לוגו
חלון דרומי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כשנשתחררתי מן הצבא, לאחר המלחמה, לא קמתי ולא נסעתי ישר לביתי. דבר אחד דחק בי לעשותו קודם לכל הדברים האחרים. מהרתי לרחובות חיפה התחתית, לקנות זר פרחים לידידי משה שנפצע ופוּנה לבית־החולים שבעמק. בתוך הדליים, מסביב לחנות הקטנה וגם מחוצה לה, נחו זרי פרחים שונים ומשונים. בכל הצבעים שהעין מבקשת והלב חומד. חמדת־פרחים כזו מרתקת אותי בכל פעם מחדש. ואני עומד תוהה על שלימותם של הפרחים. כמה אדם טורח אדם וכמה אדם עמל עד שמוציא איזו צורה מתוקנת מתחת ידיו. וכאן הטבע, כמו בנשיפה קלה מפריח בועות יופי מושלמות. אני על משה דברתי, והרי באמת מוסה שמו. וכבר כמה ימים שהוא מונח שם, מופרד מחבריו. התמקחתי מעט עם המוכרנית, ולבסוף קניתי אצלה זר קטן של ורדים. זר מעורב ביקשתי, שיהיו בו מכל הצבעים. והיא גזמה פה ושם, ייפתה מעט, תהתה בי בעינים משונות.

“לעטוף?” שאלה.

“כן כן, כמובן”, אמרתי. אף על פי שלמען האמת בכלל לא היה חשוב בעיני אם הזר מעוטף יהיה, אם לא. מוסה שוכב בבית־החולים בעפולה, על גבעת־המורה, גבוה מעל לעמק. ואם יש בכוחו לפתוח חלון דרומי הוא יכול לדמות לראות את ג’נין, העיר הרעה, מוטלת בחיק ההרים הכחולים, עומדת ואינה עומדת. מעלה אד, מרטטת. האם באמת פותח הוא חלון דרומי לפעמים? הנה, כבר יש לי שאלה טובה לפתוח בה את הביקור שחששתי ממנו מאז יום אתמול. באמת זהו מצב משונה. מצד אחד ברור לי לחלוטין שצריך לבקרו בבית־החולים. ומהר ככל האפשר. ומצד שני, מדוע זה ברכי פקות, ואני מזיע כל כך, כשתמונתו עולה בעיני?

“עטיפה נאה?” שאלה המוכרנית, והתירה את קישורי הרהורי.

“כן כן”, עניתי חטופות, “תודה. תודה לך”.

שילמתי לה כמה שביקשה, ולא אמרתי לה מה שרציתי לומר. כי אילו הייתי אומר זר זה של ורדים מעורבים למוסה הוא, ששוכב בעפולה, בבית־החולים, במחלקה אחת שפונתה מכל חוליה ונתמלאה בפצועי המלחמה, היתה מורידה עיניה ממני ואומרת “זהו, אל תתמקח, מחיר אחרון”. כיוון שלא אמרתי כלום, הסתכלתי בעיניה, ישר, בלי נדנודים. “כן”, אמרו עיני, “זר זה למוסה ששוכב פצוע. אבל אַת, מה איכפת לך בכלל הפצועים האלה”. וכשהורידה את הזר על ברכיה, לאריזה, נזכרתי במה שסיפרו חברי, כשחזרו מעבר לקוו־הירוק, אחרי שהובילו את מי שהובילו, לאן שהובילו.

“אין חינם לחיילים”, צחקו. “ניצחתם – תשלמו”. אתה שומע מוסה. אם ניצחת תשלם. או אולי מוטב שלא תדע. ולא תשמע. ורק אם אעמוד נבוך מאד ליד מטתך ולא יהיה בפי כלום, אולי אזכיר זאת רק בחיוך. ורק מהצד המגוחך. מוכרי הקיוסקים ומוכרי־הפרחים מוסה, בכלל לא יודעים שהיתה מלחמה. והפרוטות חשובות להם כמו קודם. כל כך מהר יעבור הכל מוסה? גם אנחנו נשכח כל כך מהר? פתח את החלון הדרומי מוסה. הבט הנה שם, בתוך האדים, מי היא זו מרטטת לה? מי זו עולה מן החום? העיר הרעה, העיר המסוגרה, מתנכרת לחרפת־כניעתה.

מתוך פיזור נפש שלם ירדתי לתחנת־האוטובוסים. מתוך כהיון גמור עליתי על האוטובוס ופתחתי את החלון שלצידי. כשנפצע מוסה ונלקח מאתנו, לא ידענו שהכל יעבור בחפזון כזה. אבל שאלתי פעם ופעמיים מה שלומו, ואיך הוא, והכל. וכולם אמרו מחלים, מחלים, באמת יש לו מזל רציני. ישכב עוד כמה שבועות, אולי קצת יותר. ואחר כך הביתה. ורק צריך להאמין שלא יישאר לו מזה ענין קשה. ומישהו אמר מה זה להאמין? האמונה עוזרת? לקוות צריך. ומישהו התלהב וצעק, וכבר התפוצצה כל השיחה השקטה וכולם החלו להתוודות ווידויי־מלחמה חבריים כאלה. שמוטב לא לזוכרם למחר. אתה הרי יודע מוסה, דיבורים גלויים מדי, מחוסרי בושה. על המזל ועל הגורל ועל האדם ועל הכל. אם מישהו חטף, אמרו, סימן שהגיע לו. סימן שחטא ויש מי שרואה ואוסף את כל החטאים הקטנים עד שהם מצטברים למשקולת כבדה. ומי שניתנו בו הסימנים זקוק לרחמים. והוא, רק הרחמים יעזרו לו. אולי גם הם לא. זה יורד זה בא, אין שום דבר שיכול לעצור את זה. והמזל מתחיל לחייך רק אחר כך. אם הפגיעה לא היתה אנושה. אם המכה לא היתה ללא מרפא. ואתה מוסה, אנוש אצלך? והמכה אצלך, ללא מרפא? אֶמוֹר, מה.

הדברים רצים לפני עיני כמו שרצים הבתים וטחנות־הקמח וקרפיפי מסילת־הברזל של חיפה תחתית. ופני המדברים מתערבבים בראשי לפנים אחרות, חדשות. פנים שלא היכרתי מקודם. אני מביט על הפרחים שבידי, משתאה עליהם, מקרבם לאפי ונוכח שוב שאינם אלא כלי נאה. אבל ריח חי המתיר את הנפש, אין בהם.

להביא לך אותם עטופים מוסה, או כאלה מבולבלים, שורטים בעור, מחוספסי־גיזום. להביא אליך מה שאמרו החברים מוסה, או להשאיר את זה בחוץ. פתח את החלון הדרומי מוּסה, ותראה.

והרי אני ידוע שאינו יכול לטפס אל החלון. הרי שמעתי במפורש שהוא שוכב במטתו וכמעט אינו יכול לזוז. אתה רוצה שאפתח אותו בשבילך מוסה, שתראה את ההרים את בנין המשטרה את הכבישים. הנה הדגלים הלבנים, הדגלים הבוגדניים, מתנפנפים על הגגות על המרפסות על עמודי החשמל, על אנטנות הטלויזיות. הנה צריח המסגד מוסה, הנה הרמקולים הענקיים התלויים לו מצדיו כמו אשכולות מוזרים. אתה רואה את החלל הכהה הזה, בין חריצי האבן? שם כורע הצלף. כן, הפגזים חתכו את הצריח לגמרי מוסה, באמת, אני ראיתי. רק אתמול לפני השחרור חצינו את העיר הרעה. באמת מוסה, זו לא נקמה, אני יודע. אבל החברים אמרו שראו את הפגז מבקע את צריח־המסגד לחתיכות. כן, גם את הצלף ראו. מתעופף אל אחד הגגות. לא, לא היה מה לחפש. ואיש גם לא חיפש. לא מוסה, באמת לא, לשם מה?

בכביש שהאוטובוס רץ בו, רצות מכוניות מכל הסוגים. אזרחים וחיילים נוהרים לכאן ולכאן. רבים משתחררים כבר. אין בנו צורך, אומרים החברים. די, מה עוד אפשר לדרוש מאתנו. כבשנו להם, הרחבנו להם את הארץ, מילאנו להם את בתי־החולים. די, מספיק, שנלך כבר הביתה. עכשיו שישמרו הם, כל אלה שלא היו פה ולא הריחו את הריח המחורבן הזה. דגלים לבנים, מה מוסה, דגלים בוגדניים. איך הם עשו צחוק מאתנו, אתה זוכר?

מי זה שם שצעק שהעיר נכנעה, כן, נכנעה, אני בטוח. תכנסו תכנסו כבר, למה אתם מחכים? הם כבר זרקו את הרובים. לא זרקו, מה? ואת הדגלים פשוט התעצלו להחליף. עכשיו נדע שצריך להזהר גם מעיר כנועה. אולי יותר מעיר נטורה, חרוקת־שניים. היי שמע מוסה, עכשיו נזכרתי איך רחצנו את הג’יפּ אחרי שפינו אותך. למה רחצנו, אוויל שכמותך, הוא היה מלא דם. כן אתה יודע דמך טפטף בעד החורים וניתז על הגלגלים האחוריים ואלה רצו והדפיסו את חותמם בדם, בחיי, בדם על הכביש. עוד כמה ימים אחרי זה יכולת לראות: כל הכביש, מן המסגד ועד חצר המשטרה היה מודפס בצבע חלודי כזה. כן, זה היה יפה. אחרי כמה ימים ירד גשם פתאומי, גשם קיצי כזה מפתיע. קצר מאד אבל מספיק. הכל נמחק מן הכביש. לא נשאר כלום. כן, אתה כבר לא היית, ולא יכולת לראות. ואני, לא זה רציתי לספר לך. אתה רואה איך שאני מתבלבל מרוב התלהבות. היתה שם בככר מזרקה קטנה. כן, מזרקה בתוך בריכה. אתה עוד הספקת לראות, לא? אחרי שתבריא מוסה, אנחנו לוקחים אותך לטיול. טיול ענקי. אתה תבחר לך את המסלול. כל מסלול שתרצה מוסה, מי זה יוכל להגיד לך אל תלך. אם תרצה רק את המקומות הקדושים, תראה רק אותם. ואם תרצה את העיר המאוּררה הזו, תוכל. כן, רק אותה לבדה. תראה את המזרקה ואת הבריכה, וכשתעבור על פניה הצץ בחלון וראה אותנו בשפיפה, על הברכיים, נצמדים למדרכה. אל תשכח, הצלף המחורבן הזה ירה כמעט כל הזמן. כן, עם כובעי־הפלדה רחצנו. שטפנו ורחצנו. רחיצה כזו, טיהור כזה, הרכב הזה עוד לא ידע. כן, מה אתה מתפלא, בידים. סמרטוטים לא היו. ואחר כך טבלנו את הידים במי הבריכה. ודאי שהם האדימו. מדמך האדימו מוסה. אבל גם כך לא היו שקופים ומה זה משנה. איש לא עמד שם ולא חיפש את דגיגי־הזהב. היי שמע, אתה יודע באמת מה מצחיק אותי בכל הפרשה הזו? יובל מצחיק אותי. איך חזר ואמר כל הזמן: אבל מה זה, מה קרה פה? הלא הכדור הזה היה מכוון אלי. אני בטוח. מצחיק, לא? והוא לא נרגע הקצין הזה שלך. כן אני יודע שהוא מבקר פה הרבה. אל תגיד לו שסיפרתי לך. הוא יכחיש בטח, מבושה. ואולי גם אינו זוכר. הוא היה חיוור כל כך ומבולבל כל כך, ומשהו לא היה בסדר אתו. ואיך בערב, עוד לא נרגע, כנס אותנו שוב, סביב הג’יפּ והראה לנו שוב ושוב: הנה הצריח, רואים? והנה הג’יפּ, רואים? כאן ישבתי אני. כאן ישב מוסה, ליד המקלע. מכשיר הקשר היה פה, בצד. הצרור של הצלף התיז שבבי־אבן לפני, ממש לפני. נתז אחר נתז הלך והתקרב. ואני ממש חיכיתי לחבטה שתבוא. ופתאום, אינני ידוע איך, הכל עבר. האש מעלי, מוסה נאנח אנחה משונה כזו. פלט אויר במין נשיפה משונה כזו, ונפל על גבי. ואני מרגיש שהוא פצוע ואני מרגיש אותו תלוי עלי, מונח על נשמתי. ואני יודע שהכדור הזה היה מכוון ישר אלי. ומאז אני שואל איך הוא חטף אותו, תסבירו לי איך?

ואולי לא כך יהיה. ומן המבוכה לא אגאל במהרה. ואולי האשה תעמוד ליד מטתו. תטפל בו, תחליף את תחבושותיו. ואנחנו הלא איננו מכירים. והחיץ הזה אולי לא יפול כל כך מהר. ותשרה מין צנה כזו מסביב למיטה. ולא אוכל להגיד לו מוסה שמע, עזוב הכל, בוא הנה אל החלון הדרומי הזה, הבט, מה אתה רואה שם? רוח יבשה, בלולה בריח־אורנים תפעפע מבעד לחלון הפתוח ולרגע לא נחוש את ריחות בית־החולים. אני אעזור לו. לא, תודה, הוא יכול בעצמו. אולי שנינו, הנה ככה, מוסה, עכשיו אתה מגיע. כן, אתה יכול להשען עלי, בלי בעיות. כן, עם המרפקים. אתה לא כבד, בחיי. אתה חלוש כל כך. לא, אלא שהכל יהיה אחרת.

“את הפרחים לכאן”, תאמר האשה. תסיר מהם את העטיפה, תעיף בהם עין מומחית ותסלקם לאן שהוא. אולי אל אחת הצנצנות, אולי בכוס תשים.

“הרופאים לא מסכימים שיאריך בשיחות”, היא תאמר. ובלי התלהבות בבקשה. יש פה גם פצועים אחרים. גם בהם צריך להתחשב. עוד אינני יודעת מה יהיה. הם אומרים שזה עסק ארוך. עכשיו, אני מנחש, תשפיל עיניה. הרבה מזל אבל גם הרבה מאד סבלנות. וכבר היא מתחילה לבכות. מפנה ראשה אל החלון, שמוסה לא יראה. החלון סגור כמובן, וגם וילון עליו. שהשמש לא תפריע, היא אומרת. וכבר אני קם, ונפרד לשלום. ולפני לכתי אני זורק מבט בחלון הזה. הוילונות עליו, וזגוגיתו מואפלת. שאלמלא כן הייתי רואה בה את האשה הבוכה מלווה צעדי בדמעותיה.

אני מביט אל השדות והמטעים הירוקים, משני צדי הכביש. האכרים כבר שבו מן המלחמה וכבר בערו את העשבים השוטים. והכל עדוי בירק כזה, משכיח. אילו היתה המלחמה מתמשכת עוד מעט אולי היו מתכסים המטעים בחוחים ודרדרים. והקמשונים היו פושטים בשדות. ובין הבתים אדומי־הגגות וירוקי־התריסים היו עולים השמיר והשית. וסוככיהם הצהובים, הגדולים, היו מסתירים מעיני הנוסעים את השבשבות המצועצעות שבראשי הגגות, את הארובות המשונות הביתיות, ואת התרנים המחלידים. במקומות הקדושים עוד לא ביקרת. כשתבריא, נתאסף כולנו, כל החבורה הישנה, ונטייל. נשיט אותך בארץ החדשה כמו נסיך. איך תתהלך בינינו מוסה, נסיך אמיתי. אפריון נהיה לך. כן, באמת, אם תרצה אפילו ריקשה. קבר־רחל מוסה, ממש כמו יצא מתוך הבול ההוא, של פלשתינה־א"י. ומערת המכפלה מתרוממת כמו מצוק, מאבן. והכותל מוסה, הכותל הזה. על הכותל קשה לי לדבר. וגם כל כך מעט הספקתי לראותו. אלפים נדחקים באבנים, זה בזה, בשמים ובארץ ובכל השנים שלא היו שם. ומי בראש, מוסה, אתה ידוע? לא, אל תנסה. לא תוכל לנחש. בראש מפזזים אברכי־הישיבות. תפארת הבחורים של ישראל. בארוכיהם השחורים, בעברית הנלעגת שלהם. הקדוֹישים ממערס־המכפיילה. יקירי קייבר־רחל. והכּוֹיסל, הכּוֹיסל אוי אוי. ראשונים, ראשונים. בכל מקום הם צפופים ודחוקים במרכז. מתנשקים ומשתטחים בעוויתות משונות. ומרקדים שלא לצורך כלל. ואנחנו מוסה, עומדים נדהמים בקהל הזה, ומבקשים בעינינו את פני הבחורים שלקחו את המקומות הקדושים האלה. ועוד לא התעשתו וכבר נחטפו מהם. בבהלה כזו, בחפזון מבחיל כזה. והכל מוסה, בריקודים בנישוקים בעצימת־עינים ובמסכות מעוותות של דביקות. ובפיזוזי־פיזוזים בנוסח עם־ישרוֹאֶל־חי, עם־ישרוֹאֶל־חי־וקיים.

עכשיו מוסה תן ואלחש לך משהו. כן, עכשיו כשהאשה הלכה לחפש משהו בחדר־האחיות או במסדרון. לא, אתה רק שכב לך. אני כבר אתקרב. תן את האוזן שמע, כל פעם שאני רואה אותם מתגודדים ככה עולה בי מנמוך, מתוך הבטן, איזו בחילה מוזרה, משניקה. אינני יודע באמת מה קורה לי. אני כאילו מאבד את השליטה בעצמי. שמע באמת, איזה רעד איזה זעזוע. אלימות? הוי לא, מה פתאום אלימות. אני ואלימות זה לא זווג. אבל כאן משהו אחר, כאן איזו אלימות מבפנים. מה הם מתגודדים כאן לכל הרוחות, הרי לא הם שפכו את הדם. מהו כרכור הזבובים הזה סביב נתח הפגר המונח? ההתנפלות שלהם על המקומות הקדושים, אני לא יודע, באמת מוסה, איך להגיד. גם חרון יבש בא לי וגם חוסר אונים לח כזה. הרי לא יתנו לי להרביץ בהם. הרי מישהו יצעק: יהודים השתגעתם? מכות, פה במערס־המכפיילה? כן, אני בטוח שאני מגזים. וזה גם עובר מהר. לפעמים בלי כלום. לפעמים אני פשוט מוכרח להתלבש על איזה בחורון־ישיבה ולתגר אתו מלחמה קטנה. גבורון שלי, איפה היית בימי הקרבות? גבורון שלי, אתה הלא היית בין העוזרים הפרטיים המקורבים של צור־ישראל, גואלנו. אצלו נתקדשת. בלשכתו ישבת גם נלחמת. וזה שאחרים היו פה, וגם נפצעו, מה יש מוסה, אל תכעס. אני רק משתמש בך קצת. אני כאילו אומר אז לעצמי הן רק מקרה הוא שמוסה דוקא נפצע. הרי יובל בעצמו תהה כל הלילה: אינני מבין, אינני מבין. הכדור הזה היה מכוון אלי. אתה זוכר? כבר סיפרתי לך את הענין ההוא. ואז אני אומר לו לעזאזל גבורון שלי, לך לכל הרוחות, הסתלק מפה, מהר. שלא נתחמם ולא נגיע למכות. אתה אולי מבין מוסה, מה שאני רוצה להגיד. זה לא יוצא לי ברור. הפה, הפה הכבד הזה. אני רוצה להגיד שהמקומות האלה הם לא שלהם. הם לא בעלי־הבית של ארץ ישראל. אתה מבין, הם הסתתרו להם איפה שהוא, בסדקים בחריצים, במאורות הידועות שלהם. וכשרק נגמרו היריות הם רצו וחטפו. אחרים חטפו שטיחים, עגילים, טלויזיות. הם חטפו את המקומות הקדושים.

די, הנה האשה חוזרת. תראה איך שהיא תיכף תרגיש ותרחיק אותי ממך. את הווילון היא סוגרת שהשמש לא תפריע לך. את החלון היא מגיפה שרוח דרומית, מהעיר המחורבנת ההיא, לא תגיע אליך. ואותך היא סוגרת מוסה, מפנינו. שלא תרגיש איך החיים נוזלים ממך.

היי שמע מוסה, היא לא תצליח. אתה תחיה. אתה תבריא. אל תחשוש, פתח את החלון. זהרורי שמש של אחר הצהרים מפזזים בראש המסגד הרחוק. בטח, משקמים אותו. משקמים את כולם. אתה כשנטייל, כבר לא תכיר. הפצעים מגלידים או מתכסים בטיח. את הטנקים המפויחים גוררים לסדנות. ואת המסגדים הערופים בונים מחדש. באבנים יפות, מסוּתתוֹת. אתה רואה מוסה, מתוך החלל הכהה שבין האבנים המחורצות, משם מבליחה האש. היזהר מוסה, התכופף. מישהו מוכרח להפנות את הג’יפּ הארור הזה אל הסמטה. לדחוק אותו אל בין האבנים. למצוא מחסה מחורבן. הרי האש מהצריח ישר אלינו. איך היא רצה, איך היא מקפצת, איך היא מזדהרת אדמומית כזו, בתוך חלל האבנים הכהה. היי שמע מוסה, אינך רואה? האש ישר אליך. היי שמע מוסה, תן לי אברכוֹן אחד או שנים, ואני משליך אותם תחתיך במושב הג’יפּ המוצף בדם. אני מטביע אותם במי־הבריכה הנאלחים. אני משפריץ עליהם מהמזרקה הזו. תן לי אותם מוסה, את תפארת־ישראל, שישטפו את הג’יפּ בכובעי־הפלדה. תן לי אותם, תן לי אותם מוסה, ואתן לך את חייך.

די, הנה האשה כבר חזרה. אני קם מאצלך, אני מתרחק מוסה מאוזניך ולא אלחש יותר. די, הנה האשה כבר מגרשת אותי מעל פניך. מה זה פניה כעוסות כל כך. הולכת היא ישר אל החלון. באיזה כוח היא אוטמת אותו. מה זה מוסה, פתחנו את החלון כשהתלחשנו? מוזר, לא הרגשתי שום דבר. זה רק אני פתחתי, או גם אתה הצצת מבעד לחלון הדרומי? היי שמע אמור, ראית משהו? איך זה, אני דיברתי ואתה החוצה, בצוואר שלוּח, אל עיסת־הריטוטים ההיא המתאָידת במרחק. מגדלי המסגדים, פעמונים עוברים, נערות שחורות יורדות למעיין, די, שכב, אל תתפתל. כבר לא תוכל להציץ עכשיו. היא סגרה, חיזקה את המנעול. היא לא תצליח מוסה, אתה תושיט צווארך לתוך החלון הפתוח ותשאף בחזקה את ריח האדמה היבשה. אתה תבריא, וגם תחיה. וכשתצא מכאן, אל ראש המסגד נעפיל. במדרגות הצרות, הלוליניות. נשפשף את הגב בקירות. נידחק אל תוך הצריח הצר ונשקיף משם על הרחובות המחורבנים ההם. הנה מרחוק בניין המשטרה הקודר. הנה הסמטה מוסה, ומכאן זורמת עכשיו הרוח.

האוטובוס מטפס עכשיו במעלה גבעת־המורה. מימין, בין האילנות הכהים, בניני בית־החולים. הוורדים מוטלים על ברכי כמו ילד שישן. הו הילד, מוסה תקע את תמונתו על שולחן התרופות. אני אעיר אותם בכניסה. אמחה מעל רעשיהם היפים את קוּרי הרוֹדם. מכאן כבר לא רחוק. התחנה, הפשפש, מדרכת־הבטון. עמדות הגנה נגד הפצצות מהאויר חפורות מסביב. המפולת כבר עשתה בהן שמות. האדמה הסדוקה מיישרת את כל ההדורים. הבורות מתמלאים מתוכם והזמן משכיח הכל. עכשיו אני לובש עוז, ומתאזר, ונכנס בפתח. ההתרגשות הארורה, כל פעם נטפלת מחדש. נטפלת ואינה מרפה. הקולות הריחות, החפזון האנחות. המנצחים משלמים, אמרו המוכרניות. ומוכרת הפרחים לא הבינה את מבטי. כולם קונים פרחים לחברים חולים. לאהובות, לפצועים. זרים מעורבים, גזומים מעט, מיופים מעט, שנקנו בשכר־המלחמה. די מוסה, הנה האשה כבר לידך. הנה היא מעליך. ואני הולך לי. את הפרחים על החלון השאירה. עוד אשוב, עוד אשוב. ואל תשכח מוסה, קדקדי המסגדים מנצנצים לפני השקיעה באור מוזר. עכשיו המסדרון, הריחות החריפים, המדרגות, המודיעין וטלפונים טלפונים. בחוץ מלקטים ילדים תרמילי־פגזים ריקים לאוספים בבתיהם. ומוסה נאסף מן הסמטה למעלה, אל הקומה שפונתה מכל חוליה. האמונה עוזרת? לקוות צריך. וודויי־המלחמה האויליים התפלים, שצצים עכשיו מן המדרכות, מן המדשאות. ואני כאילו פוסע מעליהם, מחליק ועובר על ראשיהם.

היי הבט, פה על שולחן התרופות. זה שלך הילד, מוסה. הילד הזה, אתה נושא אותו על לוח לבך. כן, כל הזמן. תמונתו בארנק ושמו בשפתיים. בלילות הדוויים אתה צועק את שמו אל האויר המעונה. למענו, למענו לצאת מפה, לקום מפה לחזור אליו. הילד הזה, וזו תמונתו בארנק. תפתח בעצמך, תראה, מה תגיד? ילד נבון. יפהפה אני אומר לך. כל הקווים היפים שלך בו. והכעורים נמחקו. אל תאמר בקול רם כל כך שהאשה לא תשמע. יהודי קטן, שאינו מבחין. כשהיה פה, כשהאשה סחבה אותו לכאן, הוא לא דיבר. אבל בעיניו, כן, הכל. הבין במבט אחד. על שם אביך קראת לו מוסה. כמה נחפזת. על שמך צריך היה להיקרא. לא הוא, לא לא, הוא תקוותי. החיים שאוזלים ממך, לאן הולכים. אליו מוסה, אליו. אתה לא תיגמר ככה. סימנך ישאר בו. יהודי קטן, שאינו יודע. גם אותו נקח אתנו לטיול. אני מבטיח מוסה, הוא יראה. את הצריח, את הסמטה, את העיר הארורה. כן, גם בלעדיך. אני אלמד אותו את מלות ההשבעה. אני אקרא אותן אחת אחת ולאט. והוא יחזור אחרי. הן אמרת שהוא מבין הכל. זו לא נקמה מוסה, אני יודע. אבל ככה אני אשביע אותו. יהודי קטן שחייב להבין. ואתה, אל תמחה מעל ראשו היפה את קורי הרודם. גם אם לא ישאל אני אגיד. הנה פה ילד, אביך רץ. פה המזרקה, ילד, ופה האדימו מי הבריכה. וכאן בחריצים האש האדומה, החזיזים אצים רצים. ומכאן אביך לא הבין. ומן המדרכה הזו, באלונקה, ילד, הוא כבר לא שאל. לבטח נחזור לשם מוסה. אתך נחזור ועם הילד. כן ילדי, זו הבריכה שאביך כה נכסף למימיה. וכבר אפשר לדבר אתך, היא אמרה. כן, היא הרשתה, אפילו ביקשה. עכשיו אפשר, היא לא תכעס. קודם, כשהוצאת את הארנק היא בכתה. לא ראית, היא התרחקה. הסתלקה לאיזו פינה. שים את התמונה פה, על השולחן. ככה, בין הכוסות. הוא לא יפול הילד, הוא יחזיק מעמד. שמע מוסה, הילד הזה. כן, בחופשה ליטפתי את הילד, ידי על ראשו, בשערותיו הרכות, ובלבי אמרתי לו. שמע קטן, זה לא יחזור. אם אלך, בלעדיך אלך. התמונות ההן, אתה זוכר, עם הילדים עם החבילות. בתחנות הרכבת בשיירות, ברציפים, בקרונות האטומים. שמע קטן, זה לא יחזור. אם לא אחזור, אתה תשאר. לפני שהיה הילד, אני ברצינות מוסה, לא, זה לא קשה מדי. אני ממשיך מוסה, לא מפסיק. אתה חלוש כל כך, אבל תשמע. זה היה רחוק, לא מכאן. הם הלכו עם הילדים בשיירות השחורות הארוכות. לילדים לא היו פנים. וזה הכל עבר ככה, מהצד. פתאום אני מביט, אני רואה ילד. אני חושב הילד שלי, הילד הזה. יש להם פנים פתאום. אולי אני עומד שם בתחנת־הרכבת הילד בזרועותי. אולי אני שם נדחף מאחור לעלות בקרון, להיחנק בו. שמע מוסה, זאת לא תמונה פתאום. לי זה קורה ולילד. כשנסענו וחדרנו אל העיר הארורה, חשבתי לי בג’יפּים ולא בקרונות הארוכים ההם. על המדרכות האלה ולא על הרציפים ההם. ובסמטה הדחוקה, מול צריח המסגד חשבתי לי עם חברי, ולא עם הילד הזה. כאן, על האדמה הזאת, אפילו ליד הבריכה הקטנה בככר, ולא שם בערפל הרטוב. שוב אני מתלהב. והכל יוצא מעורבל ככה, מעורבב. אתה שכב מוסה, ורק שים אוזן. היא ביקשה ממני לדבר אליך. כן היא, באמת. כשתבריא מוסה, נתאסף כולנו, כל החבורה הישנה ונצא לשוט בארץ. נשוטט בה ונתור את פניה חדשים. פני הילדים מוסה, כמה מוזר, היו להם פתאום פנים. לא סתם תמונות על הקירות, לא סתם ספורים משם. זה אני הייתי ובני בזרועותי. בחופשה, לזמן קצר, ישבתי ובחשתי בשערותיו. זה כבר היה אחרי הכל ואתה כבר היית פה. אני יושב ובוחש ובראשי באות תמונות. הלא גם הם היו בוחשים בשער הקטנים. מתחת לקסקטים המצחיקים. אתה מבין מוסה, שם זה היה ככה: הם על בניהם. ופה, אילו בני, אני הייתי משתגע. ידי קפאה בשערו. המסע ארך ארך. היינו שם ואחר כך חזרנו. ושוב אני מולו על הספּה, ידי יורדת על ערפו. וכאילו בסמטה מוסה, מתוך הג’יפּ, אני שומע איך אתה צועק. קח אותי, קח אותי אליך ותן לו את חיי.

די, כמה הארכתי. פניך יגעות. אתה נשען לאחוריך. היי שמע, החוורון הזה, מנין הוא לך. עכשיו כבר מאוחר. לא כדאי להתאמץ. אפילו אם אפתח את החלון כבר לא תראה. מחר, אולי מחר. לעזאזל גיבורון שלי, למה זה נדחפת לרוץ. העיר היתה נופלת, עוד שעה, עוד יום. ואז אתה, והילד בזרועותיך. והקיץ היה עובר ובחורף הילד היה גדל. עכשיו הדרך אל החורף כל כך ארוכה. ומה בינתיים.

שכב מוסה, השען אל הכרים. החוורון הזה מייפה את פניך. זוהר נוצק בהם, זוהר נופל עליהם. הוֹי הבט, הוורדים שהבאתי לך, מתחילים לזהור גם הם. ובחוץ כבר יורדת אפלה.

עכשיו תישן מוסה, תישן. אתה עייף מאד. ואני את הוורדים משאיר. והבטחה: עוד אשוב, עוד אשוב. השאר כאן, אל תסתלק. אנחנו מוכרחים עוד לעבור ברחובות העיר הארורה. אתה לא תסתלק לפני שתתן בה עין. ממך היא לא תוכל להינקות. ארר אותה מוסה, על לובן דגלי־הבוגדנות שלה, המתנפנפים כמו תחתונים על תרני הטלוויזיה. ארר אותה מוסה על – – –

הוא נרדם ואני קמתי מאצלו. האשה הודתה לי במבט ולא אמרה דבר. ושוב המסדרונות, המדרגות, ריחות־האֶתר. תצלום הילד נשאר תקוע בין הכוסות, ואני אמרתי בלבי שאביא גם את תצלומי ילדי. משכר־המלחמה הדל נשארו בידי כמה פרוטות ואני חיפשתי סביבי איזו מוכרת פרחים, לקנות זר לעצמי. ושוב המדשאות, מדרכות־הבטון, עצי האקליפטוס, הקזוארינות השורקות ברוח. ואחר כך הפשפש הקטן והתחנה.

ובערב אני על הכביש, במעבר וואדי־ערה, שועט דרומה. בתוך המכונית אנשים יושבים. מרחוק, בין צללי ההרים אני רואה את עפולה מונחת, מאירה. מעליה מול הכוכבים, אורותיו הדחוסים של בית־החולים. בקומה שפונתה מכל חוליה כבר מכבים את האורות. ומן החלון הקטן, הדרומי, שליד מיטתו של מוסה, אפשר לראות את כל הארץ רובצת מסביב. זה הכל עכשיו שלנו מוסה, אומרים האנשים במכונית. קום לך, פתח את החלון, וראה מי היא זו מרטטת לה שם.