קומי מקברךּ, רייזילי, התנערי מעפר, אם רחמניה. התפּתחי מוסרי אסיריךּ וכעשב מציץ מארץ עלי גם אַת מתחת רגבי האדמה. עזבי למצער את ארץ־צלמות ואת שוכני עפר. קומי נא, התיצבי לפני כמו חיה, אַביטה, אראה בךּ, אחזה תמונתךּ עוד פּעם טרם יחלש כח זכרוני, טרם אשכחךּ לנצח.
שחורה אַת ונאוה, רייזילי השחורה. קורא לךּ עת התהלכת עלי אדמות, פּניךּ קדרו ולא משחור, יפיפית מאד ואַך קדורנית, הן על ברכי ישורן נולדת, לבנות ישראל נחשבת וגורל אחד לךּ ולכל אַחיותיךּ בארץ וואלין, כי נהיית לאשה טרם באה לךּ עת דודים. בעוד לא מלאו ימי נעוריךּ היית לאשת חיל, המביאה טרף לאַב ובנים, למען ישאו הם בעול התורה, למען יעבדו את ד' כל ימיהם וחיתה נפשה, בעולם הבא, בגללם.
“אהה, למה הרגזתני ממנוחתי?” קול כאוב יעלה באָזני. “למה זה העליתני מקברי? פּה בתחתיות האָרץ אשכב, אָנוח ואישן שנות עולמים. פֹּה לא אדע עמלה ותלאה. פּה לא אשבע יגון ואנחה. ומדוע החרדתני? למה השבע השבעתני לבוא אליךּ?”
הקולךּ זה, אמי היקרה, הבאת אלי להזכירני את עוני? אָנא סלחי לי משוגתי, כפּרי לבנךּ חטאתו. לא במרד ומעל אשמתי, מנוחתךּ מנוחת עולם החרד לא חפצתי ולא הרהבתי עוז בנפשי לצותךּ לעזוב משכנות שאננים. את תולדות ימי נעורי אעלה לזכרון בספר וגם אותךּ אזכור. אזכור עמלךּ הגדול ומנת חלקךּ הקשה, ואומר בלבבי: אעלה נא גם אותךּ מתהום הנשיה ויקרא שמךּ בראש ספרי למזכרת אהבת נצח!