רבים הם המטפּלים בספרות העברית בימינו אלה, אַךְ יוצרי ספרות מעטים. הסבה תלויה בגלותנו. שפה עברית חיה חסרנו. הרעיון העברי הנכתב על הנייר לא רעיון עברי הוא במקור: הורק הוא מרעיוני שפת ארץ הגלות שבה יחיה ויחשוב הכותב. זה הוא הכלל בנוגע לעברית אריגינלית הכתובה בימינו.
והמעתיקים מהספרות הכללית אשר להעמים הנאורים לא יעתיקו לפי רוח הלשון העברי, כי אם לפי רוח השפה הזרה והיתה ההעתקה לזרא, לצבות בטן העבריה ולנפּל ערכה.
ובשיר בחרו למו הרוב ממשוררי ימינו דרךְ המדבר. דרךְ ישרה זרה למו. יסלסלו את המלות, יאריכון, יקצרון או חוטפים את ההברות בגמיעה אחת. על המשקל יעלון. סופרים ומונים את ההברות ואת התנועות. אַךְ אהה! אין תנועת חיים בקרבם. אמנם כן. יש ויש פּניני שירים חדשים גם בימינו. אַךְ מספּרם מצער. והרוב מהם אַךְ כלי חרס יביאו ומבול דברים שאין להם שחר.
ומה זה בידי?
קומץ. אבל אתפּאר בו. כי הוא מלא נשמת רוח טהור אשר לשפתנו הקדושה! העתקתי “שבת מלכתא” של המשורר היינריךְ היינע תענה בי. אמת הוגד לי, שהסופר האמן שלמה מנדלקרן קדמני. אךְ מה מני יהלוךְ? בהעתקתי רוחו של היינע מנשב גם על מיתרי הכנור העברי! ולדעתי, לוא לא הבאתי בטנא רק הטורים של “שבת מלכתא” די! כי עשות ספרים אין קץ הוא רק יגיעת בשר, ומעט בושם אךְ להריח יפה לגוף ולנשמה!
ואליךָ, הקומץ, אומר: לךְ לךָ לדרכךָ ומצא חן בעיני אנשי מעלה, אשר עינם תבחן לראות היופי בפשטות ובקטנות! אַל ירךְ לבךָ כי קטן אתה. דוד הקטן הכריע את הענק גלית הפּלשתי! יבא היום. עוד יקום דור חדש, דור מבין. ויקרא דרור לשבוית בת ציון ויסיר ממנה את החבלים ואת הכבלים, את “האנקרים” ואת ה“עפרונים”; את ה“שרוולים” ואת ה“רטטים” ואת ה“דמדמים” ואת כל עשרת בני המן והוקע אותם לנגד השמש! נשבעתי באפּי כי תצא אש מן השמים ותאכל אותם ואת יער הזבל שעלה על שדמת הספרות העברית, והיו לבער. ולא ישאר אַךְ קומץ. ויחד עם הקומץ הנשאר, גם גם אַתה, קמצי, תשאר בחיים, כי רוח חיים בקרבךָ. פּי דוד דובר בךָ, ומלת העבריה על לשונךָ!
המחבר.