אם ניתן דעתנו על הדבר, המסתבר מאליו, כי כל עצם ההווייה הלאומית בעולם (ומשום כך גם ביחיד) היא מן הטבע, בעוד שמן הרוח יש תוצאות דוקה להווייה קוסמופוליטית, זאת אומרת למה שמשתף את התופעות הלאומיות הנפרדות ממילא, למה ששואף לביטול הלאומיות (לסילוק ריבונותה ולסתירת פולחנה, אם לא לסילוקה במציאות), אז נחרד ונילפת לעובדה זו, שאצלנו היהודים ההווייה הלאומית, במקום שישנה בתורת שאיפה (שהרי בצורה אחרת איננה כלל), באה בהכרח דוקה מן הרוח, כלומר – מן המקור שתפקידו הוא לשאוף לביטול הגורם הלאומי המשתלט. כדי ליצור בישראל תחליף (מלאכותי, אם כי נחוץ כאויר לנשימה!) להווייה הטבעית של היחוד הלאומי, לא היתה לנו כל ברירה אלא לקרוא לעזרה דוקה לאותו תפעול באנוש, המכוון אל ההיפך מן ההווייה הלאומית, כיון שהרוח הריהי למעשה (אם גם לא להלכה פילוסופית) הרצון להתנגד לטבע ולהתגבר עליו. הציונות היא תנועה רוחנית להקמת התחום הטבעי, הבולם למעשה את חופש הרוח.

עובדה זו היא הרת מכשלה ומעכובים לגבי עצם המעשה הלאומי שלנו בדורנו. מכאן ההתרוצצות של יסודות נגד־לאומיים בקרב הציונות גופה, ומכאן אולי יש לבאר גם את החזיון המדכא, שאל המחנה הלאומי בישראל הגלותי – אל הציונות – באו עד עתה בעיקר יהודים כאלה, שרוחם נוטה לפרימיטביות או לחד־צדדיות, כלומר – שרוחם כפותה במידת־מה לטבע שבהם, בעוד שמנצחי־הטבע הרוחניים שבתוכנו עוזבים אותנו ומתנכרים לנו.

ברם, רשאים אנו לשמוע, בנידון זה, לפתור־הלב, האומר לנו כי מן האונס הטראגי הזה עוד יוכלו לעמוד לנו ריוח ופדיום בעתיד. שהרי בזה שהקדמנו מאונס, על פי ההכרח התולדתי שבגלות, את הרוח לטבע, לבקש לנו טבע בעזרת גורם שמתנגד לטבע, לא חטאנו אלא כלפי ההמשך ההיסטורי, כלומר – כלפי העבר, אך בשום פנים לא כלפי העתיד, המצווה מטבעו לבוא ולהשליט אף הוא את הרוח, בבוא מועדה, על הטבע, והיתה אז הרוח להמשכו התולדתי של הטבע כעובדה, כלומר – של הטבע כעבר.

הצדקת הציונות יכולה איפוא להיות רק הצדקה־מופת, הגנוזה בעתיד, ולא צדקה הגיונית שבנתונות העבר: הוכחה מתוך מה שעוד לא בא לעולם, ולא הוכחה על יסוד הנסיון. וזהו יסוד הגבורה שבציונות: הגבורה היא טבע מתוך רוח.

תרפ"ז (1927)