לוגו
האוצר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(אגדה עממית)


 

א.    🔗


זה היה משכבר הימים, לפני מאות בשנים, חי בעיר העתיקה פראג, אשר במדינת בוהמיה, איש נכבד, ר' יצחק ־ פרנס העיר.

פעם אחת שב ר' יצחק ממסעו לרגל מסחרו ובדרכו הביתה עבר דרך יער עבות. זה היה ביום סתיו מאוחר. היום רד, והעגלון דפק את סוסיו שימהרו בלכתם. הסוסים הקלים דהרו והם נסעו הלוך ונסוע, אל אין מוצא מן היער. – אז הכיר העגלון כי תעו בדרכם. ובסבכי היער הקדים הערב לבא ולהעטות באפלולית צלו את הטועים החרדים; ויחתרו למצוא את המסילה הנכונה ולא יכלו.

ופתאום נצנץ להם מתוך האפלה מרחוק גץ ירוק; והגץ הולך, הולך וגדל, עד אשר היה לשלהבת. העגלון נבהל מפני המראה המוזר והסוסים עמדו, זקופי אוזן, צהלו ונסוגו לאחורם בבהלה, אך רבי יצחק התאושש ויצו לעגלון לעצור בסוסים ולחכות לו בזה עד שובו, והוא בעצמו הלך לראות את טיב השלהבת.

עת רבה הלך ר' יצחק באפלת היער בין העצים אחרי השלהבת, עד הגיעו לבסוף לקרחת גדולה ביער, ובאמצעה גל גדול של כסף וזהב ושני גמדים בעלי זקנים ארוכים עד ברכיהם חופנים את המטמון בידיהם ושמים בשקים אשר לפניהם; הגמדים היו שקועים מאוד בעבודתם ולא הרגישו באיש הבא.

ורבי יצחק עומד עליהם ותוהה, מחריש לראות את סוף הדבר. אך כעבור רגעים קצרה רוחו מחכות, לא התאפק ושאל:

– הגידו נא, גמדים טובים, בעד מי אתם ממלאים את השקים האלה?

הגמדים רגזו ממקומם, בהרגישם באיש העומד אצלם ומדבר אליהם, ואחד מהם ענה בקצף לר' יצחק:

– לא בשבילך, בן אדם, לא בשבילך!

ובדברו, נעלם הגמד מעיני ר' יצחק ועמו גם כל המטמון; רק מטבעות אחדים נצצו פה ושם מבין החציר.

הגמד השני נשאר עוד במקומו, ללקט את המטבעות המפוזרים, ור' יצחק הפציר בו מאוד שיגיד לו שורש דבר: למי נועד המטמון הזה? – והגמד באחת:

– לא בשבילך, בן אדם! בודאי לא בשבילך!

– ובעד מי אפוא? – התחנן אליו ר' יצחק.

– בעד בן עירך. – ענה הגמד קטועות.

– מי הוא המאושר הזה, גמד חביב?

– אסור להגיד.

– הגד נא לי אפוא, מתי יתגלה האוצר הזה לבן עירי?

– אחרי נישואי בתך.

– בתי? מה לבתי ולדבר הזה? – תמה ר' יצחק.

– זהו סוד כמוס ובשום אופן לא אגלהו לך, וכל הפצרותיך לשווא…


– אוצר כזה! – מלמל ר' יצחק לעצמו – מטמון כזה! הוי, אלי! ואין לי בו כלום… הרשני נא לפחות להרים את המטבעות המתגוללות פה לרגליך! – התחנן ר' יצחק אל הגמד.

– את זה לא! – קרא הגמד נרגז – אך אם חפצך להחליפם במטבעות שלך – אתה רשאי.

מיד הוציא ר' יצחק מכיסו שלשה אדומים והניחם על הארץ ויקח חילופיהם שלשה מטבעות מבין החציר. וכהרימו ראשו מן הארץ – והנה כל הכיכר ריקה: אין גמד ואין שלהבת!

מסביב שוררת אפילה ורוח זעומה הומה בראשי העצים הגבוהים.

שב ר' יצחק על עקבו ומצא את מרכבתו במקומה והעגלון עומד אצלה.

ולא הגיד ר' יצחק לעגלון מאומה מכל אשר ראה, ורק האיץ בו שידפוק את סוסיו וימהר לנסוע.


השמים היטהרו והסוסים ישרו ללכת; מהר מצאו את הדרך הנכונה ויצאו מהיער. – אולם רב היה עוד הדרך לפניהם; כל הלילה נסעו ולפנות בוקר הגיעו אל שערי הגטו היהודי של העיר פראג.


 

ב.    🔗


בבוא ר' יצחק הביתה, החל לחשב: מי הוא המאושר, שנועד לו בקרוב אוצר גדול, כזה שראה ביער? ואיזה יחס יש בינו ובין בתו שלו?

פעם בפעם הוציא מכיסו את המטבעות, שהרים ביער, הסתכל בהם מכל צד, כאילו חפץ למצוא בהם את חידתו הסתומה…חשב, הלאה את מוחו – אך לשווא!


אולם סקרנותו לא עזבתו.


ופעם נצנץ רעיון במוחו: הוא לקח את המטבעות, כרך את כל אחד במעטפת נייר, זרק אחד מהם בעד החלון החוצה וישב לחכות לתוצאות הדבר.

עברו אנשים רבים על פני בית הפרנס, ואיש לא הרגיש בתכריך הנייר המוטל אצל החלון.

היום כבר נטה לערוב ור' יצחק חפץ לשלח את משרתו להרים את המטבע, והנה נער לבוש קרעים קרב במרוצה אל החלון, סקר מיד את תכריך הנייר, קפץ אליו והרימו וינס.

ר' יצחק השתאה מאד: תאמר, שלקבצן כזה נועד האוצר?!


למחרת השליך ר' יצחק החוצה את המטבע השני וישב להשקיף בעד החלון.

ושוב עברו אנשים רבים ואת תכריך הניר לא ראו, ורק לפנות ערב בא במרוצה אותו הנער המסכן והרים את המטבע.

וכזאת ארע גם ביום השלישי

אין זה מקרה בעלמא, חשב ר' יצחק – ויחפץ מאוד לדעת מי הוא הנער.

צווה והכריזו בכל העיר: מי שמצא שלושה אדומי זהב, מתבקש להשיבם לר' יצחק הפרנס, כדי לקיים את מצות השבת אבדה!

מיד בא אותו הנער העני לפני ר' יצחק והביא שני אדומים והתנצל על השלישי החסר, כי מסרו לאמו התגרנית לקנות בו סחורה לחנותה, והבטיח שבמכור אמו את סחורתה, לא יאחר להשיבו.

ועוד סיפר הנער כי שלושה לילות רצופים ראה החלום שלושה אדומים מעוטפים נייר מונחים לפני בית הפרנס, ולפיכך

רץ שלשה ימים להרים את המציאה…


אז לא נשאר עוד שום ספק בלב ר' יצחק, שלנער הזה ששמו מרדכי מיזלס, נועד אותו המטמון שראה ביער.

הוא הלל את הנער על יושר לבבו, נתן לו במתנה את שלשת האדומים ואמר:

־ הנני רואה, כי נער טוב אתה והנך מוצא חן בעיני מאד, השאר נא אצלי; הנה ביתי פתוח לפניך ואני אאכילך, אשקך, אלבישך ואנעילך ולאחר מותי תירש את כל אשר לי.

אולם הנער אמר:

־ האם טרודה כל היום בחנותה והאב עור וצריך אני להוליכו שלש פעמים ביום לבית הכנסת להתפלל.

־ אני אשכור איש שיטפל באביך כל היום – אמר ר' יצחק.

־ איני חפץ לעזוב את אבי בידי זר – ענה הנער ויצא לשוב הביתה.

הלך ר' יצחק בעצמו לבית הורי הנער והגיד להם כי בנם מרדכי מצא חן בעיניו וכי הוא חפץ לקחתו לביתו, לאמצו לבן וללמדו תורה, ואם יראה כי ברכה בו, ישיא לו בתו לאשה.

ההורים העניים חשבו להם לכבוד גדול את ביקורו של הפרנס בביתם הדל וגם הצעתו לקחה את ליבם; הם הודו לו מקרב לבם על החסד שהוא אומר לעשות לבנם יחידם והבטיחו לו בשבועה, כדרישתו, שלא לספר לאיש מכל המדובר ביניהם.


הנער מרדכי שמע בקול הוריו למרות חפצו והלך לבית הפרנס; והוא אז כבן חמש עשרה שנה. ר' יצחק התחיל ללמדו תורה, ש"ס ופוסקים; הנער שקד על הלימודים וגם עשה בהם חיל, ובמשך עת קצרה נתפרסם לשבח בכל הסביבה.

ובכל יום ויום היה מרדכי בא לבית הוריו, מוליך את אביו לבית הכנסת, עוזר לאימו בחנותה ושב לבית הפרנס.

במלאת למרדכי עשרים שנה, השיאו ר' יצחק את בתו היחידה לאשה, ועשהו ליורשו היחידי.

ומיד ככלות שבעת ימי המשתה, לקח ר' יצחק את חתנו ונסע איתו במרכבה לטייל מחוץ לעיר, ומבלי הגד לו דבר הביאהו לאותו היער ששם נגלה לו לפני שנים האוצר בידי הגמדים.

הם לנו שניהם ביער ר' יצחק אמר בליבו כי עוד מעט יופיעו הגמדים ויביאו לפניהם את המטמון המיועד לחתנו, אך עבר הלילה – ואין גמדים ואין אוצר…


סר וזעף שב ר' יצחק הביתה. הוא החליט, שכל עיקר המחזה שראה אז ביער, היה רק אחיזת עיניים, מעשה ידי הליצים המתעים, שחפצו להתעלל בו. וכבר התחרט בליבו על כל המעשה שעשה, בתתו את בתו היחידה לנער עני לאשה; התחיל ר' יצחק לרדוף באף את חתנו הצעיר, לענותו ולהציק לו מאד.


ולא יכל עוד מרדכי לשאת את מצוקתו והחליט בלבו לעזוב את בית חותנו; הוא הגיד את החלטתו לאשתו הצעירה וגם היא הסכימה לזה ואמרה: נבטח נא בד' כי לא יעזבנו!


הלך מרדכי ושכר לו מעון ופתח לו חנות לממכר כלי ברזל; זה היה עסקם של הוריו, שהוא היה מומחה בו מימי שחרותו, בעזרו תמיד על יד אמו בחנותה.


העסק החדש עלה יפה בידי מרדכי ויצליח בו מאד; ובמשך שנים אחדות אסף הון. וברבות רכושו, נשאר מרדכי בענוותנותו ותום ליבו כמלפנים; ליבו היה ער לכל דבר טוב: פיזר צדקות לעניים, נדב לצרכי העיר ביד רחבה, עסק בפדיון שבויים וכדומה ושמו יצא לתהילה מעבר לשערי הגטו בכל העיר פראג.

 

ג    🔗

פעם ביום קיץ אחד, לעת הקציר, נכנס לחנותו של מרדכי אכר אחד, בחר לו מגלים אחדים ובקש שיואילו לתתם לו בהקפה עד כלות הקציר, שאז ימכור את תבואתו ויהיה לו כסף לשלם. מרדכי לא ידע את האכר, מי הוא ומאין הוא, אך חמל עליו והאמין לו שאיננו משקר ונתן לו את המגלים בהקפה. האכר הודה למרדכי על טוב לבו ואמר:

־ כנראה איש טוב אתה, בהאמינך לאיש נכרי, שאינך מכירו מתמול שלשום, ואת טובתך זאת לא אשכח לעולם. אך הנה עומד בביתי ארגז ברזל ישן וכבד מאוד, אשר מצאתי באדמה, בחפרי באר בחצרי, והוא סגור ואי-אפשר לי לפתחו, כי מנעולו העלה חלודה מרוב ימים; כמה עמלתי בו לפתחו – אך לשוא! אם טוב בעיניך, קנה אותו ממני במשקל, ואני אמכרהו לך בזול, כי לי לא יסכין למאומה.

מרדכי הסכים על המקח וביום השלישי הביא לו האכר בעגלה רתומה לשלשה סוסים את ארגז הברזל וקבל במחירו עוד שני מגלים מלבד השלושה שלקח בתחילה.

הארגז הסגור לא נתן מנוחה למרדכי כל אותו היום, כי גדלה סקרנותו, לדעת מה בתוכו; ובלילה, בשעות שכל בני הבית היו שקועים בשינה, נגש אל הארגז במפסלת, פטיש ומלקחיים, לנסות, אולי יוכל לפתחו – אך מיד בנגעו במנעול, קפץ הכפורת למעלה, הארגז נפתח ולעיני מרדכי הבריקו, עד כדי לסמא את העינים: מטבעות זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות, אשר מלאו את הארגז מפה לפה…

הוא קפא על מקומו, לטש עיניו בתמהון ולא האמין למראה עיניו… לאחר שעה התעורר מרדכי כמתוך חלום, שאף רוח לרווחה, ומיד הוריד את כפורת הארגז ויסגרהו על מסגר, ושכב לישון. למחרת לא סיפר מרדכי לאיש על דבר המטמון שמצא בארגז, וגם לאשתו לא הגיד וישמור את הדבר בלבו, כי היה האיש ישר מאוד ולא רצה להנות מהון זרים ויחכה לבוא האיכר בעל הארגז, למען ישיב לו את רכושו. ואך כעבור שנה תמימה והאכר לא בא ולא נודע מקומו איהו – אז החליט מרדכי שהאוצר שלו ושמותר לו להשתמש בו מעכשיו.

ראשית כל סר לבית הרב ומסר לידו בחשאי סכום גדול לבנין בית כנסת חדש בעיר ויבקש מאוד להעלים את שמו. ואחר כך התחיל להגדיל את מסחרו לאט לאט, כדי שלא למשוך עליו פתאום את עיני האנשים.

ככלות מלאכת הבנין של בית הכנסת, נאספו כל יהודי פרג לחוג את חנוכת הבית; ומרדכי, אשר במשך העת כבר נתפרסם לאחד העשירים הגדולים בארץ ביהמיה, עמד לו בקרן זוית, ואיש לא ידע כי משלו נבנה כל הבנין הנהדר.

אך הרב הזקן לא יכל עוד לשמר את הדבר בחיבו: הוא עלה על הבימה, הורה באצבעו על מרדכי ואמר בקול רם: ־ דעו לכם רבותי, כי רק מכספו של האיש הצנוע הזה הוקם כל הבית מהמסד עד הטפחות!

התחיל כל הקהל מקלס את מרדכי על מפעלו הגדול. ובין הנאספים נמצא גם ר' יצחק הפרנס חותנו של מרדכי, אשר זה כמה שנים, מאז עזב מרדכי את ביתו, לא דיבר איתו למטוב עד רע, כי חשב ר' יצחק שבודאי טינא יש לו למרדכי עליו על הציקו אותו. אך כעת לא יכל עוד ר' יצחק להתאפק, נגש אל חתנו ותקע לו את כפו.

מרדכי צהל לקראת חותנו בידידות, כאילו לא נפל ביניהם דבר, ויספר לו אודות הארגז שהביא לו האכר והאוצר שנמצא בו.

אז סיפר לו ר' יצחק על דבר פגישתו ביער את הגמדים, ושניהם הבינו מי היה האכר שהביא את הארגז…

והאיש מרדכי מיזל נשאר עשיר גדול לכל ימי חייו…