לוגו
חיבור יפו לחשמל של רוטנברג
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ביום שישי, ה-16 בנובמבר 1923, בשעה חמש אחר הצהריים, הגיעו פנחס רוטנברג ומושל יפו אדוארד קמפבל, אל הטרנספורמטור שניצב בפינת שדרות המלך ג’ורג' (היום שדרות ירושלים), כדי להפעיל את התאורה החדשה בעיר. “שפע של אור האיר את כל רחוב בוסטרוס” דיווח עיתון ‘הארץ’ יומיים לאחר מכן. באותו בוקר, מיהרו עובדי חברת החשמל להתקין את פנסי התאורה לאורך רח' בוסטרוס, כיכר השעון, ולאורך דרך עג’מי (רח' יפת) ועד בית החולים הצרפתי. מבנה הטרנספורמטור שעוצב בידי האדריכל אלכסנדר ברוולד, וניצב עד היום בפינת גן השניים (הרחובות יפת ותג’ר), ועמוד חשמל ישן, שפורק ושופץ בפינת רח' דוד רזיאל ויונתן רטוש, הם השרידים היחידים שנותרו מפרשת חיבור יפו לרשת החשמל החדשה של פנחס רוטנברג, שהתנהלה על רקע המאבק בין היהודים לערבים.

באוגוסט 1921, במהלך הדיונים בנושא בפרלמנט הבריטי, פרסם העיתון היפואי ‘פלסטין’ כתבה על תכניתו של רוטנברג לייצור חשמל. בכתבה הובעה מחאת הערבים על כך שלא התייעצו אתם בנושא, והתנגדותם “שאוצרותיהם ימכרו לזרים”. עורך העיתון עיסא אל עיסא טען, שהערבים מתנגדים לזיכיון משום “שבו תלויים חייהם ונשמתם”. הם מתנגדים שזרים ישלטו על אמצעי ההובלה של האור, ועל המים שהם שותים ובהם משקים את פרדסיהם ואת בהמותיהם, הם מסרבים להיות תלויים ביהודים. הוא כתב: “אם ירצו, ירוו את צימאוננו, ולא - נשאר צמאים, אם ירצו, יאירו את מעונינו, ואם לא - נשאר שרויים בחשכה”.

בספטמבר 1921 אישרה ממשלת המנדט הבריטי לרוטנברג את הזיכיון לניצול מי הירקון לייצור חשמל. אדמות הנהר היו בתחומה של עיריית יפו, ונושא מפעל החשמל וחיבורו ליפו הפכו לסערה פוליטית שנמשכה כשנתיים.

כשחזר רוטנברג מלונדון וניהל מגעים עם עיריית יפו ובעלי הקרקעות על גדות הירקון, החל מסע התנגדות שהסעיר את הרוחות ביפו. העירייה החליטה להעלות את הנושא לדיון ציבורי. עורך ‘פלסטין’, שהיה מראשי מחנה המתנגדים לזיכיון כתב שהערבים יתנגדו לרישיון שניתן בידי ממשלת לונדון, משום -

שפלסטינה היא ארץ לפלסטינים, ולא ארץ הלונדונים. אין זו זכותם לתת לאחרים מתנות על חשבונם, ואם הם רוצים לתת מתנה, שיתנו מאחוזתם הם. ליהודי הרומני כמו רוטנברג, או ליהודי הפולני, האוסטרי, האנגלי או הצרפתי, אין כל רשות לקבל רישיונות ניצול בארצנו. אם יתנו לערבים זמן מספיק עד שיצאו מהמשבר שהיהודים הביאו עליהם, הם יוכיחו שהם יכולים לתקן את הארץ בעצמם.

לנוכח ההתנגדות להקמת תחנת החשמל על הירקון, החליט רוטנברג על הקמת תחנת חשמל בתל אביב, במקום בו שכנה החווה לדוגמה (‘מודל פארם’ שהוקמה באמצע המאה ה-19 וננטשה). תחנת הכוח ברח' החשמל החלה לפעול ב־29 במאי 1923. בעקבות ההתנגדות הגוברת לתכנית רוטנברג, החליטה עיריית יפו לזמן אספת נכבדים כדי לברר את דעתם והוחלט להודיע כי דעת הקהל מתנגדת לתכנית.

עם הפעלת תחנת הכוח בתל אביב, החל מושל יפו ללחוץ על העירייה לקדם את ההסכם עם רוטנברג. במאי 1923 הוא פרסם הודעה רשמית שקבעה כי לנוכח אי ההבנה בעניין המגעים של רוטנברג עם העירייה, הוא מינה ועדה כדי לבחון את הנושא. לאחר דיון סוער הוחלט שהארת העיר בחשמל היא זכותה של העירייה, וכי רק היא יכולה להעניק זיכיונות. עוד הוחלט שזיכיון רוטנברג נוגד את חוקת הארץ, ואינו כולל את יפו, לנוכח אי התועלת שבתכנית והתנגדות התושבים, יעצה הוועדה לעירייה שלא להסכים לתכנית. הוחלט גם לקיים אספה גדולה שבה יהיו נוכחים נציגים מכל רחבי הארץ. הפעלת תחנת החשמל בתל אביב ולחץ המושל, הביאו להיחלשות ההתנגדות. הוא הודיע כי לעירייה אין רשות חוקית לייצר חשמל באופן עצמאי, וזכות הממשלה להעניק זיכיון כפי שנעשה. על העירייה להחליט רק בנושאים הכספיים הקשורים בהסכם. המאמצים נשאו בסופו של דבר פרי, וב־12 בנובמבר 1923 החליטה מועצת העירייה, לאשר את ההסכם עם רוטנברג.

החלטת מועצת העירייה עוררה ויכוחים סוערים אחרי תפילת יום השישי במסגד. בעקבות נאומי התנגדות שנישאו באירוע, הגיעו תושבים לבניין העירייה והודיעו לראשיה שהם אינם נחשבים יותר לבאי כוח העם. המושל הופיע בפני אספת המועדון המוסלמי, אולם החלטת חברי המועדון הייתה שלא לקבל את מפעל רוטנברג, אלא להחרימו. המשתתפים הביעו אי אמון בעירייה, ודרשו בחירות חדשות ללא שיתוף היהודים.

מאחר שרוטנברג דאג מבעוד מועד להכנת מערכת הכבלים ובניית תחנת טרנספורמציה בשדרות ירושלים, ניתן היה להתחבר במהירות למערכת החשמל. ב־16 בנובמבר 1923, חנך המושל את תאורת הרחובות עד בית החולים הצרפתי. עמודי התאורה ספגו פגיעות יום יומיות, והסוחרים שליד חנויותיהם נופצו הפנסים נקנסו.

1.jpg
עמוד החשמל ברחוב בוסטרוס

הנוצרים, שעמדו בראש מחנה המתנגדים לחיבור לתחנה היהודית, היו בסופו של דבר הראשונים שביקשו להתחבר אליה, ותחנת טרנספורמציה נבנתה למרגלות הגבעה עליה בנו את בתיהם (“גבעת ארקתנג’י”). החלקה של האחים נאסיב ואיזאת אל-חאג‘, בפינת הרחובות יפת וציונה תג’ר, הופקעה לשם כך. על יתרת השטח הוקם בשנת 1998 "גן השניים’ להנצחת זכרה של הנערה אילנית אוחנה שנרצחה במרס 1992 בפיגוע חבלני ביפו, ולזכרו של עבד אל כארים אלג’אני שנחלץ לעזרתה ונרצח אף הוא.

החיבור הביתי הראשון לרשת החשמל נעשה ביום חגה הלאומי של צרפת, ב-14 ביולי 1924, בביתו של אלפרד רוק, נוצרי עשיר שהיה מהמנהיגים הערבים הקיצוניים והשתייך למפלגתו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. בן-ציון דיקובסקי, שהיה מנהל היחידה בחברת החשמל שטיפלה בצרכני החשמל בתל אביב ויפו, סיפר על כך בספר זיכרונותיו ‘ימי אור’. לדבריו רוטנברג ידע שהנוצרים מעוניינים להתחבר אל רשת החשמל, אך חששו שיואשמו כמשתפי פעולה עם היהודים, דיקובסקי, שהכיר את אשתו הצרפתיה של רוק באמצעות מהנדס ערבי ממשפחה מיוחסת שעבד בחברת החשמל, הפך לדבריו את רוק לסוס הטרויאני, באמצעותו חדר החשמל ליפו.

דיקובסקי וחברו המהנדס הערבי ממשפחת חאלדי הירושלמית, שאביו היה הקונסול התורכי בבורדו, החלו לבלות בבית רוק בערבי תרבות וקריאה עם גברת רוק הבלונדינית היפהפיה ואחותה, במהלך המפגשים החל דיקובסקי להעלות בפניה את היתרונות הגדולים הטמונים במערכת החשמל, לדבריו, לאחר ‘פעולות ריכוך’ העלה בפני אלפרד רוק את הרעיון להאיר את גן ביתו בחגיגת יום הבסטיליה שנחוג מדי שנה, אליה הגיעו עשירי העיר, הקונסולים, מנהלי הבנקים ונציגי חברות זרות. רוק היסס בגלל חששו מתגובת הרחוב, אך לאחר מסע שכנוע נוסף של רעייתו (לה חזר דיקובסקי ואמר כי “חשמל זה ציביליזציה”), ניאות לבסוף להצעה, עובדי חברת החשמל עבדו בפרך כדי להספיק להאיר את הגן לקראת החגיגה. האורחים הופתעו מהתאורה בשלל הצבעים, והדיפלומטים הזרים נוכחו שרוטנברג הצליח במשימה עליה נאבק. הנושא הפך לשיחת היום בעיר, ורוק נהנה מהפרסום הרב לו זכה, אך לדברי דיקובסקי הוא לא העלה על דעתו את התפקיד אותו מילא בסיוע לרוטנברג לממש את הזיכיון שלו בכל ארץ ישראל. שנה לאחר החגיגה, יפו כבר חוברה לרשת החשמל.


2.jpg
עמוד החשמל ברחוב בוסטרוס לפני שיקומו

3.jpg
עמוד החשמל ברחוב בוסטרוס אחרי שיקומו

עמוד החשמל האחרון שנותר ברח' רזיאל (בוסטרוס), פורק בידי חברת החשמל במרס 2015, לאחר 32 שנות קיומו. היה זה האחרון שנותר מעמודי החשמל הראשונים בתל אביב ויפו. בפעולה משותפת של חברת החשמל והעירייה שופץ העמוד ושוחזר הפנס שהיה מותקן עליו בראשית ימיו. הוא הותקן במקום אחד מעמודי תאורת הרחוב, וב־15 במאי חזר להאיר את רח' רזיאל.