כל היהודים הם יותר מדי בני משפחה אחת מאשר יוכלו לראות איש את אחיו מתוך תפיסה אובייקטיבית. כשם שבני משפחה אחת אינם יכולים להשתחרר, ביחסים שבינם לבין עצמם, מהשפעת הדם המכריחה את כל אחד מהם לראות את אחיו רק ביחס לעצמו ולא מבחינת המוחלט שבאחיו זה, כשם שהבן יכול רק לאהוב את אביו אהבה המקלקלת את השורה, או לשנוא אותו שנאה המקלקלת את השורה, כך גם כל יהודי ויהודי אינו מוכשר לראות ביהודי אחר סתם־אדם שצריך לשקול את ערכו באובייקטביות, אלא רק אוהב או אויב־בדם – ותמיד רק ביחס אל עצמו, ולא מבחינת הזולת.
גם כשאדם אוהב את בני־משפחתו אין הוא יכול להעריכם אל נכון. אין צדק ביחסי־דם! ואפילו “אמת” אין בהם! גם האהבה גם השנאה הרי הן, מבחינת ההכרה הצרופה, קלקול השורה, וידוע כי בפרוץ שינאה בין בני משפחה אחת, אזי היא עזה כמות. כך גם היהודי טחו עיניו מראות את אחיו בני־עמו כמו שהם לעצמם: הוא אינו מעריך את ערכם ואינו רואה את חסרוונתיהם. היהודי קנא לאחיו.