אבלות אבלות דרכי ההוויה הרוחנית והתרבות העברית, אשר אמרנו כי מאור תהיה ליהודים באשר הם שם, ואף בציון במשמע. תופעה זו מן המפורסמות היא, ואיני בא כאן לא לגלות חדשות ואף לא לקבול על הישנות, כי מה תועיל קובלנא על אזניים שאינן שומעות? אזני מדינתנו ויושבי בה אמנם אינן אטומות כלל – אדרבה, מחוננים אנו בקשבון ער מאד – אבל הן מלאות עתה שאון פעמיה של ההיסטוריה בצורת עובדות – עובדות רותחות, הנוגעות אל עצמנו ואל בשרנו כגחלים חיות, ששר־האומה חותה עתה על ראשינו בידים קדחתניות, לטובתנו, למען תת לנו שעת־כושר לגבורה רוחנית ולגדולה לאומית (כי מי בעל שכל נורמלי ויכפור בגדולתם של מאורעות חד־פעמיים אלה, הגורפים אותנו בזרם־לבה נאדרי בחום ונוגה, הגובר והולך לעינינו למן הכרזת בלפור בשלהי מלחמת־העולם הראשונה ועד הכרזת בן־גוריון וחבריו ביום ייסוד המדינה?). – ושאונה והמונה של ההיסטוריה המתרחשת מחריש את אזנינו (כפי שמחייב טבע הדברים) משמוע את קולו של הכוח־היוצר העברי, הנחבא אל הכלים כל זמן שנטושה מלחמת־הקיום, המלחמה להיות או לחדול, ההולכת ונעשית כבדה וקשה ומורכבת יותר מיום ליום, עם ההסתבכות הכללית במלחמת גוג ומגוג, שבין גלגליה אנו נלכדים על־כרחנו. הכוח־היוצר העברי בוכה במסתרים. הבולמוס הפורץ של הגמוניית החומר כובש, בהכרח היסטורי, את כל הרוחות ומשכיח מכל לב את האכסיומה הכלל־אנושית, האומרת כי היצירה הרוחנית והיצירה החמרית הנן לא רק שאלת הביצה והתרנגולת, אלא שני פניו של מטבע אחד, פשוטו כמשמעו, שנים שהם אחד, והם תלויים ממילא זה בזה מבחינה מעשית עד לבלי הפריד ביניהם כלל (עם כל שאנו מבחינים ביניהם מבחינה פילוסופית). – וישות מדינית שרואה את עצמה כמטבע שאין לו, ‘לפי שעה’, אלא צד אחד בלבד (ואיזה צד? – הצד החמרי, כמובן, בשגם הכל תמימי־דעים כי הצד הרוחני צריך ויכול להיווצר רק מתוך הצד החמרי – ואימתי? – לכשירחב! – והוא מוכרח איפוא להמתין) – ישות מדינית כזאת אינה אלא ישות אי־ראציונלית, כלומר – גוזרת על עצמה גורל של דבר מופרך מעיקרו. כי מי ראה פעם דבר כזה – מטבע שאין לו אלא צד אחד בלבד? לא כל שכן אנחנו, הבאים הנה ליצוק מטבע מדיני שלא היה במציאות תמול־שלשום – וכל מטעננו וציוד־מכשירינו אינו, למעשה, אלא שיירי הנשמה היהודית וערכיה הרוחניים: הן דוקה לנו נחוץ ביותר הצד ‘השני’, הרוחני, של מטבע זה, משום שהוא לבדו עשוי לשמש מודיפיקציה שבהומאניות עברית לתהליך ייצור המדינה ולמנוע את האסון־לדורות שבהפיכתו לתהליך של ליבאנטיניזציה לאין־מעצור.

ואיני בא להאשים את מישהו בקוצר־ראיה. לא, כוונתם של קבניטינו רצויה וכוח־השופט שלהם לא סולף גם משהורמו פתאום, בכוח פרץ הלבה ההיסטורית, לגובה המסחרר של הנסיבות המעשיות. אבל בזאת עלינו להודות: קצרה ידם מהושיע. אף אחד מיוצקי המטבע שלנו אין בידו לעצור את פרץ הלבה המדינית־הכלכלית ואת המחנק הפסיכולוגי הנגרם על־ידי חום תנועתם האדירה של צוקי העובדות, המתגלגלים על ראשינו. ידיהם מלאות עבודה, מוחם אין לו רגע פנאי כדי לתת דעתם על הצד ‘השני’, הרוחני, של המטבע הקרוי מדינה; הרים של בעיות עצומות נערמים עליהם ומאיימים לקברם, חלילה, כל רגע תחת המעמסה של אונס־הרגע. אין מלאך עושה שתי שליחויות בבת־אחת. שרי מדינת ישראל, פרנסיה ועסקניה – גם אילו היו מלאכים לא היו יכולם לגולל את המטבע הכבד מעל פי באר־העתיד העמוקה, שאליה מופנה־מוסתר עתה הצד השני, הרוחני, אשר לו. ושרינו ופרנסינו הרי אינם מלאכים, למזלנו הטוב, אלא בשר־ודם כמוני וכמוך. “מלאכים” לא נקפו אצבע במשך אלפיים שנה להביא לנו גאולה ולייסד לנו מדינה – לכך דרושים אנשים – ואנשים זה טבעם שאינם יכולים להקיף דבר משני עבריו בבת־אחת. משום־כך יושבת היצירה העברית אבלה על פי הבאר ומחכה לענק הרוחני אשר יבוא ויגול מעליה את המטבע המכסה אותה ויחשוף גם את צדה ‘השני’…

ברם, אם כך הדבר – ישאלני השואל – למה זה אתה מגבב אמרים על עניין שאין לו תקנה?

הבה אגלה איפוא, בלי הרבה עקיפין נוספים, את כוונתי הגנוזה, אשר המריצתני להקדים לניסוחה הפשוט ובלתי־אמצעי דברים שנראים כמשא־קינה ואינם אלא מעין הקדמה לשם הוכחה מתוך “האבסורד שבהפך”.

דילמא טראגית זו שבאי־אפשרות כפולה! מצד אחד, אי־האפשרות הגשמית, למעשה, להרים את כבודו של המטבע מעל פי הבאר, כדי לחשוף ולהפעיל גם את צדו השני, הרוחני; ומצד שני, אי־האפשרות להסתפק בצדו החמרי, המעשי־אקטואלי בלבד, פן תיהפך המדינה בעטייו של פתרון־אונס זה (ואפילו אם רק ארעי הוא) לישות אי־רציונלית, שמרוב מעשיות אין לה אלא קיום מדומה – כי כיצד יגדל עץ־החיים המדיני־הכלכלי שלנו, אם לא תהיה לו יניקה גם מאותן שכבות־הקרקע המצמיחות את עץ־הדעת? בגן־עדן (כלומר – בראשיתו של כל תהליך־התפתחות אנושי) יש לא רק עץ־החיים, אלא גם עץ־הדעת, ולא עוד אלא שהמיתוס הישראלי הדגיש שרצונו של האדם מכוון היה דוקה לעץ־הדעת תחילה.

ובכן, דילמא טראגית זו, שלא יתכן לה כל פתרון יסודי שבברירה־והכרעה – אולי יתכן למצוא לה, בכל זאת, איזה פאליאטיב, או תיקון־מעט, בדרך פשוטה ותמימה, בדרך של תמימי־דרך? מרוב הרהורים בגדולות יש כי תעלה על הלב גם מחשבה קטנה, מיסוד “הרצון הטוב” – ומי בז לקטנות במקום שהגדולות נעדרות? קטנה היא מחשבתי זו, ואין עמה התאמרות של “חכמת המדינה”. מתוך הולם הכאב נולדה, כניצוץ שנתמלט מתחת הפטיש המכה על גוש חומר חסר־צורה. וניצוץ, כל עוד לא כבה – גם אם זעיר הנהו, גם אם קצר־חיים הנהו, הריהו מאיר לך, בכל זאת, ונותן כמין תקוה להתמצאות בתוך הסבך.

לפי חוקת־המדינה שלנו, אין לנשיא לא זכויות־הכרעה גדולות ולא חובות־שלטון מרובות. את הצד הנגלה, המעשי־הגשמי, של מטבע־מדינה אין הוא חייב לעצב, אלא רק לסמלו ולייצגו בלבד. ודאי, גם הייצוג הוא עול־לא־קל, ואדם חלש עלול לקרוס גם תחת מעמסת הסימול. מי ימנה מספר לחביטות וללבטים, העולים בחלקו של הענבל שבתוך הפעמון! – אבל נשיא שאינו בבחינת ענבל גרידה, אלא חלק מאותו גוש המתכת היקרה, שממנה אנו יוצקים את פעמוננו העברי, להקהיל עמים ולבשורת שלום וצדק, נשיא שלא יוכל להיתפס בתפקיד של ייצוג בלבד, אלא יהיה זקוק לתפקיד אינטלקטואלי מפורט אף בשבתו על כסא הנשיאות – הן תפקיד נכבד אף נעלה צפון ומזומן לו בתוך המכשלה של ההכרח ההיסטורי, שבעטייו אין אנו יכולים לגול עתה מעל פי באר־העתיד, בידינו התפוסות להגה ולשלח, את המטבע הכבד, המונח עתה עליה ופניו הרוחניים למטה. אבל הן דוקה הכרח זה מרשה, ואולי אף מחייב, חלוקת התפקידים בין הממשלה מזה ובין הנשיא מזה. כן, הנשיא יכול להיות בשביל הציונות בתוך המדינה הקיימת מה שהציונות היתה בשביל המדינה עד שלא קמה ונהייתה – אם נבין את הציונות כאותו “צד שני” יסודי והכרחי לו למטבע הלאומי־המדיני שלנו, שבגלל האונס ההיסטורי הוא מונח עתה ופניו למטה – במלים אחרות: אם נבין את הציונות כתנועה רוחנית־ריפורמית שלא זכינו לה מעולם גם בתחום ההסתדרות הציונית), שצריכה להכשיר את הלבבות ולעורר להתחדשות פנימית ולהומאניות עברית כדי שיהיה לנו ציבור שיש בו אהבת־שראל וגבורת־הרוח (כלומר – ציבור אוהב־טוב ושונא־רע) – ציבור שרק הוא לבדו יהיה מוכשר להקים את המדינה על תלה, לבל תקרוס תחתיה בגלל ריקבון מוסרי וניהילסם רוחני.

יעמיס־נא איפוא הנשיא בישראל על שכמו את עול מצוות הטיפוח השיטתי של רוח ישראל ותרבותה במדינת ישראל, שידי בוניה ומגיניה, נושאי התפקידים החיוניים, אינן פנויות לטפחן. יעמוד נא הוא ופניו אל העם הנפוץ לשבטיו ובוכה למשפחותיו, זה העם־הפליט, הנושא את נפשו במזיד לשליו ולמן ושוכח בשוגג את צפור נפש האומה ואת ערכי רוחה ומוסרה. יקהיל־נא קהילות ברבים, בעיר ובמעברה, ובכוח שכנועו כנשיא וכאיש־העם כאחד יסבר־נא את אוזנם של המוני קיבוץ־הגלויות על־אודות ההכרח החיוני של “הצד השני”, הנשכח, של המטבע שבידם; על ההכרח ללמוד עברית, לדבר עברית, לחשוב כעברים ולא כאשדודים; על ההכרח החיוני לטהר את לבם מטומאת הגויים, לא רק מתכונת החיקוי “למקולקלים שבהם”, אלא גם מאותו מורך־הלב הגלותי המחפיר והעקר, הדוחף עתה רבים מהם לעוף, כצפור מהופנזת זו, לקראת נחשים; על ההכרח לחדש בקרבנו רוח נכון שביושר אישי ושבאתיקה ציבורית, שאובה ממקור היהדות הצרופה, אשר חוק־ומשפט וחסד־ואמת הנם לה דבר אחד (דברים פשוטים, אלמנטאריים, לכאורה, הנשכחים ונעלמים והולכים כאן, במדינתנו, בגרוף אותם נחשול הברבאריות הגואה); על כוחה של האהבה, והנאורות בתה, לחולל נפלאות גם בתחום החולין וליצור לאדם אחיזה במציאות הרבה יותר מן השנאה והקנאות בתה. והרי אלה דברים שיש להטיפם היום, לדאבוננו, לרוב העם היושב בציון, למן שכונות־העוני הירושלמיות ושכונת־התקוה בתל־אביב עד אפדני הר־הכרמל ועד ישובינו החקלאיים וספסלי הכנסת.

ויהיה־הנשיא שגרירה של התרבות העברית אצל ממשלת ישראל, לעמוד על משמר צרכיה, לבל יידחו תמיד מפני שאר צרכים דוחקים ולבל יצטרך הרוח־היוצר העברי לעמוד תמיד בפתח כמסכן שחכמתו בזויה.

ואין לשער כלל מראש את כל התוצאות, שאולי הן גנוזות ומקופלות במסע־תעמולה כזה של נשיא־המדינה, אשר יקום לשקוד על תפקיד חדש, לא היה לעולמים, של איש מדיני המגלה לעמו את כוחה הריאלי של הרוח. אם נזכה, יכול מעשה כזה אף לחולל בעם הזה, שכל־כך רבה העזובה בקרבו, תנועה של ריפורמה פנימית, של בקשת ערכין מוסריים והיטהרות עצמית, תנועה לתיקון החיים של הפרט והכלל כאחד בכוחה של אידיאה, תנועה ‘משיחית’. כן, איני חושש כלל מפני מלה גדולה זו: במקום שקטנות־המוחין גדולה כל־כך, שם אין צורך לפחד גם מפני רעיון ‘גדול’. יש שרעיון נראה גדול מכפי יכולתה של המציאות רק משום שהמציאות נתפשה לקנה־מידה קטן יותר מדי, למוד בה את עצמה. לנו, בוני ציון, נחוץ – כאויר לנשימה! – קנה מידה שיש בו כדי להקיף את שני צדי המטבע של קיומנו המדיני. לוחות הברית היו כתובים פנים ואחור! הצד האחד, האקטואלי, בכל חשיבותו היסודית, אינו מספיק לנו. הוא זועק להשלמה. הנשיא שיטול לידו את היוזמה להשלים את החסר – הלא באותיות של אש ייחרת שמו על לוח לבה של האומה.

תשי"ב (1952)