יָשֵׁן הָעֵמֶק הַגָּדוֹל תַּחְתַּי,

אָהוּל כִּלָּה שְׁקוּפָה וְאַוְרִירִית,

טְווּיָה אוֹר לְבָנָה וְזָהֳרִית.

עַל־יַד הַכְּבִישׁ שָׁלַבְתִּי אֶת יָדַי,

מַקְשִׁיב לְרַחַשׁ הַבְּרוֹשִׁים בַּצַּד,

כְּשֶׁמִּתְנַעֲרִים וְתוֹךְ שֵׁנָה,

בְּלֹא יוֹדְעִים, מְמַלְּלִים טִינָה

עַל שֶׁרֻתְּקוּ לָאֲדָמָה לָעַד.

וְהַשְּׁחָקִים גְּבוֹהִים, כְּחֻלִּים כָּל־כָּךְ,

אַךְ אֵין לִמְצֹא בָּהֶם אֱלֹהַּ חַי;

בַּכֹּל פִּזֵּר כָּאן עשֶׁר עַד בְּלִי־דַי,

וּפְצוּעַ־לֵב לִמְעוֹנוֹתָיו שֵׂרַךְ.

פָּצוּעַ גַּם אֲנִי – קָחֵנִי, אֵל,

וְנֵאָסֵף יַחְדָּיו בְּקֶסֶם לֵיל.