א. לדת “כולל אמריקה” 🔗
ותהר ירושלים ותלד… מה תהר ירושלם ומה תלד? עוד כולל ועוד כולל!
כזאת היתה אמנם לפנים בירושלם, אז בימי משול החלוקה בכל תקפה ותנהג נשיאותה ברמה, אז כי יקום איש והתהלך בחוץ ושאל: “רבותי מה ילד יום?” וענו ואמרו לו: “מז”ט! מז“ט! ילד יולד לנו, בן נתן לנו, ויקרא שמו בישראל כולל פלוני, וכולל פלוני”. ואמנם היכלה להיות אז אחרת?. בני עיר פלונית ראו והנה כסף החלוקה הנאסף בעירם הוא רב בשתי פרוטות וחצי על הכסף הנאסף בעיר השנית אשר תחשב אף היא על מחוז כוללם, ומספר מקבלי החלוקה בירושלם מבני העיר ההיא רב על מספר בני עירם בשלש נפשות ותינוק; היכלו להתאפק מקרֹא: “מה לנו ולצרה הזאת? אלה מי ילד לנו? והנפשות הערטילאות האלה מבטן מי יצאו? האנחנו הרינו את כל הגוי הזה כי נתן לצבאו לחם”? ואמנם לא התאפקו, ולא פקפקו, וירעישו עולמות, ויקבצו חותמות, ומכתבים יצאו, וקולות נשמעו, בשערי ירושלם, עד לב השמים. ויהי הקולות הולכים וחזקים, עד כי רחם ה' את שארית הפלטה אשר בציון, וינתק למעלה את הפתיל שבו חֻבּרו שתי הערים לכולל אחד על פי הגזרה הקדמונה – ומינסק ופינסק נפרדו! ובכן: ויהי בישורון כולל חדש; ליהודים המינסקים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, והעיר פינס נבוכה!
ופינסק הבירה המעטירה הזאת הן לשני מטרופולין תחצה עוד בכתב עמנו, שתי “ערים ואמות בישראל” היא למיום המחלקת הגדולה… ויהי כי ראו הפינסקים כל מה שעשו להם אחיהם בני מינסק כי הפגיעו בהם את עון דלות בני עירם שבחו"ל, ואת עון שלש הנפשות והתינוק היתרים אשר עשו בירושלם; ויעלו על לבם את מרת נפשם הם, ויזכרו את אחיהם תאומיהם הקרלינים העולים גם עליהם בדלותם, גם את העֻבָּר הנוסף מבני קרלין על מספרם הם זכרו, ויתאוששו ויאמרו: "ואנחנו מה? האמנם ככה דקקנו ונהי כַאֲטוֹם אשר לא יפרד עוד? ואלה הקרלינים יושבי עבר הנהר, הבני רחוב אחד הם אתנו, כי דבקו בנו למֹץ את לשדנו? ובכן: הגיע תור פינסק להתגדר בגדלותה, ועדתה הגדולה ככף איש שבה ותתפורר לאטומיה, והעיר ירושלם נחה ושקטה.
אך כל החזיון הזה היה לפנים, אז בימי משֹׁל החלוקה בכל תקפה ותנהג נשיאותה ברמה… לא כן אנחנו פה כיום: זה ימים רבים וה“חלוקה” תש כחה עד כי לא נותר בה עוד כדי חלוקה, וירושלם חדלה להוליד כוללים חדשים לבקרים, ותחתיהם החלה ללדת מפעלים טובים, בתי חסד מפֹארים, מוסדות חדשים, חברות שונות; ואיש איש התחיל להרגיש את הצרך אשר לנו ב“כלל” ולא ב“כולל”, עד כי ממֻני הכוללים הפרטים בעצמם בהרגישם עד כמה תהיה עדת ה' כצאן בלי רועה בכל הפרודים הרבים האלה, שבו ויתאחדו לעניני הצבור וצרכי העיר בכללה, ויהיו ל“ועד כל הכוללים”, אשר אף כי טרם הגיע לתכלית השלמות, וחסרונות רבים שבעדתנו עוד טרם מלא, הנהו סוף סוף העמוד היחיד לעדת האשכנזים בכללה.
שנים רבות עברו לירושלם ככה, ונשכח כבר את עניני הכוללים ופרודיהם והחלוקה ותוצאותיה, כי בה במדה שגדלו ורחבו המפעלים והמוסדות מעטו הכנסות החלוקה, ובכוללים אחדים נסו כבר למחות מרשימת מקבלי החלוקה את שמות אלה אשר יש להם ממה להתפרנס בלעדיה. אמת הדבר כי הענין הזה הולך בכבדות, ובכולל אחד שרבו בו העשירים מצאו המצאה חדשה בדבר הזה, לאמר: לבלי תת חלוקה בעד נפשות ראשי בתי האבות העשירים ולתת לבניהם הקטנים; אבל, איך שיהיה, בכל הדברים האלה ראינו את רוח הזמן הולך ומנשב בקרבנו, ונאמר: אף כי מתנהל הוא עוד בעצלתים, חדור יחדר סוף סוף בירושלם, וכרבות הימים תמעט פעולת החלוקה המזיקה במעוט החלוקה בעצמה.
אך שוא לכם חולמי חלומות, חוזי חזיונות להטבת מצב החברה, כי אין עצה ואין תבונה כנגד התועלת הפרטית! האנושיות הולכת ומתקדמת, הולכת וצועדת קדימה, והנה בא איש אחד אשר רק טובתו לנגד עיניו, והסב את הגלגל כלו עשר מעלות אחורנית.
ארץ אמריקה הגדולה מעט מפינסק הבירה היתה עד היום זה ארץ החפש לא רק ליושביה כי אם גם לירושלם האשכנזית, כל מפעל חסד שבירושלם וכל חברה כללית זכו באמריקה כזוכה מן ההפקר. לאמריקה שלחו שלוחיהם, באמריקה קבעו קפסותיהם, ומאמריקה יצא הכסף לרב בתי צרכי הצבור פה. ובירושלים יושבות משפחות אחדות אמריקניות, לאמר: מוצא רֹב בני המשפחות האלה מארץ רוסיה, אך משם גלו לאמריקה, ויהי כי אספו להם די כסף שמה ויבאו לשבת על אדמת הקדש, ויש בהם אשר לא הצליחו הרבה באמריקה וישימו פניהם ירושלמה ויקבלו חלוקה מועד כל הכוללים, ויש אשר לא היו באמריקה כלל רק זכו לחסות בצל הממשלה הזאת, בקבל צירה פה תחת מחסהו את כל הבא… ויהי כי ראו אחדים מבני המשפחות האלה כי רב הכסף הבא מארצם (לאמר: מארץ אמריקה) אל הקדש, ויקראו: “למה נגרע אנחנו מכל המון בית ישראל? פינסק וקרלין יש להן כוללים וחלוקה בירושלם, ואמריקה הגדולה לא תטעם כלל מדגן שמים זה?”. ובאמת האין זאת חרפה לאמריקה ארץ העבודה, ארץ ה“ביזנס” והמכונות, הארץ הזאת הנתונה כל כך לעניני החמר, האין חרפה לה כי לא תכלכל למצער חמשים בטלנים לתפארת ירושלם על חשבונה? ואחינו אלה לא שכחו עוד את חריצות בני הארץ אשר גרו בה אם מעט ואם הרבה, וימהרו ויקראו לאספה את כל האמריקנים למיניהם שבירושלם, ויציעו לפניהם את ההשפעה החדשה שהם אומרים להוריד עליהם, השפעה גדולה גם מהשפעת כולל הו“ד, ומה מבקשים מהם? הלא רק לחתֹּם אתם יחד על ה”כתבים" אשר ישלחו להתם, ומי זה יכלא את חותמו בדבר גדול כזה? ובכן שבו עתה כל האנשים המאֻחדים בני הארצות המאחדות וימהרו וידפיסו קולות קוראים בשם “כולל אמיריקא ותפארת ירושלם” וישלחום לאמריקה אל אנשי בריתם שמה. כי גם באמריקה נמצאו ענינים רבים, ורבים אשר קרובים עניים להם, ובהפתח לפניהם מכרי הזהב – בירושלם, הלא יוכלו אלה לבוא בעצמם ואלה להפטר מקרוביהם בשלחם אותם אל הארץ אשר שם זהב החלוקה. ויהי כי ראו בני בריתם כי זאת יסלו למו מסלה לחיים שאין בהם עמל ויגיעה, ויקבלו את הדבר בשתי ידים. ובירושלם ההשתדלות גדולה גם מצד חסידי הרב מבריסק מחוללי הרעיון הזה אשר גם להם פניות ונטיות בדבר, וכולל חדש, בן זקונים לירושלם, עומד להולד בימינו אלה.
אמנם עוד רבים המה מהמתנגדים למעשי אלה האומרים לזכות את ירושלם בבטלנים חדשים, בטלנים מבני המודה האחרונה, על חשבון בתי החסד וצרכי הצבור שהגיעו כבר למדרגה נעלה בעירנו. רבים המה הרואים את הגדוד העולה ישר מהארץ החדשה לשם החלוקה, בו כל קבצן וכל בטלן אשר לחם כזה ערב לו, והלחם לא לחם לחץ הוא כי המשתדלים בדבר מבטיחים לתת לכל נפש דולר לשבוע לכל הפחות; ורבים המה הרואים בזה לא כולל אחד כי אם עשרים כוללים חדשים, כי ארץ אמריקה גדולה היא ב“ה, והיה בראות בני נויורק כי רב הכסף הבא מנויורק ויסדו “כולל נויורק”, אחריהם יבואו בני פילדלפיה, ואחריהם בני שיקגו וכו' וכו'. ואחרי כן תשוב נויורק הגדולה ונפרדה לרבעיה, ודור יבוא ישוב אי”ה לראות את כל המחלקות הישנות והפרודים התכופים אשר ראו עיני אבותינו, במהדורה שניה. כן, רבים בירושלם מתנגדים להמצאה האמריקנית החדשה הזאת, אך מי יודע אם יועילו המתנגדים בכל התנגדותם, אחרי כי סוף סוף האנשים ההם את טובת עצמם דורשים, ואלה דורשים לאידיאלים לטובת הכלל, ו“כלל ופרט, פרט קודם” כלל גדול הוא בימינו אלה.
כ“ז אב תרנ”ו.
ב. בני “כולל אמריקה” ונתינותם. 🔗
– וכולל אמריקה כיון שנגזרה עליו תחיה, שבע יגוע וחי, ובשבוע שעבר שב להראות אותות חיים, ובני אמריקה קראו עצרה בבית הקונסולט האמריקני – אך הפעם עלינו לאמר לשבחם כי לא בעניני חלוקה ו“תפארת ירושלם” נאספו, כי אם פשוט בדבר חסותם האמריקנית. חק הוא באמריקה, כי האיש היוצא ממנה ואין דעתו לחזֹר אליה, היא נוטלת חסותה ממנו, ובירושלם אמריקנים רבים אשר כנראה אין דעתם לחזר, זקנים אשר עלו הנה למות פה, וסוחרים אשר יסדו להם בתי מסחר, וכיוצא בהם, ותבא הפעם פקודה אל הציר האמריקני בירושלם, כי יעשה לפי תקף החק. שמעו זאת בני אמריקה ויחרדו, ויקראו לאספה, וימנו ועד להתעסק בעריכת מכתבי בקשה לממשלת ארצות הברית להתנהג אתם במדת הרחמים.
ה' טבת תרנ"ז.
ג. פטירת “כולל אמריקה”. 🔗
בקולי קולות יצא “כולל אמריקה” לאויר העולם, בקולי קולות רעש וגעש…נורא על כל סביביו, ובבוא יומו להפטר מן העולם הובא אל בית עולמו בחשאי ובדממה דקה, ומכל מעריציו המקשקשים לפניו בסבת כל הפניות למיניהן אין פוצה פה ומצפצף, כנכלמים התגנבו מעל שדה המערכה אחד אחד, ויבושו להזכיר עוד בשמו בראותם כי למרות כל תחבולותיהם נוחלה אבדה תקותם להוציא מזמתם לפעל. כי הפעם הקיץ כנראה הקץ על הכולל הרך הזה, וכובשי הארץ החדשה שבו וידיהם על ראשם. באמריקה עצמה התאספו ראשי הקהלות וכל המתעסקים בעניני ארץ ישראל מערים רבות, ואחרי הועצם יחד ואחרי קראם את מכתבי הרבנים הגדולים אשר הגיעו אליהם הסכימו כלם לבלי תת לכולל חדש להוסד בירושלם על חשבונם, ולשוב לתת את כספם לעניני העדה בכללה; וצירי הכולל החדש, המה צבא החלוץ העובר לפניו לפנות לו המסלה, פנו כיום אל מחסם ומגנם הרה“ג מבריסק לבקש ממנו שכר על ה”פרישה“, למען יוכלו לשוב אל ביתם, ויודיעוהו את נגעי לבבם כי מיסדי הכולל שמה למען תפשׁ את לב אחיהם כתבו בתקנותיהם מפֹרש כי חלק מהכסף הנאסף לטובת הכלל יוּצא ליסוד “שקאלעס”, ולו עשו רק זאת החרישו, כי “בשעת מלחמה התירו”, אבל דא עקא כי מחזיקי הכולל שמה המה רק אנשים אחדים אשר לא יד ולא שם להם בעניני הכלל, וכל תקוה אבדה, ובירושלם רפה הקשר אף הוא, והחבילה התפרדה מעט; כי הרה”ג מבריסק ראה סוף סוף ויוכח כי הפעם אין דעת הקהל כלו נוחה מהדבר הזה, וגם רבים מיראיו ומחסידיו נפוצו מעליו, ויהי עוד לפני הגיע אליו כל הידיעות האלה, וישלח דבר לאמריקה כי לא ישלחו על שמו כסף בעד הכולל הזה. ובכן נשארה הפעם הלכה כרבים, ועדת האשכנזים בכללה ומוסדי צבורה בפרטם יצאו כמנצחים.
ואנכי אמרתי: עתה באה גם לי שעת מנוחה. מעתה לא אוסיף עוד הלאות אנשים ואַבּד עתותיהם בדברי כוללותינו וחלוקותינו ועלוקותינו, ומאורינו ומאורותינו ומאֵרותינו, וכל המונם ושאונם אשר דבקו כספחת במכתבתי בימים האחרונים מבלי להחלץ ממעגל קסמיהם אשר הקיפני ויצנפני בהקיפו את כל חללם של עניני עירנו. אך בעודני יושב וחושב את כל המחשבות הטובות האלה עליכם, יקירי, והנה הקול נשמע כי תלמידי הרב לא אמרו חלילה נואש, וכגבורינו האמיצים לפנים, אז בימי חרבן ירושלם, עוד לפני נפֹל החומה האחת הם מתאמצים להקים חומה מאחריה, לבלי תת לאויב לנוח אף רגע. וכבר החלו להתפאר בראש כל חוצות כי עוד מעט וקם לעדת האשכנזים שטן חדש אשר לא כל כך מהר תחלץ נפשה ממנו, ועלה יעלה לה בדמים מרבים, וזהו העקר. ואנחנו מאמינים בני מאמינים נאמין באמונה שלמה כי הצדיקים האלה כיון שנשבעו להרע לא ימירו ח"ו, ומצדם לא יניחו ידם מכל אמצעי שיבא לידם, וכל מכשול לב לא יעמד בדרך לא להם ולא לעוזריהם למיניהם אשר חשבונות קדומים להם את עדת האשכנזים מאז; כי גם כולל אמריקה כלו לא היה כי אם חֻליה אחת משלשלת תחבולותיהם הנמשכת זה ימים רבים לסכסך את עדת האשכנזים ולהביא עליה מוקשים ומכשולים כפעם בפעם למען תסכים סוף סוף לשימם אלופים לראשה; וכנשמע כבר בחרו להם את כלי מעשיהם, את אלה מאחינו אשר הם אומרים להפילם ברשתם ולהסיתם בעדה הזאת, והאורב יושב להם כבר בחדר. אך למרות כל אלה עוד הדבר מוטל בספק גדול אם יאבו אחינו אלה להטות להם אזן קשבת, משום: לא תקום פעמים צרה, ומי יודע, אולי תבוא סוף סוף גם תקופת מנוחה לירושלם.
כ“ח אד”ש תרנ"ז.
ד. “כולל אמריקה” בפרפוריו. 🔗
“החתם ר' מנדיל או לא חתם?”
זוהי השאלה הגדולה אשר זה שלשה שבועות היא מנסרת בעולמנו הירושלמי, וממלאה את חללו ומסערת את הרוחות, וסוחפת אבירים בכחה: רבנים, ורבני רבנים, ובתי דינים, וסופרים, ושמשים, ועורכי עתונים ומיסדי כוללים, ועדי שקר (להבדיל), וזיפנים – איש לא נמלט, ומביאה את המפלגות לידי התרגשות ההולכת ומתגברת עד כי מִלאה כבר בשבוע החולף כמעט חצי גליון גדול של אחד עתונינו, ומי יודע עד אנה יסחבנו עוד זרם ההתפעלות?
בלי כל ספק אין לרב קוראי, ואולי לכלם, כל נפקותא כלל “אם חתם ר' מנדיל אם לא”, וגם יושבי ירושלם אולי לא היו מתפעלים ככה בנדון הדבר בעצמו, לולא היה כחרך להציץ בו אל מאורת הצפעונים אשר שלח ה' בעדת האשכנזים בירושלם, ואל מסתרי בית חרשת זיופיהם ותחבולותיהם לזכות את עירנו במחלקת ולשימה כמרקחה בהוליכם אנשים שולל.
וגם הפעם יד “כולל אמריקה” במעל!
הנפטר הזה אשר זה מאז כבר נאמר עליו “צדוק הדין”, וכבר נח על משכבו בשלום – או בזעף, וכל אלה מבניו שהיה להם רק איזה צד של זכות לקבל חלק בהשפעה הבאה מאמריקה מקבלים כבר די והותר מקופת “הועד הכללי” – הנפטר הזה שב עתה ויבוא לעולם ב“גלגול שני” להחריד כל רואיו. הפעם שב אמנם והוא “מחוסר אברים”, וכמעט שנוכל לאמר כי לא נשאר ממנו כלום רק אברים מדֻלדלים אחדים: עשירים אחדים שלא היתה כל זכות להעניק להם מכסף העניים, בעלי תעודות־אמריקה אחדים אשר אולי לא ראו מעולם את פני הארץ “זבת כסף וזהב” הזאת, ונוכלים אחדים מבני כוללים אחרים המחפשים להם רק מקום להוציא תחבולותיהם לפעל ולפלס חמס ידיהם בירושלם – אבל שוב שב; ומה שלא עות עוד בגלגולו הראשון הוא משתדל לעות בגלגולו האחרון; והפעם מצא לו חפץ להתדבק ול“התלבש” בר' מנדיל.
ר' מנדיל דנן הוא ר' מנדיל מוינשטר, המיֻחד בנאמני בית הרב מבריסק זצ“ל ומנהל בית היתומים אשר יסד. האיש הזה, מצד “נאמנותו” ומשרתו איננו עלול ומסגל ביותר לנטות אחרי “הועד הכללי” ואחרי החושבים כי לע”ע למצער אין לעדת האשכנזים כל מרכז אחר מבלעדיו; אך בכל זאת דבר לא היה לו עם מיסדי כולל אמריקה ומניעי גלגליו אשר גם הם נתלו ברגלי כסא הדר כבוד גאונותו ז“ל, וכאשר פרסמו בחרף החולף כי הרב מסכים למעשיהם, וגם טלגרמה שלחו לאמריקה בשמו לברך את המתעסקים ביסוד הכולל הזה, בא ר' מנדיל זה אל רבנו הגרש”ם הי“ו בשליחותו של הרב מבריסק ז”ל להגיד לו כי הוא איננו מתערב כלל ביסוד הכולל הזה ואיננו מסיע בידי מיסדיו, תשובות כאלה השיב הרב אמנם לכל שואליו פה הנוטים אחרי השלום, אך השליחות הזאת היתה כעין שליחות רשמית ויפרסמו אז את דבריו אלה גלוי בעתונים, ומיסדי הכולל ל“תפארת ירושלם” ראו ונכלמו ונאלמו.
אחרי כן הֻכּו באמריקה עצמה מכה אחרי מכה, ושלוחיהם שבו כלעמת שבאו. אז השלימו רב בני הכולל הזה הבאים באמת מאמריקה עם “הועד הכללי”, ויתפשרו אתו כי ירים להם בזכות הורתם ולדתם בארץ קולומבוס סך קצוב לפי מכסת נפשות ביתם מדי חדש בחדשו והכל נגמר בכי טוב.
אפס כי הפשרה הזאת לא היתה כלל לרצון לאלה המעטים פה אשר מפני אחת הסבות שהזכרתי למעלה לא זכו לבוא בקהל המקבלים, ובעלי בריתם באמריקה המחכים גם הם לגבאות ולתולדותיה ראו אותם ברע, וישובו ויעירום ויעוררום לבלתי החשות גם עתה.
אז החלו לחבל ולרקֹם מזמותיהם בסתר ואיש לא ידע.
פתאום, והנה עתונים באים מאמריקה, ובהם מכתב חתום בחתימת יד הרב מבריסק ז“ל לטובת הכולל הזה. הרב ז”ל קרא זאת ויתפלץ לראות עד היכן זיופי מקֹרביו מגיעים, והרבנית עצמה לא יכלה ראות בצערו ותאמר לו כי עליו להכחיש את הדבר בגלוי, אך סוף סוף גברה עליו שנית יד שתיקותו אשר בה הצטין תמיד ועליה סמכו כל מקיפיו לעשות כל מה שעשו, ויאמר: אם אכחיש את חתימתי ישובו מחר והכחישו את הכחשתי, ואין לדבר סוף. – אין טוב לי כי אם לבלתי אצא מגדרי שגדרתי לי לבלתי כתוב בכל ענין שיהיה, אך בקרבו שמר את הדבר ותכף אחרי כן חלה את חליו האחרון.
ובעוד הרב חולה ונוטה למות והנה הופיעה באחד עתונינו הודעה כי בשבוע שלפני זה קים בד“צ אשר לעדת הספרדים חתימות שנ עדים אשכנזים המקימים חתימות שני מכתבים, האחד מהרב מבריסק הכותב למחזיקים בכולל אמריקה לחזק ידיהם, ומתפלל “ענני כמו שענית לאליהו שיתקים כולל אמריקה”, והשני מר' מנדיל דנן להכחיש את הודעת רבנו הגרש”ם הי“ו שפרסם לפני שנה כי הוא הגיד לו בשם הרב מבריסק שאיננו מתערב בעניני הכולל, ועורך העתון שואל כמנצח: מה יענה ע”ז הצד השני?
פה תחל אמנם שלשלת ארוכה של מעשים ווכוחים בעתונינו אשר מיום ליום הפיחו את הקריה על השערוריה שנעשתה לעיני השמש וירגשו את דעת הקהל יותר ויותר, אך עתה כעברם כבר אבד חלק גדול מערכם וספרתים בקצור נמרץ.
ההודעה הזאת השמה את כבוד רבנו הגרש“ם הי”ו כבדאי ואת בד“צ אחינו הספרדים כשמחים על הקלקלה שמה את העדה כמרקחה, ובו ביום שמענו מכל עברים אך הכחשות. הר' מנדיל הכחיש בפני קהל רב ויאמר כי מעולם לא כתב ולא חתם מכתב כזה שהוא כלו שקר גמור, והראב”ד הנז' הכחיש ויאמר כי מעולם לא קים חתימת הר"מ, ואת ההוראה הזאת נתן בכתב, רק בדבר מכתב הרב מבריסק לא היתה יכלת לחקֹר בהיותו חולה מסֻכּן.
אך ממחרת נחם הראב“ד ויגד כי אכן קים חתימת שני עדים שקימו חתימת הר”מ, אך מפני זקנה שכח זאת.
אז תחל שאלה בדבר העדים לדעת מי המה? – ואחרי אמתלאות שונות והשתמטות בלך ושוב לא נודעו שמותיהם.
ווכוחים החלו בין בתי הדין האשכנזים והספרדים (או סופריהם ושמשיהם הכותבים בשמם). אלה טוענים כי רעיהם מעלימים שמות העדים, ואלה משיבים בשאלה: מי זה מהאשכנזים בא לשאֹל שמותם מאתנו? אלה מוכיחים כי אחדים מנכבדי העדה ואחד מהם בעצמם פנו אליהם בשאלתם זאת, ואלה שוכחים שנית תשובתם ושבים ואומרים: יבוא בעל הדין בעצמו. בעל הדין בעצמו הולך וצוח כי שקר העידו בשמו ודורש כי יודיעוהו שמות העדים, וממחרת תבוא תשובה כי העדים בקשו לבלי גלות שמותיהם פן יכום אויביהם!
ומחבלי התחבולות רואים ושמחים, ולסכסך את הדבר יותר המה מדפיסים שנית בקול תרועה בעתון הנז' מכתב שנשלח לאמריקה בח“י הר”מ, ומתחתיו קיום חתימתו עפ“י שני עדים החותמים שמם מפורש, כמו להוכיח בעליל כי אך לשקר טוען הר”מ כי לא חתם לעולם על מכתב כזה (המזכירנו אגב ארח את סגנון בעל “מגלה טמירין” כמו: “כל מעשי רבינו הקדוש סתומים; מעולם לא אמרתי הן או לא, כי באמת איני יודע, וכי רבנו הקדוש הגלה לי צפונותיו? וכו' וכו'”).
ובכן – כבר נגלה הדבר והושם קץ לחשך?
חלילה! העדים שהם בעצמם ממיסדי כולל אמריקה באים בפני בד“צ האשכנזים ובפני רבנו הרה”ג הראשל“צ הי”ו ומעידים כי אינם מכירים חתימת הר“מ כלל, ומעולם לא היו אצל בד”צ הספרדים, ואינם יודעים גם מקום מושב בד“צ של הספרדים”.
ובכן – עתה כבר הושם קץ לענין בלי ספק?
עוד פעם: חלילה! כי מפרסמי המכתב הזה ביום שלשום משנים היום שמם הנסתר מ“שואל” ל“משיב”, ומודיעים כי לא זהו המכתב ולא אלה הם העדים, וישנו מכתב אחר ועדים אחרים שאינם רוצים בגלוי שמם רק לר' מנדיל חביבם כשיבוא לבדו בפני ב"ד הספרדים.
ובכן שבה השאלה הגדולה לנקר במוח בני ירושלם: מהו סוד המעשה הזה שהננו עומדים לפניו ואשר מכל עברים משתדלים לזרוק אבק בעינינו לבלי ראות נכוחה? ועד כמה מגעת ידם של מחריבי ירושלם אלה להוליך אנשים שולל בתעתועיהם?
אם אמנם עוד טרם נגמרה החקירה, וסוף סוף תגלה האמת, הנה מה שנראה עתה ברור מבין כל הענינים הצדדיים שסכסכו את הענין הוא זה:
חברי בית הדין אשר לעדת אחינו הספרדים נלכדו בערמת מיסדי כולל אמריקה ויקימו חתימות עדים המקימים ח"י איש אחר מבלי חקירה ודרישה רבה, וגם מבלי הכיר את העדים מי ומה הם. ואחרי כן חפצו אמנם לנער חצנם מהמעשה הזה אך כבר נאחזו בפח יקשו להם מודעינו מאז, ולא ידעו איך להחלץ…
אם נעשה קיום חתימת הרב מבריסק או של הר"מ, הנה כפי הנשמע גם מצד בני כולל אמריקה נעשה מתחת להעתקה פוטוגרפית של מכתב ולא מתחת לכתב עצמו וכתב המכתב שונה מכתב החתימה. בהעתקה כזאת לא נצטרכו עושיה גם לזיף חתימה כי אם לקחו חתימה אמתית, חתימת יד האיש שחפצו בו מתוך מכתב אחר, והדביקוה על מכתב שערכו בשמו, וככה העתיקום יחד העתקה פוטוגרפית, ומתחת קימו העדים את החתימה מבלי כל פקפוק.
אך סוף סוף אין לכל המעשה הזה כל ערך גדול כערך הכרת האמצעים אשר בהם ישתמשו האנשים האלה להגיע למטרתם.
ל' שבט תרנ"ח.
ה. הממֻנה המתקן. 🔗
כי שם “ממֻנה” אקרא, רואה אנכי מפה, משלחן ספרותי הקטן, את לזות השפתים ו“אריכות האפים” של רבים מכם, חביבי הקוראים, אשר השם הזה לזרא להם מכבר. אך אל נא באפכם, יקירי, הואילו נא והאריכו לי רוחכם מעט, כי לא על ממנה כמו שהוא בדמיונכם, כי אם על ממנה “כמו שהוא צריך להיות” הנני אומר לדבר באזניכם הפעם.
והכולל כולל גרודנא הוא, וממניו הראשונים אשר אמרו לנהלו ביד רחבה ובעין טובה נתנו לבני כוללם שטרות למפרע על חשבון חלוקתם בסכומים הרבה יותר גדולים מהכסף אשר נכנס אחרי כן לידם, והשטרות נמכרו למלוים, ובכן, ויהי בבקר לא עבות אחד לפני תשע שנים, והנה – שבר גדול ונורא! הכולל הזה “שלח אצבע” לנושיו (פשוט כדברי פלוני המלמד היודע לתרגם עברית את הפתגם “געבין א פייג”), וסכום של מאה אלף גרוש בערך נשאר חיב להם מבלי יכלת לשלם.
ואם בכלל לא ינעם מאד להיות ממנה על עם ה' אשר בירושלם, הנה במצב כזה לא עליכם כל חביבי להיות ממנים! כי הנושים דורשים חובם מזה, ובני הכולל דורשים תפקידם מזה, ואלה ואלה מורטים מראש הממנה המסכן את שערותיו השחורות והצחורות גם יחד.
וכמו נֶקר שר האוצרות בצרפת בשעתו, או כאחינו לוצאטו בימינו אלה נקרא אז אחד מנכבדי בני הכולל הזה1 לקומם הריסות הקֻּפה הריקה. והאיש לפנים סוחר בעירו, ולבו אמיץ ולא ישוב מפני כל, ויקח את דבר ההנהגה בידו החזקה – ויקמץ וישלם, ויותר, כי תחת עשרה הרו“כ או שנים העשר אשר היו בני הכולל מקבלים לכל נפש לשנה, נתן להם רק שמונה רו”כ, עד שלמו את החובות עד תמם והכולל שב לכבודו הראשון, ואת דבר נתינת השטרות על כסף החלוקה למפרע הנהוגה בכל יתר הכוללים בטל כליל, ויתן לבני כוללו את חלוקתם במועדה במזֻמנים.
אפס כי לא הסתפק האיש בפריקת עֹל חובות בלבד, ויחל לחשב מחשבות לתקן את עניני הכולל בכלל ולרומם קרנו, ובדבר הזה יכול יוכל באמת להיות למופת לכל יתר הממנים חבריו הדואגים רק לחיי שעה לצאן מרעיתם.
ותהי ראשית מעשהו למחות מרשימת מקבלי החלוקה את כל אלה אשר פרנסתם מצויה להם ברֶוח, וכל צעקותיהם ותלונות קרוביהם אשר בחו“ל לא הועילו להם; כי כסלע איתן נצב גם כנגד רצון הגבאים שולחי הכסף, ואך בתנאי הזה הסכים להשאר על משמרתו ולקבל עליו כל טרח ועמל, כי יתנו לו לעשות כעולה על רוחו, ורוחו כבירה ויודעת לדאֹג גם לטובת הכולל לימים יבאו. ויהי כי ראה כי כבר הרגלו בני הכולל להסתפק בשמנה רו”כ לשנה, ויתן להם הסכום הזה גם אחרי כלותו לשלם חובותיהם, ובמותר הכסף החל לבנות מחוץ לעיר בתים יפים ונהדרים ויקדישם בערכאות על שם הכולל. ומחיר הבתים אשר הקים עד היום עולה לשלש מאות אלף גרוש, (חמשה וחמשים אלף פרנק), והכנסותיהם לשנה כארבעת אלפים פרנק, ולו הוסיפו ללכת בדרך זו מי יודע אם לא בא יום אשר לא יצטרכו עוד בני הכולל כל כך לנדבות אחיהם בחו"ל, ומשלהם היו נותנים להם, ולכוללם היתה קרן קימת לעולם.
אך הדבר אשר על אודותיו צוחו קדמונים, הוא יסוד דבר קים, דבר של ממש, למצער בחלק מכסף החלוקה למען החזיק את הישוב על יסודות חזקים, הדבר הזה בעצמו עורר התנגדות מצד בני הכולל אשר לפי שעה נגרע מחלוקתם הנתנת להם לחיי שעה, וירגנו תמיד על “אכזריות” הממנה הלוקח מכספם וגונז להם גנזים לעתיד לבוא. כי האמנם נוגע הדבר הרבה לגמליאל ולגבריאל, אם המנזר היותר קטן אשר לנוצרים בירושלם בונה לו פלטרי מלכים לתפארת ירושלם ולתפארתו, והקדשות לו לאלפים ולרבבות, ולכל כוללינו יחד אין אף כטפה מן הים כנגד מה שיש להם? הוא יודע רק כי פרוטתו לֻקחת ממנו, ודיו. במנזרים יושבים כמרים אשר לחמם נתן וכל דאגות ההוה לא ידאגו, ומה יעשו שלא ידאגו לחיי עולם? אבל גמליאל וגבריאל הברוכים “בברוכה אשה, ובבנים חמשה” היוכלו המה להדמות אליהם? היוכלו לראות כבלע העצים והאבנים את הונם ולחשות? וירבו שאון, וירבו מהומה, עד כי נלאה גם האכזרי הזה מנשׂא ויאמר: מה לי ולצרה הזאת? ויתפטר ממשמרתו, אך הרוגנים לא לזאת כונו, המה חפצו רק להשיבו מדרכו אשר התוה לו, ולא לפטרו ממשמרתו, כי ידעו כי לא ימצאו איש כמוהו לנהל עניניהם. ויפצרו בו לשוב ולקבל עליו את המשרה והוא נאות להם פעם ושתים, עד כי סוף סוף נלאה גם הוא גם המה, גם “ממקום קדוש” גדל הקצף עליו, כי הרבנית מבריסק זכרה לו את דבר מאנו לקבל גזרתה אשר גזרה לבלי תת חלוקה לאחדים מבני כוללו השולחים את בניהם אל בתי הספר; ובכן… כסאו מתמוטט מאד מאד! הוא התפטר עתה בשלישית, ובני הכולל דורשים למנות עליהם ממֻנה על פי בחירה בדעות נעלמות, הכל כאשר לכל כמתֻקנים שבהם, וידפיסו בשבוע הזה רשימת שמות כל בני הכולל ויחלקוה ביניהם, ותוצאות הבחירה עודן נעלמות. אף עוד טרם נודע אם התנו בתנאי קודם למעשה, כי ישָּׁמרו הממנים החדשים מבנות עוד בנינים לטובת בני בניהם, או כי דבר המובן מאליו הוא.
כ“ה כסלו תרנ”ז.
ו. הפועלים וחלקם בחלוקה. 🔗
מי מלל לירושלם כי יבוא יום ו“שאלת הפועלים” תשמע בחוצותיה? פועלים מדביקי מודעות בבתי כנסיותיה ומדרשיה על חמס הלוקחים להם קרנים להשתרר עליהם, פועלים מתאספים לאספות בבתי ועדיה להתיעץ על צפונותיהם, הכל כמו בערים היותר גדולות שבעולם, דבר לא נגרע, ויד מי חוללה נפלאות כאלה? – החלוקה!
כי בכולל אשר בו כסא הממנה מתמוטט זה שבועות אחדים, הלא היתה ההחלטה האחרונה, כאשר הודעתי במכתבי האחרון, לעשות “תקונים” ולבחר ממנים על פי דעות נעלמות, אך למי הזכות לבחר? על זאת לא נמנו וגמרו כלל, והנה בנוהג שבעולם כי “בעל המאות הוא בעל הדעות”, וכל המרבה לתת לקפת הצבור זכותו גדולה מחברו בדבר בחירת מנהיגי הצבור, אך בעניני החלוקה הן לא הנתינה עִקר כי אם הלקיחה; ובכן באו “בעלי המאות” המה זקני הכולל ותלמידי חכמיו המקבלים יותר מחבריהם, ויהיו ל“בעלי הדעות”, ויאמרו לדחות את אחיהם “הפועלים” מעסקי הבחירה כליל, לא לבחֹר ולא להבחר, כמשֻׁללי זכיות.
ולמראה חלול “כבוד המלאכה” באפן נורא כזה (לא בקבלתם חלוקה, כי אם בהדחותם מהבחירה) לא יכלו עוד פועלינו להתאפק: כיצד? חכמינו ז“ל אמרו: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה; והנה באו חכמינו אלה והוציאו אותם מגדר בני אדם! האין לנו כל זכות לבחר אחדים מאנ”ש לשמר על זכיותינו ולפקח על צרכינו? הן גם לנו ב"ה יד ושם בחלוקה ולמה תגרע זכותנו? " ויצאו במחאה גלויה במודעות נדפסות כנגד “מרכזי המלאכה בפרהסיא”, ויקראו לאחיהם להתאסף בשבוע זה לטכס עצה כדת מה לעשות בדבר הבחירה, והדבר תלוי עוד ועומד.
ה' טבת תרנ"ז.
ז. גלגל החוזר. תחית הנפטר. 🔗
ובעולמנו אנו הנה הסערות שבות ומתחוללות בצלוחית המים, ועל פני המים הנה ממֻנים ומשֻלחים, וכוללים וחלוקות, ורבנים ורבניות, עולים ויורדים חליפות איש אחרי רעהו כאלו היו קבועים בגלגל החוזר, רגע יצופו, ורגע יסופו, רגע יראו, ורגע נחבאו, וכאשר יחנו כן יסעו.
אמור אמרו הממנים החדשים אשר בכולל גרודנא: כסאנו נכון לפנינו, מי יזעזענו? ואמנם לא היה כל יסוד לפקפק בתקפם: הממנה הראשון לא חפץ בשום אפן לשוב ולשבת על כסאו, והרבנית הבריסקית השמחה לראות כי הוגה איש חרמה מן המסלה עוזרת להם בכל כחה להכין כסאם ולסעדו, ומכתבים יוצאים דחופים מבית הרב, וכתוב וחתום בשמו כי “כל המערער אחרי בחירתם הרי זה כערעור עכן”, וגם חרמות לא מנעה ממתנגדיהם בוַדי לעת הצרך, ובשכר כל אלה מה שאלה המסכנה הזאת? להיות לה רק אצבע קטנה בהנהגת הכולל. אך עוד “האצבע הקטנה” ממשמשת בעניני ההנהגה וחותמת כבר גזר דינם של בני הכולל, מי לקרב ומי לרחק, עוד האצבע הקטנה מחוללת נפלאות ועוד מעט והיתה ליד הגדולה, היד החזקה הנודעה מאז ומקדם, והנה קפץ עליה ועליהם רגזם של משלחי הכסף בחו“ל – והקערה נהפכה על פיה, והגלגל סבב, והממנה הראשון שב ויעל מעלה, על כרחו, ואליו נספחו עוד אחדים אשר נבחרו עפ”י הגבאים בחו"ל, והממנים החדשים בושו מעוזרתם.
– אך אם הורע כח ה“אצבע הקטנה” בכולל ג., הנה פתח חדש כפתחו של אולם נפתח לה בכולל אחר, הוא כולל אמריקה מודענו, וכמנהגה החלה בחתימת מכתבים ותלגרמים של ברכה בשם הרב לעוזרים ביסוד הכולל באמריקה, ושלוחים ממתי סודה יצאו כבר לקים כל דבר, ובשכר זה שלחו כבר בני הכולל פה המצפים לישועה כתב רבנות לאישה הרב, ומי יודע מה הוסיפו ומה הוסיפה לעשות. אך אהה! ומזל אין לאצבע הקטנה, ואם בכולל ג. קפץ עליה רגזם של אחרים, הנה בכולל א. בא יוסי ויכה את יוסי! כי בעודנה שבה לחולל נפלאותיה והנה בא אישה הרב ויגד להרב סלאנט כי מעולם לא הסכים ולא נתן ידו לדבר יסוד הכולל זה למען עשות פרוד חדש בירושלם, וכל המכתבים והתלגרמים לא ממנו יצאו כלל.
כ“ג אדר ראשון תרנ”ז.
ח. שְׁבִי צדיק. 🔗
ימים רבים שאלנו לנפשנו את שאלת נביאנו הגדול “אם שבי צדיק ימלט?” אמנם כבר שמענו כי “גם שבי גבור יקח ומלקוח עריץ ימלט”, אך “שבי צדיק”? – זוהי שאלה שלא באה עליה תשובה כלל. ואמנם כבר אמרנו להתיאש מתשובה, אחרי ראותנו בשנה שעברה את כל ההתאמצות אשר התאמצו אחינו הצדיקים הנצחנים בני אונגריה ואת כל האמצעים אשר הכשירו להם למען השג את הזכות היתרה על כל כלל ישראל בבתי חסד אשר לא בנום ולא עמלו בם, והנה באו הימים האלה ויורונו דעת כי גם ממלתעות צדיקים כאלה ימלט שבי, וטובת הכלל גברה סוף סוף על טובת הפרט. וזה הדבר:
זה כחמש ושלשים שנה הוציא הרב הגאון הילדסהימר וחבריו הרבנים קול קורא באשכנז ובאונגריה לאסף נדבות לבנין בתי מושב לעניי תלמידי החכמים היושבים בירושלם. ויאסף כסף רב ויקנו חלקה רחבת ידים בתוך העיר בחלק המזרחי של הר ציון, היא חלקת “תל־הגפרית” (תל־אלכִּבּרית), ויבנו עליה יותר מחמשים בתים בכסף הנאסף בקֻּפה, ויקראו את שמם “בתי מחסה”. ויהי בהגיע תור חלוקת הבתים בין עניי תלמידי החכמים שבירושלם ויקפצו בני אונגריה בראש, כי מי כל קהל ישראל אם לא “שומרי החומות” ותלמידי חכמיהם? ובני הו“ד (הולנד ודייטשלנד) נגררו גם הם אחריהם. הן אמנם אין כמעט בכל בני אונגריה ת”ח עניים, כי בכוללם כל שהוא ת“ח מחברו חלוקתו גדולה הימנו, ובבני הו”ד אין עניים, כי חלוקתם בכלל מעשרת את בעליה, ובעונות הרבים גם ת“ח יקרים בהם; אך סוף סוף הנה מוצא הכסף היה בארצות מולדת בני שני הכוללים האלה, ובכן החליטו ראשי המפעל הזה שבחו”ל לחלק את זכות הישיבה בבתים האלה לשלשה חלקים, והיה השליש לבני אונגריה, והשליש לבני הו“ד, והשליש השלישי – לכלל ישראל וענייהם באמת אשר לא זכו להולד בקדֻשה ובטהרה בארץ אונגריה או אשכנז, ובכלל ישראל אלה: האשכנזים והספרדים והמערבים והתימנים וכל עדות ישראל לארצות גלותו. ויהי כל קהל ישראל לעבר אחד, ובני הגר והו”ד לעבר אחד – ומנתם מנה אחת אפים.
ותעברנה שנים, וה' העיר רוח נדיבים לבנות על חשבונם בתים לאחיהם בני ישראל על שדה בתי־המחסה, כברון רוטשילד מפרנקפורט והאחים הירש מהלברשטט, וכיו"ב. ועל הבתים האלה לא חלה התקנה הראשונה, ויחלקום בוניהם לטוב בעיניהם מבלי הבדל בין כולל לכולל. ועיני האונגרים רואות ודואבות כבלע זרים נחלת ה', וישמרו את הדבר.
והנה עזב אחד הגבירים בקופנהגן, הרטויג שמו, סכום גדול בידי ראשי בתי מחסה, לבנות בו בתים על שדיהם ולחלקם בין עניי כל קהל ישראל. שמעו זאת אחינו האונגרים, ולא עוד אלא כי שמעו שעל פי עצת אנשים מירושלם היתה שומה מאת המנוח לתת חלק לעניי כל עם ה' יותר משליש בפרי צדקתו – ויתעברו. “ואוי אוי לירושלם!” אם “שומרי חומותיה” באים לכלל כעס, כי כל העומד להם על דרכם המלט לא ימלט אז.
והפעם עמד על דרכם אחד ממצֻיני פקידי בתי המחסה בירושלם, הוא האיש האחד אשר הקדיש חלק גדול מימי חייו לטובת הדבר הזה ובכל כחו עמל לשכללו ולפארו, ולהשגיח השגחה נמרצה כי יחזיקו השכנים את הבתים בנקיות אשר יתפלאו עליה כל מבקריהם2, ויאמרו אחינו אלה כי האיש הזה הסב את פני הדבר כי לא ישיגו גם בכסף הזה חלק כתאות נפשם, ויחלו לרדפו, ימים רבים הסתפקו במכתביהם הרבים אשר שלחו אל כל מנהלי המפעל הזה בחו“ל לדבר על האיש סרה למען הדיחו ממשרתו זאת, כי אמרו: תפֹּל נא רק ההשגחה על המפעל הזה בידינו, אז נעשה בו כחפצנו. אך כל מכתביהם היו ללא הועיל, כי כל רבני ירושלם וגדוליה הוכיחו צדקתו, אך אחינו אלה חמי־המזג ובעלי הנצוח לא מהירי יאוש המה, וכי יאמרו להשיג דבר לא ירפו ממנו, וכל הדרכים מֻתּרות להם בהגיע העת לעשות לה' ולכבוד שומרי חומות עיר קדשו; ובכן, כדרכם תמיד, שמו גם הפעם אל “הערכאות” פניהם. כי המפעל כלו תחת חסות ממשלת אוסטריה הוא, והמה הלא “תקיפים” בבית ציר ממשלתם, ויאמרו: נצחנו! ויחלו להתלונן על נחלתם אשר נגרעה בכל בתי הנדיבים היחידים, כי על פי התקנות להם השליש בכל בתי־המחסה, ועל בתי הרטויג טענו כי לא נדבה פרטית היא, כי כספו נכנס לטובת המפעל כלו, ויארכו הימים במשפטים בערכאות ולא הצליחו. אז חבלו תחבולה אחרת, כי התפטרו גבאי בתי המחסה העומדים מצדם ומצד בני הו”ד בירושלם, וישאר האיש ההוא לבדו, ובכן בטל הועד, וההשגחה על המפעל כלו תשוב לבית הקונסולט האוסטרי. והפעם הריעו תרועת נצחון, כי במאן האיש לשמוע אל כל החלטות הקונסול האוסטרי שהיה בירושלם לפני שנה, באמרו כי הוא מכיר אך את גבאי חו"ל לבעלי הנחלה הזאת, בא הקונסול ופקידיו על הנחלה ויחתם את בית־הועד, ובחזקה לקח לו את ההשגחה על מפעל החסד הזה, ושם ה' ושם ישראל התקדש… בכל המובן אשר יבינוהו אחינו בני הנצחון האלה.
וגבאי הנחלה בחו“ל המה הרה”ג הילדסהימר, והגביר גוסטף הירש בברלין והרה“ג שמעון סופר מפרשבורג. ויהי בימים האחרונים האלה בראותם כי רבו השערוריות וכי עליהם לשום קץ לכל הסכסוכים האלה, ויאספו יחד, ויקבעו את התקנות, וישיבו את הנדח לכבודו הראשון ועליו הוסיפו לפקידים בירושלם עוד שני אנשים אונגרי והוד”י, ויתקנו תקנה כי מהיום והלאה אם יתפטר אחד או שנים מהועד והיה הנשאר ינהל הוא לבדו את דברי המפעל עד אשר ימלא מקום החסרים ולא תסֹב עוד ההשגחה לאחרים. וכל בתי הנדיבים הפרטים על פי רצון מנדביהם יחלקו, ובתי הרטויג לכל עדת ה' בירושלם חלק בהם, חלק כחלק. הידיעה הזאת באה בימים האלה, ו“בני הנצח וההו’ד” הורידו ראשם.
היו אמנם אחדים בהם אשר אמרו להתנגד גם להחלטות מנהלי המפעל בחו“ל, אך הנכבדים שבהם והמתונים ראו כי אמנם הגיעה העת לעמֹד מלכת בדרך הזאת ויעכבום, ו”שבי צדיק" נמלט סוף סוף!
ו' אב תרנ"ו.
ט. גם הספרדים בכוללים. 🔗
שאון ורעש, וצעקות וצוחות – לאחינו האשכנזים נפלו למנה, על כל סכסוך קטן אשר יפל ביניהם, על כל ריב קל, על כל אשר יאמר עליו כי הוא זה, יצאו הרצים תכף דחופים לבשר את כל קהל הגולה את “השמחה אשר בעיר”, למען ישישו אתה משוש כל אוהביה, כל צד מתאמץ להקדים את חברו, וכל אחד חפץ להיות בעיני מידועיו ומשפיעיו בחו“ל “הצדיק בריבו” בבואו ראשונה לסדר טענותיו, וגם אם אמור יאמרו שני הצדדים עצמם להשתיק מדון ולשכח ריב, הנה מנה להם ה' “ידידים” בצדיהם הדואגים לבל יאבד חלילה ניר אף לקטנה שבמחלוקות בדברי ימי ירושלם. ודאגתם זאת פורה ומצמחת פריה לברכה, לשבֹּעַ ולהותיר, ויש אשר יהיה גם – עד כדי להקיא. לא כן גורל אחינו הספרדים המאֻשרים, כי המה גם שנאתם, גם קנאתם, גם כל ריבותיהם וסבכי סכסוכיהם רק עד שערי עירם יגיעו, ו”מחוץ לתחום" לא יצאו, כי בנוגע לעדה עצמה הנה כמעט אין כל קשר והכרות בינה ובין אחיה משפיעיה בחו“ל. בני העדה העקרית תושבים הם בארץ מדורי דורות, ואת אחיהם בני הגולה לא יכירו כלל, והחדשים אשר מקרוב באו לגור כנכרים הם נחשבים בעניני העדה. אין מִכְתֹּבת (קוריספונדנץ) תדירה יוצאת מירושלם, ואין כל השתדלות תכופה לטובתה בחו”ל. העדה סומכת בכל דברי הכנסותיה על שליחיה חכמיה התרים בארץ אחרי כל נדבה, והמנדבים בחו“ל יודעים גם המה כי בבוא “השליח” מא”י עליהם לתת לו נדבתם הרגילה, ויותר מזה אינם יודעים ואינם חפצים לדעת. ובכן אין גם אל מי לצעק חמס, ובפני מי להתהדר ולהצטדק. וגם מ“ידידים” שמר ה' את אחינו אלה, ועופות השמים המוליכים את הקול לא יקננו בסדקי בתיהם, והיה גם כי תצא אש במחניהם לא תמשמשנה בה ידי זרים לכבותה או – להבהבה, ושקעה במקומה, והיתה כלא היתה.
ואש כזאת יצאה ללהב זה שבועות אחדים במחנה אחינו אלה, וכדרכה תדיר קרבו כבר ימיה לכבות, וכל דבר על מקומו יבוא בשלום. וזה הדבר:
כל כספי הכנסות העדה הזאת יוצאים לשלשה דברים: לחלוקה ל“חכמים” (בשם “תפארת ישראל”), לתמיכה לעניים, ולעזר לצרכי העיר. לפנים לקחו החכמים שליש בכל ההכנסות, אך ברבות הוצאות העדה לצרכי העיר, בהאלצה לשלם לממשלה את מכס הצבא כלו (כעשרה פראנק לגלגלת) הקטן חלק החכמים עד לכדי חמשה עשר למאה מההכנסה הכללית.
ולעדה ועד חכמים וסוחרים עשירים המכלכל כל עניניה זה שנים אחדות, ובראשו עומד הגביר חיים ולירו העובד בו עבודתו בחריצות ובהתמדה, ואשר תקן בו כבר תקונים רבים לטובה. ויהי בימים האלה בהתבונן האדון ולירו בעניני העדה ובחסרונותיה, ובדאגו לאחריתה, ויעל על לבו דבר טוב להקים למצער בחלק מהכסף הבא מהגולה ירושלימה דבר קים, אשר יהיה לקנין העדה – ממש כמעשה אותו הממנה “האכזרי”, אשר כבר הזכרתי במכתבי החולפים אותו ואת כל המוצאות אותו. ואת מחשבתו זאת הציע לפני חבריו לאמר: הרם ירימו תמיד העשירית מכל כסף הכנסת העדה והיתה לבנין בתים לאחוזתה ולמושב לענייה, כי אמנם למה תגרע עדת הספרדים הגדולה מאחד כוללות האשכנזים הקטנים, אשר רבים מהם כבר רכשו להם בתי אחוזה במספר הגון? וייטב הדבר בעיני חברי הועד, וגם בעיני מורנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו טוב הדבר מאד, וגם את רבים מהחכמים דברו, את איש איש מהם לבדו, וישתדלו לפיס דעתם למען יותרו על חלקם, ועוד מעט והדבר יצא לפעלה.
אך מי מאתנו לא ידע מה רב עוד המרחק בין “עוד מעט” ובין “כבר”? ומה גם בהיות הדבר נוגע לותור הפרט על חלקו בעד טובת הכלל, בדבר כזה אין להאמין כלל ב“עוד מעט”, וגם אם ראה תראינה עינינו כי “כבר” עלתה פעם ופעמים בידי הדואג לטובת הכלל להפיק זממו, למרות כל המכשולים, אשר עמדו לפניו, גם אז עוד טרם נוכל להחליט, כי גבר הכלל – ומעשה “הממנה האכזרי” אשר הזכרתי, יוכיח.
ובכן אך נאספו החכמים לאספה יחד להחליט בדבר הזה, והנה שֻׁנו פני הדברים כליל, אלה שבו ויזכרו באנחת לב את הימים הראשונים הטובים ואת כל אשר עשתה להם העדה בגרעה חלק גדול מהכנסותיהם, ואלה אמרו כי ההצעה טובה ונכונה מאד – כל עוד לא תגע אל עצמם ואל בשרם הדלים; וגם מאלה אשר הסכימו בראשונה להצעה שבו ויוכחו כי בכל אופן יותר טוב להם לנטות אחרי רבים, ויספחו גם המה על דגל קהל המתנגדים להצעה, ועוד מעט וההצעה בטלה.
אך גם הפעם היה רק “עוד מעט”, ובאמת עמד ראש הועד על דעתו באמץ לב, ויאמר לעשות גם מעשה להוכיח במופת חותך כי הצדק אתו, ובהגיע עתה כסף מחו"ל בעד חכמי העדה חפץ להרים את התרומה בעל כרחם.
עתה החלה המחלקת באמת, החכמים החלו לחפש תנואות על הועד עצמו ועל מעשיו, ותבוא ראשונה הטענה הקדמונה הידועה, היא טענת “מי שמך?”, לאמר: הן עפ"י חקי ממשלתנו ישנם סדרים קבועים לעניני ועדי הקהלות וחקים מיֻחדים לבחירתם, והועד הזה לא נבחר כחק ואין כל תקף לו לגזֹר עליהם גזרות בעל כרחם, ואחרי כן החלו לטעֹן בדבר תשלום מכס הצבא הנלקח מחלקם לשלם גם בעד נפשות עשירי העדה תחת אשר היה הדבר צריך להיות בהפך, ובכלל היו המה צריכים להיות פטורים ממכס כזה בקבלם עליהם “עֹל תורה” ולא הסתפקו בטענותיהם, ויאמרו גם הם לעשות מעשה, ולבחר ועד חדש כנמוס, ולראות דבר מי יקום, והעדה נפלגה לשתי מפלגות: זו מצדדת בזכות הועד, וזו מצדדת בזכות החכמים, וגם בגשת החכמים לבחר ועד חדש עוד טרם נודע יד מי תגבר, בהיות הדבר תלוי בידי הבוחרים, ומחלקת עצומה עמדה הפעם לפתחי שערינו.
אך יד השלום גברה לאחרונה, ושני הצדדים יחד הסכימו לבחירת ועד חדש עפ“י החק, ומכל העדה נבחרו ארבע מאות בוחרים, אשר יהיה עליהם לבחר מביניהם עפ”י רב דעות נעלמות ששה אנשים לחברי הועד, ודבר הוצאת הבחירה, לפעולה נמסר בידי חברת “בני ישראל” מצד שתי המפלגות יחד, ויום מחר יגיד לנו תוצאות הבחירה, ואם יפל הגורל על אנשים כאלה, אשר ידאגו לרכוש גם לעדת הספרדים קנינים שיש בהם ממש, וקמה טובה תמידית לענייה.
ג' אלול תרנ"ז.
י. בשר ספרדי. 🔗
– ודבר האִסור הנאסר על אחינו הספרדים לקנות בשר מאיטליזי האשכנזים הולך וחזק, והננו רואים עתה “העתקה מדיקה” מהמחזות אשר ראינו לפני ירחים אחדים לפני בתי המסיון. גם קטטות וגם הכאות חזון לא יקר הן עתה ברחוב היהודים, כי שמשי העדה הספרדית סובבים ברחובות כל היום, ובכל ראותם איזה ספרדי אשר תוכל להיות להם “שליטה” עליו ניגש אל איטליז אשכנזי ונגשו אליו ודברו אתו רכות וקשות, ולפעמים גם עד הכאות, ואם בכל זאת מאן ימאן לשמוע והביאוהו עד לפני רבני העדה להזהירו. אך אחרי כל אלה עוד רבו המתפרצים המראים בפעל את נטיתם ל“אחדות העדות”… ומלבד הנטיה הרוחנית ישנן גם שתי סבות גשמיות להחזקה בפרצה הזאת למרות כל האסורים: מפני כי באיטלזי הספרדים העלו הקצבים את מחיר הבשר למיום דעתם, כי זכות “חזקה” להם מעתה על כל בני עדתם, ומפני כי רבו בשנים האחרונות בין הספרדים אוכלי בשר בהמה גסה, וביחוד בין אחינו הבוכרים והגורזים, ואחרי אשר סוף סוף אין מספרם רב, לא יוכלו קצבי הספרדים לשחט למענם בהמות גסות שאין בשרן נאכל לרב בני העדה הזאת, וגם בשחטן מהן לא ישחטו מן המֻבחר.
וקצבי האשכנזים לא טמנו גם הם ידיהם בחיקם וידפיסו בשבוע החולף מחאות ארֻכות בשם “על דעת הקהל” להוכיח את המגרעות אשר באיטליזי הספרדים בעניני הכשרות והעדר ההשגחה עליה; ובין כה וכה כבוד ישראל מחֻלל לעיני שכנינו, והפרץ הולך ומתרחב.
ובכל זאת אין הכנסת העדה הספרדית בכל חכירת הבשר רבה על שלשת אלפים פראנק לשנה. כמובן אין העדה חיבת להפסיד חלילה משום “אהבת האחדות”, אך גם בדרכים המרחיקים מן ההפסד יש בררה, ואין לעדה הנכבדה ללכת רק בדרך אשר יורו לה קצביה. גם האשכנזים אינם קונים בשר מאיטליזי הספרדים, אך עוד טרם נשמע, כי סבו שמשיהם הרשמים בשוקים למנעם מזאת.
כנשמע כבר ראו רבים מנכבדי העדה כי שגו הפעם, ולא זו הדרך, ומי יתן והקרע אשר נקרעו עדותינו זה מכבר לא יוסיף להתרחב.
3/4 י“ז טבת תרנ”ח.
יא. גדוד ועד השחיטה. 🔗
עד כמה נחוץ לעדה ועד, אשר ישכיל לאחדה ולעשותה חטיבה אחת לא קבוצת פרורים כפרורי הכסף החי, יכלנו לראות זה עתה בדבר שאלת הבשר. אשר התעוררה מחדש.
זה שנים אחדות הננו רואים, כי כמעט מימים ימימה יצמח איזה סכסוך בעירנו בדבר הבשר, אשר יתן לבני העדות ענין לענות בו משך זמן, ואחרי קומו לפני שנה לסכסך עדה בעדה, קם הפעם לסכסך את עדת האשכנזים בעצמה.
שחיטת הבהמות, ובדיקתן, ונקורן, וכל יתר העבודות המכשירות את הבשר להמכר באיטליז, נחשבו מאז למקור מחיה בעיר כעירנו, אשר ענפי הפרנסות מעטים בה בכלל. אפס כי בהיות עוד העדה קטנה מצאו בהן רק משפחות אחדות פרנסתן, משפחות השוחטים והמנקרים, אשר עוד מחו“ל באו הנה ומלאכתם בידם. אך ברבות הישוב ואתו רבו גם האנשים, אשר אין מקור נפתח לפרנסתם שמו רבים פניהם אל המלאכה הזאת בסמכם כי בה תעלה בידם להטיל עצמם סוף סוף על הצבור. ובהיות העדה נקרעת לכוללים רבים החלו מנהליהם לקנא איש איש קנאת כוללו ולהיות למגן לחוסה בצלו בחפשו לו משרה על שדה קטל. ואם עלתה ביד האחד מהם להכניס בבית המטבחים שנים מבני כוללו. החלה תכף ההתחרות גם מצד הכוללים האחרים, וסוף סוף באו לידי פשרה להשלים חפץ כלם. ו”ועד השחיטה", אשר התכונן לפני שנים אחדות ויקח לו את כל “ההשגחה העליונה”, עזר גם הוא מצדו להרבות שוחטים, ומנקרים, ושומרים, ושומרי שומרים, ועומדים על גביהם, הכל למרבה הכשרות, עד היות “בני הבשר” לגדוד שלם, אשר גם חצי מספרם היה אולי די והותר להמציא לעדה בשר כשר כנהוג בכל תפוצות ישראל. ואמנם רבים המה עתה בהם, אשר מפני סבות שונות אינם יוצאים לפעלם, אך שכר בטלתם, או שכר זכות היותם מכולל פלוני או פלוני המה מקבלים, כי כבר נפסקה הלכה בבית דינו של דוד כי “כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים, יחדו יחלקו”.
כמובן אין הבור מתמלא בנדון דנן אלא מחֻלְיָתו, ולכל שכירות הגדוד הזה אין מוצא אחר מבלעדי הבשר בעצמו, לאמר: המכס אשר יקח ועד השחיטה מהקצבים, ובהוסף שומר על שומר ורואה על רואה יִוָּסף גם ערך המכס, ובהוספו יעלה מחיר הבשר.
וערך המכס ומחיר הבשר עלו כבר למדרגה, אשר אין כמעט למעלה ממנה, ובכל זאת הודיע הועד, כי אחרי סדרו (בינו לבין עצמו) חשבונות הכנסותיו והוצאותיו מצא, כי חסרים לו עתה כאלף ושש מאות פראנק לתשלום ההוצאות, ולכן חפץ להעלות את ערך המכס עוד יותר, אך הקצבים (היודעים את נפש קוניהם) מאנו לקבל עליהם את הגזרה החדשה, ויחליטו לבלתי שחוט עוד בקר ולבלתי שלם את ההוספה, אשר דרש הועד. וע“ש הגיע כמעט ובשר אין לעדה ליום השבת, וישלחו ראשי העדה להגיד לקצבים, כי ישחטו לע”ע עד אשר יטכסו עצה בשבוע הבא בדבר תביעות הועד.
י“ט טבת תרנ”ט.