א 🔗
רוצה אתה לראותה? שאל שמואל ויבט מתוך פקפוק אל חברו, אל מרדכי.
– רוצה אני ורוצה… מי האיש, אשר לא ירצה לראות נערה יפה?
פני שמואל נהרו.
– הלא כן? נלך אל הבוסתן, היא ודאי תצא לטיל היום…
פני שמואל היו מלאים עליצות וקולו – רנה. הוא תפש בידי מרדכי, לחצן בחזקה ויבט אליו כשעיניו מלאות תודה.
– וגם אתה?… פנה שמואל אל חברו השני, אל אהרן.
– מילא…
– למה תשאל, שמואל? גם אהרן שלנו אינו אלא בשר ודם. אף כי דמיו קרים כדמי הדג…
אהרן העיף מבט של תוכחה קלה בחברו החביב ולא ענה כלום.
שלשת החברים עמדו בשעת שיחתם בראש הרחוב הגדול, החוצה את המושבה שרון לכל ארכה.
מרדכי בא זה עתה ממושבתו, מגבעה, ועוד אבק החול על נעליו הכבדות. שני חבריו, מצעירי שרון, כחו לו על אם הדרך, בין הכרמים. וכשראוהו ספרו לו תיכף על דבר המורה החדשה, אשר באה להיות מנהלת לביה"ס לבנות. זאת אומרת: סִפּר שמואל, ספר במהירות ומתוך התפעלות מרובה, כדרכו. אהרן לא ספר כלום, כי אם שתק ושמע, ועל פניו חלף כעין צל. מרדכי, הגדול שבשלשתם, הקשיב אל דברי חברו הצעיר ועל שפתיו רחף צחוק קל של חבה: הוא אהב את חברו.
– נו… נלך, – זרז שמואל את חבריו, ושלשתם עלו במעלה הרחוב אל לב המושבה.
– מתי באה המורה שלכם?
– ביום הראשון.
– וכבר הספקתם להתודע אליה?
– רק אנכי נתודעתי אליה, רק אנכי… אהרן אינו מכירה עוד, רק מרחוק ראה אותה… אנכי נפגשתי אתה במקרה… הן אחות לה פה… באתי אל ביתה לרגלי איזה ענין… ואפגשה…
– ‘במקרה’ – נכנס אהרֹן לתוך דברי חברו והצל שעל פניו נתעבה: – אל תאמין לו. אנחנו ראינוה שנינו כאחד, בשעה שבאה מיפו במרכבת הפקיד… אמנם יפה היא. אבל יש עוד נערות יפות כמותה. והוא, נפשו התעטפה בו כשהציץ בה… שוטה… ולמחרת הלך אל בית אחותה…, לרגלי איזה ענין'… בבקשה, שאל נא אותו: איזה ענין יש לו בבית אחותה? מימיו לא היה שם…
פני שמואל הסמיקו עיניו תעו…
– ואם הלך בכונה תחלה, כדי לראות נערה יפה, מה בכך? כלום זקן הוא? וכך דרכו של עלם, שהוא מתאוה להסתכל בעלמה יפה. אבל היפה היא באמת?
– יפה מאד! – נזדרז שמואל והשיב: – “יש עוד נערות יפות כמותה”… אל תשמע לו!.. אנכי לא ראיתי נערה יפה כמותה לא בשרון, לא בגבעה אף לא בבית־אל… הנה תראה אותה ותשפוט…
אזנו של מרדכי קלטה מתוך דברי שמואל המקוטעים והנמהרים הד של חרדת נפש. הוא העמיד את עיניו בו רגע, ושמואל נשתתק. וישתקו שלשתם. כעין גל עבר עלהם ויכסם, פתאם נתעורר מרדכי, כאלו נזכר באיזה דבר, ויפן אל אהרן וישאל:
– אחות לה פה, מי היא?
– הגברת קרלין, מי שהיתה לפנים העלמה ברשדסקי…
– אַ!… וזו היא אחותה הקטנה, שנלקחה לפַּריז? והרי היא הספיקה להעשות מורה, מנהלת… זריזה…
– כן, זאת היא!… קרא אהרון כמנצח ויבט בפני מרדכי, ומבטו כאלו אמר: עתה ידעת למה חרה לי על התפעלותו של זה?…
ופני שמואל העדינים, הלבנים, חורו ועיניו הקטנות והשחורות ננעצו במרדכי הגבוה ממנו משכמו ומעלה, וכולו הביע פחד וחרדה כאיש המחכה לגזר דינו.
– מרדכי, כלום אי אפשר שתמצא גם ביניהן נערה תמימה?… לו ראית, כמה פקוחות ותמימות הן עיניה…
– ודאי אפשר, יקירי… אפשר ואפשר… מדוע לא?
קולו של מרדכי לא היה אמנם צלול ובטוח כמו תמיד, אבל פניו של שמואל שוב נהרו…
– הביטה, – תפש פתאֹם שמואל במרדכי ויטהו אליו: – הנה היא… שם על גבי המעקה, בעליה השניה, בביתו של המורה…
מבטיהם של שלשת החברים נמשכו בבת אחת אל מעקה הבית בן שתי הקומות אשר לעבר הרחוב משמאל.
על גבי המעקה עמדה עלמה כבת שמונה־עשרה, דקת גו וזקופת קומה, פניה שחרחרים וארוכים קצת ונשקפים מתוך זר של שערות שחורות העשויות כצריח על גבי ראשה. עיניה השחורות הביטו נכחן כלפי הרחוב, אל עבר שלשת החברים. היא השיבה בתנועת ראש קלה על ברכתו של שמואל, צחוק קל רפרף על שפתותיה ויעלם. וישובו פניה להיות רצינים ומבטה דבק במרדכי וכאלו שאל: הזה הוא?…
– אמנם כן, נערה יפה, יפה מאד… עינים עמוקות לה כלַיל…
– הלא כן? – שוב נמלא קולו של שמואל רנה ופניו זרחו.
ופני אהרן עטפו צל.
ועל פני מרדכי חלפה עב של מחשבה תועה.
ב 🔗
השדרה הראשית בבוסתן היתה מלאה טילים. מרדכי וחבריו לא הספיקו להשיב ‘שלום’ לכל. עיני מרדכי לא שבעו מהביט אל הקהל הגדול. הוא אהב את הבריות וביותר את הצעירים, ועל כלם חברת עלמות. ומושבתו גבעה קטנה עדין ועומדת בראשית הוסדה. אנשיה מועטים, מספר בתי אבותיה מצער ועלמותיה – כאלו כאין. רַוק היה מרדכי, ואין בית לו ולא קרובים לו בגבעה, ובכל יום השבת היה בא לשרון לטיל בבוסתן, לראות בבני המושבה ובבנותיה ולשמוע חדשות…
מַכרים הרבה היו לו בשרון ויחשבוהו לשרוני למחצה. רבים היו עוינים אותו בגלל הדברים הקשים שהיה משמיע כנגד הפקידות וכנגד המדות הרעות, שדבקו באכרים מקבלי התמיכה. אבל אחרים אהבוהו ובדבריו הקשים כנגד הפקידות מצאו מעין גמול בעד כל העול שעשתה להם. וביותר אהבו וכבדו אותו הצעירים ויתברכו בו, ושני חבריו שמואל ואהרן היו נכונים לבא למענו באש ובמים. אהרן היה אכר רוק כמוהו, ושמואל – בן לאבות עשירים, אשר נאחזו במושבה רק לפני שנים אחדות. ושמואל עודנו נער כמעט, ונפשו הרכה והתמימה מלאה חם נער, והוא מתגאה, כי מרדכי הוא רעו וחברו, והוא מעריץ את מרדכי ומקשיב לכל דבריו בדחילא ורחימא. ומרדכי אהב מאד את שמואל חברו הצעיר, אהב נפש צעירה זו הספוגה עוד טל ילדות.
שלשת החברים נכנסו אל תוך שדרת הבוסתן כשהם הולכים שלובי יד. ורחבה וארוכה היא השדרה וחוצה את כל הבוסתן. שתי שורות תמרים וזנזילות נטועות משני עברי השדרה: תמר וזנזילה חליפות. הזנזילות גדולות ועבותות וצמרותיהן יפות: דמות שמשיות הפוכות למעלה להן. והתמרים עודם רכּים. מצבותיהן הקצרות עשויות שכבות שכבות זו על גב זו, כאלו מתוך ענוה ורעידה קלה גדלו. וכפות הענפים סוככות מלמעלה על המצבות. וזקופים הם התמרים וישרים, ודומים הם לילדות שרק אתמול בגרו, וזה עתה קפצו ברגליהן הדקות והגמושות מתוך שמלותיהן הקצרות ותהיינה היום לבחורות, ונחיריהן הדקים מתנפחים ורועדים רעידה קלה לריח הסוד הבוקע ועולה להן מתוך המחר…
מרדכי הרגיש בצביטה שצבט לו אהרן. הוא ידע את פִּרושה, ויכונן את מבטו לפניו. לקראתם יצאו מתוך אחת השדרות הצדדיות שלש נערות, עלמות־ילדות. שמלותיהן עודן מורמות מעל קרסוליהן, גויותיהן דקות כקנה ובלחייהן פּורחת כשות דקה כנצת האפרסק שנתבשל למחצה… אלו היו שלש חברות, ‘הסימפתיות’ של שלשת החברים, ומדי שבת בשבתו היו אלו ואלו נפגשים ‘במקרה’ בשדרת הבוסתן.
– שלום, עלמות! ברכן מרדכי בקול רם וכל שלש החברות הסמיקו כדממיות.
– שלום! ענתה בקול רך האחת, היותר ‘חצופה’ שבהן, ולחש ברכתן של השתים האחרות אבד באויר…
ושוב הלכו שתי החבורות אשה אשה לדרכה, כדי לשוב ולהפגש בחזירתן, וחוזר חלילה. באמצע השדרה הגדולה אין נוהגים לעמוד. לשם עמידה ויחוד יש שדרות מן הצד. הנה שדרות הרמונים, צמרות העצים דבקו זו בזו, סובכו יחד ונעשה כעין חופה למעלה, ופה הוא המקום לפגישות של לבבות דופקים, פה נפגשים, מזדמנים רק זוגות.
באמצע השדרה שבין עצי השקדים, לשמאלה של השדרה הגדולה, עמדו אכרים הרבה בחבורה ודברו בקול רם. הקולות והתנועות העידו על הדוברים כי עסוקים הם בשיחה חשובה: בעניני יקב וענבים. כל המשוחחים היו מבעלי ‘האופזיציה’ שבמושבה, כולם מכריו של מרדכי.
– הנה מרדכי הגבעתי! קרא אחד מן החבורה.
– גבעתי למה? הוא יותר שרוני משהוא גבעתי. – נשמע קול אשה, קול עגבני במקצת…
– בא הנה אלינו, לאן אתה ממהר יחד עם נעריך?…
– השבת נתונה לטיול ולהסתכלות בנערות יפות ולא לשיחות מתוך כובד ראש.
– ילך לו עם ‘נעריו’… אף הוא אינו אלא נער, – לוה את מרדכי קול האשה, שנשמעה בו נעימה של תרעומות.
ומרדכי שב להסתכלותו.
הנה משפחת אכרים גדולה: משפחות שנתחתנו ונתערבו זו בזו ונעשו אחת. שלשת האבות בראש, לבושים שבת, מדברים בנמוס וצועדים לאטם. עליהם שלש האמהות, לבושות אשה אשה לפי טעמה. ומאחריהם בנים וחתנים, בנות וכלות, בחורים ובחורות, ילדים וילדות… ממלכה קטנה לעצמה בתוך המושבה.
הנה זוג, – בחור ובחורה. נראה, שרק אתמול נתפרסם ‘סודם’. קרובים, כמעט דבוקים הם זה בזו, מבטו שלו טובל ושוקע בתוך עיניה היא, רגש אושר וגאון חופף עליהם. ואין עינם תופשת ביתר הטיילים שבשדרה: כל השדרה, כל העולם כלו שלהם הם…
הנה חבורת צעירים מדברים בקול, רועשים, צוהלים ומתאבקים בלכתם וזורקים מבטי אש בפני העלמות המסמיקות ונסוגות אל קצות השדרה…
והנה פקידים שנים עוברים ברחבת הנפש… אצבעות ידיהם תקועות בתוך כיסי אפודותיהם ודבורם הצרפתי הקל, הפזיז, ממלא את חלל האויר… אף אלו כל השדרה כלה שלהם היא ואין עינם תופשת ביתר הטיילים. אבל הטיילים, ואפילו מתוך בעלי ‘האופוזיציה’, רואים אותם ומברכים אותם ומסירים את כובעיהם. והם מרכינים את ראשיהם הרכנה כל שהיא ואינם מסתכלים בפני המברכים…
הנה חבורת פועלים. פועלי היקב הם. פניהם זעומים וצועדים הם במהירות, כאלו לעסקיהם ולעבודתם הם הולכים ולא לשם טיול באו. ומבטי איבה הם זורקים כלפי האכרים…
– הביטו!.. קרא פתאום שמואל ולא יסף, כאלו קפא באמצע הקריאה…
מעבר השני נכנסה אל השדרה מן הרחוב חבורה גדולה של פקידים, ובראשה הפקיד הראשי בעצמו, איש כבן ארבעים, זקנו מגולח ושפמו שחור וארוך וכולו פני חיט לו. ובלכתו בראש החבורה עיניו מורדות למטה, כדי שלא להסתכל בפני אכר. לימינו המורה החדשה, עיניה עמוקות ומתוכן נשקפות התעוררות קלה וסקרנות. אחריהם בשורה הרופא והגברת אשת הפקיד, אשה שמנה שפני כובסת לה, והיא לבושה עפ"י הנוסחא האחרונה של הבולבר הפריזי. פני הרופא גסים, זעומים ובהם נקרשה השתיקה. ולאחרונה להקת פקידים שונים. האכרים הנפגשים על דרך החבורה נשארים עומדים משני עברי השדרה, קצתם משתחוים מתוך הכנעה גמורה וחנופה גלויה וקצתם – מתוך הכנעה למחצה ורמזים דקים של חנופה… גם שני חבריו של מרדכי הסירו את כובעיהם לסימן ברכה ורק מרדכי לא שעה אל החבורה, פניו נעשו קשים כאבן ומבטו דבק בפני המורה החדשה. דומה היה כאלו שאל: מי ומה את?..
ג 🔗
– מרדכי, התשאר הערב פה? – שאל שמואל כשעמדו שלשה החברים ברחוב המושבה וצללי ערב חופפים עליהם. כעין נעימה של בקשה רעדה בשאלתו של שמואל.
– פה? לא. איני יכול להשאר. מחר יום עבודה הוא לי, איני אוהב לאחר.
– רק הפעם, מרדכי, רק הפעם… הטיול בבוסתן לא עלה יפה… נלך הערב אל ביתה, רוצה אני כי תכירנה…
– להכירה?.. עוד חזון למועד, יקירי. כלום היא בורחת מכאן?..
– לא… ואולם ראה נא מה גדל החֹשך… אל תלך, פן יקרך אסון בדרך…
אסון! אל תירא, אקדחי אתי, חשכת ליל לא תבעיתני, אף לא פחד הבידואים…
– ואתה רוצה באמת להכירה? – שאל פתאם אהרן כמו מתוך תמהון ותרעומות.
– מדוע לא, חביבי? נערה יפה היא, ורוצה היא, לפי דברי שמואל, לדעת אותנו. אם כן מדוע לא נתודע אליה? אלה מאי, היא שיכת לכנופיתו של המנוול? אפשר לסלח לעונה זה בגלל עיניה, ואולי נוכל לגזלה מידי אותה הכנופיא. הלא זה נסיון מענין, האם לא כן, שמואל?
שמואל שתק. אלמלא חשכת הלילה, כי אז ראו חבריו, שפניו חורו. שתק גם אהרן. הטון הצוהל והחצוף למחצה של מרדכי לא מצא, כנראה, חן בעיני שניהם.
– נו, אנכי הולך, מרדכי, – הפסיק אהרן את השתיקה, וקולו היה קשה: – סוסי מחכים לארוחת הערב. אם תשאר כאן, הלא תבא אלי?
– לא, לא אשאר.
– אם כן, שלום!
– שלום.
אהרן לחץ את יד חברו ויפן ללכת.
– עמך הלא נתראה עוד היום, שמואל?
– הן.
אהרן נעלם.
אלך גם אני, שמואל, – אמר מרדכי.
– אלוך עד מעבר לכרמים.
– אתה תלוני? הלא תפחד לשוב אחר כך לבדך אל המושבה?
– לא, לא אפחד… האמנם ילד אני בעיניך?
שני החברים ירדו לכל אורך הרחוב ויעלמו מאחורי גדרי הצָבר.
שמואל שתק ויתאמץ לבלי לפגר מאחורי חברו, שפסע פסיעות גסות ובטוחות.
– מרדכי, אל נא תמהר פה בחול, לאט לך…
– חול? טוב, טוב. ואולם הגידה נא, שמואל, עד מתי תהיה מפונק כל כך? צריך אתה להעשות פשוט וגס קצת יותר, הן להיות אכר אתה רוצה.
– בא יבא הדבר, מרדכי. אבל עוד קשה לי, חלש אנכי. בחרף הזה אני זומר בעצמי. הספר לך אהרן?
– כן, הוא משבח את מעשי ידיך. עבוד, עבוד, יקירי, העבודה מוסיפה כח לאדם ומחדשת את חייו.
ושוב שתקו החברים רגעים אחדים.
– מרדכי, אלמלי ידעת עד כמה היא מתענינת בך…
– בי?
– כן, בך. כשאמרתי לה, שאתה הנך ידידי וחברי הביטה אלי כנפחדה. וכמה נתפלאה כשאמרתי לה, שאיש טוב אתה ולבך רך וכי אנכי אוהב אותך יותר משאני אוהב את אחי ואחיותי. היא חשבה אותך לשד בצורת אדם… ‘אוהבים’ הפקידים אותך…
– שד? חה, חה, חה! בשביל כך היא מתענינת בי. השדים מענינים את הנשים תמיד.
– מרדכי, אל נא תדבר בטון כזה…
שמואל שוב נעלב וישתוק.
– נו, נו… הרגע אל תכעס עלי. אמנם השד מפזז בקרבי היום…
– מרדכי… היא טובה כל כך. שאלתיה, אם רוצה היא להכירך. “אני”?! השיבה תמהה וכאלו נפחדת, “האם ירצה הוא להכיר אותי?” ובאותו רגע היתה יפה כל כך… הלא יפה היא, מרדכי, האם לא כן?
– יפה מאד!..
– הרי?.. ואהרן מתעקש ואומר: אינה יפה כלל ביותר… אנכי אמרתי לה, כי אם אבקשך ודאי תבוא אל ביתה, ותשמח…
– שמחה?..
– נערה הגונה היא, מרדכי. לו ידעת אותה… אין היא דומה כלל אליהן… אנכי תכנתי את רוחה, אף כי רק שלש פעמים הייתי אצלה…
– שלש פעמים במשך השבוע הראשון? המ… ‘רק’ זה שלך מיותר הוא1 לגמרי…
עמדה לו לשמואל חשכת הלילה לבל ירגיש בו מרדכי כי הסמיק ויחרד כולו…
– היא בקשתני לבוא… היא נעשתה כה קרובה אלי מן הרגע הראשון… בפעם השניה מצאתי אצלה את סגן הפקיד… הוא הביט אלי באי־רצון, והיא האירה אלי את פניה עוד יותר ועל דבריו הוא ענתה בלי חפץ…
– האמנם? דבר זה מענין. ואולם אם אוכל לפגוש בביתה אחד מאותה החבריא, לא אלך אליה.
– אנכי הגדתי לה – ותצחק… כמה יפה הוא צחוקה, מרדכי… היא אמרה: “כל הפקידים יברחו מביתי אם יבקרני חברך”… לא, אנכי אגיד לה מראש אימתי תבוא, ואז לא יבוא עוד כל פקיד אל ביתה… יש אשר אחשוב, מרדכי, כי רק על פי טעות נמצאת היא ביניהם…
ושוב עברו רגעי שתיקה אחדים.
– מרדכי…
– מה יש, שמואל!…
– הלא אתה אינך חושב, כי האהבה לוכדת אותי?…
– אנכי? לא, יקירי; אנכי איני חושב כלום.
– ידיד וחבר טוב אתה באמת… אהרן מקניטני ומקנטרני כל השבוע…
אהרן?… אהרן שלנו איש טוב הוא מאד, טוב משנינו… הוא דואג לך, הוא חושש לך לבל תבוא ברעה.
– אמנם טוב הוא… אבל לבי יכעס בקרבי עליו. עוד היום בבקר דבר אלי קשות על כי באתי אל ביתה זה שלש פעמים… הוא התרה בי, כי אתה תכעס עלי… הלא אינך כועס עלי, מרדכי?
– אנכי? חלילה? מי נתן לי את הרשות לכעוס עליך? הלא איש אתה, היודע את אשר לפניו.
– ואהרן יחשבני לילד… מרדכי, האמנם יש בה סכּנה, כדברי אהרן?
– סכנה?… איני יודע… תכירנה ובחנת בעצמך… מי יודע?…
שתי שורות הצבר נסגרו מאחרי החברים, ולעיניהם נפתח השדה הרחב העטוף אפלה.
– שמואל, שוב נא אל המושבה, הרחקת ללכת. אנכי אעמוד כאן ואחכה עד אשר תקרב אל המושבה… על תפחד…
שמואל לחץ בחזקה את ידי חברו, נפל על צוארו וישק לו…
– הלא תבוא ביום השבת הבאה?
– אבוא!
ויפן שמואל וישב אל המושבה בצעדים מהירים. פעמים הפנה את ראשו לראות, אם חברו עדין עומד ומחכּה.
– נער… ילד כמעט… מסכן!… הוא נלכד בפח… מי יודע מה טמון בתוך עיניה השחורות… עמוקות הן מאד, – הרהר מרדכי ויפן וילך, ופסיעותיו רחבות ובטוחות.
– ולא קשה הדבר להלכד ברשת עיניה!…
ד 🔗
מרדכי לא שמר את הבטחתו. ערב שבת התקדרו השמים עבים וכל יום מחרתו לא חדל הגשם. רק במוצאי שבת טהרו השמים ויזהירו הכוכבים מתוך עמק התכלת וכאלו רמז רמזו לבני האדם לאמר: הכונו, מחר יום עבודה הוא… וכך היה גם בשבת השניה והשלישית. אמנם לשעבר, היה מרדכי בא לשרון גם בשבת גשומה, היה עוטף ‘עַבַּיָּתו’ ופוסע את פסיעותיו הגסות והבטוחות על אפם ועל חמתם של השמים הזועפים. אבל בשבתות האחרונות נשאר מרדכי יושב תחתיו בגבעה. לא השמים עכבוהו אלא איזה דבר בלתי מובן גם לו. איזה כח נעלם עצרו ובטל את רצונו שמשך אותו לשרון. גם בשבת הרביעית לא הלך מרדכי לשרון, אף כי הגשם חדל מאז הבקר והשמים הזכים הצהילו את פניהם לכל: לערב הוזמנה אספה כללית במושבה. אמנם לא רגיל היה מרדכי לבכר אספה כללית במושבה על טיול לשרון, אבל הפעם היתה עמו רוח אחרת…
וכששב מרדכי בשעה מאוחרת בלילה מן האספה ראה והנה אור מאיר מתוך חלון חדרו.
– מה זה? מעשה לסטים או מעשה שדים?
וכשנכנס לחדרו מצא בו לא גזלן ולא שד כי אם את אהרן חברו החביב.
– הנה שבת סוף סוף, – פתח אהרן בשמחה גלויה: – זה יותר משתי שעות אני יושב ומחכה לך. מכיר טובה אני לבעלת הבית, כי נתנה לי להכנס לחדרך…
– ולמה לא באת אל האספה? בחפץ לב הייתי עוזבה והולך עמך.
– אמרתי, שמא חשובה היא האספה ביותר, כי על כן לא באת בשבת זו לשרון…
– כועס אתה על אשר לא באתי זה ארבע שבתות לשרון?
– איני כועס, אבל הכל מתפלאים, וכבר ישאלוני: היכן אבד מרדכי שלכם?…
– הלא ידעת: ירדו גשמים… וגם… לא היה רצון ללכת…
– וגם על מכתבו של שמואל לא ענית…
– כן… קבלתי את מכתבו המלא מליצות, אבל אני לא הייתי נוטה להשתפכות הנפש… ודאי כועס שמואל עלי?
– אין לו עכשיו פנאי לכעוס… מטפל הוא כל היום ב’מורה' שלו…
– ושופך לפניך את לבו בשעת טיול בלילה?…
– זה שבועים לא טילנו יחדיו בלילה…
– האומנם? מדוע? וכי עברה קטטה ביניכם?
– לא… מדי ערב בערב הוא מטיל עם ה’מורה' עד שעה מאוחרה, ובבקר כשאנו נפגשים בדרך אל הכרמים הוא מתחטא ומבטיח לבוא בערב ואינו בא… פניו נעשים חורים מיום אל יום…
– תקפה אותו האהבה לחלוטין?
– עד לטירוף הדעת… לבי יפחד בקרבי… בשביל כך באתי אליך היום…
– אלי?… וכי מה אני כאן?
– מרדכי, מה היה לך? האתה הוא? שמואל בסכנה, צריך להצילו…
– בסכנה? הא מנין לך?
– מרדכי, וכי שכחת מי היא?…
על פני מרדכי חלף צל קל. רגעים אחדים שתק. שתק גם אהרן.
– אהרן, האומנם אתה חושב כי קרה גם לה מה שקרה לכל הנערות שנלקחו לפריז?…
– אין לי כל יסוד לחשוב אחרת. אלמלא כך לא היו ממנים אותה למנהלת ולא היו נותנים לגיסה נחלת כרם ובית… אילו ראית את עמידתו של הפקיד בפניה – כעבדא קמיה מריה…
– אין היא עושה רושם כזה שעושות כל אותן ה’מורות'… אף לא סימן של פריצות… נערה שעינים כאלה לה… אי אפשר שהיא תהנה מיפיה הנאה כזו…
– אמנם כן, אין היא עושה רושם כזה… פעם אחת הייתי בביתה… שמואל משכני…
– ההיית בביתה? נו, מה ראית? – נזדרז מרדכי ושאל ועיניו הבריקו.
– נדמה לי, שזו אינה דומה לאותן האחרות; אינה הומיה, אינה מתיפה… ענוה היא ושקטה… שמואל דומה במעמדה לנער קטן…
– ובכל זאת אתה חושב?
– אני בטוח… הן ידעתיה היטב בהיותה עוד ילדה כמעט, לפני הלקחה לפריז… לא, מרדכי, אין אני טועה, הדגיש אהרון את דבריו בבטחה גמורה.
– נורא, – וכסאו של מרדכי חרק קצת…
רגעים אחדים שתקו שני החברים גם יחד. פתאם נזדקף מרדכי כלו אל מול חברו ועיניו להטו.
– אהרן, אתה חושב שאי אפשר לאהוב נערה כזו?
עיני אהרן הגדולות, האפורות, הטובות מלאו תמהון.
– בדעת?
– כן, בדעת?
– לא, מרדכי, אי אפשר… למה תשאל?
מרדכי עמד על מקומו ולא הסיר את מבטו החודר מעל חברו.
– נפלא הדבר, אהרן, – קולו של מרדכי היה עמוק, כאלו יצא מתוך לבו: – זה עשר שנים אנו קרובים איש לרעהו. הלא כן?… על הכל דברנו והתוכחנו לא אחת ושתים. דומה, לא נשאר עוד דבר אשר לא דברנו עליו… ובדבר גדול שכזה לא נגענו אף פעם…
– מרדכי, הבין לא אוכל… מה יש כאן לדבר? הן הדבר ברור כל כך… לא אתה, לא אנכי אף לא שמואל לא יכלנו לאהוב נערה, לו ידענו כי הוטמאה.
אהרן דבר מתוך התעוררות גדולה וכאלו גם מתוך כעס עצור. זו היתה הפעם הראשונה שדברי מרדכי חברו החביב נעשו לו מוזרים ומכעיסים.
– אהרן, אנכי הייתי יכול לאהוב נערה כזו, – קולו של מרדכי היה נמוך, אבל צלול ותקיף.
אהרן קפץ ממקומו ויתפוס ביד חברו.
– מרדכי, אל תהתל! הדבר חשוב יותר מדי. מה היה לך?… האתה הוא?… שמואל שלנו בסכנה…
– אהרן, איני מהתל כלל וכלל… הגידה נא לי בטובך, במה ‘הוטמאה’ נערה זו אם, למשל, איש בליעל הוליכה שולל בעודנה ילדה למחצה?
– מרדכי! הן יודעות להיכן מובילים אותן… מטומאתו ‘הוא’ נטמאות גם הן… מה אתה סח?…
– ואם הילדות הללו אינן יודעות להיכן מובילים אותן, האומנם גם אז טמאות הן בעיניך?… ואנחנו, אהרן, מדוע טמאים איננו גם אנו? כמה פעמים כבר נטמאנו אני ואתה ובכונה… כלום יעלה על דעתך, שאתה, אדם שנטמא לא אחת ולא שתים, אסור לו להרהר בנערה, שעוד טל הקדושה והתמימות עליה?…
– מרדכי, אין המשל דומה לנמשל…
– לא, חביבי, דומה. לא חשבת מעולם בשאלה זו. גם אנכי, מודה אני על האמת, לא חשבתי. ואולם במשך השבועות האחרונים חשבתי, חשבתי הרבה… נוכחתי, יקירי, שאנחנו כולנו, אני ואתה ועוד רבים כמונו חזירים הננו… לא, יקירי, אין הדבר ‘ברור’ כלל כמו שחשבת אתה… דבר אחד ברור לי היום: אלמלי אהבתי אנכי נערה כזו, כי אז לא היה עברה מפחידני… מי שאיננו טמא אין מטמאים אותו…
אהרן לא ענה דבר; הוא שתק כשראשו מורד למטה.
נשתתק גם מרדכי. פניו החורים היו כבושים בקרקע גם הם. לבסוף הפסיק מרדכי את השתיקה ושאל:
– אהרן, שמואל אינו חושד בה כלל?
– חלילה! פעם אחת רמזתי לו רמז קל, וינעץ בי מבט של שנאה. לו יכל, כי אז היה קורע אותי כדג…
– רע הדבר…
זהו מה שאמרתי לך: שמואל עומד בסכנה… אתה היית יכול להשפיע עליו בעוד מועד. מפניך יכנע…
– אנכי? חלילה לי; בשום אופן לא! יעשה ככל אשר יצוה עליו לבו.
כשנפרדו שני החברים זה מזה, כבר אדמו פני המזרח.
ה 🔗
בשבת שלאחר זו נתכון מרדכי ללכת שרונה והנה נפתחה דלת חדרו ושמואל התפרץ אל תוכו. פניו היו חורים, עיניו נוצצו ודמעה רפרפה בין ריסיו.
– שמואל! האיך באת? האמנם רגלי…
– רגלי… עיניך הרואות!… הנה חפצתי לבוא ובאתי!… מרדכי, למה עזבתנו?…
– נו, שב ותנוח. הלא עיפת. התשתה תה? עוד מעט ואכין…
שמואל ישב על הדרגש ומרדכי סגר את הדלת ויעל אש במכונה, כדי להכין תה. שמואל הביט מתוך סקרנות מרובה אל אשר מסביב לו: אל הספרים הרבים אשר על המדף הארוך כאורך הכותל, אל המעדרים והסלים אשר בפנת החדר, משש בידו את הדרגש הקשה ששמש מטה למרדכי…
– אתה מסתכל בנכסי דניידי שלי, שמואל?..
פני שמואל אדמו.
פתאם קפץ שמואל ממקומו ויפול על צוארי מרדכי וילחץ בראשו אל שכמו.
– מרדכי…
– מה לך, שמואל?..
– ברכני!..
פני מרדכי חורו רגע אחד. ושמואל נלחץ אליו עוד יותר כילד קטן ועלוב, ובתוכו חלחלו דמעות עצורות.
מרדכי הפך את פניו כלפי חברו וילטפו בידיו על פניו ועל ראשו.
– הרגע, יקירי, הרגע… הלא מאושר אתה?…
– מאושר!…
וירם שמואל את פניו הרטובים מדמעה ויהי מראהו כמראה ילד שפייסוהו וידברו על לבו.
מרדכי לחץ את יד חברו ויברכהו מעומק לבו.
– מרדכי, הן אתה לא תדינני לכף חובה?
– אני? למה?
– על כי אוהב אני אותה…
שמואל רעד כלו ועיניו מלאו פחד ותקוה.
– וכי אפשר לדון לכף חובה את האדם על הרגש היותר מרום וקדוש אשר ניתן לו?
– אנכי ידעתי כי אתה תבין לי… אהרן היה מטיל עלי אימה: מרדכי לא יסלח לך לעולם. ואנכי כה יראתי את הדבר הזה. לאבד אותך היה קשה לי. אבל לאבד אותה לא יכלתי, בשום אופן לא יכלתי…
וילחץ שמואל עוד יותר אל מרדכי ויכבוש את פניו.
– האמנם לא תכעס עלי, – שאל מתוך בכי: – כי אוהב אני אחת מבנות הפקידות, כי אוהב אני עלמה שאינה יודעת עברית והיא מורה לצרפתית, כי בגדתי באידיאלינו?…
– לא אכעס. האהבה מכפרת על הכל ומיפה את הכל. אשריך, שמואל, כי אוהב אתה ונמסרת כולך לאהבתך… נקיה ותמה היא נפשך…
פני שמואל אורו. האושר פרח בעיניו, ומבטו כאלו נעשה בין רגע בטוח. הוא נזדקף והתחיל מטייל בחדר אנה ואנה, מדבר, שר, ושפתיו לא נחו אף רגע.
– מרדכי, יודע אתה? היא אוהבת אותך. היא אוהבת אותך יותר מאשר תאהב אותי… חי נפשי! תמיד היא מדברת בך… אני מקנא בך, מרדכי, חי נפשי! לו ידעת האיך משיחים הפקידים בך – מתוך חרוק שנים. והיא מכבדת אותך דוקא משום שהפקידים שונאים אותך, חי נפשי! כמה פעמים שאלתני: “מה יאמר מרדכי חברך, אם יודע לו כי אהבתני? ומה תעשה אם יצוה עליך לעזבני, הלא תשמע לו? הן לא תוכל לבלי להשמע לו. ואם תוכל – אנכי לא אהבך!” כך אמרה, חי נפשי! כבר רבתי עמה פעם אחת. “את מרדכי את אוהבת ולא אותי!” כך אמרתי לה, ותצחק בקול גדול: “הן טרם ראיתיו כראוי אפילו פעם אחת!” אז ידעתי כי צדקה ממני. בקשתיה כי תסלח לי.. אז הייתי כל כך מאושר, כל כך מאושר… ובכל זאת היא אוהבת אותך, חי נפשי! שמע נא על מה היא חולמת: היא תעזוב את בית־הספר… אנכי אמרתי לה, כי עון גדול הוא הדבר בעיניך ללמד לילדים צרפתית בטרם ידעו עברית. מתחילה לא הבינה את דברי. אחר כך בארתי לה את הכל והבינה.. “כך אומר מרדכי חברך?” שאלתני. “כן, עניתי לה, – הוא שונא את כל המדברים צרפתית במושבות…” “ודאי צדק” הסכימה גם היא. היא רוצה, כי נבנה לנו בית קטן בכרם. להשאר במושבה אינה רוצה. אין היא רוצה לפגוש את הפקידים, אף לא את האכרים… רוצה היא להשאר רק עמי, רק עמי… ורק אורח אחד הוא יבוא אלינו אל ביתנו הקטן אשר בכרם… נחש נא, מי הוא האורח הזה??… אתה, חי נפשי! ושנינו נשרת אותך ומפיך נלמד האיך לחיות, מה, לעשות… אתה תלמדנו להיות טובים, ישרים ולבלי להכנע מלפני הרשעים… מרדכי, היא אוהבת אותך.
ויפול שמואל על צוארי מרדכי ויחבקהו וישקהו, ויבק ויצחק…
“כמה אושר עשו להם במשך ימים מועטים” –, נקרה במחו של מרדכי מחשבה נעימה למחצה וטורדת למחצה – – –
ו 🔗
בשבת הלך מרדכי שרונה. היה אחד מימי החרף המלאים תכלת וזהר, עונג ומנוחה שררו מסביב. הטבע עצמו שבת את שבתו. השמש והשמים אמרו שירה ופרחי גבעות מלאו גיל. השדות עטפו דשא ירוק, רענן. לא לחנם שתו מי גשמים לרויה. על ראשי ההרים, הרי יהודה הנשקפים מן המזרח, עמדה חופה של תכלת… מרדכי הזין את עיניו מן ההוד וההדר אשר נגלו לפניו, ויוטב לבו בקרבו ותזוח עליו דעתו. נכסֹף נכסף באותו רגע לשרון. וכשנראו לו מעל הגבעות ראשי גגיה האדומים נתמלא רגש חם, חם, ויושט את ידו אל המושבה החביבה לו, כאלו בקש לחבקה.
בדרך בין כרמי שרון פגשו את מרדכי חבריו השנים. שמואל ראהו מרחוק וירץ לקראתו. בפני אהרן הרחבים והטובים זרח צחוק קל של חבה. שמואל היה לבוש כביום חג; רק בימים הראשונים אחרי בואו מחו"ל היה לבוש ככה. גם אהרן היה לבוש בגדי שבת. רק מרדכי לבדו היה לבוש חול: חולצה ומנעלים גדולים. מבטו של שמואל רפרף בזהירות ובחשאי על פני מרדכי ויבחנהו מכף רגלו ועד קדקדו. עין מרדכי תפשה את המבט הזה, שרפרף ונעלם ויבט מתוך צחוק קל אל אהרן.
– מרדכי, אנחנו הולכים היום שלשתנו אל העלמה ברשדסקי… היא הזמינה אותנו לשתות תה בביתה.
– אל העלמה ברשדסקי?!… במנעלים הללו?… אולי לא נאה לבוא אל ביתה בלבוש כזה?
שמואל נתאדם כלו כאדם שנתפס בעברה. ואהרן צחק צחוק גדול. גם לבו הרך היה טוב עליו היום וישמח בשמחת חברו, אלא שידע את הדאגה הכמוסה בלבו של שמואל: מאז הבקר דאג פן יבוא מרדכי נעול מנעליו כדרכו.
– אין דבר… לך נאה, מרדכי… הלוא אתה בא מן הדרך… היא תשמח לקראתך… אתמול שוב עברה אותי רוח קנאה בעבורך… כל היום מלא פיה שמך: “האם בוא יבוא חברך מחר?… אולי חדל לבוא לשרון בגללי?… היסכים לבוא אלי, אל ביתי?…” היא אוהבת אותך, מרדכי, חי נפשי!
– ומה עשית, לו באמת גזלתיה מאתך שמואל? מה?
מעיני שמואל נוצצה דמעה וכל פניו עוו.
– ואולם אל תפחד: איני מתעתד לגזלה ממך!…
כשדפק שמואל על דלתה של העלמה ברשדסקי פתחה היא עצמה את הדלת לרוחה. שלשת החברים נשארו עומדים על עמדם תמהים: היא היתה לבושה כלה לבן ומתוך הלובן המזהיר הבריקו עוד יותר עיניה השחורות העמוקות כלָיל. מבטה עמד וינח על פני מרדכי.
– הזה הוא האדון…
– בבקשה, גברתי, בלי שום ‘אדון’: שמי פשוט מרדכי…
היא לחצה בתמימות רבה את ידו הרחבה ותבט ישר אל עיניו הגדולות, שהביטו אליה ברצון. היא היתה שוקטה כולה. אבל מבעד לשקט זה נראה היה שהיא מכסה בעמל רב על חרדה שבלב. היא נתנה את ידה לאהרן ולשמואל ותאמר:
– למה נעמוד במסדרון פה, נבואה…
הדלת המובילה אל החדר השני היתה פתוחה ורק יריעה כבדה היתה נטויה עליה. בתנועת יד מהירה וקלה הטתה בעלת הבית את היריעה הצדה ולעיני האורחים נגלה חדר יפה ומסודר בטוב טעם. על הרצפה היה פרוש מרבד רך… מרדכי נשאר עומד על המפתן ואת עיניו הוריד.
– האם תרשני הגברת ככה… במנעלי?
פניה אדמו. פתאום אחזה בידו ותמשכהו אחריה אל החדר.
– אל יעליבני… אני שמחה כל כך לראותו בביתי…
מן הנגיעה הקלה שנגעה בידו נבוך מרדכי ולבו התחיל מרטט.
"מה היה לי? – " שאל את עצמו ולא מצא תשובה.
– תשים נא הגברת את האשם בראש אותו הבחור היפה…" הספיק מרדכי להתגבר על עצמו ולכבוש את רטט לבו: – אלמלי הקדים ואמר לי, הייתי משפר את עצמי גם אני קצת… עדין אינני פרא אדם לגמרי…
– אדרבה, הוא היה מעליבני אלמלי שנה את לבושו בגללי… יחשבני נא לאחת ממכרותיו… האם יוכל לעשות את בקשתי?… ובלי ‘גברת’ אף הוא…
– בחפץ לב, וגם לי יש בקשה: להתיר לי לקרא לה רק בשמה העברי.
– שמי חוה, – הגידה מתוך התפעלות ובעיניה הבריק ברק.
– אם כן, מן היום והלאה: חוה. עכשו חברים אנחנו.
מרדכי הושיט לה את ידו וילחץ את ידה הקטנה. היא נשאה את עיניה אליו ותודה גלויה נשקפה בהן.
שמואל היה מאושר. גם פני אהרן צהלו.
בעלת הבית הצעירה הושיבה את אורחיה על הסָפה הרכה והתחילה מכינה את התה. באותה שעה היתה דומה לפרפר שטוף־אור הנשא ממקום למקום. ולרגעים היתה הופכת את פניה המאירים כלפי מרדכי ואהרן אשר עינו בהאלבום אשר על שולחנה. משני הצדדים נשמעים דבורים קלים ופזיזים ולרגעים צולל קול צחוקה העליז. שמואל נגרר אחריה לכל עבר ופנה טבול אושר מעל פניו אינה סרה בת צחוק אוילית במקצת. הוא מבקש לעזור לה בעבודתה ומקלקל. היא מכה אותו על ידיו, גוערת בו גערה של חבה. והוא מתחטא כילד, צוחק ומביט אל מרדכי ואהרן וסבר האושר נחרת בכל יצוריו.
מרדכי הניח את ספר־התמונות מידו ויבט אחרי מכרתו החדשה ויתענג עליה. עוד לא ראה נערה יפה כמוה. ולא יפיה בלבד לבב אותו, כי אם הבינה היתרה שהיתה טבועה על פניה וביחוד בקצות שפתיה ועל מצחה. וכשראה את שמואל נגרר אחריה, נראה לו עכשו כל כך קטן, כמעט נער. בקש מרדכי בפני חוה סמני אהבה, מעין אותם הסמנים שבקעו ועלו מתוך פני שמואל, ולא מצא. הרי סמני חבה ורצון, אבל סמני אהבה אינם. אפשר היא יודעת להסתיר את רגשותיה…
“נערה נחמדה… כמה מאושר הוא שמואל!…”
ופתאום ננעצה במחו מחשבה אחרת: “נפש רכה ותמימה כזו… מי יודע, מה צפון להם בעתידם?”
– מרדכי, למה יסתכל כל כך בי?…
– אני מתענג על יפיה…
היא הסמיקה כולה…
– סבורה הייתי, כי הוא עסוק רק בענינים העומדים ברומו של עולם…
– כלום אין היופי מן הענינים העומדים ברומו של עולם…
נזדעזעה היריעה אשר על גבי הפתח ואל החדר באה השפחה ומיחם רותח בידה.
– הרי הדבר העומד ברומו של עולם! – קרא אהרן חובב התה.
ויפרוץ צחוקה הצלול של בעלת הבית ותמהר למלא את הכוסות.
ז 🔗
עברו ימי החורף. נשמעו פעמי קיץ הולכים וקרבים. בימים האחרונים לא היה מרדכי בא לשרון לעתים קבועות כבתחילה. יש אשר יעברו שבועות אחדים, ורגלו לא תדרוך על אדמת שרון, ויש אשר יבוא שרונה יום יום. ובשרון נתחבב עליו ביותר ביתה של המורה החדשה. הוא בא לשרון לרגלי איזה ענין נחוץ ובבואו הוא סר אל העלמה ברשדסקי לנוח מעט, נכנס בשיחה עמה ונשאר יושב בביתה עד שעה מאוחרת בלילה. ובצאתו והנה אותו הענין שבשלו בא נראה לו פתאום בלתי נחוץ כלל, והוא שב לגבעה. שיחותיו הארוכות עם המורה הספיקו לו עונג מיוחד ויהי רעב להן. ולא ידע בעצמו, למה יחסר את נפשו כמו בכונה מטובה זו ובשל מה יפסיק את בקוריו לשבועות שלמים. גם העלמה ברשדסקי היתה פוגשת אותו לאחר כל הפסקה ארוכה במבט מלא תמהון. אבל שאול לא תשאלהו דבר.
שמואל ארס לו את העלמה ברשדסקי ברצון הוריו, לחנם פחד שמואל, שמא יתנגדו הוריו לדבר. נתקימה הנבואה שנבא לו מרדכי, כי אכר שרוני, ואפילו מן, ‘האופוזיציה’, ישמח להיות קרוב אל הפקידות. ‘קיר הברזל’, שיצר לו שמואל בדמיונו, נפל תחתיו תיכף בגלות שמואל להוריו את לבו. ועוד בו ביום קבלו הורי שמואל בביתם את כלת בנם בחבה ובכבוד גדול. בני המושבה קנאו באושר, אשר עלה בגורלה של משפחת שמואל, והקנאה גדלה מאד כשנודע, שמפַּריז בא צו לתת לעלמה ברשדסקי את הבית הגדול, אשר היא גרה בו, וגם עשרת אלפים פרַנק מזומנים.
ובבית שמואל גרמה הנדוניא הגדולה הזאת כמעט למהפכה שלמה. כשהודיעה העלמה ברשדסקי לשמואל את ‘רצון פריז’ שמח כילד, וימהר לאביו ולאמו לבשר להם את הבשורה ומה רבה היתה מבוכתו כששב אחר־כך אל בית אהובתו וימצא אותה עצובת־רוח ודמעות תלויות בעיניה.
– איני רוצה במתנת פריז, שנואה היא עלי, אנכי לא אקח מתנה זו, – פלטו שפתותיה במהירות ומתוך צער גלוי.
ופתאם הבין שמואל כי אמנם צדקה חוה. כלום לא יוכלו הם עצמם לסדר את חייהם בלי מתנת חנם? למה להם לקבל מתנות מאת הפקידות, ששניהם מבזים אותה?
ותשמח חוה לדברי שמואל אלה ותשק לו, ועיניה מלאו תודה. ושכור אושר היה שמואל כשיצא מבית כלתו והוא נושא בשורה חדשה בפיו לאבותיו – כי החליטו הוא וחוה לבלי לקבל מתנת הפקידות הבזויה. גם אביו ודאי ישמח לדבר הזה, שהרי גם הוא על שונאי הפקידות נמנה. ושוב נהפך ששונו לצער: אבותיו שמעו את בשורתו החדשה בפנים נזעמים, ואמו אמר לו מתוך כעס: “אל תהיה ילד שוטה! ‘מציאה’ גדולה היא כלתך כשאין לה נדוניא”!… ויתכוץ לב שמואל בקרבו מכאב והרגיש, כי טינא אל אמו ממלאה אותו.
למחרת בא מרדכי לשרון, וכשנכנס לבית חוה מצא אותה ואת שמואל יושבים מדוכאים ועצובי רוח. “האמנם כבר התחיל הדבר?” נצנצה מחשבה רעה במחו. פני שמואל אורו כשראה את מרדכי, וימהר אליו וישפוך לפניו את כל צרת לבו. וחוה הרימה גם היא את עיניה אל מרדכי. והנה הן נוצצות ומלאות שקט מרי. ויחרד מרדכי. העינים הנוצצות הללו ספרו לו איזה דבר נורא, ספרו בלי אומר ודברים. ואולם כעבר רגעים אחדים התאושש מרדכי, ותהי עצתו לידידיו, כי אמנם לא יקחו את מתנת הפקידות הבזויה, אבל מאבות שמואל יעלימו את הדבר לעת־עתה.
שמואל שמח שמחה גדולה על עצתו הטובה של מרדכי, ורוחו העצובה לא היתה לו עוד. ופני חוה נשארו קשים ומבט עיניה היה מלא שקט מרי כשהיה. ויעזוב מרדכי את ידידיו, ורוחו חובלה בקרבו.
ח 🔗
עבר הפסח, והתחילו ימי החום. מרובה היתה העבודה שעבד מרדכי בכרמו: בחורף הרכיבו את הגפנים והמלחמה עם ה’חזירים' היתה קשה. ויתחכמו מרדכי ועבד־אללה פועלו לשמש: יוצאים היו לעבודתם עם קוי האור הראשונים, עובדים עד לשעה העשירית, ונחים מן העשירית עד השלישית – מרדכי בחדרו ועבד־אללה תחת העץ.
ובאחד הימים, בשעת צהרים, כששכב מרדכי פרקדן על רצפת האבנים שבחדרו, דומה בתלבשתו לאדם הראשון של קודם החטא, ויישן שנה עמוקה ונעימה שלאחר עבודה קשה, הקיץ פתאם, כי דפקו על דלתו.
– מי שם?
– אני.
– “בעלת הבית? מה החרדה אשר חרדה עלי?”
בלי רצון קם מרדכי מעל הרצפה הקרה, שהיתה חביבה עליו מאד בשעה זו, נגש בעצלתים אל הדלת וכמתלונן שאל:
– מה יש?
– מרדכי, איזו עלמה כבודה… באה במרכּבה… שואלת לך… בודאי משרון…
“עלמה כבודה? במרכבה? איזה שד הביא אותה אלי?…”
התחיל מרדכי לובש את בגדיו, ופתאם נצנצה מחשבה בלבו: “כלתו של שמואל… חוה, בלי ספק היא!… יש דבר בגו!…”
ויזדרז מרדכי וירכוס את כפתורי חולצתו, ויסדר סדור כל שהוא את הכלים שבחדרו וימהר ויצא.
מסביב למרכבה כבר עמדו ‘כמנין’ ילדים מילדי בה"ס. ‘בית־הספר’ – אהל של קרשים – היה קרוב לאותה שכונה, ולב החבריה נמשך אחרי המרכּבה שרק לעתים רחוקות מאֹד היו רואים כמותה בימים ההם. גם ה’מורה' עצמו, אדם שפל קומה וקפוטה יורדת לו עד לקרסוליו וירמולקה חבושה לו לראשו, עמד על מפתן בית־הספר ויעין עיון גדול במרכבה.
– חוה!…
העלמה ברשדסקי פנתה אל הקול הקורא אליה ותמהר ותצא מתוך המרכבה.
– שלום!…
– מהיכן? כיצד? היכן שמואל?
– ירשני נא קודם כל להכנס הביתה… השמש מכני…
– ודאי, ודאי… סליחה… בואי, בואי נא…
הוא פתח לפניה ברוחה את הדלת ויכנסו אל הטרקלין. הטרקלין היה ריק. בעלת הבית ושתי בנותיה היו בחדר הסמוך.
– שבי נא, שבי… איפה אושיב אורחה שכזו?
– תודה. אל נא יטרח, אני יושבת כּבר.
בתנועת יד זריזה הורידה את מגבעתה, הסירה את צעיפה מעל פניה, תקנה את שערותיה, שפרצו ויצאו מתוך גבולן, ותשב על אחד הספסלים. צחוק קל רחף על שפתיה, ומבטה נח על מרדכי, שעמד למולה נבוך מאד.
– הנה כן, אני יושבת בחדרו. חדר יפה… מדוע לא ישב?…
– לגדולה כזו עוד לא עליתי, חוה; זהו הטרקלין של בעלת־הבית.
חוה קפצה מעל מקומה.
– לא, מרדכי, אני רוצה להכנס דוקא אל חדרו הוא. היכן הוא חדרו?
– חדרי… חדרי, – גמגם מרדכי מתוך מבוכה.
– אין דבר, אין דבר… היכן הוא חדרו?
חדרו של מרדכי היה לשמאל הטרקלין. הוא פתחו ויאמר: הכנסי!…
– מדוע לא הכניסני מתחילה אל חדרו? פה טוב ונעים כל כך. באמת נעים.
מבטה רפרף על פני הספרים וגם על פני המעדרים אשר בפנת החדר.
– תסלח לי… חדרי משמש להרבה דברים. משקי עדיין בחתוליו הוא…
– לסלח? מאושרה אני כי אוכל לשבת פה בחדרו. לפני שבועות מועטים לא יכולתי גם להגות בדבר הזה… הוא שאלני… היכן הוא שמואל? רוצה הוא שנחוג את חתונתנו דוקא בל"ג בעמר. “חביב הוא היום הזה על מרדכי”, – וטעם זה מספיק לו. עלה ירושלימה כדי להדפיס את הכרטיסים… אני באה עכשו משרון, בכונה באתי…
סבר פניה וקולה העידו שסערה גדולה סוערת בתוך לבה, העידו עליה שהיא משתדלת להסתיר את הסערה.
– חוה!…
מבטו של מרדכי היה מלא חבה ומעל פניו גם הוא נשקפה התעוררות גדולה. רגע אחד נפגשו מבטיהם, ושניהם כאלו נבוכו פתאם.
– שבי, חוה… מדוע לא תשבי?…
– אני יושבת…
רגע תעה מבטה בחדר ושוב נח על מרדכי.
– מרדכי, יחידים אנחנו פה בחדר, איש לא ישמע לדברינו?
קולה רעד.
– יחידים, חוה…
– אם כן ישמע נא את אשר אני רוצה לספר לו… הישמע?…
– חוה!…
– אם כן הסכת ושמע. ישב נא קרוב אלי… יתן לי את ידו… כך… מותר?…
ט 🔗
חוה כלתה את דבריה.
פניה להטו. את מבטה הקודח לא הסירה מאת מרדכי, וידיה לחצו את ידיו, ומרדכי נעץ גם הוא את עיניו בה. דומה היה, שהוא מסתכל מלא עיניו אל תוך נפשה והוא רואה שם דברים חדשים, אשר לא ראו עיניו מעולם.
– הוא לא יקח את ידו ממנה גם עכשו?
– חוה! אחיך אני לכל צרה שתבוא עליך…
קולו היה חזק. ידיה הקטנות שוב לחצו את ידו. עיניה היו מלאות תודה מרובה, מרובה.
– לבי הגיד לי. רגשי לא רמני. ידעתי כי פה אמצא את האיש אשר בקשתי. לא לחנם האמנתי בו למן הרגע הראשון אשר ראיתיו. ליל נדודים היה לי הלילה, לאחר שהלך שמואל ירושלימה. כל הלילה לא ישנתי, לא מצאתי עצה. ובבקר אורו עיני. אמרתי לעצמי: אלך למרדכי, הוא יעזור לי. אנכי אמרתי אל לבי: אחת משתי אלה יעשה מרדכי: או כי יגרשני מחדרו, ויצוה על שמואל כי יגרשני גם הוא מעל פניו, ואז יבוא הקץ. או כי יעודדני ויתן לי את העוז כי אוכל לספר בפי לשמואל את הכל, את הכל. הוא לא גרשני. הן לא יגרשני?
– חוה, שוב?!…
– יסלח לי… לא ידע, כמה סבלתי… הוא הראשון אשר לא דחני… גם אמי עזבתני לאחר שהגדתי לה… הלכה לירושלים… ואחותי… התחילה מרחיקה את ילדותיה מעלי… ושתיהן הלא דחף דחפוני אל תוך זרועותיו הוא. מה ידעתי אני? ילדה הייתי. אנכי מאנתי לעזוב את שרון. והן, אמי ואחותי, הפצירו בי לאמר; מאושרת תהי, הפקידות תדאג לך כל חייך, הכל יקנאו בך, רבות בנות מבקשות אושר כזה ואפילו בנות האכרים, ואת לא אב לך ולא נחלה ואחוזה לאמך… הלא אמת דברו. לאחר כך כבר ידעתי: האכרים היו מבקשים ממנו כי יקח את בנותיהן פריזה וגם במושבתך גבעה יש אכרים אשר בקשו… אפשר לא ידעו האבות בברור, להיכן הם שולחים את בנותיהן. אבל חשוד לא חשדו? הן מתלחשים היו במושבות. ואולי ידעו גם ידיעה גמורה. עכשו איני מאמינה עוד בשום אדם. רק לשמואל אני מאמינה וגם לו אני מאמינה. לו אני מאמינה עוד יותר… לא, לא זאת. לבי בוטח בו יותר. לשמואל לא יכולתי לספר, ולו ספרתי… יכלתי. עכשו אוכל לספר גם לשמואל… מחר אספר לשמואל… מסכן! מתנה טובה אני מכינה לו… מחר כעת הזאת ידע.. מרדכי. היבטיחני לבוא מחר לשרון?
– אבוא, חוה, אבוא!…
– יבוא וישב על יד שמואל וינחמהו. צריך יהיה מסכן זה לתנחומין. הלואי לא יקרנו אסון!.. אותי לא יתן עוד לגשת אליו… הוא לא יסלח לי, אני יודעת…
– טועה היא, שמואל אוהב אותה כל כך… הוא כה אוהב אותה… ומה חטאתה? היא לא חטאה… היא אינה צריכה לסליחה… אחרים חטאו… האמנם רק על ראשה היא יחול החטא שחטאה כל הסביבה שלנו?
חוה בלעה כל דבור ודבור שיצא מפי מרדכי.
– לא, מרדכי, איני רשאית לרמות את עצמי. אני יודעת את שמואל. הוא לא ישא לי. הוא לא יבין… הוא… איני יודעת לבחור מלים… נער הוא יותר מדי… תמים… פשוט… שלם… רסיס טל בוקר לא יעמוד בפני הקרן הזעומה הראשונה, לא יעמוד… ייבש…
– חוה, שמואל לא יעזבה…
– יעזבני. ולא זהו העקר. מי יודע אם לא יקרנו אסון?!
– חוה…
– מה יש, מרדכי?…
– תרשני נא לשאול אותה שאלה אחת… שאלה אינטימית…
– ישאל. על הכל יכול הוא לשאול.
– היא אוהבת את שמואל?
חוה נתכוצה כולה. דומה היה, כאלו מכה גדולה ירדה על ראשה ותדכא אותה. מבט עיניה נמלא כאב אנוש וכאלו בקש רחמים.
– מרדכי, כלום יכולה אני לאהוב? כלום אהבה מותרת לי? לו ידע כמה מאוסה הייתי בעיני עצמי כל הימים. קשה היה לי להמצא בחברת בני אדם. החבה מצד חברותי בבית הספר נפלה עלי למשא. לרגעים היתה מחשבה נוראה מבהילה אותי: מה היו עושות בי לו ידעו? היה רק אדם אחד, אשר בחברתו לא היתה אובדת לי ישותי. אשר בחברתו לא בזיתי לעצמי, כי את כל הבוז הטמון בקרבי הייתי שופך עליו. כמה קשה וכמה אכזרית הייתי בנוגע אליו הוא! רגלי היו רוחצות בדמו. והוא, השליט, פקיד הפקידים, היה יושב לפני נדכא ונענה, וראשו כפוף ומורד למטה. ידעתי שהוא מצטער, ידעתי שלבו טוב אלי – לבו טוב לכל אדם – ודוקא דבר זה היה מרגיזני ביותר: אל יעיז להשתתף בצערי. אל יעיז להיות טוב אלי! ויש אשר הייתי יושבת על ידו, שוקטה, דוממה. הוא היה רואה בשתיקתי סמן של מחילה. ואז היה מדבר הרבה, מתוך דמעות היה מדבר, ומתוקים היו דבריו כממתקים הנתנים לילד. ויספר לי על הנערות האחרות אשר סלחו לחולשתו זו, ויספר לי על הנערות אשר כאָב אהבוהו. כי דאג להן לעשות אותן מאושרות בחיים: נִשאו למנהלים, לפקידים, והן מקבלות את מתנותיו ברצון ומבקשות עוד. ובדברו היה מוציא מכיסו איזה תכשיט. ואז התנפלתי עליו כמטורפת: הלאה, נבזה! והוא נרתע, חוזר וטומן את תכשיטו בכיסו, וככלב מוכה הוא מתכוץ ויוצא מחדרי. ורק מראהו הזה היה משקיט ומשביח לרגע את סערת לבבי… שנים עברו… שבתי לשרון. פגשתי את שמואל. אלי, אלי! מהיכן אקח מלים לתאר את אשר הרגשתי אז? גשם אורה נתך עלי, גל אורה גדול שטפני והרימני מקרקע תהומי, הרימני וישאני מעלה, מעלה… שמואל התמים, טהור, כל נפשו כל כך פתוחה ושלמה. מן הרגע הראשון ראיתי את אשר בלבו עלי. וראיָתי זו כאלו רחצה, טהרה, קדשה אותי… בבקר, בבקר נדמה לי כאלו זה עתה נולדתי, כאלו רוחצתי מזוהמתי. בהיותי קרובה לשמואל לא בזיתי את עצמי, מוסר כליותי כאלו נשתתק, נאלם. אף פעם לא שאלתי את לבי: מדוע אני מרמה אותו? אהבתו אלי החזירה לי דמות האדם. לא יכלתי להכניס ספקות אל לבי. ופחות מכל נועזתי לשאל את עצמי: אם אוהבת אני אותו? אנכי רק אחת ידעתי: שמואל מעלה אותי מתוך שאולי, מתוך תהומי. בימים הראשונים היה מתעורר בי רצון להגיד לו, אבל לא יכולתי. ידעתי, כי אם אגיד לו, יבוא הקץ. אמנם חטאתי. בקשתי להציל את עצמי והבאתי סכנה עליו… הוא לא יעמד בנסיון…
– חוה, אל תפחידי את עצמך.
–…האם אוהבת אני את שמואל? כלום חשבתי מחשבות על זה? ידעתי כי צריכה אני לאהבו. אמנם ברגע הראשון, כשגלה לי את לבו, פלח חץ את לבי: האם אוהבת את אותו? נבהלתי למחשבתי זו, בו ברגע חנקתיה בתוך לבי. אני אוהבת… כלום יכולה אני לאהוב?… ושוב היו רגעים, שחפצתי לספר לו הכל. אבל עיניו היו מלאות געגועי אושר, תום ורוך, ולא יכלתי לחלל את קדושתו – ושתקתי. הסכמתי לאהבו מתוך שתיקה. מה מאושר היה באותו ערב ומה יפה היה אשרו. ובאשרו אושרתי גם אני. ומני אז שטפני הגל וישכיחני את הכל. ימים טובים באו לי. נודעתי לאהרן ואחרי כן גם אליו. בפני אהרן ראיתי את הפחד שהוא מפחד לגורל שמואל. לבי התחולל בי. אבל בפניו הוא ראיתי, כי לבו טוב אלי מן הרגע הראשון. את שמו ידעתי זה כבר. מתוך חרוק שנים היו מדברים בו. וחרוק שנים זה עשתה אותו לגדול, לנורא בעיני. מרחוק הייתי מברכת את השם זה וגם יראתי אותו. חושבת הייתי: הנה יבוא הוא ועמו חבריו, גדולים וטובים, ודנו דין נורא ואיום את כל הרשעים השפלים ההם, ודנו אותי בתוכם. ואתפלל ליום זה כי יבא ויראתי אותו כי יבא. והנה ראיתי אותו האיש הנורא. הנה הוא בא אל ביתי. ויבוא כידיד. הבטתי אליו ואנה לבו מלא רוך. והוא טוב אלי. ויהי לי לחבר… אלי! כמה גדלתי באותם הימים. וכלום אפשר היה לי לבלי לגרש את המחשבה האיומה אשר נקרה לפעמים במוחי: אסור לך לרמותם, ספרי להם! באה הבשורה מפאריז. תיכף ראיתי את עצמי שוב מלאה סחי וזוהמא: קול מר צעק אלי מתוך לבי: “ואת טמאה, חושבת כי נצלת”… לו היה אז, ‘אותו האיש’ במעמדי, כי אז הרגתיו… הן כבר אמרתי פעם אחת לעשות בו כלה. רק בדרך נס נצל מידי. הדבר היה בשבוע האחרון לבחינותי. הוא ישב זמן רב בחדרי ואני – גל של שתיקה עברני. הוא חשב את השעה הזאת לשעת הכושר ויבשרני: הפקידות רוצה להשיאני לסגן הפקיד בשרון, העתיד להיות פקיד, ומוהר רב הזמינה לי. הפניתי את פני אל השולחן, חטפתי מעליו את כלי הכתיבה הכבדים והשלכתי אותם בפניו. ואולם מתוך תנועה אינסטינקטיבית הספיק לשים את ידו על פניו. ידו נפצעה קשה והוא נצל…
…בעומק לבי קויתי כי שמואל יבז למתנה הפריזית. חפצתי, כי יכעס, כי ירקע ברגליו, כי יצוני לבלי לקבל את המתנה. תקותי רמתני. פניו אורו משמחה וימהר אל אבותיו לבשר גם להם את הבשורה הטובה. אנכי נשארתי יושבת תחתי מלאה בושה וכלימה. לבי פרכס ופרפר בקרבי מכאב ומבלי משים חשבתי: מרדכי היה עושה אחרת. החלטתי לבלי לקבל את המתנה ולהגיד לשמואל את הכל. את החלטתי הראשונה קימתי ולא בלי יסורים… הלא יזכור… אבל את החלטתי השניה לא יכולתי לקים, לא מצאתי בי די עוז. מנוחתי אבדה, שבו יסורי הנפש. בלילה, בלילה החלטתי לספר לשמואל, ובבקר. בבקר כשהיה בא אלי, לא קמה בי רוח… כשנתפטרתי ממשמרתי, אחרי הפסח ודבר לא היה לי עוד עם הפקידות, רָוח לי מעט, אבל שמואל התחיל לדבר על־דבר חתונתנו ודבריו אלו שוב נחתו כשפודין בלבי. אני חיבת להקדים ולספר לו. איני רשאית לרמותו. עד היום לא יכולתי… עתה אוכל. הלא אוכל, מרדכי?…
מרדכי לא הסיר את מבטו הקודח מעליה. הוא ידע ברגע כי צדקה ממנו. שמואל לא יוכל לסלוח לה ואולי גם יאבד באסונו. ועוד אחת ידע: חוה אינה אוהבת את שמואל אהבת אשה. אינה יכולה לאהוב אותו. קטן הוא יותר מדי בעיניה. ומחשבה חדשה צבתה את כל חושיו בו: למה לא פגשתיה אנכי הראשונה?… מקרה אכזרי…
– תוכלי, חוה, תוכלי!..
י 🔗
מרדכי עמד ליד הבית ולא הסיר את מבטו מעל פניה העגומים של חוה, שעלתה אל המרכבה. המרכבה נעלמה כבר ומרדכי עמד עוד במקומו והביט אחריה, אל המקום אשר שם נעלמה. ופתאום הרגיש כי יחד עם המרכבה נעלם ממנו דבר, שכל לבו היה מלא אותו לפני שעה קלה. נדמה לו, כאלו כל ישותו נתרוקנה פתאום…
– צריך לעבוד! – זרז מרדכי את עצמו, לקח את כלי עבודתו ויצא החוצה. ברחוב עמדה כנופיא של נשים והתלחשו. כשעבר מרדכי עליהן נפסק הלחש באמצע. אחת מן הכנופיא, אשה זקנה, שידיה הצומקות סרגו פוזמק, הפכה את ראשה ותזרוק אליו מבט זעם. וידע מרדכי כי בו ובעלמה הזרה אשר נתיחדה אתו בחדר התלחשו הנשים. צחוק מר עבר על שפתיו, וימהר וילך לכרמו.
וכשבא לכרמו נדמה לו כאלו גם הגפנים שנרכבו זורקות עליו מבטי זעם, כאלו גם הן מתלחשות ומספרות זו עם זו: ה’חזירים' אוכלים אותנו בכל פה, והוא – במה הוא עוסק!
הגפן הראשונה, אשר אליה נגש מרדכי, אמנם נמצאה בצרה גדולה: ה’חזירים' שות שתו עליה מכל צד ויכרסמוה בכל פה. וימהר מרדכי ויפתח את הגומא אשר מסביב לה, ויכרות בסכינו את ה’חזירים' מעל בשר העץ וישליכם החוצה, ואת הזמורה הקטנה והצנומה הוציא לחופשי. ראו יתר הגפנים כי זקפה חברתן את קומתה ותתנועענה ותרמוזנה אשה לרעותה: הנה הוא בא להצילנו, הנה הוא!
ומרדכי עבד במהירות ועבר מגפן לגפן. מאחריו כבר התנשאה שורה שלמה של גפנים משוחררות וזקופות קומה ומסביבן חללי ה’חזירים'. ואולם דעתו של מרדכי לא נתקררה עד שהגיע לסוף השורה. אז עמד להנפש ולהחליף רוח.
ועבד אללה, הפועל הערבי, הספיק כבר אחרי הצהרים לעבור שלש שורות, וכבר הגיעה לו שעת מנוחה. הוא ישב על הקרקע, רגליו כפופות תחתיו והוא מעשן סיגַרה מתוך הרחבה יתרה. יושב עבד אללה ומתבונן אל מרדכי, מביט בפניו ומתפלא. הוא בא אל הכרם ולא ברכו בשלום כדרכו והתחיל תיכף בעבודה מתוך זריזות משונה ובלי כל הכנה כלל. ולא עוד אלא שעינו החדה של עבד אללה ראתה מרחוק, והנה אחדות מן הזמורות לא קשר מרדכי אל המשענות כראוי. מה היה לו לחוג’ה שלו? ופתאום תקף את עבד אללה תמהון: החוג’ה עמד על הגפן האחרונה שבשורה, ידו תפשה אותה במהירות ועקרה יחד עם ה’חזירים' מן הקרקע, ואל המשענה קשר את אחד מן ה’חזירים' העליונים… וכי זהו החוג’ה שלו הדיקן?! ועדיין זוכר עבד אללה כי בשל מעשה שכזה, שעשה הוא לפני ימים מועטים, רתחו כל דמיו של מרדכי בקרבו ולא שלט ברוחו… בעליו הטוב, הרגיל לשוחח עמו כעם חבר גמור, סטרו אז על פניו! אמנם לאחר זה מתביש היה מרדכי להביט אליו ובקש לפַיסו. אבל הוא, עבד אללה, לא שכח את הדבר ולא סלח לו. מתיקות נקמה מלאה ברגע זה את כל עמקי נפשו. הוא קם וירם את הגפן המתה, ובפנותו אל מרדכי, שעמד שקוע במחשבותיו, שאל מתוך תמימות ערומה:
– חוג’ה, כלום אין זו ‘תרכיבה’?
מרדכי רעד כולו.
– תרכיבה? מי זה עקרה?
– ידי ה’מאלים' (בעלים) עקרוה, – השיב עבד אללה בנחת.
– אנכי?!
– הנה, יראה נא.
מבטו התועה על מרדכי נתקל ב’חזיר' החצוף הצוחק אליו מתוך השורה כשהוא קשור אל המשענה. פניו מלאו דם ומתוך רוגז וצער השליך מידו את המזמרה ואת המעדר.
– לבי רע עלי היום, עבד אללה.
– מדוע, חוג’ה?
רוצה אתה לשמוע? נשב ואספר לך.
– והעבודה, חוג’ה?
– השד יקחנה, את העבודה שלך! איני יכול לעבוד היום. הגידה נא עבד אללה, מה יהיה משפט האיש אשר ימשוך ברשתו נערה־ילדה, נערה תמימה בת חמש־עשרה, ילדה נקיה אשר לא ידעה חטא, יבטיח לה, כי עתיד מזהיר מחכה לה ולבני ביתה, ויקחנה אתו לפריז…
– כלד איל פרַנג'?
– כן…
– אנש ה בני התופת הם!
– שמע נא אבד אללה. האיש לקח את הנערה, הילדה אתו, הלביש אותה בגדי נער, כי אמר לה: אסור לנערה לנסוע אתו יחד באניה, ויושיבה בתא אשר לו… מפתו אכלה ומיינו שתתה, בעל כרחה שתתה מיינו, והיא, הילדה התמימה, האמינה בו, כאב כבדתו ואהבה אותו, כי יתומה היא, אין לה אב ואח… ובלילה אחד, עבד אללה, שמע נא, ובלילה אחד טמא אותה, השקה אותה לשכרה וטמאה… בקשה האומללה להפיל את עצמה המימה, אל תוך גלי הים, ויסגור עליה את תאו. מה יהיה משפט האיש הזה, עבד אללה?
– חטא נורא חָטא האיש, חוג’ה, חטאת ערוה בו.
– ידעתי, עבד אללה, ידעתי. אבל מה יהיה משפט האיש?
– המשפט? אחת דתה למות, חוג’ה.
– היא? משוגע! היא מה חטאה?!
– טמאה היא. למות היא צריכה, פן תהי לאיש ותטמא גם אותו…
– אבל הוא, הוא, המנוול?
– אם יש גואלים לה ושפכו את דמו.
– ואם גואלים אין לה, מה יהיה משפטו מאללה?
– משפטו? אין משפט לגבר. אולי ברצונה עשתה?..
– אם אין משפט אללה לגברים טמאים, עבד אללה, טמא הוא משפט־אללה עצמו!..
– חוג’ה, אל תחטא בשפתיך. ישמרך אללה מעון.
– עבד אללה!
– מה יש, חוג’ה?
– ואם יאהב גבר אותה הילדה ולקחה לו לאשה וינקום את נקמתה ממחלל כבודה?
– שמור אללה! גבר לא יעשה ככה. ואם יעשה, ירק תירק בפניו – מנוּול הוא!..
יא 🔗
למחרת אותו היום הקדים מרדכי לגמור את עבודתו וילך שרונה. רוחו חובלה בקרבו: לבו נבא לו דבר רע. בצעדים מהירים עבר את דרך החול ועם צללי הערב הראשונים נכנס לבין ‘הצַבור’ אשר על גבול כרמי שרון. מכריו הישנים האקליפטוסים הגבוהים אשר בצדי הדרך, שהיו פוגשים אותו תמיד מתוך לחש עליז, הניעו היום את צמרותיהם כאבלים ולחש מר לחשו באזניו…
הוא הרים את עיניו והנה חוה לנגדו.
– חוה, מה לך פה? מה קרה?
– מרדכי, אנכי מחכה לך זה כבר…
פני חוה היו חורים ובעיניה השחורות קדחה אש. מרדכי לא הוסיף עוד לשאול דבר. נפשו התעטפה עליו.
– מרדכי, אנכי לא יכולתי לחכות עד בואך… כששב שמואל מירושלים, פניו מלאים אורה והכרטיסים בידו, כפאני שד להגיד לו, לספר לו הכל תיכף, לא יכולתי עוד למשול ברוחי אף רגע…
– היכן שמואל?!
– בביתו…
– מה קרה, חוה?…
– את אשר יגרתי… הוא לא מחל לי… מפיו נזרק גדוּף נורא, בעיניו הבריק להט איום, והוא נס מפני…
– חוה, הוא ישוב אליך, יתחנן אליך כי תסלחי לו. בלעדיך לא יחיה…
– מרדכי, לא לכך אני צריכה. עכשו דרכי נכונה לפני. אבל… אבל הוא לא יעמוד בנסיון… לו ראית את הלהט שהבריק בעיניו…
מרדכי לחץ לחיצה קצרה וחזקה את ידה הקטנה והחרדה, וירץ אל בית שמואל, ודבריו בפיו: אלכה ואראה את שמואל ואשוב אליך…
במסדרון הבית ישבו הורי שמואל ופניהם חשכו. אחות שמואל הקטנה עמדה בפתח הבית מדוכאה גם היא.
כשנכנס מרדכי הפנתה אם שמואל את פניה אליו. נדמה לו למרדכי שהיא מביטה אליו מבט של תרעומת. כאלו הוא אשם בדבר. ואולם האחות הקטנה הצהילה את פניה למרדכי, כאלו בטחה בו, שהוא ישיב את אחיה למנוחתו.
– היכן שמואל? – שאל מרדכי.
– עכשו הוא ישן בחדרו, – השיבה האחות: – אין אנו יודעים מה היה לו. הוא שב מירושלים ופניו חורים כפני מת ועיניו מזרות אימה. לו ראית, מרדכי, את עיניו! אבא אמר שהוא נשתגע. הוא צעק, חרף וגדף את הכל, גם את חוה… עכשו הוא ישן, נשתתק מעט… לנו אין הוא נותן להכנס לחדרו. רק אהרן יושב שם.
מרדכי פתח ביד רועדת את חדרו של שמואל. הוא שכב על מטתו בעינים סגורות. מרדכי נגש אליו ויבט בפניו הקודרים. הוא רמז לאהרן ויצאו שניהם מן החדר.
– אהרן, אנכי אלך לרגע לחוה להגיד לה כי רָוח לו מעט והוא ישן. תיכף אשוב.
– אף אנכי אצא אל המסדרון להחליף רוח…
– מה היה לו, מרדכי? – שאלו בבת אחת הזקנים והאחות.
– כמדומה שהוקל לו, הוא יקום ויחי.
פתאום עלה רשרוש תנועה מחדרו של שמואל. הדוברים נדחקו כולם אל הדלת. באותו רגע נשמע קול יריה.
– שמואל! קראה האם ופרצה אל תוך החדר והכל אחריה.
ליד מטתו על הקרקע שכב שמואל מת ופניו מגואלים דם. האם כרעה ותתעלף והבית נתמלא אנשים…
יב 🔗
חוה עמדה בפתח ביתה כשנגש אליה מרדכי וראשו מורד לו על חזהו.
– מרדכי, מה קרה? אמור!
הוא שתק. רק עיניו הדומעות ננעצו בה.
נדמה למרדכי שרגלי חוה מעדו וישלח את ידו לתמכה. ואולם בעוד רגע עמדה הכן במקומה. רק פניה חורו עוד יותר.
– מרדכי, רוצה אני לראותו בפעם האחרונה… התלך אתי לשם?
– הבית מלא אנשים…
– איני רוצה לראות איש.
היא חשבה רגע ותניע בידה ותאמר: לא, לא אלך.
עברו רגעים אחדים של דומיה קשה.
– מרדכי, מתי תהיה הלויה?
– מחר בבוקר.
– ושוב שתקה רגעים אחדים.
– מרדכי, בקשה לי אליך.
– בקשי.
– לך נא והשיגה בשבילי מרכבה ליפו. אני יוצאה מזה עוד הלילה. איני יכולה לראות עוד פני איש פה…
– לאָן תלכי, חוה?…
– לאן? מי לי פה ומה לי פה!
– חוה, באי עמי לגבעה. אנכי אשמרך כאישון עיני, אנכי אגין עליך…
עיני מרדכי בערו כגחלים. חוה הביטה אליו ותסוג אחור…
– לא, מרדכי, אני הולכת פריזה…
האש שקעה בעיני מרדכי. רגליו מעדו ובעמל רב התגבר על עצמו לבל יפול.
– פריזה? מה תעשי שם? אין רצונך להשאר בארץ ישראל?
– לא, מרדכי. כאן בארץ ישראל אין מקום לי. עכשו אני יודעת היכן הוא מקומי ומהו עתידי.
– חוה!…
– מרדכי, אל תוסף דבר אלי עוד, רחמני…
ולאחר שעה יצאה מרכבה מביתה של העלמה ברשדסקי, עברה את המושבה ותעמוד.
– חוה, אנכי אלוך עד יפו.
– לא, מרדכי, אתה תלוה אותו.
– עוד אספיק לשוב עד הבקר…
– לא, איני רוצה. פה נפרד.
מרדכי יצא מתוך המרכבה.
– שלום, מרדכי, – ורעידת נימא טמירה אבדה בדומית לילה.
– שלום, חוה. להתראות…
– להתראות? לא!
המרכבה נִתקה ממקומה ובעוד רגע בלע אותה החושך.
רגעים אחדים עמד מרדכי במקומו. אחר התאושש ויאמר:
– גם אנכי, איני יכול לראות עוד פני איש פה. אליך לי.
ויפסע פסיעות גסות כדרכו בדרך העולה לגבעה. פתאם עמד והפנה את פניו כלפי שרון. צללי הבתים סובכו יחדו. עין מרדכי הכירה למרחוק את בית הפקידות, ומאליה נקפצה ידו.
וישלח את אגרופו ויאיים על בית־הפקידות ועל כל בתי המושבה. וילך לו…
-
“היא” במקור המודפס, צ“ל: הוא – הערת פב”י. ↩