העמים האריים, הנוטים לפסימיות הרבה יותר מן היהודים, קבלו את הנצרות, שהיא יותר קיצונית מן היהדות במה שנוגע לאמונה בלתי־אמצעית, אמונה שאינה תלויה בדבר. את דת ישראל הנובעת מתוך האופטימיות של הגזע, לא יכלו לקבל: נחוצה היתה להם דת הנותנת מקום ליצירת צורות, לטיפוח היופי ופולחנו, שהוא כעין שמים על אדמות – נחמת האדם מיתמותו הנצחית ומרעת הטבע: הרגשות מיסטיות שאינן ידועות ליהודי האופטימי. האריים השאירו את הניגוד הנורא בעינו. התהום הרובצת בין חפץ־החיים ובין ממש־החיים היא היא הממריצה את האדם (האריי) הרואה אותה לגשור עליה גשרים של צורות, של אמנות, שהיא ההשלמה היחידה האפשרית בין השמים ובין הארץ, בלי ויתור על אחד מהם. האמנות היא ברית בין הרוח והחומר, שנשארו לו לאריי ולנוצרי שתי רשויות נפרדות, באשר לא יכול לכרות ביניהן ברית. (בלי ליצור מהן רשות שלישית, – סינתזה: את האמנות), כאשר הצליחו לעשות היהודים האופטמיסטיים, שקידשו את החמרי והפכוהו לרוחני. לפיכך אין יצירה ארית אלא מתוך פסימיות ואין השכינה שורה על היהודי אלא מתוך שמחה.