“ספרי יעקב” הוא רומן היסטורי רחב יריעה, שכתבה הסופרת הפולניה, אולגה טוקרצ’וּק (נ.1962), זוכת פרס נובל 2018. הספר, הכתוב בסגנון יוצא דופן ביופיו, מספר על אמונה וכפירה, על זהויות דתיות מתחלפות, על פריצת גבולות קיצונית בעידן משיחי ועל שבירת כל נורמה, אולם, הוא כתוב בלשון עדינה ביותר, חכמה עד מאד, המצטיינת בדקות הבחנה ובפענוח רמזים, בבקיאות ולמדנות, בכישרון סיפור מקורי, ברוחב יריעה יוצא דופן ובעומק ראייה בלתי מצוי. כותרתו הייחודית של הספר הפולני, שראה אור בתרגום עברי בן 700 עמודים בהוצאת כרמל בירושלים בשנת תש"ף, היא: “ספרי יעקב או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות, ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות, כפי שסופר על ידי המתים וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם”. הספר, שראה אור בוורוצלב שבפולין בשנת 2016, נכתב בידי מחברת עטורת פרסים, פסיכולוגית בהשכלתה, פעילה חברתית ופמיניסטית, המתעניינת במתח שבין נורמה וסטייה, אמונה וכפירה מנקודות מבט שונות. הספר מבוסס על קשב דרוך לקולות רבים של גברים ונשים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, חסידי שבתי צבי, פורצי נורמות ואוהבי חירות, שקולותיהם מתועדים בספרות התקופה ובתעודות היסטוריות. רבים מהם, מאמינים וכופרים, הקוראים תיגר על סדרי העולם שבו הם חיים, מצטיירים כסוחרים נודדים, החוצים דרכי מסחר עתיקות, גבולות פרוצים ונהרות אדירים, בשיירות המסחר הגדולות, שבהם לא רק מעבירים, קונים ומוכרים תבלינים, תכשיטים, בשמים, צעיפי משי, פרוות, עורות מעובדים, שרף וטבק, דונג, פנינים ואבנטים רקומים, בטורקית, בלדינו, ביידיש ובפולנית, אלא גם מעיזים להתריס כנגד המוסכמות ולהטיל ספק בנורמות המקובלות בעולם המסורתי, ולהעביר תורות שבתאיות סודיות, מפראג ומאיזמיר, ולהעביר שירים וכתבים מהפכניים של חוגים משלוניקי, מאופנבך ואלטונה, הכופרים בעוולות המקובלות בסדר הפטריארכלי־הירארכי המסורתי העתיק. חוגים אלה הקוראים לעצמם מאמינים בשבתי צבי (1626–1676) או בממשיכו ברוכיה רוסו (1677–1720?) מאמינים בעולם משיחי טוב יותר, שישרור בו שוויון בעולם של חסד, פטור מכבלי החוק, בהנהגתו של יעקב פרנק (1726–1792), מתוארים לצדם של כמרים מלומדים, בישופים רודפים ומעלילים, דוכסיות אצילות ואצילים בעלי אחוזות, המסייעות והמסייעים בידי המאמינים, החוצים גבולות בין בני תרבויות לאומיות שונות, שפות שונות, מסורות ודתות שונות. הסיפור, המצייר בפרטי פרטים קלידוסקופ אנושי ססגוני, מפתיע, מורכב ובלתי צפוי, של אנשים החורגים מהגבולות המקובלים, הרואים את עצמם כ’מאמינים' ונתפסים על ידי זולתם כמינים, אפיקורסים, מוסרים וכופרים, מיוסד על התבוננות מדוקדקת במציאות המוחשית, ההיסטורית והספרותית, החברתית, הכלכלית, הדתית והתרבותית, במאה ה־18. הגיבורים ההיסטוריים והספרותיים נעים במרחב הגיאוגרפי בין טורקיה העות’מאנית, וואלאכיה, פודוליה, רומניה וגליציה, בממלכת פולין־ליטא, לבין מורביה, אוסטריה וגרמניה. כותרתו הארוכה של הספר מגדירה את רוחב היריעה של חיבור המיועד למיטיבי קרוא, האוהבים לשוטט בעולם הנברא ‘בספר מספר וסיפור’, כדברי “ספר יצירה”, ולבחון מחדש את גבולות הנורמה והסטייה בעולם המסורתי, או את המחויבות למוסכמות השגורות ואת ההתרסה כנגדן, את הביקורת עליהן והכפירה בהן, בספרות, במיסטיקה, במשיחיות ובהיסטוריה. העולם המתואר בספר משתרע בין חוגי ה’דונמה' בשלוניקי ואיזמיר, ובין הסוחרים ‘הכופרים’ באיסטנבול, בין עיירות ‘המאמינים’ השבתאיים בוואלאכיה ובפודוליה, (רומניה ואוקראינה של היום), בין רבני ‘המאמינים’ בעיירות מגוריהם איבאני, בוסק וויסלאביצה, לבין המומרים בקתדרלה בלבוב ובארמון הבישוף בלובלין, בקתדרלה בוורשה ובמבצר־מנזר יסנה גורה בצ’נסטוחובה, בין ברין במורביה, ווינה באוסטריה ואופנבך בגרמניה. העולם הססגוני הנפרש בין הנהרות הגדולים, הדנייסטר והדנובה, הפרוט, הזברוץ' והסמוטריץ, לבין שיירות הסוחרים ‘המאמינים’ הנודדים ביניהם, ובני משפחתם הממתינים להם בכפרים ובעיירות, ולאחר מכן בערים קתוליות כמו לבוב, לובלין, ברין, וינה ואופנבך ליד פרנקפורט, כולל שילובים בלתי צפויים בין עובדות היסטוריות וגאוגרפיות, תעודות כנסייתיות בפולנית ובלטינית, מסמכים בטורקית ובלדינו, חיבורים בפולנית בעברית ובארמית, וסיפורים אנושיים מגוונים על דמויות היסטוריות ובדיוניות. דמויות אלה נודדות וסוחרות ביום ולומדות ומתפללות בלילה בתפילות ושירי הלל בלדינו, ארמית, עברית וטורקית, בספר הזוהר ובספרים שבתאיים אנונימיים בעברית ובלדינו, וגם בספרים היסטוריים בפולנית ולטינית. כל אלה נשזרים למארג אנושי ססגוני מרהיב ומאלף, ברוחב יריעה סיפורי ודמיון ספרותי עשיר.

טוקרצ’וק מפיחה חיים במכלול זה הנרקם מספרים וסיפורים, ממיתוסים קבליים ומשיחיים, מתעודות ודמיונות, ממסורות כתובות, חלומות, וסיפורים אנארכיסטיים, ובוראת ממנו רומן היסטורי רחב יריעה, המספר על עולם שלם, מסקרן, אנושי ומלא חיים, המיוסד על מאורעות שהיו, ועל הצגתם בקלידוסקופ רב זוויות, המשלב בין היסטוריה לספרות, ובין מציאות לדמיון. הרומן מסתמך על כתיבה היסטורית, דתית, ספרותית ואוטוביוגרפית של אנשים שחיו בעולם הסוער שקדם למהפכה הצרפתית ורצו לשנות את העולם מן היסוד, בשעה שעסקו באמונה וכפירה, באנרכיה ואנטינומיה, בגיבוש חברה חדשה, בהמרת דת לכאורה ובחיים כפולים בעידן משיחי למעשה.

הספר, המתורגם בעברית יפה להלל, בידי מרים בורנשטיין, בטון אֶלֵגי מדוד, מתבונן, מהורהר ומפוכח, הנשמר לכל אורכם של 700 עמודי הספר, הערוכים עריכה מדעית קפדנית בידי אבריאל בר לבב ויונתן מאיר, שאף הוסיף לספר אחרית דבר מאלפת בשם ‘התנצלות’, וערוכים עריכה לשונית מדוקדקת של טקסט רב־לשוני בידי חזי ועקנין וורה סלומון, עוסק בבני חבורתו של אחד האנשים השנואים ביותר והאהובים ביותר בהיסטוריה היהודית. המדובר באדם פורץ גבולות ושובר חוקים, מומר, מנהיג כריזמטי, נוכל ועבריין, מספר סיפורים ומספר חלומות, שרצה לברוא עולם חדש המוביל לחיי נצח של חירות ושוויון. בני חבורתו שנקראו ‘מחנה המאמינים’ או ‘המחנה’, אהבו אותו עד מאד כמנהיג משיחי מיוסר שנחה עליו רוח אלוהים, והיו מסורים לו, כסמל לעולם נגאל, בנאמנות בלתי מתפשרת, בנסיבות קשות עד מאד.

גיבור הספר, שסביבו סובב סיפורם של בני החבורה, המעידים עליו, כותבים ומספרים על אודותיו, הוא יעקב פרנק (1726–1791), מנהיג משיחי כריזמטי, פורע חוק ואנרכיסט, שפרץ כל נורמה וכל מוסר בשעה שפעל בטורקיה, בפודוליה, בפולין, במורביה, באוסטריה ובגרמניה, מאמצע המאה ה־18 ועד סופה. פרנק סחף אחריו המונים, למרות, או בגלל, שנודע כאדם חסר בושה, נטול אשמה ונעדר פחד, אשר ראה את עצמו כמשיח המביא חיים חדשים לעולם, המבקש להחריב את סדרי העולם הישן, לגאול את העולם מחוק המוות השולט בו, ולבטל את כל סדריו המשובשים, המושתתים על המסורת היהודית שפג תוקפה.¹ הוא נהג לעתים תכופות לחזור על המשפט: “במקום שאליו אנחנו הולכים לא יהיו חוקים, כי החוקים נולדים מן המוות, ואנחנו מחוברים לחיים” (סיפורי יעקב, עמ' 517).

יעקב פרנק שנולד בקורולבקה שבפודוליה (שהייתה פרבר של בוטשטש, לדברי ש"י עגנון)² לאביו, המלמד, יהודה לייב בוכבינדר, שהיה ממאמיני ברוכיה רוסו (קוניו) בשלוניקי, ולאמו, רחל בת הירשל מז’צוב (Rzeszow), אחותו של משה מאיר מקמינקא, מפיץ הכתבים השבתאיים שיוחסו לרבי יונתן אייבשיץ (1690–1764) מפראג, התחנך בחוגי ה“דונמה” בשלוניקי (דוֹנְמֶה, הפוכים או מומרים בטורקית, היה הכינוי ליהודים שהמירו מרצונם לדת האסלאם למראית־עין, בעקבות שבתי צבי (1626–1676), שהוכרח להמיר את דתו, בשלהי המאה ה־17 ובראשית המאה ה־18). פרנק היהודי, שהיה נתין טורקי שנכנס לפולין ב1755, המיר את דתו היהודית לדת האסלאם לכאורה, באמצע שנות החמישים של המאה ה־18, כדי להינצל מרודפיו ומחרימיו היהודים, שהאשימו אותו בטקסי גילוי עריות, ומשופטיו ומענישיו הפולנים הקתוליים. הוא שוחרר מכלאו בידי הטורקים, אך שב לפולין והפך למומר לכאורה לדת הקתולית, בשנת 1759, ביוזמת הרבנים שרצו להוציא את נאמני שבתי צבי ויעקב פרנק, פורעי החוק, מכלל ישראל. פרנק היה מנהיג שבתאי משיחי מוחרם, שהוגדר ככופר שמרד בכל הגבולות המקובלים, והסב בהמרתם של אלפי יהודים מוחרמים בשנת 1759, בעקבות שורה של וויכוחים פומביים בקתדרלה של לבוב, בחסות הכנסייה, נגד הרבנים המתנגדים, שהחרימו אותו ואת חסידיו בחרם נורא שנקרא בשם ‘חרב פיפיות’ בשנת 1756. על הכופרים המוחרמים בפודוליה, שהוצא עליהם ‘דין רודף’, בידי ר' יעקב עמדן מאלטונה (1697–1776), נגזרה הרחקה מוחלטת בידי אחיהם היהודים, וכתוצאה מכך גורשו מבתיהם וסבלו רעב, קור ועוני ורדיפות. כתוצאה מכך, לא נותרה להם ברירה אלא לפנות לעזרת הכנסייה הקתולית, אחרי שרודפיהם, הרבנים, והפרנסים ‘מנהיגי ועד ארבע ארצות’, כולם, קרוביו הישירים של ר' יעקב עמדן, שעמד בראש הרודפים, התירו את שריפתם של אחיהם השבתאים באש בידי הכנסייה הקתולית.³ פרנק שהתנצר לכאורה ב־1759, נכלא ככופר, בידי הכנסייה הקתולית, מיד בסמוך להטבלתו, בכלא במנזר הפולני יסנה גורה, לשארית ימיו, בשל יומרותיו המשיחיות שסתרו את מחויבותו לאמונה הקתולית, אך הוא שוחרר מכלאו בעת הכיבוש הרוסי של פולין, בקיץ של שנת 1772. פראנק עזב את פולין, ועבר בראש חבורת נאמניו לברין שבמורביה בשנת 1773, שם ניהל חצר משיחית שהייתה מרכז למאמינים שבתאיים ויצר קשר עם חצר הקיסר בווינה. פרנק עבר בשנת 1786 לטירת איזנברג באופנבך הסמוכה לפרנקפורט, וקיים חיים כפולים ומכופלים כמשיח יהודי טורקי מספר מיתוסים, בלבוש של אציל נוצרי פולני קתולי בגרמניה. קורותיו נדונו במחקר על יסוד סיפורים שסיפר לבני חבורתו ותורות שלימד אותם, אשר נאספו בקובץ “דברי האדון”, שנאמר בתערובת של שפות עברית, טורקית, לדינו ויידיש, ותורגם לפולנית עבור ילדי המאמינים שהמירו את דתם וחיו בחברה הפולנית כנוצרים קתולים במאה ה־19. החיבור נשמר רק בכתבי יד בפולנית בחוגי המאמינים, עד שנדפס בפולנית בידי יאן דוקטור ב־1997, ונדפס בעברית בשנת 1997 במהדורת ביניים על יסוד התרגום לעברית בכתב יד שתרגמה פניה שלום בשנות החמישים עבור גרשם שלום.⁴

עוד נודע דיוקנו של מורד משיחי זה ושל בני חבורתו, על יסוד תכתובת ענפה בעניינו ובעניין בני חבורתו, בין מנהיגי ‘וועד ארבע ארצות’ (ההנהגה של יהדות ממלכת פולין־ליטא), שהיו כולם קרוביו של ר' יעקב עמדן מאלטונה, שניהל מלחמת חורמה בשבתאים בכלל, וברבה של עירו, ר' יונתן אייבשיץ מאלטונה, בפרט, אותו ראה כמורם של השבתאים.⁵ תכתובת מפורטת זו הובאה לדפוס בידי פרופ' ישראל היילפרין בספר שערך, פנקס ועד ארבע ארצות, לקוטי תקנות כתבים ורשומות, ירושלים תש"ה. גם כתבי יד שכתבו מקורביו של פרנק, כגון ‘הכרוניקה’ וחלקים של ‘דברי האדון’ והפרוטוקולים של הוויכוחים הפומביים בין הרבנים לשבתאים בחסות הכנסייה הקתולית בקמיניץ פודולסק בשנת 1757 ובקתדרלה בלבוב בשנת 1759, נשמרו בכתבי יד שראו אור במאה ה־20, או בדפוסי המאה ה18 וה־19, ומהווים כולם מקור היסטורי ראשון במעלה, שבו נודעו דברי בני חבורתו ודברי רודפיהם הרבנים.

אולגה טוקרצ’וק, שמגלה בספר זה עניין רב במשמעות האמונה והכפירה מנקודות מבט שונות, ביקשה לספר מחדש את העובדות הידועות ולהציג את יעקב פרנק שהוגדר בהיסטוריוגרפיה היהודית כמתעתע, נוכל, עבריין, כופר ומשיח שקר, באור חדש לגמרי, מנקודת המבט של בני משפחתו ובני חבורתו, שאהבו אותו, ולא כמקובל רק מנקודת המבט של רודפיו ושונאיו, שהחרימו אותו ורצו להוציאו הורג. פרנק ראה את עצמו כמשיח אנטינומיסטי ‘שלישי’, ואמר שבא לבטל את כל הספרים, כל המנהגים וכל החוקים, והבטיח למאמיניו שיפטור אותם ממוות ויביא אותם לחיי נצח. לפניו נודעו שני משיחים אנטינומיסטיים שהשפיעו עליו: שבתי צבי (1626–1676), שאמר במאה ה־17 שבא לבטל את ‘תורת עץ הדעת טוב ורע’ ולהחליפה ב’תורת עץ החיים' ונקרא ‘הראשון’ בשושלת הגאולה, וממשיכו, ברוכיה רוסו משלוניקי (1677–1720?), מנהיג ה’דונמה‘, שהכריז על ביטול כל החוקים בעת הגאולה, ונקרא ‘השני’. העובדות הידועות הקשורות בדמותו של פרנק, שנכרכו במשפטים בחסות הכנסייה הקתולית, שהחלו ב־1757 בוויכוח פומבי בין המאמינים השבתאיים, שהיו מוחרמים בפולין מאז 1756, בעקבות גביית עדויות בבית הדין בסאטנוב, למתנגדיהם הרבנים המחרימים, מנהיגי וועד ארבע ארצות, ורבני לבוב וברודי, המשיכו בשריפת התלמוד בקמיניץ בפודוליה ב־1757, ובוויכוח שניהל ר’ חיים רפפורט אב“ד לבוב, נציג המחרימים, עם נציגי השבתאים המוחרמים, בקתדרלה של לבוב במצוות הכנסייה ב־1759, נידונו בספרות המחקר עד לא מכבר מעמדות שיפוטיות נחרצות שהושפעו מזווית הראייה הרבנית לבדה.⁶ אולם, הוויכוח בין השבתאים לרבנים היה תוצאה של מאבקים פנים־יהודיים מרים על תוקפו של הרעיון המשיחי מאז פרעות ת”ח ות"ט 1648–1649, וגבולות העולם המסורתי, בשעה שרבנים מרכזיים נתפסו לשבתאות, ושבתאים נודעים כיהנו כרבנים. לשימוש הרבנים בכוחה של הכנסייה הקתולית, תמורת שוחד רב, כנגד השבתאים המוחרמים, בעקבות פסיקתו של ר' יעקב עמדן משנת 1756, שיש לשרוף אותם באש, לא היה תקדים. גם לעלילת דם שהעלילו השבתאים הזועמים והנוקמים על היהודים, משום שאלה החרימו אותם והתנכלו להם עד מוות באמצעות החלטה על שריפתם בידי הכנסייה, לא היה תקדים. הוויכוח בין השבתאים לרבנים הותנה בידי נציגי הכנסייה, שתמכו בשבתאים המוחרמים שגוועו ברעב, משום שרצו מאד בהמרת דת המונית של יהודים לנצרות הקתולית, באימות עלילת הדם נגד היהודים, בידי השבתאים, ובהמרה פומבית המונית של השבתאים בעקבות ניצחונם בוויכוח. העובדות ההיסטוריות הקשות, המסופרות מזווית ראייתם של הרבנים המחרימים, ידועות לכאורה, אולם בשנים האחרונות המחקר האיר פרשה זו מכיוונים חדשים לגמרי.⁷

הניסיון המקורי והמרתק, שלקחה על עצמה אולגה טוקרצ’וק, מחברת ‘ספרי יעקב’ הוא לספר מחדש, בפרטי פרטים, בכתיבה נהדרת, רחבת אופקים, את השתלשלות הפרשה מנקודת ראותם של בני חבורתו של יעקב פרנק, הנרדפים והמוחרמים. היא ביקשה לספר מחדש את משמעות פריצת הגבולות בעולמה חסר התקדים של חבורה משיחית זו, שהחלה בבריאת עולם חסר תקדים של חירות, שוויון, חלוקה שווה ושיתוף בגורל, בסוד ובממון, ושיתוף ברכוש ובחיי המשפחה, בין כל בני החבורה המשתייכים ל’מחנה יעקב‘, שהאמינו בעולם נצחי של ‘תורת החסד’ בעידן הגאולה ובחיי גן עדן שלפני החוק, כהתרסה נגד העולם המסורתי שחי בגלות, והאמין ב’תורת הדין’, או בעולם של איסור והיתר שחוק המוות שולט בו, וכביטוי לראשיתו של עידן משיחי־גן עדני, הבא לשנות סדרי עולם. גורלם הטרגי בשנות החמישים של המאה ה־18 המחיש את התובנה הנודעת שנוסחה בדבריו של הוגה הדעות קארל פופר (Karl Popper) (1902–1994) בספרו החברה הפתוחה ואויביה: ‘הניסיון ליצור גן עדן עלי אדמות מוביל תמיד לגיהינום’.⁸

המחברת חדת העין ואוהבת היופי, מפרטת את כל גווני הכיעור, הדלות והעוני, האפלה, הקור, הרקב והלחות, המחלות, המגיפות והמוות, שהיו קשורים בחייהם של בני התקופה, בכלל, ושל הנרדפים והמוחרמים, בפרט, ומציגה את הקטנוניות והחרפה של הבישופים, הכמרים והאצילים שהיו מעורבים בעזרה או ברדיפה, בזיקה לחובות, הימורים, שוחד ועלילות דם, ושל היהודים מן השורה, ההופכים לרודפים ונרדפים בנסיבות אישיות שונות. היא בוחנת מחדש, מזווית ראייתה של אישה, דמיונית ואמתית, בוחנת וחומלת, בשם ינטה, סבתו של יעקב פרנק, או בשם חנה בת יששכר לוי טובה מניקופול, אשתו של פרנק, רחל מז’יצוב, אמו, אווה [רחל], בתו, או חיה שור בת אלישע שור מרוהטין, בת החבורה, או גיטל בת החבורה, בתו השבתאית, הבורחת, של הסופר פנחס, מזכירו של הרב חיים רפפורט מלבוב, ראש מתנגדי השבתאים בפולין, את יחסי הנורמה והסטייה, המרות וההסכמה, הגלות והגאולה, או את הסדר הישן והסדר החדש, ומאירה מזווית חדשה, לאור האירועים המסופרים והמתועדים, את המרד המשיחי נגד המוסכמות של הסדר הפטריארכלי המסורתי המעוות, ומגלה משמעויות חדשות בסיפור ההיסטורי המסופר מחדש בכוח הדמיון הפרשני היוצר.

רעיון השוויון חסר התקדים החל כבשורה משיחית בימי שבתי צבי, אשר היה האדם הראשון בעולם שהכריז בפרהסיה שנולד ובא לעולם כדי לשחרר את הנשים האומללות המשועבדות לבעליהן, מאז חטא חוה, ולשחרר אותן מקללת ‘והוא ימשול בך’. כך אמר בשנות הששים במאה ה־17:

“ואתן נשים עלובות, מה אומללות אתן, כי בגלל חוה כה מרובים מכאוביכן בעת לדתכן, וגדולה מזו – משוּעבדות אתן לבעליכן, ולא תוכלו לעשות קטנה או גדולה בלי הסכמתם; ועוד כהנה וכהנה. אך הודו לאלוהים שבאתי לעולם לגאול אתכן מכל ייסוריכן ולשחרר אתכן ולעשותכן מאושרות כמו בעליכן, כי באתי למען בטל את חטאו של אדם הראשון.”⁹

יעקב פרנק, ממשיך דרכו, שהאמין בשוויון בין נשים לגברים, לדברי טוקרצ’וק, ניסה להקים ישובים חדשים לבני חבורתו בפודוליה, שבהם השתית סדר חדש המיוסד על שוויון של כל בני החבורה, נשים כגברים, מלבדו, ועל חיים של אחווה ושיתוף, מסירות ואחריות הדדית, כשהוא זה המכונן את החוק החדש ואת פריעתו של החוק הישן. השבתאים האמינו שראשית העידן המשיחי, עידן החסד, משמעה חזרה לגן עדן, לימי בראשית נצחיים, שלפני האיסור וההיתר, לפני החטא והעונש, לפני החוק של ‘עץ הדעת טוב ורע’, שנקשר בגלות, בעונש ובמוות. השבתאים בקשו לכונן עידן חסד משיחי, במאה ה־17 ובמאה ה־18, שבו ניסו לייסד חיי אחווה ושיתוף חדשים, בין חבורת ‘אחים’ ו’אחיות‘, שבהם מעשי גילוי עריות אסורים הפכו למותרים בין בני החבורה, כפי שלמדו מתורותיו של ברוכיה משאלוניקי, ומהחיבורים ‘שירות ותשבחות של השבתאים’ שנכתבו בלאדינו, בהן נאמר על שבתי צבי: ‘הוא ביטל איסור והיתר’; ‘עמו בטל עריות הראה סוד האלוהות’;¹⁰ וכפי שלמדו מכתבים שבתאיים שנפוצו בפראג ובפודוליה משנות העשרים של המאה ה־18, שנודעו בשם ‘ואבוא היום אל העין’ ויוחסו לר’ יונתן אייבשיץ מפראג, וכפי ששמעו על המתרחש בשלוניקי, שם בחוגי ה’דונמה' נהגו טקסי גילוי עריות בחשכה ב’חג הכבש' וב’חג כיבוי הנרות' שהמציא שבתי צבי.¹¹ אחד מגיבוריו המרכזיים של ‘ספרי יעקב’, הרב נחמן בן שמואל הלוי מבוסק, תלמידו של ר' יונתן אייבשיץ, ורושם דברי האדון, הנודע כדמות היסטורית מ‘הכרוניקה’¹², אשר נקרא אחרי המרתו בשם פיוטר יעקובובסקי,¹³ אומר לאשתו פייג’לה: “עכשיו אנחנו נבחרי האל. אלוהים נמצא בנו ומי שאלוהים נמצא בו לא חייב בחוקים הרגילים” (ספרי יעקב, עמ' 517).

את המידע ההיסטורי בדבר המרת הדת ההמונית בקתדרלה וורשה ב־1750–1760 שהתייחסה לאלפי יהודים, או בדבר חטאי גילוי העריות שנקשרו בפרנק ובחבורתו, כמו את המידע על המאבקים בקהילה היהודית בין מצדדי השבתאות למתנגדיה, מספרת טוקרצ’וק מחדש, בגוף ראשון, מפי עדים בני החבורה, על יסוד עדויות כתובות ודמיון יוצר, או בגוף שלישי, מנקודת ראותה של סבתו של יעקב פרנק, ינטה המתה־חיה, הרואה את כל המתרחש ממרומי קיומה הנצחי הנסתר במערה בקורולבקה ומעידה עליו, או מזווית הראייה של אנשי האצולה הפולנית ואנשי הכמורה הקתולית, שהיו מעורבים בכל המתרחש והשאירו עדויות מאלפות על משמעות הנהירה של היהודים אל הטבילה, מזוויות ראייה של פולנים נוצרים קתולים מלידה, או מנקודת מבטם של פולנים שהיו יהודים בעברם והמירו את דתם. זווית הראייה החדשה של המספרת, המתבוננת מנקודת המבט של הנרדפים ולא של הרודפים, והמתריסה נגד המוסכמות המסורתיות של העולם הפיאודלי בפולין של המאה ה־18, ומתבוננת בעניין ואולי גם בהזדהות, בבני החבורה השבתאית שסטו מהנורמה המעוותת וקבעו לעצמם כללי חיים חדשים משוחררים מהמסורת, מרתקת ופוקחת עיניים. כתיבתה מעידה בבירור שהיא מאזינה בקשב דרוך למקהלת קולות חדשים וישנים, קולות של גברים ונשים, יהודים ונוצרים, פולנים וטורקים, מאמינים ומומרים, רבנים וכמרים, אצילות ואצילים, איכרים וסוחרים, בדבר משמעותה החדשה של ההתרסה כנגד החוק הקיים, או באשר לפשר המרי העמוק נגד הסדר הרווח והנורמה המקובלת, הכפירה וחציית הגבולות, ללא נקיטת עמדה שיפוטית. היא מספרת על משפחות יהודיות שנקרעו בין בני משפחה שהמירו את דתם מיהדות לקתוליות מטעמים שונים, ביניהם רצון לחופש, לבין קרוביהם שנותרו בעולם היהודי המשועבד לחוק הישן ולסדר הרווח, כשהראשונים, אוהבי החירות המאמינים בחזון המשיחי, הקוראים לעצמם ‘מאמינים’, או ‘אחים ואחיות’, המוּתרים כולם אלה לאלה ורוצים לכונן סדרי חיים חדשים, מכונים בידי קרובי משפחתם בשם מינים, בוגדים, אפיקורסים וכופרים. אולם קרובים אלה, יהודים מסורתיים ישרי דרך, לא נרתעו כלל מלהחיל על בני משפחתם ‘דין רודף’ או ‘דין מוסר’ ולהעליל על בני משפחתם, ‘המאמינים’ בעיני עצמם, או ‘הבוגדים’ והכופרים בעיני קרוביהם, ולמסור אותם לשלטונות הקתוליים, כדי לגרום להמרת קרוביהם המאמינים בעידן המשיחי, בעל כורחם, בשלב הראשון, ולהביא לשריפתם באש ולהריגתם בעינויים בידי הכנסייה, בשלב השני.

הספר מציב בעדינות רבה וביופי רב, בהתבוננות חודרת ובמתינות מפוכחת, פטורה מכל דעות קדומות ושיפוטים נחרצים, אתגרים מורכבים לקוראיו, בכל הנוגע לשאלת גבולות הנאמנות והאמונה, החירות והבחירה, המוסר והמסורת, הבגידה והכפירה, בתחומי המשפחה והקהילה, הדת והאמונה, בתקופה של התעוררות משיחית והגדרה מחודשת של כל מושגי העולם המסורתי בעולם היהודי ומחוצה לו, בעשורים התוססים והמרדניים אשר קדמו למהפכה הצרפתית. חציית הגבולות בין זהויות דתיות ומשפחתיות מסורתיות, סביב אמונה וכפירה, נורמה וסטייה, גלות וגאולה, מוצגת בספר לראשונה מזווית ראייתן של נשות המשפחה ובנות החבורה, אימהות ובנות, מנהיגות ונביאות, ולא כמקובל רק מצד אבות המשפחה ובניה, מנהיגיה ונביאיה. התובנות הפמיניסטיות הביקורתיות של המחברת והבקיאות ההיסטורית בספרות הפולנית, מוסיפים ממד חדש ומעשיר לדיון. המחברת והמתרגמת, העורכים המדעיים והמגיהים וכל השותפים לעבודה על הספר בהוצאת כרמל בירושלים, ראויים לכל שבח על המאמץ הגדול שהשקיעו בהבאת יצירה מאתגרת זו, הפותחת שיח חדש על בעיות נוקבות ישנות, ומוסיפה זוויות ראייה בלתי צפויות, המעוררות עניין רב, לידיעתם של קוראי העברית המתעניינים בהיסטוריה וספרות ובקשרי הגומלין המורכבים ביניהן.