טעות גורלית    🔗

בצהרי כ“ג בניסן תרפ”א, אחד במאי 1921, פרצו מהומות בפאתי השכונות מנשייה ונווה שלום ועד מהרה הן התפשטו ליפו. המון ערבי פרץ לחנויות היהודים ובזז אותן. השוטרים הערבים שהיו מופקדים על שמירת הסדר הצטרפו לפורעים וירו ביהודים, מהומות אלו מוכרות בשם –מאורעות תרפ"א. אחד מיעדי הפורעים היה ‘בית החלוץ’ ביפו, ששימש אכסנייה לקליטת עולים מחלוצי העלייה השלישית¹. בית החלוץ הוקם בידי ‘ועד הצירים’ הציוני ביולי 1920 עם אזרוּח השלטון הצבאי הבריטי בארץ ישראל והתגברות זרם העולים ארצה.

הבניין נמצא סמוך לבית החולים הצרפתי בתוך חצר מוקפת חומה. המבנה בלב השכונה הערבית הפך בעיני הערבים לסמלה של הציונות והעליה, ולכן הוא שימש יעד לתקיפה.

המון ערבי התגודד סביב בית החלוץ וניסה לפרוץ את שעריו. צעירי ארגון ‘החלוץ’ שהיו בבניין התגוננו כארבעים דקות במוטות ברזל שפורקו מהגדר, והצליחו להדוף את עשרות התוקפים שהיו מזוינים בכידוני ברזל, בסכינים ובגרזנים. קציני המשטרה והשוטרים הערבים הגיעו למקום, והנצורים בבית סברו כי הם באו לסייע להם אך אלה ירו לעבר השער ופרצו אותו ביריות. הערבים פרצו לחצר ותקפו את העולים. באירוע הטבח והשוד נהרגו 15 עולים ו-24 נפצעו.

בית החלוץ ביפו באדיבות נורית גרנות

העילה הרשמית להתלקחות המהומות היתה התנגשות בין משתתפי הפגנה בלתי חוקית, שערכו פועלים יהודים קומוניסטים², שנתקלו במשתתפי הפגנה חוקית שארגנו מפלגות הפועלים בתל־אביב. למעשה, זה היה שיאו של מסע התנגדות פלסטיני מתמשך נגד הציונות והעלייה, שהחל לאחר פרסום ‘הצהרת בלפור’ ב־2 בנובמבר 1917. התנגדות הערבים התגברה במהלך שנת 1920 כשהתנהלו דיונים בחֶבֶר הלאומים על גורל המזרח התיכון ועל חלוקתו לאחר מלחמת העולם הראשונה, וביתר שאת לאחר אישור הסכם ‘סייקס פיקו’ (מ־16 במאי 1916) בוועידת סַן רֵמוֹ' שנערכה באפריל 1920 באיטליה³. המתיחות הגיעה לשיאה כעבור שנה עם ביקורו של שר המושבות, וינסטון צ’רציל (Churchill), בארץ ישראל באפריל 1921, ועם הכרזתו כי בריטניה נחושה לממש את ‘הצהרת בלפור’.

שנה ושמונה חדשים לאחר אירועי הדמים ב־17 בינואר 1923 בשעה 17:15 לפנות ערב נורה למוות ביפו קצין המשטרה הערבי, מפקח ראשון תאופיק בק אל-סעיד. הוא נורה במצחו בידי אלמוני בשכונת נווה שלום ומת במקום. “בהלה תקפה את היהודים תושבי השכונה, והחלה מנוסה כללית, חנויות היהודים והערבים נסגרו, ודבר הרצח עשה רושם מדכא ברחבי יפו. היה חשש להתפרצות מהומות מחדש”, תיאר כעבור 47 שנים בזיכרונותיו דוד תדהר, קצין משטרת המנדט, שחקר את פרשת הרצח⁴. תדהר סיפר כי תאופיק בק היה הקצין שהגיע בראש קבוצת השוטרים ואילץ את העולים לפתוח את שער החצר, ולכן ראו בו אחראי לרצח החלוצים. לדבריו, חברי אגודת ‘השומר’ החליטו לנקום בקצין הדמים, והטילו על חבר "גדוד העבודה וההגנה על־שם יוסף טרומפלדור', ירחמיאל לוקצ’ר, לבצע את מעשה הנקם.

לימים נחשף כי תאופיק בק אל-סעיד חוסל בידי מתנקשים שהיו חברי קבוצת ‘הקיבוץ החשאי’ בהוראת מניה שוחט. לטענתה, בוצע הרצח כנקמה על שהקצין הערבי עמד בראש קבוצת השוטרים, שפרצה לחצר בית העולים, גרסת מניה ותדהר להשתלשלות האירוע אומצה בסיפֵּר (נרטיב) הציוני ובספרות ההיסטוריוגרפית של היישוב העברי. סיפור המעשה, כפי שתיארו, שב ועלה במרוצת השנים בכתבות העיתונאיות על אודות פרשת חייו של לוקצ’ר⁵.

בחינת העדויות על שהתרחש במקום, העלו ספקות לגבי גרסת מניה שוחט. במאמר הנוכחי נבחנים אירועי הפרשה וההתנקשות על בסיס התחקות מחקרית מחודשת אחר העדויות המאוחרות של חלק מהנפשות הפועלות, המסקנה העולה מניתוח העדויות שנגבו במרוצת הדורות מלמדת שהנרצח לא היה כלל באזור בית העולים. המחסלים טעו בזיהוי הקורבן, והמניע לרצח נבע מסיבה שונה. המניע לרצח היה רצון לנקום בארגון מחתרתי ערבי, שפעל לצד התנועה הלאומית הפלסטינית בראשית דרכה, ולהרתיע את ערביי ארץ ישראל.

 

ארגון ‘ההגנה’ בראשיתו    🔗

בעקבות האירועים בירושלים גברה הדרישה בקרב אנשי “אחדות העבודה” להקים ארגון הגנה עממי. חברי ‘השומר’ גרסו שיש לנהל את ההגנה העצמית במתכונת מצומצמת וחשאית, כפי שפעל ארגונם מאז הקמתו בשנת 1909, וללא תלות במוסדות הישוב⁶. בוויכוח בנושא ההגנה העצמית בין אנשי ‘השומר’ למנהיגות הפוליטית, מצאו עצמם חברי הארגון בעמדת מיעוט, בכינוס מועצת ‘השומר’ שנערך במאי 1920 התקבלה החלטה על פירוק הארגון, ושלושה שבועות לאחר מכן התקבלה ההחלטה להקים את ארגון ‘ההגנה’ הכלל ארצי.

על הקמת ארגון “ההגנה” הוחלט בוועידת “אחדות העבודה”, שנערכה ביוני 1920 בקבוצת כנרת. אירועי תל־חי ב־1 במארס 1920 ומאורעות נבי מוסא בירושלים ב־4 באפריל – הובילו להחלטה על הצורך בהקמת כוח מגן, שיעמוד בפני הלאומיות הערבית המתגבשת ובפני התנגדותה להצהרת בלפור. בראש הדוברים בדיון על הקמת הארגון עמדו אליהו גולומב ודב הוז. בחנוכה תרפ"א (9 בדצמבר 1920) התכנסה בחיפה ועידת פועלי ארץ ישראל, ובה נוסדה “ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל”. בסיכומי הוועידה הוחלט להכפיף את ארגון ‘ההגנה’ הצעיר למסגרת ההסתדרות החדשה. ב־13 במארס 1921 מונה לארגון ועד מרכזי, וחבריו היו ישראל שוחט, אליהו גולומב, יוסף ברץ, חיים שטורמן ולוי אשכול, ואליהם צורפו כמועמדים צבי נדב מארגון ‘השומר’ ויצחק שדה כנציג “גדוד העבודה”.

אירועי אחד במאי 1921 הפתיעו את הישוב ואת חברי ‘ההגנה’ שטרם התארגנו ממש. למחרת הפרעות התארגן בחופזה בתל־אביב ועד הגנה בראשות פנחס רוטנברג, אך ישראל ומניה שוחט, לשעבר מנהיגי ‘השומר’, שראו עצמם בעלי ניסיון בענייני ביטחון, הסתייגו ממנהיגותו. לאחר המאורעות התנהל מאבק פנימי סמוי ב’הגנה' בין אנשי ‘השומר’ לשעבר למנהיגים שזה מקרוב צמחו, על גיוס חברים מחברי “גדוד העבודה” ובתחום הרכש. גולומב יצא לאירופה כדי לגייס כספים ונשק, ושוחט נסע בעקבותיו. חוסר האמון בין האישים הוביל בשנת 1922 להקמת ארגון ‘הקיבוץ החשאי’, שדגל בפעילות ביטחונית עצמאית. היריבות בין האישים הגיעה לשיא בפרשת העברת נשק מנְמַל ביירות כשהוא מוסתר באבני ריחיים, וחטיפתו בידי אנשי “הקיבוץ” (‘פרשת האבן’). במציאות של יריבות פנימית ונוכח היסוסם של מנהיגי ההסתדרות להכריע בין הצדדים הוטל ניהול הארגון על הצעירים, יוסף הכט ושאול אביגור. היריבות הפנימית בין שוחט להנהגת ההסתדרות, ופעילותו העצמאית של הכט בהנהגת ‘ההגנה’ מראשית 1923 הן שעמדו ברקע פרשת רצח הקצין תאופיק בק אל-סעיד.

 

האגודה המוסלמית-נוצרית' ומחתרת ‘הפידאייה’    🔗

עם בואה של משלחת ועד הצירים הציוני לארץ באפריל 1918 יזם קצין המודיעין הבריטי ביפו, קפטן ברונטון (Brunton), את הקמת ‘האגודה המוסלמית נוצרית’ (‘אל־ג’מעיה אל־אַסלאמיה אל־מסיחיה’) כדי שתייצג את האוכלוסייה הערבית. לדברי לובה שניאורסון, שעמד בראש ‘משרד הידיעות’ של ועד הצירים, “ביסוד הסתדרות זו הונחה אבן היסוד לתנועה הערבית בארץ”⁷. המזרחן יהושע פורת מצא כי לפי דוחות ‘משרד האינפורמציה’ שליד ‘ועד הצירים’ ברונטון יזם את הקמת האגודה בעזרת סוכנו, הסוחר המקומי עלי אל־מוסתכּים (לימים סגן ראש עיריית יפו)⁸. כעבור שנים רבות טען סר וינדהם דידס (Deeds), המזכיר הראשי של ממשלת ארץ ישראל בשנים 1920 – 1923, בשיחה עם חיים מרגליות קלווריסקי, הממונה על המושבות בגליל מטעם יק“א, ש”אגודה זו נהנתה מראשית הקמתה מתמיכה ומעזרה כספית של ממשלת פלשתינה". מושלה הצבאי של יפו כתב: “אני מציע שוועדה ערבית פלסטינית תוקם על מנת לשמור על שיווי המשקל בין הגזעים. הערבים אינם חוששים מפני היהודים שבפלסטין אלא מהיהודים הבאים אליה”. נראה שקציני הממשל הצבאי הבריטים, שלא רוו נחת מהמדיניות הציונית, מחמת ההתנגדות שהיא עוררה בקרב האוכלוסייה המקומית, תמכו בהקמת גוף ייצוגי לאוכלוסיה הערבית כדי לשכן בכך את התנגדותה לציונות⁹.

‘האגודה המוסלמית נוצרית’ נוסדה לראשונה ביפו, ואחרי כן בערים נוספות. בדצמבר 1920 בחרו נציגיה את ‘הוועד הפועל הערבי’, בראשות מוסא כאזם אל-חוסייני, והוא עמד בראש התנועה הלאומית הערבית עד מותו בשנת 1934. נשיא האגודה הראשון ביפו היה עורך הדין, רגאב אל־דג’אני, שעמד בראש הקוראים לממשל עצמי (אוטונומיה) פלסטיני במסגרת ‘סוריה הגדולה’, תחת שלטון המלך פייסל. הוא עסק בפעילות אנטי-בריטית ואנטי־ציונית, ולכן הוחלף בנח’לה אל־בירותי הנוצרי. בראשית שנת 1920 חזר ליפו עומר אל-ביטאר, ראש העיר לשעבר ( 1908 – 1916), נבחר לנשיא האגודה, ועמד בראשה עד שנת 1927.

עם התגברות הלאומיות הערבית ופעילותה נגד הטורקים במהלך מלחמת העולם הראשונה, נוסדה בדמשק אגודה מחתרתית בשם ‘היד השחורה’ (‘אל־כף אלסודא’). התארגנות זו פעלה נגד שלטונו העריץ של ג’מאל פאשא, מושל הלוונט. רבים מחבריה נתפסו בידי השלטונות ונידונו לתליה.

לאחר מיטוט השלטון העותמני וכיבוש ארץ ישראל וסוריה על-ידי צבא בריטניה בשנת 1918 התגלעו במחנה הפלסטיני מחלוקות פנימיות בדבר הזהות הלאומית והדרך המדינית. הצעירים ראו בכיבוש הבריטים וב’הצהרת בלפור' מהלך לדיכוי עתידם הלאומי של ערביי הארץ. שאיפתם הייתה לסלק את הכובש הבריטי מהארץ ולבטל את ההכרה בזכויות הלאומיות של היהודים על ארץ ישראל. למימוש החלטתם חודשה בתחילת שנת 1919 פעילות הארגון המחתרתי ‘היד השחורה’, שהוקם ביפו בהנהגת השיח' ראע’ב אל־דג’אני, מוחמד אל־דג’אני, ג’עבר אל־עיסא וסולימאן אבו-ע’זאלה. במאי 1919 הוחלט לשנות את שם הארגון ל’אל-ג’מעיה אל־פידאייה" (המקריבים עצמם), ופעילותו התפשטה גם לירושלים, לרמלה, לעזה, לשכם, לטול-כארם ולחברון, אך יפו נשארה מרכזו¹⁰.

יצחק לוי (לובה) שניאורסון, מחברי מחתרת ניל"י, מוּנה בתחילת שנת 1919 לעמוד בראש ‘משרד הידיעות’, שנועד לאסוף מידע על הנעשה בקרב הערבים. הוא דיווח על ההתארגנות הלאומית של הערבים ועל מפגשי גיוס ותעמולה באמצעות רשת סוכניו. בין הדיווחים נאסף מידע שתיאר את התפתחות ‘הפידאייה’, את מנהיגיה ואת חבריה בערים השונות. מטרת הארגון הייתה לדבריו:

לחנך מספר מסוים של צעירים מהקיצונים, ולהכינם לרגע הפעולה, החברים מוכנים להקריב את חייהם לתכלית הקדושה של הגנת הארץ והכנת נשק. מעוררים יצאו אל העם ויעוררו אותם למרד. אלה החשודים בתור בוגדים, יוסרו מן הדרך. כאשר יבוא היום אשר בו תחליט אספת השלום, שהארץ לא תימסר לערבים, תחת חסות השריף, אז יפרוץ המרד. יהודים ישחטו, ופקידי הממשלה יהרגו.

לקראת הגעת ועדת החקירה בראשות האמריקאים הנרי קינג (King) וצ’רלס קריין (Crane) ביוני 1919 הגביר הארגון את פעילותו. אספת הפידאייה החליטה להרחיב את התעמולה בקרב העם, וכי “יתחילו במריבות עם היהודים בכדי לתת הזדמנות לאי סדרים”. כרוזי תעמולה שכתב ג’עבר אל־עיסא קראו להשמיד את הסכנה היהודית לפני התבססותה ו“כל עוד הנחש קטן וחלש”, כרוזיו איימו במוות על הבוגדים במולדת אם יעזו לעזור לציונים. נכבדי יפו שנחשדו באהדת הבריטים, ובהם ראש העירייה, עאסם בק אל-סעיד¹¹, עבד אל ראוף אל ביטאר והשיח' אחמד ביידס משיח' מוניס, קיבלו מכתבי נאצה ואיומים. באחד ממכתבי האזהרה נאמר: “אתם הנכם בוגדים בארץ אבותיכם ותמכרוה לזרים. דעו לכן שימיכם ספורים וקִצכם קרוב. זאת היא פקודת נביאנו להמית כל בוגד, ולכן אוי לכם הבוגדים”. המכתב נחתם בשם ג’בל ג’הנם (הר הגיהנום), שהיה משמות ארגון הפידאיה.

פעילות הפידאייה התבססה על “בחירת שודדים ידועים וחינוכם, על אלה שהינם שכירים חדשים יוטל להוציא לפועל את כל אשר יפקוד עליהם הוועד הפועל של ההסתדרות”. מרכז הפעילות היה ביתו של הד“ר אבראהים חמאמי, והיא כללה גיוס מסיתים ואיסוף מידע על הבריטים ועל הציונים. הקשר הפנימי בין חברי הארגון לסניפים התבצע באמצעות רצים, וההודעות נכתבו בכתב סתרים. נוסף על הפעילים הפוליטיים צורפו לארגון שכירי חרב ששימשו רוצחים ותוגמלו מקופת הארגון. לדברי שניאורסון, ארגון הפידאייה היה “כעין ועד הפועל לכל האגודות הקיצוניות, ובתוכנית כולן היא נחשבה לזאת שתוציא לפועל את כל הניסיונות המסוכנים”. הוא שימש למעשה כזרועה הצבאית של ‘האגודה המוסלמית נוצרית’, וגייס לפעולותיו דמויות עברייניות ובעלי זרוע כדי לבצע מעשי הרג בקרב בוגדים מבית ונגד יהודים שיימצאו משוטטים בגפם בדרכים. התכנסויות הארגון נערכו בביתו של ד”ר אבראהים חמאמי, שהיה רופא בצבא טורקיה ומתלמידיו הקיצוניים של השייח' ראע’ב אל־דג’אני.

מנהיגים ומכובדים רבים מקרב המחנה הערבי מוזכרים בדיווחי שניאורסון, אולם דמות אחת חוזרת ועולה פעמים רבות, כמי שעמד בראש מפגשי ההסתה בציונות בכפרי מחוז יפו – תאופיק בק אל-ע’וסיין מוואדי חנין (נס־ציונה), שעמד בראש הארגון מאז ספטמבר 1920¹². לטענת ההיסטוריון יהושע פורת, יש סימנים לכך שארגון הפידאיה הוא שעמד מאחורי ארגון המהומות ביפו במאי 1921 ¹³.

שמו של תאופיק בק מוואדי חנין היה מוכר למנהיגי הציבור היהודי. במכתב של שמואל טולקובסקי, חבר מועצת עיריית תל-אביב, אל הנציב העליון. לאחר המאורעות, הוא סיפר שפצוע ערבי שהובא מרחובות לטיפול ביפו דיווח שתאופיק בק מוואדי חנין סיפק את הנשק להתקפה על המושבה¹⁴. העיתון הפועל הצעיר דיווח אף הוא על “תופיק בק מנס־ציונה”, שחילק נשק וכסף למתנפלים על המושבה¹⁵. שבוע לאחר המאורעות ביפו שלח בנימין יאלובסקי, ראש ועד נס-ציונה, מכתב לראש התאחדות מושבות יהודה, ובו נכתב:¹⁶

בזה אנו רוצים שוב פעם להפיץ אור על התנהגותו, מעשיו, ועל שמועות שהפיץ תופיק בק אל גוסיני [כך במקור], וגם בניו, מיום הראשון בשבוע שעבר, יום הפרעות ביפו, ועד עזבו עם משפחתו את מושבתנו, ולמסור עובדות אחדות: בשבוע שלפני יום הפרעות ביפו, נסע תופיק בק ליפו, ויותר לא שב למושבה.

תאופיק בק (יושב שני מימין) באדיבות ארכיון התמונות - יד יצחק בן-צבי

 

תאופיק בק אל-ע’וסיין    🔗

מוחמד תאופיק אבן חוסיין אל-ע’וסין, שכונה תאופיק בק, נולד בשנת 1867 ברמלה¹⁷. משפחת אל-ע’וסיין מתגאה בייחוס של 1,200 שנים בארץ, והיו לה ענפים עבותים בעזה וברמלה. לפי המסורת הפלסטינית, המשפחה הייתה בעלת פירמאן (רישיון) מהסולטאן הטורקי לארגן חגיגות נבי סאלח ברמלה, שהתנהלו מדי שנה בתחילת האביב סביב קבר הקדוש סמוך ל’מגדל הלבן'.

תאופיק התחנך בביירות, ולאחר מכן שירת במנגנון המִנהל הטורקי. הוא שימש כקאימקאם (מושל) בבאר-שבע, בחברון, בטריפולי וברמלה.¹⁸ עם החלת השלטון הבריטי הוא נאסר בשל תמיכתו ב’טורקים הצעירים', המפלגה הלאומנית שתפסה בשנת 1908 את השלטון באימפריה העותמנית לאחר שהדיחה את הסולטאן עבדול חמיד השני, אך הוא שוחרר לאחר שטען כי חדל מכך. הוא רכש את אמון השלטונות, שהפקידו בידיו את תפקיד המפקח על מוסדות החינוך ביפו.¹⁹

במהלך פעילותו כמושל הוא התעשר ורכש קרקעות רבות באזור נס ציונה ורחובות, ובהן נטע פרדסים. הוא בנה את ארמונו בוואדי חנין, סמוך לארמונותיהם של אפנדים עשירים ממשפחת אל-תאג’י אל־פארוקי (עבד אל-רחמן אל-תאג’י אל־פארוקי ושוקרי תאג"י אל־פארוקי)²⁰. ביתו נבנה למרגלות ‘גבעת האהבה’, במקום שבו שוכן היום בית הספר ‘ראשונים’.

אבנר כהנוב, מוותיקי נס-ציונה, תיאר את "האפנדי הזקן', שניהל יחסי ידידות עם שכניו היהודים והיה גאה בעברית שבפי בנו יעקוּבּ, הוא תיאר את גן הארמון המפואר עם הברכה המשושה, מוקפת סוכת קשתות ושיחי ורדים, ובמרכזה מזרקה עשויה מלאכת מחשבת. ילדי המושבה היו צופים מפסגת הגבעה בפנטזיות שהיו נערכות בחצר, כשהאמיר עבדאללה היה מגיע לביקור במכונית הרולס-רויס, מוקפת בפרשים על סוסים מעוטרים.²¹

בדוחות ‘משרד הידיעות’ על הנעשה בקרב הערבים, שנכתבו בשפה האנגלית, והיו מיועדים ככל הנראה לד"ר דוד איידר, ממלא מקום יושב ראש ועד הצירים – חזר ועלה שמו של תאופיק בק. לדברי שניאורסון, הוא היה ממנהיגי התנועה הערבית הלאומית ומראשי ההתנגדות וההסתה בציונות במחוז יפו, תאופיק בק נחשב למפורסם ולפיקח מבין המנהיגים, וכל המפגשים היו נערכים בביתו. עם תחילת המרד בבריטים במצרים יצר קשר עם הלאומנים שם וקיבל מהם סיוע כספי כדי לפעול בארץ. הוא סייר בכפרים ובין שבטי הבדואים, השמיע נאומי הסתה ביהודים ובבריטים, וניסה לשכנע את הכפריים להתגייס לצבאו של האמיר פייסל.²² פייסל אומנם היה בן חסותם של הבריטים ובסתר אף חתם על הסכם עם התנועה הציונית, אך התגייסות לצבאו נחשבה באותה התקופה לאקט לאומי. בדוח אישי שנכתב עליו נאמר שהצליח לאחד את שבטי הבדואים תחת הנהגתו של השיח' עבד אל-קאדר מהכפר סטריה. הוא השתייך לוועדה הסודית של ארגון “אסתקלאל”, והיה מהמארגנים של מחתרת הפידאייה.

בין הדיווחים יש ידיעות המצביעות על כך שתאופיק קיבל על עצמו לבצע פעולות ריגול אחר הנעשה בראשון לציון, בנס-ציונה וברחובות, ועל דרכי ההגנה בהן. הוא השתתף באסֵפת מנהיגים גדולה ברמלה, שנערכה ב־2 באפריל 1920, ובה נדונו תוכניות נגד הממשלה ונגד היהודים. במהלך חגיגות העלייה המסורתית לקבר נבי רובין, שהייתה הגדולה מעודה בשנה זו, הוא יזם מפגשים, ועליהם דיווחו סוכניו של שניאורסון. מדיווחי מודיעין של ‘ההגנה’ עולה שבשנת 1935 קיבל תאופיק בק 30 אלף לא"י לניהול תעמולה איטלקית בארץ, וכי “במהומות שפרצו ב־1936, מלא תאופיק תפקיד ראשי”²³. תאופיק בק מת בביתו בוואדי חנין ב־14 באפריל 1938 ונקבר ברמלה.²⁴ צאצאיו המשיכו בפעילות פלסטינית ציבורית (נינו, פרופ' סרי נוסייבה, הוא נשיא אוניברסיטת אל-קודס²⁵).

 

‘הקיבוץ החשאי’    🔗

מאורעות אחד במאי 1921 נפלו בהפתעה מוחלטת על תושבי תל-אביב. ארגון “ההגנה”, שעל הקמתו הוחלט ביוני 1920, היה בלתי מוכן וחסר אמצעים. ישראל שוחט, ששהה באותו יום בתל-אביב, היה האיש שאליו פנו התושבים כדי שייטול פיקוד על הגנת העיר. הוא הקים מִפקדה מאולתרת בגימנסיה “הרצליה”, וניהל ממנה את ההתגוננות. ב־2 במאי הגיע מירושלים פנחס רוטנברג ונטל את הפיקוד על ועד ההגנה. ישראל ומניה שוחט, ראשי ‘השומר’, ראו את עצמם אחראים ומנוסים בענייני ביטחון. הם לא ששו לקבל את מרותו של רוטנברג ופעלו באופן עצמאי. הם תלו בוועד ההגנה את הכישלון בהגנה על תל-אביב ביום ההתקפה, ואת עצמם ואת חבריהם מ’השומר' ראו כיחידים המסוגלים לשמור על ביטחון היישוב.

בוועידת ‘אחדות העבודה’ ביוני 1920 בקבוצת כנרת הוחלט, כאמור לעיל, לפרק את ‘השומר’ ולצרף את אנשיו למסגרת ‘ההגנה’. בתקופה זו השתבשו היחסים בין שוחט לאליהו גולומב, שהיה השַלטני (דומיננטי) בין חברי ועד ההגנה. ביולי 1922, לאחר אישור המנדט הבריטי במועצת חבר הלאומים, החריף המצב הביטחוני בארץ. בקיץ ההוא אירעו התנקשויות בחיי יהודים בסביבות הערים הגדולות, שנשאו אופי של מעשי טרור פוליטי. בזיכרונותיו כתב גולומב: “לא היה ספק כי הסתדרות טרוריסטית, מהמין המסוכן ביותר, מנהלת את הרציחות הללו. לפי השמועה, עמד בראש אגודה זו תאופיק בק, מי שהיה קצין במשטרת יפו בימי מאורעות מאי תרפ”א“²⁶. במהלך ספטמבר 1922 נרצחו שמונה יהודים במקומות שונים בארץ. בכמה מקרים נתפסו המתנקשים, שהיו על פי רוב מבני ‘השבּאבּ’ או האספסוף העירוני. “אנו מצווים לגלות את עקבות מפקדי החרש, את אבות הרוצחים הנחבאים בחדרי משכיותיהם, ומהם נדרוש את דם אחינו השפוך”, נכתב בעיתון קונטרס²⁷. חיים ויצמן, שעמד בראש ועד הצירים, פנה במברק לנציב העליון בבקשה לשים קץ לפעילות הטרור²⁸. בתל-אביב אירעו כמה מעשי תגובה, לפעמים בלי ידיעת ‘ההגנה’, ולפעמים בידי חבריה. המרכז לא התייחס בשלילה למעשים אלה, “אם נעשו בדרך הנכונה”, כתב יצחק אולשן, מראשי הארגון.²⁹ גם תדהר מזכיר את ‘היד הנעלמה’ הערבית שרקמה מעשי טרור במחצית השנייה של שנת 1922, שהותירו רושם קשה על הציבור היהודי³⁰. שוחט סיפר לימים כי הידיעות שהתקבלו מהארץ על פעילותן של קבוצות ערביות טרוריסטיות והתנפלותן על יהודים בודדים – הן שהביאו לחזרתו ארצה בנובמבר 1922 משליחות רכש באירופה כדי לחזק את “ההגנה”.³¹ מניה חזרה באותו החודש משליחות בארצות הברית, ובתקופה זו הוקם הארגון החשאי.³² קבוצת חברים בהנהגת שוחט, שפירוק ארגון ‘השומר’ נכפה עליהם, החליטה להקים ארגון מחתרתי מצומצם וחשאי שיעסוק ב”עבודת הגנה" באופן שוטף. הקבוצה כונתה ‘הקיבוץ החשאי’.³³ לקבוצה הצטרפו צעירים חדורי להט פעולה מבוגרי גימנסיה הרצליה, שכונו "הגימנזיסטים', וביניהם היו ירחמיאל לוקצ’ו וחברו בנימין ביכמן.³⁴

 

ירחמיאל לוקצ’ר    🔗

ירחמיאל (לוקה) לוקצ’ר ( 1942 – 1898?) יליד טשקנט, היה מאנשי ארגון השומר', ‘גדוד העבודה’ והתא המחתרתי ‘הקיבוץ החשאי’, הפך לאגדה עוד בחייו. הוא היה גבר יפה תואר, ציוני, אהובן של נשים, שודד דרכים, מרגל וטרוריסט, ולימים קומוניסט. בצעירותו נשלח ללמוד בגימנסיה ‘הרצליה’, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא טורקיה. לאחר סיום המלחמה חזר ארצה והשלים את לימודיו בגימנסיה. בשנת 1920 שירת זמן קצר במשטרת הרוכבים בגליל, ואגדות נרקמו סביבו. לאחר שפרש ממשטרת הרוכבים, הצטרף לחברי ‘גדוד העבודה’ ולקיבוץ כפר גלעדי, ושם הוא פגש את ריבה מיטשל, אשת חברו משה אליוביץ, שהתאהבה בו. היא עזבה את בעלה ובנה, ועברה לחיות לצדו.

ירחמיאל לוקצ’ר באדיבות מוזאון השומר

לוקצ’ר קנה לו שם של לוחם עז נפש וקר רוח, ועלילות גבורה רבות נקשרו לשמו. הוא שימש איש המבצעים של הקבוצה החשאית, והשתתף בשוד הזהב המפורסם של הארגון (“האקס”), שבו נשדדו 15 אלף לירות זהב, שהוברחו מלבנון, ושימשו למימון הסליק הסודי בכפר גלעדי. בשנת 1924 נשלח לגרמניה כדי להכשירו לפיקוד על קורסי הכנה צבאית של הארגון. בקיבוץ תל יוסף הקים את בית הספר הצבאי החשאי של הארגון, ופעילותו נחשפה בשנת 1926. עם התפרקות גדוד העבודה הוא עבר להתגורר בתל־אביב, והסתפח לחברי תנועת פק"פ הקומוניסטית (פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטי = המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה). לדברי מנהיגה, יוסף ברגר-ברזילי, הפך לוקצ’ר לסוכן ביון סוביטי, ולכן השלטונות הבריטים רדפו אותו עד שנאלץ לעזוב את הארץ לברית המועצות במאי 1930.³⁵ הוא הצטרף לצבא האדום, נאסר בתקופת טיהור סטאלין, ויחד עם פורשי ‘קבוצת אלקינד’ מ’גדוד העבודה', נשלח לגולאגים בסיביר. חרושת שמועות נפוצה על גורלו. היו שטענו כי נהרג במלחמת האזרחים בספרד, ואחרים סיפרו כי שוחרר מן המחנות במהלך מלחמת העולם, ונהרג כקצין בקרבות סטלינגרד. גם רעייתו לא ידעה מה עלה בגורלו, אולם זכתה לקבל מהשלטונות הסובייטים גמלת אלמנה לאחר המלחמה.³⁶

יוסף צבי רימון אוסף הרב יוסף צבי רימון (הנכד), אפרת

תאופיק בק אל-ע’וסין אוסף המחבר

הועד הערבי העליון, 1936: יעקוב אל־עיוסיין, בנו של תאופיק בק, עומד שני מימין בשורה השנייה. מרשתת

 

ההתעללות ביוסף צבי רימון    🔗

יוסף צבי רימון (גרנט) נולד בשנת 1889 בפולין. בצעירותו למד בישיבת הרב יצחק יעקב ריינס, ואז התוודע לספרות ולשירה העברית החילונית. במהלך לימודיו בישיבה הושפע משני העולמות. לאחר סיום לימודיו עקר לוורשה ופגש את הלל צייטלין שהכיר בכישרונו. שירו הראשון, ‘שיר אביב’, פורסם בירחון שיועד לבני הנעורים בעריכת אברהם פיורקו. בשנת 1909 עלה ארצה, התיישב ביפו והצטרף לחבורת הסופרים העבריים, ביניהם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר) ויוסף חיים ברנר³⁷.

רימון עבר מיפו לירושלים ועבד כפקיד בכולל ורשה, הוא פגש ביצחק בן-צבי וברחל ינאית, שערכו את עיתוני הפועלים אחדות והפועל הצעיר, והחל לפרסם בהם שירים תחת השם הבדוי ‘יוסף הנודד’. חוברת שיריו הראשונה נקראה לקט, ושיריו פורסמו גם בעיתון הצפירה בוורשה. משנודע לאנשי הכולל החרדי על עיסוקו החילוני, הוא הורחק ממנו ומצא את פרנסתו כמנהל ספרייה בחיפה. בסוף שנת 1911 חזר רימון ליפו ושימש מורה לעברית בבית הספר ‘תחכמוני’. הוא פרסם את חוברת שיריו השנייה דביר. בשנת 1915 עבר לפתח תקווה ושימש מורה בבית ספר לבנות “נצח ישראל”³⁸.

בחג הסוכות תרפ"ג הגיע רימון ליפו. למחרת החג, ב-11 באוקטובר 1922, יצא בבוקר לדרכו חזרה לפתח תקווה. מאחר והימים היו מתוחים בעקבות מעשי רצח יהודים שאירעו בסביבות תל-אביב, הוא עשה את דרכו דרך ‘פרדס גולדברג’ שעל גדות הירקון. בהיותו סמוך למצבת צליחת הירקון של אלנבי, תקפו אותו שלושה ערבים מהכפר ג’מוסין. הם הפשיטו אותו מבגדיו, התעללו בו ופגעו קשות באיבר מינו. פיו נחסם והם התכוונו להורגו, אך רעש מכונית הניס אותם. רימון הפצוע ביקש לשים קץ לחייו וקפץ למי הירקון. המים הקרים עצרו את שטף הדם וציננו את הפצעים. הוא חזר לעשתונותיו, התעשת ונזכר בשני ילדיו ובאיסור הדתי לשלוח יד בנפשו. עגלון שהוביל חלב מפתח-תקווה ליפו הבחין בו, חילץ אותו והעבירו לבית החולים ‘הדסה’ בתל־אביב³⁹.

ארבעים ושלושה יום טופל רימון בידי ד“ר שטיין. בהיותו מאושפז נפוצה שמועה כי הוא שם קץ לחייו. עיתון קונטרס פִרסם הודעה בה נאמר: “בדרך יפו ירושלים, שם קץ לחייו המשורר יוסף צבי רימון”.⁴⁰ העיתון מחזיקי הדת פִרסם אף הוא מאמר על המעשה האכזר וציין כי המשורר “נהרג לדאבון לפני איזה זמן ע”י ערבים באופן מכוער ופראי מאד”⁴¹. עם שחרורו מבית החולים הפריך רימון את חרושת השמועות על דבר מותו, כביכול, ופרסם מכתב בעיתון מחזיקי הדת, שכותרתו “ברוך מחיה המתים”. במכתב הביא לידיעת הרבים שהתעניינו בגורלו כי שוחרר מבית החולים, סיפר על הטיפול המסור שהוענק לו בבית החולים והודה לצוות הרפואי.⁴²

בהיותו יהודי שומר מצוות מילא רימון אחר הוראות ההלכה, המורה כי כרות שופכה לא יבוא בקהל ישראל. הוא עזב את ביתו ואת בני משפחתו וגלה לצפת. במשך 15 שנות גלותו התגורר בבדידות ובעוני מחפיר בחדר צר ליד בית הכנסת של האר"י. במכתבים קורעי לב לאחיו הוא כתב: “אין שבתי שבת, ולא ידעתי מועד, וחיי עברו עלי בחרפת העוני, ואין לי גואל”⁴³. הוא ביקש מאחיו, המשורר יעקב רימון, שיפנה אל המוציאים לאור ואל הסופרים שאותם הכיר, כדי שיפרסמו את שיריו ויספקו לו מעט שכר סופרים שיחלץ אותו מעוניו. שמונה שנים לאחר הפציעה פנה האח יעקב למוסדות היישוב להיחלץ לעזרת אחיו, ופרסם מכתב בכתב העת מגנזי ירושלים. הדברים הטביעו חותם חזק על סופרי העברית מעבר לים, והם התגייסו לעריכת מגבית לעזרת אחיו, בראשות איש העסקים האמריקאי, אהרון שמחה בלומנטל. התמיכה שהועברה אליו. אפשרה לרימון להעביר את שבע שנות הגלות הנוספות בנוחות יחסית, עד שובו לתל-אביב. רימון נפטר בשנת 1958 בתל־אביב. ⁴⁴

 

חקירת ההתנקשות בתאופיק בק אל-סעיד    🔗

בעקבות מהומות אחד במאי 1920 מינה הנציב העליון, סר הרברט סמואל (Samuel), ועדת חקירה בראשות זקן השופטים, סר תומס הייקרפט (Haycraft), כדי לבדוק את השתלשלות האירועים, ולהעמיד את האשמים לדין, בפני הוועדה הופיעו למעלה ממאתיים עדים, ובהם הקצינים והשוטרים שפעלו באותו היום ביפו ובתל־אביב, מפקח ראשון תאופיק בק אל-סעיד היה מראשוני העדים שהופיעו בפני הוועדה. הוא היה מופקד עם הקצין היהודי קלמן כהן על שמירת הסדר במהלך תהלוכת אחד במאי, שערכו הפועלים היהודים באותו היום בתל-אביב. כהן היה אחראי לאזור נווה שלום, ואילו תאופיק על אזור מנשייה.

על פי עדותו, הוא היה עסוק משעות הבוקר ועד שעות אחר הצהריים המאוחרות במהומות שפרצו בגבול בין השכונות.⁴⁵ עדות המפקח כהן, מאשרת את דברי קצין המשטרה הערבי.⁴⁶ בעדויות של יהודים נוספים דווח כי תאופיק בק היה בשעת הפריצה לבית החלוץ בזירת האירועים בגבול יפו ונווה שלום. גם בדוחות מודיעין של ועד הצירים, המפרטים את שמות הערבים שלקחו חלק במהומות, שמו של תאופיק בק לא מוזכר כמי שלקח חלק באירועי הטבח בבית החלוץ.⁴⁷

בין העדויות הכתובות שנמסרו לחברי ועד ההגנה של תל-אביב' הייתה גם זו של דוד תדהר, שנכתבה שלושה ימים לאחר המהומות. בעדותו תיאר תדהר את שראו עיניו בצהרי אחד במאי, כשהגיע עם צעירים נוספים לנווה שלום כדי לסייע בהתגוננות. הוא שהה במקום בשעות 12:00 – 16:30 ותיאר את מעשי הביזה שראה בשוק מנשייה, לרבות ציון שמותיהם של מנהיגי הערבים שהיו באותן שעות במקום. הוא כתב בין השאר: “וכן אני מעיר כי האופיצר תופיק בק אחרי שלקח חזרה מערבים שונים מהגזל, לא רשם את שמותיהם”.⁴⁸

הפריצה לחצר בית העולים התרחשה ברבע השעה שבין 13:15 ל – 13:30. תאופיק בק היה באותו הזמן בגבול מנשיה – נווה שלום, ותדהר, ששירת כקצין משטרה ומונה לחקירת הרצח, ראה אותו שם. למרות זאת בזיכרונותיו הוא העלה את הטענה כי תאופיק בק הוא שהגיע בראש קבוצת השוטרים לבית העולים. התנהלות תדהר תמוהה גם מפני שבזיכרונותיו טען כי ידע את זהות הרוצחים, ואפשר להם להימלט.⁴⁹ הוא הזכיר את שמו של דוד בר, שוטר לשעבר, כמי שהיה מעורב בפרשת הרצח, וזה אף הועמד לדין.

 

גרסת מניה שוחט    🔗

רצח תאופיק בק נותר שנים רבות תעלומה סתומה, וזהות הרוצח לא פורסמה. ב־24 במארס 1923 הועמד דוד בר לדין באשמת הרצח, אך זוכה בסופו של דבר.⁵⁰ ההנהגה הציונית והעיתונות היהודית טענו כי הקצין נרצח בידי ערבים, על רקע סכסוכי משפחה. כך נותרה הפרשה עלומה עד שנות ה-50, כשהחל איסוף החומר לספר תולדות ההגנה. בין ותיקי ‘השומר’ הילכה אומנם השמועה שמניה שוחט וחברי הארגון עמדו מאחורי הרצח, אולם לא ניתן לכן פומבי, באוגוסט 1951 סיפרה מניה לראשונה כי היא שהורתה לפגוע בתאופיק בק. שאול אביגור רשם את תקציר דבריה:⁵¹

[מניה] הגיעה לבית החלוץ ובקושי נכנסה. עמדה דממה. המון הרוגים ופצועים. היא מצאה נערה כבת 12, שספרה לה, שהערבים לא יכלו לפרוץ את השער. אך הגיע קצין ערבי, שדרש לפתוח את השער ‘כדי להציל’ את הנמצאים בבית ולמעשה פתח פתח למתפרצים. אז החל ההרג האיום. אח"כ זיהתה הנערה את הקצין תופיק אפנדי (לדעת מניה שוחט ממשפחת המופתי) וגם אחרים שנשארו בחיים זיהו אותו. ניסו לתבוע את תופיק לדין אך השלטונות טשטשו את העניין, אז החליטה מניה שיש להרגו.

מניה סיפרה לאביגור שלוקצ’ר היה האיש שביצע את המעשה. בספר השומר, שיצא לאור בשנת 1958, חזרה מניה על גרסתה וציינה גם את המניע להחלטתה. היא תיארה שוב את הגעתה לבית העולים, את מה שנודע לה וחזרה על שבועתה לנקום בקצין:⁵²

כעבור זמן מה ניגש לשער תופיק אפנדי, קצין משטרה ערבי ממשפחת החוסיינים, ונתן פקודה לפתוח את השער באמתלה, שהוא בא להגן על העולים, ולהעבירם למקום בטוח יותר, האמינו לו ופתחו את השער. אך נכנס, נתן אות לאנשים אשר חיכו במארב, והם פרצו לתוך הבית והתחילה השחיטה, מצאתי את השער שבור ובפנים דממת מוות. גופות הרוגים בכל פינות הבית, וביניהם פצועים אנושים שהעמידו פני מתים מפחד פן יחזרו הערבים ויתעללו בהם. במחסן הפחמים מצאתי ילדה בת שתים עשרה, שלמה ובריאה. את אמה הרגו, והיא סיפרה את כל פרטי השחיטה שנמשכה כמה שעות, ואשר היא ראתה מתוך מחבואה ואיך ניהל הקצין הערבי את הפעולה. […] רצתי לתל אביב, מסרתי את הדבר לחיים פיינברג, שהיה אז ממונה על בית העולים וטרם ידע מה שקרה שם.

 

גרסת חברי ‘השומר’    🔗

ישראל שוחט וחבריו של לוקצ’ר – פנחס שניאורסון ובנימין ביכמן, תיארו בספר השומר את גרסתם לסיבות שהביאו לידי חיסולו המאוחר של תאופיק בק. ⁵³ הם סיפרו כי לאחר המאורעות התרחשו התנקשויות ביהודים עוברי אורח בסביבות תל-אביב בידי כנופיה מסתורית. לדבריהם, בסוכות תרפ"ב (אוקטובר 1921) הגיע לכפר גלעדי יוסף הכט, שעמד אז בראש ארגון ‘ההגנה’ בתל־אביב, והציע לפניהם שיקבלו עליהם למעשה את ביעורם של פורעי יפו. לטענתם, התברר להם שראש הפורעים היה תאופיק בק, שנשלח מטעם המשטרה בלוויית שוטרים ערבים לשמור על בית העולים, והוא שדרש מהנהלת בית העולים לפתוח את שערי החצר והניח לפורעים לפרוץ פנימה ולבצע את הטבח האכזרי, הם העידו שמשימת החיסול הוטלה על לוקצ’ר ועל בנימין ביכמן.⁵⁴

 

טעות זיהוי גורלית    🔗

עיון במסקנות דוח ועדת החקירה, הפרוטוקולים שצורפו אליו וראיות נוספות, מעוררים ספקות בדבר אמיתות הגרסה על מניעי הרצח, עולה מהם כי תאופיק בק לא היה כלל בצהרי אחד במאי בחצר בית העולים או בסביבתו, והוא לא היה הקצין שהורה לפתוח את השער. שמות הקצינים שנכחו במקום מוזכרים בדוח – אסעד עבוד וחנא בודקוש. מדיוני ועדת החקירה שמונתה לבדוק את התקרית נמצא כי אסעד עבוד עזב בשלב מסוים את המקום כשליווה מתפרעים לבית המושל, וחזר עם קבוצת ערבים. הקצין שהועמד לדין בסופו של דבר על פריצת השער היה חנא ברדקוש.

מניה העידה בדבריה בספר השומר כי פגשה בחצר ילדה בת 12 שאמה נרצחה, והיא שהצביעה על תאופיק בק. האישה היחידה שנרצחה באותו יום בבית העולים הייתה דובה צ’רקסקי, שניהלה את הבית עם בעלה, יהודה צ’רקסקי, ושניהם נרצחו בטבח. ילדיהם, משה וראובן ניצלו, ואילו הבת, חיה, הייתה מאושפזת באותו היום בבית החולים הצרפתי. היא לא הייתה יכולה לספר על שהתרחש בחצר.⁵⁵ מניה הוסיפה וסיפרה כי היא רצה לתל־אביב וסיפרה למנהל בית העולים, חיים פיינברג, שלא ידע על שהתרחש. בין הפרוטוקולים של ועדת החקירה נמצאת גם עדותו של פיינברג, שבה אמר: "הייתי במשרדי בבית החלוץ משעה 6 בבוקר ה־1 במאי.⁵⁶ הוא היה בשעות הצהרים בחדרו בקומה השנייה של בית החלוץ וצפה מן החלון על שהתרחש ברחוב ובחצר, הוא ראה את בואם של הקצינים והשוטרים, את הירי לעבר השער ואת ההרג בחצר, ועזר בפינוי הנפגעים.

מניה וחבריה סיפרו כי באי כוח המוסדות הציוניים מחו בפני הנציב העליון וביקשו להעמיד את תאופיק בק לדין, אולם בקשתם נדחתה בתירוץ שהוא ממשפחה מיוחסת (לטענת מניה ממשפחת חוסיני). ועד הצירים מינה את עורכי הדין הרי סאקר, הורץ סמואל ומנחם דונקלבלום לדרוש הגשת כתבי אישום נגד השוטרים, והקצינים שלקחו חלק במהומות ובטבח. בתיקים שהותירו נמצאו מכתבי התלונה על הקצינים ועל השוטרים שהשתתפו בטבח העולים ובהרג בנווה שלום. בתיקים אלה נמצאים מכתבי אישום רק נגד הקצין חנא ברדקוש.⁵⁷ בסופו של דבר ועדת החקירה ייחדה עמודה שלֵמה לקצין חנא ברדקוש, והוא הועמד לדין. תוצאות משפטו אינן ידועות. במקור כלשהו נטען כי בשל היותו אחיינו של ד“ר יעקוב בודקוש, מראשי הנוצרים האורתודוקסים נעצר משפטו, אולם לטיעון זה לא נמצא סימוכין מהימן. על חלקו של אסעד עבוד קשה לדעת, משום שלפי הדוח בשלב מסוים הוא ליווה מתפרעים לבית המושל. במכתב לד”ר איידר פירט עו"ד סמואל את ההאשמות שהועלו נגד קצינים ושוטרים שהיו בטבח. שמו של תאופיק בק לא הוזכר ביניהם.⁵⁸

 

מעורבות יוסף הכט    🔗

באוקטובר 1922 מונה יוסף הכט עם שאול אביגור לעמוד בראש ועד ‘ההגנה’. הוא נכנס לתפקיד בשיאו של המתח הביטחוני ששרר בארץ וביקש לעצור את השתוללות כנופיית ‘היד הנעלמה’ שזרעה הרג ברחבי הארץ. הכט, שהיה דמות שנויה במחלוקת עקב פעילותו העצמאית, פנה אל שוחט ואל קבוצתו שיקבלו עליהם את חיסולו של העומד בראש כנופיית הטרור.⁵⁹ לפי עדות אביגור, הכט הוא שהורה על ביצוע החיסול מבלי להתייעץ איתו.⁶⁰ חיזוק לטענה זו מצוי גם בפרוטוקול אספת היסוד של ‘הקיבוץ החשאי’. מוזכר שם דיווח של ישראל שוחט לחברים על פניית ה-ט (הכט) אליו, בבקשה שיתחילו “בהשתתפות אקטיווית”.⁶¹ אין ספק כי מדובר בהכט, וגם סלוצקי רשם זאת על גבי עותק הפרוטוקול.

חבריה של מניה שוחט בארגון ‘הקיבוץ החשאי’ סיפרו, כאמור לעיל, כי הכט ביקש מהם לחסל את הקצין, שעמד לדבריו בראש כנופיית רצח באזור יפו. לאחר פרסום ספר השומר שאל יהודה סלוצקי, עורך ספר תולדות ההגנה, את הכט אם יש אמת בדברי שניאורסון ושוחט. הכט השיב:⁶²

הפסקה בענין תופיק בק בספר השומר בטעות יסודה. האמת היא, שאני לא פניתי לאנשי השומר והם לא התייעצו בי, אלא שני אנשי השומר, לוקצ’ר וביכמן, הופיעו בביתי בשכונת בורוכוב יום אחד לפני הוצאת פעולה זו לפועל, הודיעוני על החלטת השומר בנידון זה. עלי לאשר כי לא מחיתי בפניהם על החלטתם זו והרשות הייתה בידם לחשוב את אי התנגדותי להסכמה.

כאמור, שאול אביגור העיד כי הכט הוא שהורה להרוג את תאופיק בק, וכי לוקצ’ר אף התיצב לפניו לאחר המעשה.

הראיות מלמדות שהכט הוא שהורה לחסל את תאופיק בק, והוא עשה זאת באמצעות אנשי ‘הקיבוץ החשאי’, אף שעמד כבר בראש ארגון ‘ההגנה’. חנוך רוכל, שהשתתף בשנת 1926 בדיוני הוועדה לבירור פעולות ‘הקיבוץ’ כטוען מטעם ‘גדוד העבודה’, העיד לימים על שהתרחש בה. הוא סיפר שבן־גוריון וגולומב האשימו את אנשי התא המחתרתי בכך שרצח תאופיק בק נעשה ללא התייעצות עם המרכז וללא קבלת רשותו, והמעשה היה עלול לסכן את הביטחון באזור יפו ולהביא לידי סכסוך עם אחת המשפחות החזקות (והמתונות) באזור, משפחת אל-סעיד (בהנחה שתאופיק אכן היה קרוב משפחתו של עאסם), רוכל אף זכר כי חברי הוועדה, ובמיוחד הוגו ברגמן ויעקב זנדבק, נדהמו בשומעם לראשונה על פרשת רצח תאופיק בק⁶³.

נראה כי הזכרת פרשת החיסול על־ידי שאול אביגור לאחר שנים כה רבות נבעה מהיריבות הפנימית בהנהגת ארגון ‘ההגנה’ הצעיר, הוועד הפועל של ההסתדרות מינה את הכט ואת אביגור לוועד ארגון ‘ההגנה’ באוקטובר 1922, אך הכט הוא שהחליט על פעולות ‘ההגנה’ שחלקן היה שנוי במחלוקת. הוא עשה זאת על דעת עצמו, ומבלי שההחלטות התקבלו בפורום ציבורי מוסמך.⁶⁴

התנהלותו במהלך העשור שבו שימש בתפקיד והיריבות עם בן־גוריון ועם חברים נוספים הביאו בסופו של דבר לידי הדחתו מתפקידו בשנת 1931. הביקורת על דרך פעולתו של הכט עלתה בשנת 1953 עם פרסום ספרו של גולומב, חביוני עוז, שהעלה מן האוב את פרשת הריגתו של תאופיק בק, החיסול הממוקד הראשון בתולדות הארגון. בהערות לספר כתב אביגור: “מעשים מעין אלה היו [?] הניגודים החמורים שחלו ביני ובין יוסף הכט עד סילוקו הגמור מהנהגת ההגנה”.⁶⁵

מדוע עורר חיסול הקצין הערבי תדהמה וכעס אם אכן היה אחראי לטבח העולים? מדוע הכחיש הכט את מעורבותו בחיסול האיש שהיה אחראי לרצח העולים ועמד בראש כנופיה שעסקה בהרג יהודים? מדוע לא מצא לנכון להתהדר בהוראה להשיב לאיש כגמולו ולחזק את כושר ההרתעה של הישוב היהודי? האם ייתכן כי הנוגעים בדבר ידעו כי עננה מעיבה רובצת מעל המעשה?

 

סיכום    🔗

צבי נדב, מראשי ‘השומר’, סייע ללוקצ’ר בחיסול הקצין. בדצמבר 1966 הוא סיפר לסלוצקי, עורך ספר תולדות ההגנה, על פעילות אנשי הארגון לאחר פירוק האגודה. בין השאר, סיפר שההתנקשות בקצין נעשתה בעקבות סדרת התקפות על יהודים בקיץ 1922. המקרה הקשה שהיה המניע לחיסול היה ההתעללות האכזרית באיבר מינו של המשורר החרדי, יוסף צבי רימון, ב־11 באוקטובר 1922 שהותירה רושם קשה על הציבור היהודי.⁶⁶ לדברי נדב, הייתה שמועה כי תאופיק בק, הקצין מיפו, עומד בראש כנופיית הטרור, והוחלט על פעולת נקם. לדבריו “הכוונה הייתה לתת לקח לערבים. התנגדנו לפעולות נקם סתמיות שאירעו אז (כמו למשל פעולת הנקמה אחרי ההתעללות בי. רימון). הצינו שפעולות התגמול תהיינה מכוונות נגד האשמים העיקריים, ושהערבים ידעו על כך”.⁶⁷

המניע להתנקשוּת בחיי הקצין תאופיק בק אל-סעיד היה רצון הנקמה במי שעמד בראש הארגון הפלסטיני הלאומני שתקף יהודים, וכן כוונה להרתיע את הפלסטינים מפני המשך הטרור נגד היישוב היהודי, לכן תאופיק בק נבחר בשוגג כמטרה לחיסול. “השמועה” שהתהלכה כי הוא העומד בראש הכנופיה וזהות השמות, הם היו, ככל הנראה, מקור הטעות.

תאופיק בק אל-סעיד שירת במשטרה עד שלושה חודשים קודם לרציחתו. בלתי סביר כי קצין בשירות פעיל, המחויב בפעילות שוטפת, ינהיג תנועת טרור ארצית, המפעילה והמתסיסה המון מפגין ופורע בערים שונות, מבלי שהדבר ידלוף או יחשף לשלטונות. יעד החיסול האמיתי היה תאופיק בק אל-ע’וסיין, מנהיג הפידאייה. אירועי הטרור בשלהי שנת 1922 תואמים את דפוס פעילות הארגון כפי שתיאר שניאורסון.⁶⁸

הקצין תאופיק בק, “הקומיסר השמן בעל שני הכוכבים” כפי שתואר בעיתונות, לא טמן את ידו בצלחת במהלך המהומות ביפו. היו שסיפרו על התעלמותו מתלונותיהם ועל כך שאף נראה יורה⁶⁹; אולם הוא לא היה המנהיג הבולט שחיסולו ישמש נקמה ולקח לערבים. אם אכן היה רצון לנקום במבצעי הטבח בבית העולים ביפו, הכתובות היו – חנא ברדקוש ואסעד עבוד, שעמדו בראש הפורעים. צבי נדב, ופנחס שניאורסון, כתבו כי מטרת החיסול הייתה לפגוע בראש כנופיית ‘היד הנעלמה’ שהרגה יהודים באותם ימים, השמועה, לדבריהם, הייתה שתאופיק בק הוא שעמד בראש הכנופייה, ומכאן מקור הטעות.

כעסו של גולומב על המעשה (בטענה שסיכן את ביטחון הישוב) ותדהמת הוגו ברגמן משנודע לו על דבר ההתנקשות – מרמזים שראשי הישוב ידעו שההתנקשות הייתה באיש הלא נכון. גם השאלה שהִפנתה מערכת ספר תולדות ההגנה ליוסף הכט, 11 שנים לאחר פרסום דברי שוחט ושניאורסון בספר השומר, יש בה כדי להעיד שאביגור ידע את הדברים לאשורם. הכחשתו של הכט ותשובתו כי שמע על כך אך לא הגיב – מעוררות תהיות. אם היה הקצין תאופיק בק אל-סעיד אכן בן מוות, מדוע לאחר שנים רבות ניער הכט חוצנו מהמעשה, שיכול היה להעניק לו יוקרה מבצעית. ניתן אפוא לשער שהוא היה מודע לטעותו.

משהתבררה הטעות בזיהוי הקורבן, יוחסה לקצין המשטרה מיפו האחריות לטבח העולים בבית החלוץ ביפו, כדי להצדיק בדיעבד את מעשה הרצח ולהופכו למי שראוי היה לדין מוות. המשתתפים בפרשה, נטלו את סודותיהם אל קברם, והאמת לאשורה לא תיוודע לעולם. עובדה ברורה אחת עולה ממסכת העדויות והראיות – תאופיק בק אל-סעיד לא היה האיש שעמד בראש הפורצים לבית החלוץ בצהרי אחד במאי 1921, כפי שסיפרה מניה שוחט.