אין כאחינו בני ישראל יודעים להפוך למארה לעצמם את סגולות־הנפש שנתברכו בהן. את הזיקה אל המופת הרוחני הפכו לתלישות מן הטבע. עקב הנאמנות לאידיאל (בין אם אידיאל דתי הוא ובין אם אידיאל חברתי הוא) שכחו את האדם. מרוב אהבת האדון וכיבוד החוק פיתחו בקרבם נטיה לצביעות. ומרוב כוח־דמיון ואמונה בנסים (לנוכח מצבנו, השם לאל את מאמצי השכל) פשתה בקרבם הפתיות.

וכך גם בשטח החברתי הוצאנו זולל מיקר באשר הפכנו את הכבוד בפני המסורת – תכונת העם שראה את התולדה כגילוי של רצון אלוהים – לכיבוד המקובל והבדיעבד: לחזקה. העם שתורת חייו כולה מיוסדת על ההכרה הדמוקראטית של גורל “איש בעוונו” וזכויות איש לפי ערכו – דוקה העם הזה כפות מאין כמוהו לעקרון של “כל דאלים גבר” שבמציאות החמרנית, והעובדה המקרית־המשתלטת שולחת שרשים נחפזים בתודעתו כבתוך קרקע־כבול, כמעט עד ללא אפשרות לעקרה מן השרש.

במידה שנקל להשיג חזקה בציבור היהודי, בה במידה קשה להלחם בה, בחזקה זו, ולהפכה על פיה. התבוננתי ולא ראיתי מעולם אצלנו כי מעשי שטות או מעשי שפלות יפסלו בעיני הציבור היהודי את השוטה או את השפל, שזכה ל“חזקה”, ושבתי וראיתי כי שום מעשה־חכמה או יתרון־ערך לא יעמוד לו למי שלא זכה לחזקה – להכריע את הכף לזכותו. במאזני בית־ישראל לא הערך, אלא החזקה היא המשקולת היחידה.

תרצ"ח (1938)