לוגו
סופו העצוב של עלי מוסתקים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עלי מוסתקים היה מהדמויות הפוליטיות הבולטות של יפו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוא שימש כסגן ראש העירייה והיה גם איש עסקים ששיתף פעולה עם יהודים והתיידד אתם. עם זאת, באחד מתיקי התיעוד שמצאו את מקומם על מדפי מחלקת השימור בעיריית תל-אביב, נכתב עליו כי בתקופת מלחמת העצמאות ב-1948, פעל האיש במדינות ערב על מנת לגייס כספים ללגיון הפלסטיני שנלחם בארץ, אך לקח לעצמו את הכסף והיה גם סתום עין. הסטראוטיפ מסיפורי ‘חסמבה’ דבק לדמותו של האיש על אף שהיה שונה לחלוטין, וגם לא סתום עין אלא גבר נאה.

על פי המידע בתיק המודיעין של לוי יצחק (לובה) שניאורסון, שייסד את ‘משרד הידיעות’ של וועד הצירים הציוני, משפחת מוסתקים לא הייתה ממכובדות העיר, ולא הייתה מוכרת בעיר לפני מלחמת העולם הראשונה. מקור המשפחה מיוון, וסבו של עלי התאסלם. “בתקופת מלחמת העולם הוא היה חבר ויועץ למושל העריץ חסן בק, והיה האיש שקיבל דמי שוחד עבור אדונו”, כך נכתב. הדבר השניא אותו בקרב התושבים המוסלמים. בראשית תקופת השלטון הבריטי שימש כסוכנו של הקפטן ברונטון, קצין המודיעין הבריטי ביפו, שעמד בראש מחלקת האינפורמציה הערבית. לאחר בוא משלחת ‘וועד הצירים’ בראשות חיים ויצמן לארץ-ישראל, באפריל 1918, יזם ברונטון הקמת נציגות של ערביי הארץ כדי לבוא עמה בדברים, כדוגמת נציגות היהודים. בסיוע עלי מוסתקים הוא ייסד את ‘האגודה המוסלמית-נוצרית’ ביפו. היא נוסדה באוקטובר 1918, ותוך זמן קצר נוסדו אגודות דומות בירושלים, חיפה וחברון. בראש האגודה עמד השייך ראע’ב אל-דג’אני, אך הוא הוחלף תוך זמן קצר בעומר אל-ביטאר ששימש כראש עיריית יפו בשנים 1915–1908 והודח בידי התורכים. מקור עושרו של מוסתקים היה בקשריו עם השלטונות, וכוכבו עלה בפוליטיקה העירונית. הוא היה חבר מועצת העיר בתקופתו של ראש העירייה עאסם בק אל-סעיד, והחל לפעול פוליטית לצדם של עומר אל-ביטאר ואחיו עבדול ראוף. לאחר מאורעות מאי 1921 והמתקפה על פתח-תקווה, החל ניסיון לסולחה בין השייך אבו-קישק שעמד בראש הפורעים ובין המושבה. הסכם השלום נחתם ב-1 ביוני 1923, ועלי מוסתקים ערב לתשלום הפיצויים שהיה על אבו-קישק לשלם.

משנת 1925 החלה התפלגות פוליטית בקרב ההנהגה הערבית בארץ עם כינונם של שני מחנות יריבות: המחנה החוסייני (המג’לסיון) והמחנה הנאששיבי האופוזיציוני (המוערד’ה). המחלוקות שהחלו על רקע חלוקת תפקידים ומשרות, הפכו למלחמה עקובה מדם בעקבות ‘המרד הערבי’ שהחל בשנת 1936 ותוכנית החלוקה שיזם הלורד פיל. עומר אל-ביטאר ואחיו עבדול ראוף, עמדו יחד עם ראש העירייה עאסם בק בראש הנהגת האופוזיציה ביפו. בתקופת המרד השתלטו כנופיות החוסיינים על יפו והטילו פחד על מתנגדיהם ממחנה האופוזיציה. חברי הכנופיות סחטו כספים מעשירי העיר, וניסיונות חיסול נעשו מידי יום. עשרות מחברי האופוזיציה נרצחו ביפו, ורבים נמלטו מהעיר. בספטמבר 1938 ניסה חסן סעיד אל-סאיג' שכונה “אבו ערב” להתנקש בעלי מוסתקים ואחיו מוחמד. מוחמד נפצע ברגלו, ואילו עלי שלף את אקדחו והשיב באש. המתנקש נידון למוות בתלייה.

כוכבו של עלי עלה בעיקר בעקבות קשריו עם השלטון הבריטי, וקרבתו לעומר אל-ביטאר ואחיו, הדמויות הפוליטיות הדומיננטיות בעיר. הוא צורף בידי הבריטים למועצה העירונית הראשונה עם מינוי עאסם בק אל-סעיד לראשות העירייה בשנת 1919. בבחירות 1927 הציג את מועמדותו בסיעת אל-סעיד. כשמונה עבדול ראוף בידי הבריטים לראשות עיריית יפו, ב-5 בינואר 1939, מונה עלי מוסתקים לסגנו. בתקופה בה שרתו עבדול ראוף ומוסתקים בראשות העירייה התקיימו יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם ראש העירייה ישראל רוקח, ונמצא פתרון לשכונות היהודיות שהיו בשטחה של יפו. במרס 1940 מונה עלי מוסתקים לעמוד בראש ועדה עירונית לביצוע פרויקטים עירוניים והכנת תכניות להתרחבות יפו מזרחה. בין השאר היה אחראי על ביצוע רשת מים חדשה לרובע עג’מי שכללה גם בניית מגדל מים שתוכנן בידי המהנדס היהודי ארפד גוט. עבדול ראוף מת ביוני 1941, ואת מקומו תפס אחיו עומר שחזר לשמש שוב כראש עירייה. עלי מוסתקים המשיך לשמש כסגנו, והוא נראה יושב לימינו בצילום ראש העירייה החדש ועובדיו.

מוסתקים 1.jpg עלי מוסתקים יושב משמאל לראש העירייה. צילום: צבי אורון 1941.

משפחת מוסתקים הייתה בעלת שטח פרדס על דרך שכם, לימים דרך יפו תל אביב והיום רחוב אילת. מבנה האורווה בפינת הפרדס, שנצבה על השדרה החדשה שסללו התורכים ונקראת היום שדרות ירושלים, הוחכר בשנת 1927 לבנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק) ולימים בנק לאומי. הבנק שכר את האדריכלים ברלין את פסובסקי והם הרחיבו את המבנה ששימש להנהלת הבנק. בשנת 2017 נהרס המבנה כדי לפנות מקומו לבית מגורים, וזכר לא נותר לבנק בשדרה בה החל את דרכו.

הבניינים הניצבים היום ברחוב אילת, ובהם נמצא בית הספר לציור על שם אבני, נקראים עד היום ‘בתי מוסתקים’. גם הרחוב נקרא בעבר על שם המשפחה. עלי ואחיו מוחמד החלו לבנות בניינים על דרך תל אביב בנובמבר 1928. את הבנייה הם ממנו בכספי הלוואה של עשרים ואחת אלף לירות מגברת רוז וולף. הבניינים שאמורים היו להבנות מושכנו לטובת הגברת. במרס 1938 הועברה המשכנתא ל’בנק אשראי' בחיפה שהחל לדרוש את החזר הכספים. הוא הגיש תביעה לבית המשפט לקרקעות ביפו שנדונה במאי 1939. בעקבות הדיון מונה עורך הדין קנטרוביץ לשמש ככונס נכסים כדי למכור את הבניינים. על האחים מוסתקים נאסר לפעול בנכסיהם, אך לאחר שנודע כי הם ממשיכים לגבות שכר דירה לכיסם, הוגשה נגדם תביעה על בזיון צו בית המשפט. האחים הגישו ערעור באמצעות עורך דינם הנרי קטן, והשופט ד"ר פיליפ ג’וזף הורה להחזיר את התיק לדיון. בסופו של דבר הושגה פשרה ידידותית בין הצדדים שנחתמה בידי השופט פלנקט בינואר 1941, והנכסים הוחזרו לידי האחים.

בזכות יחסיו הטובים עם היהודים וקשריו, הצליח עלי מוסתקים לשמור על נכסיו עד שנת 1948. בבחירות 1947 למועצת העירייה ניסה המחנה הוחסייני לזכות בראשות העירייה. מסע הבחירות לווה במסע הכפשות הדדי ובהאשמות על מכירת קרקעות ליהודים. מוסתקים הואשם בשיתוף פעולה עם היהודים ומכירת קרקעות להם, ובתגובה הוא פרסם ידיעה בעיתונות בה האשים את ראשי משרד התעמולה הערבי בלונדון ווושינגטון, כי הם עצמם מכרו קרקעות ליהודים. הם הגישו נגדו תביעת דיבה בבית המשפט ביפו, אך הוא זוכה מכל אשמה.

עלי מוסתקים עזב את יפו באפריל 1948 עם שאר מכובדי העיר שנמלטו ממנה עד יעבור זעם. הוא עבר להתגורר באלכסנדריה שם המשיך את עסקיו באמצעות הון שהצליח להוציא מהארץ בטרם עת. הוא המשיך לנהל חיי רווחה ובנה בתים באלכסנדריה וקפריסין, אך לא מצא שלווה נפשית במקום גלותו. הוא קיווה כי היחסים הטובים עם היהודים, אתם ניהל קשרים טובים, יסייעו לו לחזור ארצה. עיתון ‘מעריב’ כתב: “כפי שגילה אומץ לב בימים השחורים של טרור המופתי אל-חוסייני, כך העז עלי מוסתקים, מנהיג ערביי יפו מספר 2, להביע את הדעה כי אין להמשיך עוד את ההתנגדות המסורתית לישראל שהיא עובדה קיימת. הוא החליט לתת דוגמה אישית להשקפתו זו, ופנה לפני שלוש שנים לממשלת ישראל בבקשה לחזור ארצה, אך הממשלה סירבה”. הוא ניסה להגיע ארצה מקפריסין על אנייה, אך הוחזר חזרה. הוא ניסה שוב לחזור בטיסה, אך שוטרי נמל התעופה מנעו ממנו את הכניסה. הוא ניסה להסתנן דרך היבשה ומצא מסתור בכפר אבו-גוש, אך כוחות הביטחון מצאו אותו בבית אחד מנכבדי הכפר. בכיסו נמצא מכתב משר ההגנה הירדני המבקש לסייע לו לחזור למקום מגוריו. גם המכתב לא עזר, והוא גורש מעבר לגבול. מוסתקים פנה במכתב למערכת העיתון ‘דבר’ וציין כי העובדות מוכיחות שהיה ידיד לעם ישראל, ואין מתירים לו לחזור בעוד מעלימים עין משובם של אחרים. בניסיון אחרון לשוב ארצה הודיע מוסתקים כי הוא יביא ארצה אוצר יקר מכל, את ספר התורה מגוש עציון שנשדד בידי האספסוף. הוא קנה אותו וביקש להחזירו כמתנה למדינת ישראל. ספר התורה הוחרם כרכוש שדוד מהיהודים, ומוסתקים גורש שוב מעבר לגבול. הוא שב על עקבותיו אך נתפס שוב וגורש. עלי מוסתקים לא מצא מרגוע לנפשו וליבו הלך ונחלש והוא חלה. עיתון ‘חרות’ הודיע על מותו ביולי 1949, בידיעה שהתבררה כשגוייה. הוא מת באלכסנדריה באוגוסט 1952. בניגוד לבעלי נכסים וקשרים אחרים שהצליחו לחזור כדי למכור מעט מרכושם, הוא לא הצליח. הפקיד שחתם על המכתב הממשלתי האוסר על חזרתו של מוסתקים, בעקבות בדיקת גורמי החוץ והביטחון, היה דודי יעקב גילר ז"ל, שהיה מנהל מחלקת האשרות וכפוף להחלטות מערכת המודיעין והבטחון.