…וְלֹא אֵדַע אֵיכָה וְלֹא אֵדַע מַדּוּעַ

הֵחֵל לִבִּי פִּתְאֹם רוֹטֵט מִגִּיל נֶעְלָם.

מִבַּעַד לַחַלּוֹן הִשִּׁיב עָלַי הָרוּחַ

הַבֹּשֶׂם הַמֻּפְלָא שֶׁל מֶרְחֲבֵי הַיָּם.

וְלֹא אֵדַע אֵיכָה וְלֹא אֵדַע מַדּוּעַ

מִלְּאוּ פִּתְאֹם לִבִּי עֶדְנָה וְגַעְגּוּעִים.

מִבַּעַד לַחַלּוֹן שְׁטָפַנִי הָרָקִיעַ

בַּזֹּהַר וּבַזֹּךְ שֶׁל תְּכֵלֶת הַגְּבָהִים.

וּמִתְּשׁוּקָה עַזָּה הָיְתָה נַפְשִׁי נִסְעֶרֶת

הָפֵק הֶמְיַת אָשְׁרָהּ בְּאֶשֶׁד שֶׁל צְלִילִים.

אַךְ תַּחַת חַלּוֹנִי הָמֹה הָמְתָה הַקֶּרֶת

בְּגַעַשׁ הַיּוֹמְיוֹם, בְּלַהַג הַחֻלִּין.

אוֹ כְבָר, אוּלַי, יָדִי חָלְשָׁה מִמְּשֹׁךְ בַּקֶּשֶׁת,

וְכִנּוֹרִי – נִימָיו רָפוּ בַּעֲרֹב יוֹמִי?

וַיְהִי לִי צַר עַל כִּי יִגְוַע לְלֹא אֲרֶשֶׁת

זֶה רֶגַע עֹנֶג רָז, גִּילִי הַפִּתְאוֹמִי…

וְעוֹד אֲנִי נָבוֹךְ מֵאשֶׁר וּמִצַּעַר

מִבַּעַד לַחַלּוֹן אֶל תּוֹךְ חֲלַל חֶדְרִי

פָּרְצָה פִתְאֹם צִפּוֹר, חָצְתָה אוֹתוֹ כְתַעַר,

וְשׁוּב לַחוּץ, לַדְּרוֹר, לַיָּם הָאֲוִירִי.

אַךְ בְּצִפְצוּף הַתֹּם אֲשֶׁר בִּיעָף הִשְׁמִיעָה,

אֶת כָּל עֶרְגּוֹנוֹתַי דָּלְתָה מִמַּחְבּוֹאָם:

לַזֹּהַר וְלַזֹּךְ שֶׁל תְּכֵלֶת הָרָקִיעַ,

לַבֹּשֶׂם הַמֻּפְלָא שֶׁל מֶרְחֲבֵי הַיָּם…

סיון תשי"ב.