בתי־מדרשים רבים בצלוקא, והאחד הכי נכבד הוא הנקרא “העשירי”. ולמה נקרא שמו “העשירי”, רחוק מבינתי. חוקר קדמוניות אינני, ולוא גם הייתי, אָפונה מאד אם עלתה בידי לבוא עד חקר דבר, כי בין השרפות הרבות שנקראו ויאתיון בעיר צלוקא עלה גם הפּנקס הישן על המוקד, ובצוק העתים האלה אין איש שם על לב לכתוב פּנקס חדש בעד העיר. אבל אם אין ראיה לדבר, זכר יש כאן. “העשירי יהיה קודש”. ומקודש היה הבית הזה לעשרה בטלנים, ולא דוקא לעשרה, כי אם לעשרות. אגודות אגודות של בטלנים (לא פחות מעשרה) שוקדים על דלתותיו תמיד, יומם ולילה לא ישבותו. בטלנים הם, אךּ לא בטלין ומבוטלין. הם עוסקים בישובו של עולם. על מקומם ישבו, ואין להם אלא ד' אמות של הלכה (אַל תקרא הלכה אלא הליכה) ויתר מזה הוא חוץ לתחום, חוץ מחללו של עולם.
ומה יעשו בטלנים בשבתם בטל?
שוטה! מה לבטלנים ולעשיה? הבטלנים אינם עושים מאומה. ואם יעשו דבר, מיד הוא עבר בטל מן העולם. הם בונים עולמות (לא ביד) ומחריבים אותם (כלאחר יד) כלעומת שבאו כן ילכו, מה שאחד בונה השני סותר, מה שאחד מקרב השני מרחק. הללו מחמירין, והללו מקילין: זה מתיר, וזה אוסר. כל בטלן יעסוק בביטול דעת חברו, הבטלן. כשיאמר תנחום שבמלכות אחשורוש היתה מהודו ועד כוש (ועד בכלל), אמר נחום: איפכא מסתברא! “ועד כוש” – מה ועד? עד לכוש ולא כוש עצמה. ותדע לךּ, שהכתוב אומר: “שבע ועשרים ומאה מדינה” ואם תאמר גם כוש בכלל, היה לו לומר “שמונה ועשרים ומאה מדינה! (ודו"ק). כשיאמר האחד, שהיהודים האדומים (דויטשע יודליךּ) הם יוצאי ירךּ עשרת השבטים, וענה חברו “לא כי!” עשרת השבטים נאבדו ואין איש יודע מקומם והכל יודעים. שהיהודים האדומים מעבר לסמבטיון הנהר יושבים!” וכשיאמר מיכאל שמלאךּ גדול מצדיק, ויענה ר' צדוק: “טעית! צדיק גדול ממלאךּ. במלאכים כתיב: ובמלאָכיו ישים תהלה. ועל הצדיקים יאמר: צדיק גוזר והקדוש־ברוךּ־הוא מקים!”
הבטלנים, בטלנים הם לכל הדעות. כל בטלן הוא איש בטל ומבטל. “לא פתי אני”, יאמר הבטלן, "להאמין בכל דבר. הידיעות שבאו בהחדשות אודות המלחמות לא נכונות הנה. מי כמוני יודע תכסיסי מלחמה? מראש ולא בסתר אָמרתי כי למלכות יון הרשעה לא תהיה תקומה. רואה אָנכי כמו באַספּקלריא המאירה, כי רעה נגד פּניה: קרוב לבוא יומה, הישמעאל הולךּ ורב. הוא ילחךּ את כל סביבותיה כלחוךּ השור, מבלי השאיר לה שורש וענף. אַךּ בעלי הצייטונג הטפּשים באים ומספּרים ממפּלת ישמעאל ומנבאים עליו סוף שחור. נביאי שקר הם, עבודתם בטלה' וגם הם סופם להבטל!
סלח לי, קורא יקר, כי לא אשמר הסדר. כעשר שנים חלפו למיום עזבי את בית מדרש העשירי: בעשרת שנות נדודי חליפות ותמורות היו עמדי. אַךּ לא האמנתי כי הפּרט ידון על הכלל. בשנת תר… בשובי לזמן קצר לעיר צלוקא דרוש דרשתי לשלום קרובי ומיודעי, ואת כל המקומות שזכרונם יקר לי פקוד פּקדתי, שמתי פעמי לבית־המדרש ולבבי בקרבי כהולם פּעם, גם מעי המו עלי מהמון רגשותי. האָח! אָמרתי, עוד מעט ועיני תחזינה מחזות ימים עברו, ספרים פּתוחים ובחורים סביבם, ואצל כל פּנה חבל בטלנים משוחחים… אַךּ מי יאמין לשמועתי? הלא לשמע אוזן דאבה נפשנו! פּתחתי הדלת ואבוא אל תוךּ הבית, בית מקדש מעט, הבטתי סביבי ושמה אחזתני! כמעט שלא האמנתי למראה עיני! אוי לעינים שכךּ רואות! ויצא מבית־המדרש העשירי כל הדרו! פּנה הודו, פּנה זיוו! הבחורים, לומדי התורה, אַימו? הבטלנים המצוינים, איפה הם? פּניתי לימין ואין קול ואין קשב, חפּשתי חפש מחופּש ואמצא באחת הפּנות לירכתי התנור רק שני בחורים, ולפניהם לא גמרות פּתוחות, כי־אם גליוני “המגיד” ו“המליץ”.
(השאר נאבד)