קִשִּׁיתִי אֶת כַּפוֹת רַגְלַי

כְּמוֹ דֶּרְוִישׁ אוֹ פָקִיר.

אֲנִי מְסֻגָּל לָלֶכֶת

עַל אֲבָנִים לוֹהֲטוֹת

אֲבָל אֵינֶנִּי יָכֹול

לָגַעַת בְּיָדַי בָּאֲבָנִים הָאֵלֶּה

לַמְרוֹת שֶׁהֵן מוֹשְׁכוֹת אוֹתִי

לֶאֱסֹף אוֹתָן

לִבְנוֹת מֵהֶן

אֶת הַבָּתִּים אֲשֶׁר בָּהֶם הָיָה לִי טוֹב.

אֲבָל אֲנִי עוֹד אֶאֱסֹף, בְּאֶצְבָּעוֹת מְשֻׁסָּעוֹת, בְּצִפָּרְנַיִם מְעוּכוֹת

עוֹד אֶאֱסֹף אוֹתָן, וַאֲשַׁחְזֵר, בַּחֲלוֹמוֹת אוֹ בְּהָקִיץ,

אֶת הַחֲדָרִים הָאֵלֶּה שֶׁחֲלוֹמוֹתַי

דְּבוּקִים אֶל כָּתְלֵיהֶם.