יום ו' ערב שבת קודש לסדר “מות ימות המגדף”. בשנת….. בהיות ר' שריאל הצדיק על הספסל העליון בבית המרחץ, באו אליו תלמידיו בקובלנא ויגישו צעקתם לפניו לאמר: בהיותךָ אתה בין העליונים עוסק ועסוק בכונות והכנות לקבל פּני המטרוניתא דא שבת מלכתא, העיז האפּיקורס ופתי (שם רשעים ירקב) לחרף שמךָ בפנינו ולעשות חוזק ממךָ ומכל מנהגי חסידיךָ הקדושים ולכן באנו אליךָ כזריזים לשאול את פּיךָ כדת מה לעשות בכופר הזה? עלבונה של תורה אנו דורשים ואם מחשים אנחנו וחכינו עדי יזרק בו ניצוץ חסידות וקרנו עון, כי הרשע הזה הנהו עזות מחוצף פּנים ושקוע וטבוע ביון מצולת האפּיקורסות שכל באיה לא ישובון.
“הוציאו וישרף!” ענה רבנו ר' שריאל באנחה המשברת גוף האדם. הדבר יצא, וכל החסידים החרו החזיקו במגדף ויקראו עליו את הפּסוק “כל חמירא וחמיעא” ג' פּעמים, ישר והפוךְ וישליכוהו לחרם, תחת כבשן האש. אַךְ המלשינים ימ"ש דרכו לשונם שקר באָמרם, כי שרפוהו ממש במצות הצדיק. וילקח הצדיק לבית הסוהר למען יתעללו בו הערלים ומה יהיה סופו? אל אלקים, אַתה ידעת!