היהודים ודאי ככל שאר בני־אדם הם לטוב ולרע גם יחד. איש לא בחר בהם “מכל העמים”, זולתי בני־עליה שבהם, שעשו זאת כדי לאצול לעמם נקודת־אחיזה לשמירת רמה רוחנית מסויימת – משום שידעו מה מאד עלולים היהודים להתגלגל ולרדת עד־מהרה, שלא מדעת, מרמתם (ואמנם משעזבנו אחרי גוונו, בדור האחרון, את תורתם של בני־עליה אלה, שתבעו רמה של תעודה לאומית, הגענו, למעשה, לחוסר כל הפרש בינינו ובין כל גויי הארץ). ואף־על־פי־כן ברור כי אכן שונים אנו משאר עמי־התרבות עושי־ההיסטוריה. במה איפוא אנו שונים מהם?

נדמה לי כי הבדל זה נעוץ בחוסר זיקה לישובו של עולם. כיון שהיינו, כידוע, זמן רב כל־כך, רוב ימי קיומנו, עם לא־נורמאלי, שלא היה לו צורך לעסוק בישובו של עולם כדרך כל קיבוץ אנושי הצומח מתוך שטח־קרקע מסויים על פני האדמה, דבקה באופיינו התלישות מן הציוויליזאציה, שהיא מילוא התפקידים הקשורים לקרקע מסויימת. נמצא כי עם כל שהננו רוחניים יותר מן האחרים (מתוך עצם התלישות הזאת) הננו גם פחותי־ציוויליזאציה מהם: תלושים מישובו של עולם, ומשום־כך מקופחים מאותן התכונות, הדרושות לתכלית כלל־אנושית זו. אין אנו עם פרא, חלילה, שהרי יש לנו תרבות עצמית ורוחניות מסויימת, ואין אנו עם ככל עמי־הציוויליזאציה, כי בשטח זה היתה תמיד מלאכתנו נעשית – בגלות – על ידי אחרים. סוג־אנוש “אחר” הננו, הנבדל משאר בני־אדם במזיגה זו של רוחניות שבחוסר־טבעיות (לא עם פרא!) עם העדר רוב הכושרות שבציוויליזאציה, כגון: אינסטינקט חברתי, שכל פוליטי, תפיסה היסטורית, הרגשת־המידה וחוש המציאות.

מזיגה מיוחדת זו, העושתנו “אחרים” ושונים מבני שאר העמים, היא גם הגורמת, שרוחניותנו עשויה ללכת יד ביד עם נטיה להזייה, כיון שחסר לה להווייתנו הרוחנית המשען הנחוץ שבשכל הישר, שמקורו בציוויליזאציה ושרשו באדמה.

מקומנו עתה בשטח שבין הטבע ובין הציוויליזאציה, לא בטבע ולא בציוויליזאציה: אנו מרחפים בחללה של רוחניות מסויימת. אבל הרוחניות יש לה קיום רק כשהיא נשענת ברגל אחת על הטבע וברגל אחת על הציוויליזאציה – ובלי כפל־משען זה “אין לה רגלים”.

מכאן שיש רגלים לרעיון הציוני שבשיבה אל הטבע ואל ציוויליזאציה עצמית. המסתעפת מן הטבע. רק אם באמת ובתמים נשוב אל הטבע (ולא נסתפק בשיבה גרידה לארץ־ישראל, כדי לחיות כאן חיים עירוניים, לא־טבעיים) – אם נשוב אל הטבע “האלוהי” – לא נהיה עוד שכחי־אלוהים ואז גם נהיה מוכרחים לעסוק בישובו של עולם וליצור לנו ציוויליזאציה עצמית.

ואם יש רגלים לרעיוננו, הלא רשאים אנו לקוות כי יש גם ידים לפעלנו?