנו, חבריו. אולי התחיל כבר לתפוש דברים עמוקים יותר, אמיתיים יותר, שאולי הם הם התחלת המהות שגם אני חיפשתי אותה אז. ובכל נפשי. חיפשתי בדבריו איזה טעם למעשים שעשינו, איזו הצדקה, כמעט והייתי אומר איזה פתח לאמונה אחרת, חדשה.

“ואתה”, שאל אותי, “אתה מרגיש עצמך חייב?”

“אולי”, עניתי, “איני יודע”.

ואחר כך היתה לי הרגשה רעה, שגם שעת־הכושר הזו, שאולי תהיה יחידה בחיי, הוחמצה. לא יכולתי לעסוק בעניני אמונות פרטיות בשיתוף עם איש אחר. זה היה בעיני מעשה גס, מתועב, כמעט כמו גילוי־עריות. אותו לילה החילונו להתרחק. כאילו התקרבנו עד לנקודה הקרובה ביותר, שאין בה סכנת התנגשות. ואחר כך המשכנו לנוע. כל אחד במסלולו, בהתרחקות בלתי נמנעת, בלתי סופית.

אחרי שנים, באיזה מחנה שנכבש מידי הלגיון, מזרחית לשכם, זכרתי אותו שוב. בעתונים שלאחר שבוע־המלחמה, פורסמו לראשונה שמות הנופלים. קראתי את שמו בגמגום, בצירוף הברות, כמו שקראתי פעם מלים ראשונות. הצטערתי אז שלמדתי בכלל לקרוא. בשכונה החרדית, בירושלים, מתחת לאותן המרפסות, נפל. לרגעים כאילו שמעתי את קולו לידי, חשתי את ידו הנרגשת מושכת בחולצתי.

“בשביל זה באנו ארצה? בשביל זה כדאי לשלם את המחיר?”

בהרים שחוברו מסביב לעירו התייתם משהו. ואני כאילו התבגרתי בכמה שנים. לפעמים, למרות המרמה שבדבר, אני כאילו ממשיך אתו את שיחתי. מאותה הנקודה שיראתי בה אז לחשוף את עצמי.

“כן”, אני עונה לו ממרחק השנים, “כן, אני חייב. גם אני מרגיש בחוב”.

“חוב הדם, שעליו דברנו?”

“כל חוב שתרצה”, אני זועק אליו מנהמת לבי. אשרי הזורעים שלא יקצורו, ואשרי ההולכים שלא יחזורו.

בשנה הראשונה לאחר המלחמה, כשהייתי קרוב למחצית חיי, למדתי לקרוא עברית מעל למצבות. למדתי במהירות עצומה. תוך כמה ימים צרפתי שמות, תאריכים. אחרי שבוע שבועיים יכולתי לצייר מפּה של גלי־עד. ובתום החודש הראשון כבר כיסיתי את כל הארץ באנדרטות. בפעמים הראשונות הייתי קורא את השמות בקול מרוסק קצת, מחולק להברות. אחר כך הגיתי אותם רק בשפתי, בשקט. היום אני יודע לקרוא אותם בתוכי. יש אומרים: בלב. אני איני יודע.

בחדרי, בעלית הגג אני שומר עתונים מצהיבים מן המלחמה. אלבומים, מזכרות, צלומים. לפעמים כשאיזה קול קורא בי אני מוציא את העתון ההוא, ורואה את הכותרת השמנה, המכסה חצי עמוד.

“ולקרוא, אתה עוד יודע?” שואל הזקן.

“קצת”, אני מגמגם, “מעט מאד”.

“נו, אין דבר”. אומר הזקן, קרא קרא".

ואני קורא:

“המלחמה נגמרה. הוא לא ישוב”.

ואז הוא מפסיק אותי באמצע הקריאה, נאנח, ואומר לזקנה:

“נו, מה אמרתי לך? קמץ אל”ף – א…"