לא מכבר החלה הריסת המבנה ברחוב ההגנה 88 ב’שכונת התקווה' בתל אביב, כדי להכשיר את דרכה של הרכבת הקלה. בריכת אגירה נחשפה ולצדה שרידי באר שהשקתה פרדס שהיה נטוע כאן לפני הקמת השכונה. גילוי הבאר מביא כאן לחשיפת ראשיתה של השכונה, שמקור ‘התקווה’ בשמה לא נודע עד היום. היו שגרסו כי מקור השם הוא ב’הר התקווה', החווה החקלאית שייסדה האמריקאית קלורינדה מיינור מצדו המערבי של ואדי מוסררה בשנת 1852, סמוך לבית ספר שבח, אך אין כל סימוכין לכך. על תולדות הקמת הבתים הדלים בין שכונת שפירא לכפר סלמה נכתב מעט, ותיאור ראשיתה הוא כפתיחת תיבת פנדורה של מיזם נדלנ"י בראשית שנות השלושים של המאה העשרים, שהיה מלווה במאבקים שלא פסקו עד קום המדינה וסיפוח השכונה לתל אביב. עיקר המאבקים היו על אספקת מים סדירה והשליטה בה, ובנושא זה כיכבה הבאר שנחשפה לאחרונה. בעיתונות כינו אותה בלגלוג “באר מי מי תרח”, והמאבקים סביבה הגיעו עד כדי שפיכות דמים. ראוי לזכור כי באותם ימים, בראשית שנות השלושים, בהם החלו חדרוני השכונה הצפופה להבנות במצוקה גדולה מעבר לגבולה המזרחי של תל אביב, החלה בניית רחובות הפאר של העיר העברית בעקבות העלייה מפולין וגרמניה, ובתי קפה נפתחו על הטיילת עם צלילי תזמורות לאור שקיעה.
עיתון ‘החרות’ כתב בדצמבר 1948 כי ראשיתה של ‘שכונת התקווה’ בתא מספר 6 בבית המעצר בכיכר השעון, ‘הקישלה’. כאן נכלאו בשנת 1934 ארבעת נידוני ‘משפט הבריונים’ שנחשדו ברצח חיים ארלוזורוב, וביניהם אבא אחימאיר, ד“ר יהושע ייבין, יעקב אורנשטיין, חיים דבירי, ויהושע ליכטר. מסופר כי באותו תא ישב גם בן למשפחת הפרדסנים היפואית העשירה אבו-חדרא, וכי שם נרקמה לראשונה בראשו של ליכטר התוכנית להקים שכונה חדשה מחוץ לגבול תל אביב, על הדרך לכפר סלמה. ליכטר עלה ארצה בשנת 1921, הצטרף לגדוד העבודה, והיה מראשוני המצטרפים לציונים הרוויזיוניסטים. הוא ניהל את בטאון המפלגה ‘חזית העם’ שערכו אחימאיר וייבין, והוא נדון לשלושה חודשי מאסר בגין חברותו בקבוצה. בוויקיפדיה נכתב כי ליכטר יזם ומימן את הקמת ‘שכונת התקווה’, אלא שמתברר כי היה חסר כל הון, ולרעיון שהגה הוא גייס בנקאים שהשתייכו גם הם לזרם הרביזיוניסטי: אהרון ימפולסקי, צבי ציונסקי, דוד ברסלבסקי, וד”ר דב רוזנברג, שהיו מנהלי ‘בנק סטנדרט לא"י’, שנוסד לאחר פשיטת הרגל של ‘בנק פרס-א"י’. את המגרשים הראשונים מכרו תחת השם ‘המושב’, אך ב-28 בינואר 1936 נרשמו כאגודה שיתופית בשם: ‘עזרא אגודה שיתופית ליסוד שכונות בע"מ’. עורך הדין ד“ר מ.ישיביץ שדאג לרישום האגודה, דאג גם לניסוח תקנונה ומטרותיה הוגדרו כדלקמן: “לארגן ולשפר את התנאים הכלכליים והחברותיים של חבריה בהתאם לעקרונות הקואופרטיביים וביחוד: לסייע בהקמת שכונות עירוניות וחקלאיות. רכישת מגרשים להקמת בתים על יסודות הדדיים”. הדמות הפעילה באגודה היה ליכטר, ואילו הבנקאים היו אמורים לספק את המימון הראשוני ואת המעטה הפיננסי המכובד. האגודה השיתופית שנועדה לייסד שכונות עבריות על פי העקרונות הקואופרטיביים, החליטה עד מהרה לוותר על מטרותיה הסוציאליסטיות והיא הכריזה על פירוקה ב-30 במרס 1938. אותן דמויות ייסדו חברה חדשה שנשאה את השם 'עזרה בע”מ' בלבד. ב-17 בספטמבר 1939 מכרה האגודה השיתופית את שרידי פירוקה לחברה החדשה, שהייתה אותה הגברת אך בשינוי האדרת. בפרק זמן זה מתחילים תולדותיה של ‘שכונת התקווה’ שבאותם ימים נקראה ‘שכונת עזרא ב’, ואילו שכנתה מדרום נקראה ‘שכונת עזרא א’. השם ‘שכונת התקווה’ החל להופיע בהדרגה בהתכתבויות בשנים הללו, ויתכן כי מקורו בתקווה חדשה שרצתה קבוצת תושבים להפיח בשכונה המוזנחת והמסוכסכת שתושביה הרגישו מרומים, וסבלו מבעיות אספקת מים בלתי פוסקות ומאבקים חברתיים בין עדתיים.
ייתכן ויהושע ליכטר אכן הכיר את בן משפחת אבו-חדרא בבית המעצר כפי שנכתב בעיתון ‘החרות’. מדובר במשפחה יפואית עתירת נכסים ופרדסים שמקורה במצרים והגיעה ליפו מעזה. הבכיר בבני המשפחה, איסמעיל, החל לרכוש קרקעות ביפו וסביבתה משנות התשעים של המאה ה-19. הוא רכש מהמנזר הצרפתי את הגן והבאר מזרחית למושבה האמריקאית שצוינו במפת הטמפלרי תיאודור זנדל בשנת 1880 כ’גן המנזר הצרפתי‘. שם בנו הוא וצאצאיו את בתיהם הניצבים עד היום ברחוב אילת 54. בראשית שנות השלושים מכרו יורשי איסמעיל אבו-חדרא; פאוזי, תאופיק, יוסוף, חילמי, והבת שאפיקה שטחי פרדס באזור זה לשלום וולובלסקי, שהקים את המרכז המסחרי הראשון של תל אביב. שטח הפרדס על הדרך לשכונת סלמה, היום בדרך ההגנה, נראה לראשונה במפת זנדל אך לא במפת ‘החברה לחקר ארץ ישראל’ ששורטטה שנתיים קודם לכן. במסע מכירת הקרקעות שמחירן האמיר בעקבות הביקוש בגל ה’עלייה החמישית’, נמכרו בשנת 1935 גם עשרים ושניים הדונמים על הדרך לכפר סלמה לאגודת המקרקעין של ליכטר ושותפיו הבנקאים. הם חילקו את השטח לעשרות מגרשים קטנים בני מאה עד מאה וחמישים מטרים רבועים, שהיו מתחת לשטח המינימלי שהותר לבנייה בידי שלטונות המנדט הבריטי. אלא שמאחר והקרקע הייתה מחוץ לגבולות המוניציפליים של תל אביב ויפו, לא חלה תכנית כלשהיא על השטח והוא היה למעשה שטח הפקר. את המגרשים הם החלו לשווק לחסרי אמצעים במחירים נמוכים, וכדי למשוך מתיישבים פורסם כי מדובר בשכונה המיועדת לעובדי עיריית תל אביב.
המהומות שפרצו ביפו וגבולות תל אביב ב-19 באפריל 1936, והשביתה הגדולה שבאה בעקבותיהן, האיצו את מכירת המגרשים. כ-5900 פליטים יהודים נמלטו מיפו ומאזורי הספר של תל אביב.2 עשרות רבות של פליטים חיפשו קורת גג ורכשו מגרשים זעירים מאגודת ‘עזרא’ מבלי שהבינו על מה הם חותמים ומה יקבלו בתמורה. האזור היה לא מפותח וסמוך לוואדי שעלה על גדותיו מידי חורף, ולרוכשים הוסבר כי הדרך למקום בבעלותם ובטוחה. המוכרים לא הסתפקו בשטח שרכשו אלא החלו למכור מגרשים נוספים בשטח של עשרה דונמים שרכשו מבן משפחה אחר שהיה נתון בקשיים. אלא שהם היו משועבדים לבנק ולא אפשרו הנפקת קושנים.
את מה שהתרחש מעבר לגבולה המזרחי של תל אביב תיאר העיתון ‘על המשמר’ באוגוסט 1944, בכתבה שכותרתה: " שיקאגו בזעיר-אנפין, מים ודם“. בכתבה סופר על שהתרחש ב’שכונת התקווה' בה התגוררו כבר כשמונת אלפים נפשות בצפיפות רבה ובדירות בנות חדר או חדר וחצי בלבד. כשישים אחוזים מהם היו ספרדים מעדות שונות, שלושים אחוזים תימנים, ורק עשרה אחוזים אשכנזים. חברת ‘עזרה’ ששינתה את עטיפתה המשפטית, החזיקה בידיה את השטחים הציבוריים וגם את באר המים שהפכה גם למקור פרנסה עשיר לבני חסותה. היא הקימה חברה נוספת בשם ‘שמשון’ לאספקת המים שהעסיקה קבלני משנה שדרשו שישה גרוש לחודש מכל חדר תמורת המים, למורת רוחם של התושבים שסברו כי הם בעלי הבאר. הגובה הראשון מטעם החברה היה שמעון רודי, שכונה “הגיבור”, שהיה ידוע כבעל זרוע ומכופף ברזלים במופעים. הוא שמעון רודי המפורסם משיר השוק של ‘התרנגולים’. הוא נהג ללון בבאר, והיה מפעיל את המשאבה רק כשהתעורר בשעות הבוקר המאוחרות. ימים רבים לא היו כלל מים בגלל תקלות, והיו נדרשות משאיות אספקה כדי למנוע צימאון. בעיתון נכתב על מקרי מוות שנגרמו מחוסר מים. בבריכת הבאר נהגו להתרחץ, וממנה גם שאבו את המים לשתייה. בספטמבר 1944 התפרסמה ידיעה בעיתון ‘על המשמר’ על קבוצת נשים שהגיעה למערכת והתלוננה על המים המזוהמים והביאה גם “מוצגים מבעיתים”. המצב הבלתי נסבל עורר התמרמרות והתקוממות מצד קבוצות תושבים שדרשו למנות וועד ולהציב בראשו מוכתר שישליט סדר. חברת ‘עזרה’ ומנהלה צבי צירנסקי דאגו להציב בעמדת המוכתר מאנשי שלומם, ולמשרה נבחר ישעיהו ישראל שהיה סבל במקצועו והפך עד מהרה, לדברי העיתון, ל”דאנדי": “עם זקן שחור בנוסח הגנראל האיטלקי באלבו, מקטורן לו במשבצות ומכנסיו מגוהצים למשעי”. הוא גייס לצידו פלוגות מחץ והפך את המשרה למקור פרנסה שהביא אותו בשנת 1945 לבית המשפט. בנוסף למיסי מים ותשלום עבור כל צינור, הוא היה גובה שוחד בגין העלמת עין מבנייה בלתי חוקית. רישיונות בנייה לא ניתן היה לקבל, והוא היה מאיץ בבונים לסיים את הבנייה במהירות לפני שיקבלו תשובה שלילית. התושבים התלוננו גם עליו, והמאבק על המים הביא לידי שפיכות דמים כאשר חברי הוועד החליטו להחליף את המוכתר במועמד אחר, וצעיר תימני פרץ לישיבה וירה במוכתר ופצע אותו.
מלחמת המים הפכה למאבק קולני ואלים בין התושבים שדרשו להתחבר למערכת אספקת המים של תל אביב, ובין תומכי חברות ‘עזרה’ ו’השמשון' שהתנגדו לניתוק השכונה מעטיניהן. מכתבים רבים נשלחו מטעם קבוצות שונות לקופרמן קצין המחוז, ונציגי עירית תל אביב ונציגים פוליטיים ערכו סיורים כדי לשמוע את טענות התושבים ודרישתם להתחבר לתל אביב. הדבר חייב צנרת באורך של אלף ומאתיים מטרים בקוטר שישה אינצ’ים. בעיתון ‘על המשמר’ נכתב ביולי 1944: “חברה ספסרית מונעת מים משכונת “התקווה” ו-8000 תושבים צמאים למים”. בעיתון ‘המשקיף’ התפרסמה ב-13 ביולי ידיעה על “תגרת דמים בשכונת התקווה בגלל מי המריבה”, דווח כי השכונה כמרקחה ונחלקת בין אוהדי חברת ‘שמשון’ הדורשים כי היא תמשיך לספק את המים לשכונה, ולמתנגדי החברה התובעים מים אך ורק מעיריית תל אביב. כמה מתושבי השכונה רגמו את הפועלים באבנים, וקטטה פרצה בה נפצעו כמה אנשים. מגן דוד אדום נאלץ להגיש עזרה לערבי ויהודייה שספגו מכות. בינואר עוד הייתה השכונה צפויה לסכנת מכירה פומבית כשאחד מבני משפחת אבו-חדרא טען כי לא קבלו את מלוא התמורה, וכי מעמד התושבים הוא של חוכרים בלבד, וכי החכירה תפוג בחודש אוגוסט. קבוצות תושבים פנו לשלטונות בדרישות להחליף את המוכתר, וכאשר מונה יצחק איזון למשרה במקום ישעיהו ישראל, כתב אברהם מאמייה למזכיר ממשלת המנדט: “הוא עני ועצלן, ורוצה לחיות על חשבון הציבור. הוא גורם לחילוקי דעות ומריבות”. החקירה נגד המוכתר ישעיהו ישראל החלה ביוני 1945, ופורסם כי במשך תקופת שלטונו נבנו כאלף חדרים ללא רישיונות, וכי השוחד היה עשרה עד עשרים לירות לחדר כדי למנוע משפטים. נכתב כי הוא אסף בדרך זו כעשרת אלפים לירות, קנה מספר מגרשים, ובנה לעצמו בית גדול, ללא רישיון, ופתח בו גם בית קפה. יחזקאל שושני, ששימש כפועל ניקיון בשכונה במשך כתשע שנים, ופוטר בידי ישעיהו, כתב מכתב עם ברכת יישר כוח לגוברניק קצין המחוז וברך את הממשלה על כך שהצדיקה סוף סוף את תלונותיו במשך זמן רב. בהזדמנות זו סיפק אינפורמציה גם על שוחד שלוקח המוכתר המחליף, ועל חברי וועד שהעידו עדות שקר לממשלה על התנהלות המוכתר.
מתחילת 1945 התפרסמו ידיעות על כך שהשכונה תוכרז כמועצה מקומית, אך דבר לא התרחש. ביולי אותה שנה פוטר המוכתר איזון ונציגי העדה התימנית התאספו והחליטו להמליץ לתפקיד על שמעון מלחי, “כאיש ישר ונאמן הראוי לקבל על עצמו את תפקיד מוכתר השכונות”. אברהם בן ניסים אלקיים הציע את עצמו למשרה ושלח לסגן מושל המחוז את קורות חייו ואת תרומתו הגדולה להקמת השכונה וביסוסה. הוא הזכיר את אביו שהיה חבר המועצה התורכית העליונה בעזה, את התגייסותו לגדוד העברי וגדוד נהגי הפרדות. הוא הזכיר את עבודתו כמנהל עבודה בסלילת הרכבת מחיפה לקנטרה, והתקנת קו הטלגרף מעכו לראש הנקרה. ובעיקר הזכיר את ניסיונו הרב לצידו של המוכתר הראשון רודי, שבתקופתם גדלה השכונה לכדי שמונת אלפים תושבים. מאחר וגם אלקיים שלח רשימת תומכים ארוכה, החליט מושל המחוז ב-9 באוקטובר 1945 לפעול בדרכו של שלמה המלך - הוא פרסם הודעה מספר 1485 על מינוי שני מוכתרים לשכונה. ובאשר ליהושע ליכטר ושותפיו הבנקאים, הם פנו לעבר יוזמה חדשה לבניית עיר בלב הישימון, ועל כך יסופר בהמשך.