במחשבתה של היהדות החיה יש לגלות שלושה ‘פנים’ (שכמו ‘הפנים’ – הפאזיסים – השונים של הלבנה יש להם קיום סימולטאני, אלא שלא תמיד הם מוארים בזמן אחד ובמידה שוה): א) היהדות בעלת המרכז האחד, ב) היהדות חסרת המרכז, ג) היהדות המסתעפת.
היהדות הראשונה־בזמן, הקדמונה־הטבעית, עד חורבן בית ראשון, היא כולה היקף אחד קונצנטרי: היא כולה קיבוצית לפי רוחה, ומחשבתה אינה בנוייה על גורל הפרט אלא על גורל הכלל.
היהדות השנית, הרוחנית, זו שהתחילה בעצם עוד לפני אנשי כנסת הגדולה, בימי עזרה ונחמיה, בזמן שהיו כבר תפוצות בישראל עם ריבוי מרכזים, הפסידה מן הקונצנטריות שלה והיא כבר מבקשת, בצדו של אושר האומה, גם את אושר הפרט (איוב, קוהלת, ובעצם הדבר – גם פרקי־אבות), אם כי עדיין היא רואה את מקומו של האושר הפרטי בתחום חיי־הכלל.
וכמעט באותו זמן עצמו, עקב העברת נקודת הכובד של מערכת היהדות מנקודה טבעית־מרכזית לנקודה יותר קיצונית, נולדה גם יהדות שלישית, חיצונית־קיצונית, אכסנצנטרית, מסתעפת מן הראשונה, תלושה משרשה, נפשית גרידה, – היא היהדות האיסית, שהוציאה את אושר־הפרט לא רק מתחום חיי־הקיבוץ, אלא גם מגבול הארצי בכלל, והעבירה את מקומו אל ה’שמים', אל מחוץ לאנושי.
שלוש מחשבות־היהדות האלה, אחרי שנתגלו תחילה בזו אחר זו כהמשכים תולדותיים, הראו בזמן החדש גם קיום סימולטאני, מקביל, כצינורות הללו, השונים בארכם, שבחלילו של פאן. משחדר המוסר היהודי לתוך המחשבה האירופית – ומשחזר בימינו, דרך הסוציאליסם האירופאי, אל הנוער היהודי, השואף עתה לאחד את האידיאל הקיבוצי עם אהבת־האומה ולמזג את בקשת האושר האישי עם בקשת הצדק – נתלה בשמינו המאור שבמחשבת היהדות (ובלי שירגישו בזאת, כי מי מרגיש הרגשת־הווה את המאור שלמעלה?) מתוך גילוי שלושת “הפנים” כאחד. ואכן היהדות־האומה מבקשת עכשיו, בצורת מרכז חברתי ולאומי אחיד, את אושר־הפרט בשביל בניה תועי־הדרך –– מתוך דיגול בשל הצדק ההכרתי שמחוץ לאנושי האינסטינקטיבי־גשמי גרידה.
ואמנם, היהדות החדשה, זו שבעתיד, תהיה בהכרח יהדות של סינתיזה רוחנית.
עד כאן בנוגע למחשבת היהדות. אשר להבחנת ‘הפנים’ השונים של המשך התולדה הישראלית, למן שחרו של הגזע בן ארץ־הקדם ועד לקיבוץ גלויות בימינו, יש לשוב ולבדוק את החלוקה ההיסטורית המקובלת – ולבחון אותה מבחינה פסיכולוגית, ואז אולי תתחוור לנו גם איזו התאמה בין שלבינו התולדתיים ובין ‘פנינו’ הרוחניים.
החלוקה המקובלת של המשך התולדה הישראלית למן שחר הגזע בן ארץ־הקדם ועד ימינו אלה, הריהי זו: א) היהדות הקדמונה, עד כיבוש יהושע; ב) היהדות הנבואית, עד עזרא ונחמיה; ג) היהדות התלמודית, עד תחילת ימי הביניים (עד סוף הגאונים); ד) היהדות הגלותית – זו שלנו.
ברם, השקפה יותר מכלילה ויותר עיונית אומרת לנו כי את היהדות הקדמונה ואת היהדות הנבואית יש לראות כחטיבה תולדותית אחת. היהדות הקדמונה, זו הארצית והמושרשת בטבע, המוזית־היוצרת (שיר־השירים!) ולא־מוסרית )פולחן מולך ועשתורת), הקשורה למוחש ולדמיון, התרה אחרי לבבה ואחרי עיניה, יהדות שאמונתה לא ידעה את היעוד המפשיט, כי אם את התכלית הציוויליזטורית בלבד (“למען תחיו על הארץ”), היהדות הזאת הריהי בבחינת הגוף, שבקרבו התפתחה וגמלה, אף קבלה את צורתה הרוחנית, הנבואה – זו הנשמה של היהדות הראשונה וההתחלית. כי הנבואה היתה ההתגבשות של אותם היסודות והסגולות, שהיו טמונים בתוך גוף העם למימיו הקדומים ביותר. גוף זה – ממש־החיים של העם שהקים מקרבו נביאים – ודאי לא היה שונה הרבה בדורות הנבואה מאשר היה בימי כיבוש הארץ ובימי שלמה ודוד; ומצד שני, בגוף הזה שכנה כבר בזמן העתיק ביותר, עוד בהיותו “בכרה קלה, משרכת דרכיה” במדבר, על גבול עמון ומדיין, אותה נשמה יתרה שמצאה אחרי־כן את תיקונה הספנטאני ביצירת הנביאים.
וכן יש לראות כחטיבה תולדתית אחת את היהדות התלמודית, שהיתה תלושה מן הטבע ונתונה לחיי השכל, מוסרית ובלתי־מוזית, מפשיטה ודיטרמיניסטית, – יהדות שתחילתה עם סתימת החזון הנבואי בישראל וסיומה עם אחרוני הגאונים, על סף ימי הביניים, ואת היהדות הגלותית ממש, זו צורת־היהדות האחרונה בשלשלת. היהדות הגלותית נראתה אמנם כלפי חוץ (מצד החזית שלה, הפונה אל העולם שמסביבה, עולמן של אומות העולם) כגוף החנוט של היהדות התלמודית. אבל יודעים אנו כי כלפי פנים, מבחינת עצמותנו היהודית ועולמו הפנימי של האדם היהודי, לא היתה היהדות התלמודית “חנוטה” כל עיקר – חיים לאטנטיים היו שמורים בה, שהותססו בכוח האמונה המשיחית ובכוחו של כשרוננו היהודי להפוך אידיאה לכוח־מניע בחיים, ונתגלו בצורות של בקשת מפנה־ותמורה, התפרקות־והתחדשות, כמו בתנועת שבתי צבי ובתנועת החסידות ובתנועה של התחיה הלאומית ושיבת־ציון. תקופת התהוות המשנה והתלמודים, שקדמה ליהדות הגלותית, היתה אף היא תקופת יצירה, כתקופת־הנבואה שקדמה לה, ובמובן־מה גם המשכה של הנבואה. אבל המשך זה – המשך כוח־היוצר בצורה כזאת – נבע מתוך מיטאמורפוזה עמוקה שאירעה בינתיים בלא־יודעים בנשמת האומה, באופן שאפשר לומר כי מה שנרקם בסתר הוויתה של האומה אחרי ימי עזרא ונחמיה, למן ימי הפירצה היוונית, שנפרצה עם כיבוש אלכסנדר מקדון, ואילך – שוב לא היה דומה כלל לרקמה התולדותית־רוחנית שהורישה לנו הנבואה. מאור הנבואה, נשמתו של גוף ישראל הקדמון, נבלע בתוך דמדומי יצירת התנאים, שהיא נשמת גופה של היהדות הגלותית שבאה אחריה, – כמו שחרמש־הלבנה הנפגם והולך בסוף החודש נהפך בן־לילה לחרמש־המולד של הירח החדש. מכאן ואילך – מאור אחר לממשלת הלילה, הפונה לעבר אחר: יהדות אחרת. אחרי היהדות הראשונה, שחציה הראשון מסומן בשלטון הטבעיות וחציה השני מסומן בשלטון הרוחניות, באה היהדות השניה, שחציה הראשון הוא התלמוד וחייו וחציה השני הוא – הגלות וקפאונה החיצוני. אבל הפעם קדם מבחינה תולדותית גילוי הנשמה לקיום הגוף.
ועתה עומדים אנו בסיומה של היהדות השניה, שתחילתה תופעה של הכרעה רוחנית (התלמוד) וסופה תופעה של הכרעה פסיכית (הגלות). עומדים אנו על מפתנה של יהדות עתידה־לבוא, יהדות מתחדשת, אשר תעלה ותגיע בהכרח עכשיו, עם כלות קיומה המופרך־פלאי של היהדות השניה, שכבר השלימה כנראה את כל מעגלה, את הנשמה ואת הגוף.
מה דמות תקבל זו מידינו, במידה שההכרה והרצון יכולים בכלל לשמש גורם בעיצוב צורת ההתגבשות של חומר־התולדה הסטיכי? יותר נכון לשאול: מהו, לפי הרגשתנו, תפקידה של היהדות החדשה, המתרגשת לבוא לעולם?
לי נדמה: תפקידה של היהדות העתידה־לבוא הוא לרשת את התרבות המערבית, שיצאה מתוך נשמת היהדות הראשונה, נפרדה ממנה והתפתחה לחוד, – באופן שבימי היהדות השניה, זו שלנו, נחשבו “יהדות” ו“תרבות” שתי רשויות לא רק נבדלות, אלא גם מתנגדות ואויבות; לרשתה על־מנת להמשיך אותה, בהתאם לעצמותנו היהודית, בכוח היהדות הצרופה. תרבות המערב, בתם של שוכני הים התיכון, ישראל ויוון, נאספת אל “אבותיה”. היא מתה יתומה מאביה היווני, אך לא יתומה מאמה היהדות. תרבות־המערב יצאה מבטן היהדות־האם, ואחרי שהתפתחה וגדלה לא בלי עזרת יולדתה וגם התנכרה לה לזו ואף שנאה אותה מתוך כפית־טובה שמקורה בפגימת הנפש האנושית בכלל, היא עתידה עכשיו לשוב אל אוצר מכורותיה, כמו שהמים המתהווים מן האדים העולים מן הים שבים באחריתם אל הים. האם תירש את בתה.
ואם היהדות רוצה להמשיך את קיומה ולהתחדש (ובלי התחדשות לא יהיה לנו גם קיום), – אם רוצים אנו בהמשך תולדתי ויצירתי של היהדות – עלינו לקבל אל תוך יהדותנו, מתוך ברירה דקת־הבחנה, את אותם הערכים החיוביים של התרבות הימתיכונית והאירופאית, ששרשם התולדתי ביהדות הצרופה: את אהבת־ההגיון והקונסטרוקטיביות שבה, את השאיפה לבנין ואת הרצון להכרעה אשר בה – כל אלה סגולות ששרשן במוסר הבנוי על ההגיון, והרי זה שורש משותף עם היהדות! כי רק בזה יווכח כי אכן אין היהדות תופעה חלקית באנושות, אלא תופעה מרכזית, שיכולה להרשות לעצמה את המותרות שבפליטת תופעות־בנות ושבקליטת תופעות מן החוץ גם יחד. ההסתעפות וההרחבה הריהן מסימניה של התופעה המרכזית. אם אמנם עוד ים אנו ועדיין לא נהפכנו לקבוצת שרטונות גרידה, מן־ההכרח הוא שנכל לקבל את תוכנו בחזרה את היסודות שפלטנו מקרבנו, גם בשינוי־הצורה שלהם.
יהדות־העתיד תהיה איפוא יהדות דומה הרבה יותר ליהדות הראשונה משהיתה השניה. היא תהיה מוזית ויוצרת, יודעת־צורה ומושרשת בטבע, הכרתית אך לא שכלית, מוסרית ולא תועלתית־גרידה, שלטת בהפשטה וספקולטיבית, אבל יונקת מן המוחש ובריאת־חושים, תרה לא רק אחרי לבבה ואחרי עיניה, אלא גם אחרי החזון “האלוהי”, ואמונתה לא תהיה עוד דמיונית־פאטאליסטית, אלא רצונית ושאיפתית: השאיפה לטוב ולחיוב, כמו ביהדות הטבעית־הנבואית. הרגש יכרות ברית בקרבה עם ההכרה, להוליד בה את האהבה, את אהבת “אלוהים” מהכרה, זו שכבר גילה אותה אחד בניה הגדולים של היהדות “הגלותית” – שפינוזה.
היהדות, אחרי שנעה כבר על שתי הקיצוניות, תוכל אולי עתה (אם תשאף לכך מהכרה, ואם שאיפתה זו תהיה גם שאיפת הטבע, זה שמאחורי ההכרה) להיות בגלגולה ההיסטורי־הרוחני החדש, לסינתיטית.