נִבְהָלִים הַצְּלָלִים מֵאֵשׁ הַכִּירַיִם,
צִלְלֵי בֵין הָעַרְבַּיִם;
פִּתּוּחֵי הַקֶּרַח מָאְדָּמִים, מָזְהָבִים…
מֵאַחֲרֵי הַחַלּוֹן הוֹמִיָּה הַסּוּפָה,
בִּדְמָמָה נַקְשִׁיבָה לְאֶנְקַת מְעוּפָהּ,
הַנַּעֲרָה אוֹחֶזֶת בְּאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים.
וַיַּעַב הַחֹשֶׁךְ בִּדְמִי הָעֲלִיָּה
וַתִּקְרַב הַנַּעֲרָה אֵלַי בַּדּוּמִיָּה
וַתִּקְטֹף וַתִּתֶּן לִי עֵנָב…
מֵאַחֲרֵי הַחַלּוֹן הַסּוּפָה תִּתְהוֹלֵל,
מִתְבַּקְּעִים הַכְּתָלִים, הַשֶּׁלֶג יְחוֹלֵל…
וָאָרִיחַ אֶת רֵיחוֹת הָאָבִיב וְיֵינָיו…
… וַיְהִי כִּי הֵקִיצָה הַנַּעֲרָה – נֶעֱצָבָה:
"הַאֻמְנָם עוֹד תִּסְאַן בַּכִּירָה לֶהָבָה
“וְרוּחוֹת הַחֹרֶף עוֹד יִתְּנוּ אֶת קוֹלָם?”
הָאֶשְׁכֹּל בַּפִּנָּה הִתְפַּלֵּשׁ לְבָדָד…
… לֹא יָדְעָה כִּי הָיָה כְבָר קַיִץ וְנָדָד,
כִּי בָא חֹרֶף חָדָשׁ לָעוֹלָם…
תרע"ג