דומה שההתרחקות מן הטבע היא תהליך פנימי ממושך בישראל, שהתחיל עוד בימי חורבן ראשון. לאותו תנא שאמר בימי הרומאים: “הפוסק ממשנתו ואומר מה נאה ניר זה, מה נאה אילן זה, הרי זה מתחייב בנפשו” – קדם, עוד לפני ימי נבוכדנאצר, הנביא שאמר: “ואריה כבקר יאכל תבן”. וכלום אין, בעצם הדבר, כבר כאן בציור גרעיוני זה, חוסר גמור של הרגשת הטבע?
מי יודע? אולי הגלות, מנת חלקנו בהיסטוריה, היא מבחינה ידועה תוצאת התהליך הנפשי, כשם שכל ‘גורל’ הוא תוצאת האופי?