בלדה
לְמַרְגְּלוֹת הָרִים
רוֹגַעַת הַכִּנֶרֶת;
בַּמַּיִם נַעֲרָה
אֶת קְלַסְתֵּרָהּ שׁוֹחֶרֶת.
אָרְכוּ מֻטּוֹת הַצֵּל,
הַשֶּׁמֶשׁ בָּא, רַד לַיְלָה –
הַנַּעֲרָה, בָּרְאִי
יָפְיָהּ לַחְמֹד לֹא־דַי לָהּ:
'אֲנִי שׂוֹנֵאת כִּעוּר,
וּמִזִּקְנָה סוֹלֶדֶת,
וּמִי יִתְּנֵנִי נֶצַח
בְּיָפְיִי עוֹמֶדֶת!'
עוֹדָה תְּפִלָּה, שׁוֹמְעָה הִיא
מֵהַכִּנֶּרֶת קוֹל:
'אֲנֵי מִמֵּךְ אֶמְנַע
זִקְּנָּה, כִּעוּר וּשְׁכוֹל.
רַעֲנַנָּה, זוֹהֶרֶת
תִּחְיִי בַּזִּכָּרוֹן,
בַּזִּיו שֶׁנִּתְגַּלֵית
בַּיוֹם הָאַחֲרוֹן.'
לְמַרְגְּלוֹת הָרִים
נוֹצֵץ רְאִי־כִנֶּרֶת;
הַנַּעֲרָה אֵינֶנָּה,
בַּלָּדָה לָהּ מִשְׁמֶרֶת.