(בעקבות זלמן שניאור)

מִדּוּגָה נָעָה בָּרוּחַ

אֵי־מִי לִמְצוּלוֹת יָרַד.

כָּךְ שׁוֹקֵעַ בֹּקֶר־בֹּקֶר

הַדּוֹלֶה בִּשְׂכַר־הַפַּת.

צֵלַע יְרַקְרַק מִימִין לוֹ,

קוֹנְכִיּוֹת הָרוֹת־יְקָר –

אַךְ הַפַּעַם לֹא בְּאֵלֶּה

יְהָבוֹ הַדַּל מָכַר.

אֶל הַגַּיְא הוּא, הָלְאָה, מַטָּה,

בֵּין שִׁנֵּי אַלְמוֹג חִוֵּר.

פֶּתַע מִנְּבָכִים כָּרִישׁ בָּא:

‘אֵיךְ הִרְהַבְתְּ, בּוּעַת אֲוִיר?’

הַמַּעֲמַקִּים נֵעוֹרוּ

וְהִסְתַּחְרְרָה תְהוֹם.

מִצַּלְעוֹת כָּרִישׁ פָּצוּעַ

סֶרֶט דָּם נָגֹל אָדֹם.

הַצּוֹלֵל מוֹסִיף חֲתֹר עוֹד

בַּעֲקַלְקַלּוֹת עָרוּץ,

פֶּתַח מְעָרָה מַגִּיעַ –

אֹפֶל מִסְתּוֹרִין חָרוּץ.

כּוֹכַב־יָם עַל סַף הָאֹפֶל

בְּאֶצְבְּעוֹתָיו שׁוֹאֵג:

'נָא עֲצֹר בְּךָ, בּוֹטֵחַ,

הַנִּכְנָס אֵינוֹ חוֹרֵג.

תִּתְפַּקַּעְנָה רַקּוֹתֶיךָ,

וּלְבָבְךָ לֹא יַעֲצֹר!'

'אֶצְדָּעַי קְפִיצֵי פְּלָדָה הֵם,

וּלְבָבִי חָזָק מִצֹּר.'

לַמְּחִלָּה בְּבוּז חוֹמֵק הוּא,

אֶל הַחשֶׁךְ הָעִוֵּר.

הֶחָזֶה מֵעֹדֶף לַחַץ

מְחַשֵּׁב לְהִתְפּוֹרֵר.

אֲנָחָה אָזְנוֹ לוֹקַחַת,

זוֹ אֶנְקַת נַפְשׁוֹ הָעֵר.

הַמַּכְאוֹב הַמְלַוֵּהוּ

לֹא שֶׁלּוֹ הוּא, שֶׁל אַחֵר!

'הָהּ, רָחוֹק גָּבוֹהַּ חֶלֶד,

בַּנְּצוּלָה אֲנִי שָׁנִים.

אֵי אִמִּי, אִשָּׁה וָיֶלֶד,

הִלּוּלוֹת הַסַּפָּנִים?'

פֶּתַע אוֹרוּ נִטְלֵי־מַיִם

וְהוּפְזוּ מַעֲמַקִּים:

עַל זִיז סֶלַע מִתְנוֹצֶצֶת

מַרְגָּלִית הַמַּחְשַׁכִּים.

פִּיו פָּעַר הֲמוּם־הַפֶּלֶא

לִבְשׂוֹרַת הַנִּצָּחוֹן.

צָהֳלָה – פֻּרְקַן הַסֵּבֶל –

אֹשֶר בָּהּ וַאֲבַדּוֹן.

הַסִּירָה נָעָה בָּרוּחַ,

מַחְלִיקָה עַל פְּנֵי תְהוֹם;

אֲרוּחָה בְּסַל קָלוּע,

וּמַשׁוֹט אָבֵל יָתוֹם.