הדלות והפיגור השוררים בחיי המחשבה של הציבור, וביחוד של הנוער, בארץ־ישראל מתבארים בחלקם על־ידי הדלות והפיגור, הנמשכים לפי שעה, של הלשון שהוא מדבר בה, כלומר – שרוחו חיה בה: העברית.
בלשון חיה, המחיה מושגם בקרבה, היכל הפועל הסודי (עם ערוגות פרחי המלה לפניו) מוקף מכל עבריו יער השם העבות והמצל. אולם בארץ־ישראל אומר הילד, אומר הגבר; תן לי “את זה”, עשה את “זה”, מאין די פעלים בפי הדובר ומאין די שמות בלשון מופיע תחתם תמיד אותו רמז קלוש, צל־הרפאים המילולי: “זה”…
הייפלא כי מחשבה המפעילה רק את “זה”, היא מחשבה עניה וקופאת?