בדברי הבאים הנני מתכון כלפי עצמנו, כלפי פנים ורק כלפי פנים. הגיעה השעה שאנחנו נכיר את המציאות המרה שלנו כמו שהיא ונחדל לישן את עצמנו באמצעים נרקוטיים – אמצעים העלולים להרוס גם גוף לאומי בריא, ומכל שכן גוף חולה כגופנו.
היה זמן שידענו כי מחלתנו יונקת מחוסר קרקע תחת רגלינו. בימים ההם ידענו כי פוליטיקה, כל פוליטיקה, מאיזה מין שהוא, אינה אלא בטוי של כוחות ראליים ידועים, ושבהעדרם של אלה, אך לשוא נרים קול “ונעמיד פנים”, כי כל זה ללא הועיל. משום כך היינו מחשיבים אז כל צעד, ולוּ גם הכי קל, שבא להוסיף על כוחנו הראלי, ובספקנות יתירה התיחסנו אל אלה, שהרבו לדבר גבוהות על האפשרויות הפוליטיות שלנו. אמנם, לעשות לא הרבינו גם אז, אך המרץ הלאומי המעט, לפחות זה שבארץ, מרוכז היה לצד עיקרי – כלפי פנים, ומעט הכוח, שהיה מצטבר בנו מפעם לפעם, היה מוצא על קרקע זה. ומתוך שלבנו נתון היה אך ורק לעבודה, לא הרבינו בהפגנות כלפי חוץ; באופן אינסטינקטיבי הרגשנו שכשם שכבוד הפוליטיקה – הרם קול, ככה כבוד העבודה – הנמך קול.
אך הנה קרה מקרה שבמומנט ידוע נהיתה גם הציונות לסחורה עוברת בשוק הפוליטי, ועובדה זו די היה בה בכדי לשכר אותנו – הצמאים לכוח פוליטי – עד כדי שכחה עצמית. במאמר פיו של דיפלומט פלוני נוסדה המדינה העברית, ובמאמר פינו החילונו אנחנו לשכלל את המדינה הזו לכל פרטיה ודקדוקיה. כולנו, בנערינו ובזקנינו, נהפכנו בן לילה לדיפלומטים ולידענים בפוליטיקה. המספרים המינימליים, שבהם התחלנו להשתמש – בדמיון, כמובן – לתקציבי המדינה שלנו, נרשמו בעשרות מיליונים, ומספר היהודים, שהכנסנו שנה שנה לארץ, נרשם במיליונים. הכוח הכספי והאינטלקטואלי של כל העם העברי עמד לשרותנו, ולא היה הדבר חסר אלא שנדרוש את התנאים הפוליטיים הכי נאותים להתפתחותו. ברגע אחד נתקימה בנו הנבואה “והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקותיך” וכו'. בכדי לעורר את העם, שירצה לעשות דבר מה לגאולתו, הגזמנו לו על מידת האפשרות הפוליטית שתנתן לנו מן החוץ; וכדי להגדיל את האפשרות הפוליטית שתנתן לנו מן החוץ, הגזמנו על מדת יכלתנו הפנימית לקבל. וככה הננו נישאים זה שלוש שנים וחצי באויר של הונאה עצמית והונאת אחרים. גם לאחר שהגענו לידי פשיטת רגל גלויה במאורעות ירושלים בשנה שעברה, לא עמדנו על טעותנו לראות, כי כל הפוליטיקה שלנו היא מחוסרת כוח ריאלי ושאין בה ממש, כי אם שמחנו לגשר החדש של ניר, שגשרנו לעצמנו, והמשכנו את דרכנו הלאה.
לנו יש טענות ותביעות כלפי כל העולם כולו, טענות של עם נרדף ועלוב. אנחנו ב“מקצוע” זה גם התמחינו; אך עדיין לא נסינו להרצות ברצינות את טענותינו כלפי עצמנו. ומי יודע, אפשר שלוּ היינו מתמידים בתביעות כלפי עצמנו, היינו מצליחים יותר מאשר בהיותנו תובעים רק מאחרים. כבר היה מי שאמר פעם: עם המצטער באמת על אבדן מולדתו, אוזר את כוחות והולך לכבוש אותה, ואינו יושב לארץ ומקונן על “כי גבר אויב”. וכי איזה כוח מן החוץ הפריע אותנו, מאחרי המאורעות של השנה שעברה ועד המאורעות של השנה הזאת, להכפיל את כמותנו בארץ ולהגדיל את נכסינו במדה רבה? האם לא רמינו את עצמנו באמרנו, כי דחיית האישור של המנדט היא בעוכרינו? וכי יכול מצבנו אחרי האישור להשתנות אף במה שהוא, אם כוחנו הראלי בארץ הוא אפסי?
אמנם, חלק גדול מן העם נהרס בימי המלחמה ובפרעות שלאחריה, אך הלא יש חלק אחר שהמלחמה לא נגעה בו כלל, או שגם העשירה אותו, ובמה התגלה רצונו של החלק הזה לבנות את מולדתו? אבל האמת היא, כי “העם לא נע ולא זע”, ואנחנו גם לא השתדלנו לזעזע אותו. אנו תולים את עינינו בלונדון ובג’ניבה ומרמים שוב את עצמנו ואת כל העם העברי כי בזה יונח לנו.
ולא רק העם היושב בחוץ, גם אנחנו היושבים בפנים הארץ, המתימרים להיות חלוצי העם, לא מלאנו את התפקיד שהוטל עלינו. חלק יסודי זה של הציוניות יכול היה, עם כל מעוטו, להיות הרבה יותר חשוב באיכותו ותקיף בפני אויביו, לוא היה זוכר את חובתו לעמו ולציוניות. מה עשה כל הישוב העברי עד עתה בכדי לשחרר את עצמו מלהיות תלוי באחרים בעבודתו ובצרכי הכלכלה שלו?
במשך עשרות שנים דברו אצלנו בשאלות העבודה ובשאלות המשק בכל מיני סגנונות, אך מעבר לגבולי הפולמוס נשאר הכל כשהיה: הפועל העברי מתבקש להגנה בימים של הפרעה, ומשלך ככלי אין חפץ בו ב“ימים כתקונם”, והאיכר העברי נשאר בכל הימים יצרן של צרכי מותרות בשביל שוקי חוץ-לארץ וקונה של צרכי אוכל מתוצרתם של אחרים. כל משבר העובר על ישוב זה, הולך ומיתקן על-ידי כספים חדשים, המושגים בצורה זו, או אחרת, אצל העם העברי, עד משבר שני, ובתכנו של הישוב כלום אינו משתנה וכל רוח קלה ומצויה באה ועוקרתו מן השורש.
ולפני ולפנים שלנו: בתוך צבור הפועלים בארץ? הכי לא אכלו גם אותנו הפוליטיקניות והפרזיולוגיה במשך כל השנים שלאחר הכבוש? שתי שנים וחצי עברו עלינו בצלצולי פעמונים, בדרישות כלפי חוץ, בצעקנות היסטרית לצורך ושלא לצורך ובתכניות על תכניות. ואחר כך, כשהחלה עליית חלוצים – צעירים ממדרגה ראשונה, שבשכמותם כובשים עמים אחרים ארצות – מה מצאו הם מן המאורגן והמסודר בתוך צבור הפועלים הקיים בארץ, אותו הציבור המרבה כל-כך לבקר אחרים? בכדי לנסוך על הצעירים האלה שכרון של פוליטיקה גבוהה נמצאו אנשים למכביר, אך בשביל לסדר את חייהם הפשוטים בעבודה, לא נמצאו אנשים, לא נמצאו. לעינינו ניפצו צעירים את אליליהם, הלכו הלוך והתיאש בתנאי החיים הקשים, ואנחנו דמינו להצילם על-ידי נפנוף דגלים ומלים מצלצלות.
יאָמרו נא הדברים בתוכנו בגלוי: ציבור הפועלים בארץ הראה את עצמו מחוסר יכולת מספיקה לסדר את מוסדותיו ולנהל איזו עבודה רציונלית שהיא. ומחוסר יכולת הנהו, מפני שמנהליו ועסקניו שקועים גם כן ראשם ורובם בפוליטיקה, ואינם פנויים לעסוק “בדברים קטנים” כמו – סידור העבודה וביצור עמדתנו הפנימית בארץ.
ויאמרו נא גם הדברים האלה בתוכנו בגלוי: אנחנו – בני הישוב העברי לכל שדרותיו – מקימים מעט מעט, אך כמעט באופן שיטתי, קיר של שנאה בינינו ובין העם הכובש. בתוך הצבא ובין הפקידים האנגלים יש בודאי גם שונאי ישראל ומסכסכים, כמו שיש כאלה בכל מקום אחר, ובהם צריך להילחם, אך בתוך הציבור שלנו הולך ומשתרש יחס חשדני כזה, כאילו אנגליה גייסה בכוונה גדודים מיוחדים של שונאי ישראל בשביל הארץ הזאת. וחשדנות זו עלולה להצליח, ובמקרים רבים כבר הצליחה, להפוך גם את הידידים לשונאים.
אנשים אלו, שכבשו עמים וארצות בשקט ובסבלנות רבה, מצאו בנו עדת אנשים, שדבוריהם מרובים ומעשיהם מעטים וקול שאונם מחריש את האזנים. הם, שביחס לעניניהם אינם מרימים את דגלם מבלי שירגישו קודם קרקע מוצק תחת רגליהם, שאינם עושים צעד קדימה, מבלי שיהיו בטוחים מראש שלא יצטרכו להיסוג אחורנית, שמעשיהם מחושבים, דיבוריהם ספורים ורצונם עקשני ומתמיד – מצאו בנו ביחס לענינינו אנו את ההפך מכל הסגולות האלו. ואנחנו לא רק שלא רצינו, או שלא יכולנו ללמוד מהם דבר מה, אלא גם חפצנו, כי הם בן רגע ישנו את תכונתם ויסתגלו לעצבנות שלנו. ואם מי שהוא מהם מעיז להרהר אחרי איזו הנחות שלנו, אם מתוך חוסר אורינטציה, או מתוך שדעתו היא לא כדעתנו, אין אנו משתדלים להשפיע עליו, להוכיח לו את צדקת דעתנו, כי אם מכתירים אותו תיכף בכתר של אנטישמיות ומכריזים עליו מלחמה.
כבר אמרתי במקום אחר כי השלטונות האנגלים טועים כאן בתפישתם את המצב, אין לי, על כן, צורך לחזור שוב על דברים אלה, כמו שאין צורך להדגיש את האמת האלמנטרית, שלבטחון החיים והרכוש אחראית הממשלה, ורק היא, ובמקום שאין בטחון זה, אין לתלות את האשמה במי שהוא אחר חוץ מאשר בממשלה – ואחת היא אם זה נובע מתוך זדון לב, מתוך חשבונות פוליטיים, או מתוך שגיאות. ואין צורך לומר ששלטון המשאיר פורעים ורוצחים בלי עונש ומפקיר על ידי זה את חיי התושבים ורכושם בידי הפורעים, שלטון כזה אינו ראוי לשמו. ואלמלי היה לפנינו רק זה בלבד: להבטיח מפרעות את מעט היהודים שישנם בארץ, היו אולי צעקותינו כלפי חוץ מספיקות. אבל אנחנו הלא מעפילים לרכוש בית לאומי לעמנו, ובנוגע לעצם ההעפלה הזו – עד שאנו באים להרצות את טענותינו כלפי חוץ, נפנה נא אותן קודם כלפי פנים, כי כאן הוא מקור הרעה, כאן ולא במקום אחר.
לנו יאמרו: העם הנענה והרצוץ זקוק עתה לדברי תנחומין ואין להאשימו, ואסור לחטט בפצעיו. אולי. אך אני מאמין, כי דברי הזעם, ששפך המשורר הלאומי על ראשנו ב“בעיר ההרגה”, הועילו לנו הרבה יותר מתנחומי ההבל ששפכו עלינו המטיפים והמגידים מכל המינים. ומי יתן ויקום לנו גם היום נביא, או משורר גדול, אשר יאחז אותנו בציצית ראשנו וימטיר עלינו בלי הרף ובלי רחמים את זעמו הגדול: “אכן נבל העם”, או אז אולי נשוב מדרכנו הסוררה ורפא לנו. צריך שהעם ידע את האמת, כי כלום לא ניתן לנו מלבד האפשרות לבוא הנה באמצעינו ובידינו ולהשקיע את כוחותינו בבנין הבית הלאומי. ואם אנחנו לא נעשה את זאת בהתאמצות הכי גדולה ובזמן הכי קצר, הרי אנו נתונים כאן באותו המצב שבו הננו נתונים בכל הארצות: מיעוט קטן וחלש בתוך רוב גדול וחזק. ולהתנהגות הרוב עם המעוט היהודי יש חוק כללי אחד בכל הארצות: במקום שהרוב הוא תרבותי, הוא מכלה את נשמתנו, ובמקום שהוא מחוסר תרבות, הריהו מכלה את גופנו. לא במחאות ובתביעת זכותו מרחוק יבחן העם, כי אם בזאת שישקיע בתוך הארץ את רכושו, את מרצו, את גופו ואת כל אשר לו.
תרפ"א