איש היה בארץ סוריא ומשכנו בעיר קבלה. ויהי שמו ר' ליבילי הדיין. ויהי האיש תם וישר וירא אלקים. ויברכהו ד' בכל, כלומר בבן (בכל בגמטריא בן). וגם בת נתן לו. וזה היה כל עשרו, כי בהם התפּאר נגדה נא כל בני עירו לאמר: בני זה יהיה למנורת המאור, לגאון וחריף ועוד יגדל מאָביו, ירום ונשא מאבות אבותיו, כי היה יהיה לרב בישראל. ולבתי היחידה לא אדאג. בוטח אני שהש"י יזמין לה זיווג הגון. תלמיד חכם בן תלמיד חכם, כי אשתי אומרת שיפהפיה היא. (הדיין כרת ברית לעיניו מהתבונן על בתולה). והלא ימצאַו קופצים עליה? היתכן?
ברבות הימים הרבה ה' את חסדיו את בית הדיין עד למרבה. בנו היחיד לקח לו אשה בעודנו נער. טרם גבר עליו יצרו. ובתו היחידה הביאָה תלמיד-חכם בן תלמיד-חכם אל ביתו וארוחתו “ארוחת עולם” על שלחנו. ויהי כי התחרו בן הדיין וחתנו לצאת ידי חובתם ולהראות לכל שלא המדרש הוא עיקר אלא המעשה, ויולדו למו בנים ובנות (ששה בערש אחד), וימלא הבית אותם!
בימים ההם ובעת הזאת היתה עת צרה לישראל, אשר כמוה לא נהיתה למיום הלךְ ישראל בגולה ועד היום הזה. כי בעונותינו הרבים יצא הקצף מאת ה' אל שריאל הצדיק מנזיר. והוא היה עמוד התוךְ שעליו נשען כל בית ישראל. ויאמר לשטן המשחית “הנו בידךָ”. ויצא השטן להתגרות בו. ויקם עליו פּריצי הדור לאויבים, ויחפּאו דברי שקר וכזב עליו וילשינו עליו לאמר: “הצדיק המית איש בהבל פּיו”. ויהי כהביאם את דבתם רעה עליו לפני הממשלה, וילקח הצדיק מאתנו ואיננו, כי חטפוהו זרועי-חרפּה (שאנדארמע.) ויובילוהו בלוית אנשים מזוינים אל בית הסוהר ועדת החסידים נבוכה!