בַּחֲלוֹמִי אֲנִי תוֹעֶה בְּיַעַר,

וָאֳרָנָיו כְּעַמּוּדֵי הֵיכָל.

מִנַּיִן בָּאתִי? אֵיךְ לָצֵאת אוּכַל?

נִכְחִי זְאֵב מֵילִיל לְאוֹר הַסַּהַר.

לְפֶתַע עַל אָזְנִי אֲנִי שׁוֹמֵעַ:

‘שָׁלוֹם, אָחִי הַבְּכוֹר!’ נִזְדַּעֲזַעְתִּי.

‘אָחִי? מִמִּשְׂרָפוֹת?’ – 'אָכֵן הִגַּעְתִּי,

אַךְ בְּכֹחִי, וּבְלִי לְהִתְמַהְמֵהַּ!'

הִפְנֵיתִי רֹאשׁ אֶל עֵבֶר קוֹל אָחִי:

‘אַיֶּךָּ, בִּנְיָמִין? אֵינִי רוֹאֶה!’

‘אֲנִי שָׁקוּף’ – עוֹנֵנִי קוֹל גֵּאֶה –

‘וְלֹא יִרְאֵנִי עוֹד אָדָם וָחַי.’