אם רוח הלאטינים היא בבחינת שיש, רוח הגרמנים – בבחינת ברזל ורוח האנגלו־סכסונים – בבחינת שחם, הרי רוח היהודים דומה שהיא בבחינת דונג. מכרות קארארה ומחצבי השחם של פינלנד עלולים להתרוקן פעם, ואולם הדונג, עם הדבש אחיו, לא יעברו אף פעם מן העולם. אינסטינקטי־הקיום של ישראל, אלה הדבורים קצרות־הימים ושבעות העמל והרוגז – כוורותיהם בכל המקומות ובכל הזמנים.

החומר הגמיש הזה, הנוח לפשוט צורה וללבוש צורה, וטעמו מתוק בפינו – חומר שיש לו כל התכונות של יסוד שבטבע, אף על פי שהנהו תוצר שניי ולא ראשוני, הוא אמנם משנה צורתו בקלות ואינו נוח להישבר, ומשום כך הוא נשמר, לכאורה, אבל מה שחוקקים עליו אין לו שם ושארית, קיומו הוא יותר באידיאה מאשר במוחש, גם קיומו של התנ"ך קיום רוחני הוא, ואריכות ימיו מתבארת, ראשית, בזה שהוא נמצא, כיסוד, בכל טיפת דונג שהיהודים מביאים לעולם במקום חדש, ושנית – בזה שהגויים באו וחקקו אותו בשיש ובשחם.

לכן כל־כך חסרים הד ומישוש דברי־יצירה ספרותיים בשפתנו, בכל יופיה ונפשיותה. משורר עברי, אתה חורת על דונג!