בלדה

לְמַרְגְּלוֹת הָרִים

רוֹגַעַת הַכִּנֶרֶת;

בַּמַּיִם נַעֲרָה

אֶת קְלַסְתֵּרָהּ שׁוֹחֶרֶת.

אָרְכוּ מֻטּוֹת הַצֵּל,

הַשֶּׁמֶשׁ בָּא, רַד לַיְלָה –

הַנַּעֲרָה, בָּרְאִי

יָפְיָהּ לַחְמֹד לֹא־דַי לָהּ:

'אֲנִי שׂוֹנֵאת כִּעוּר,

וּמִזִּקְנָה סוֹלֶדֶת,

וּמִי יִתְּנֵנִי נֶצַח

בְּיָפְיִי עוֹמֶדֶת!'

עוֹדָה תְּפִלָּה, שׁוֹמְעָה הִיא

מֵהַכִּנֶּרֶת קוֹל:

'אֲנֵי מִמֵּךְ אֶמְנַע

זִקְּנָּה, כִּעוּר וּשְׁכוֹל.

רַעֲנַנָּה, זוֹהֶרֶת

תִּחְיִי בַּזִּכָּרוֹן,

בַּזִּיו שֶׁנִּתְגַּלֵית

בַּיוֹם הָאַחֲרוֹן.'

לְמַרְגְּלוֹת הָרִים

נוֹצֵץ רְאִי־כִנֶּרֶת;

הַנַּעֲרָה אֵינֶנָּה,

בַּלָּדָה לָהּ מִשְׁמֶרֶת.