ויהי אַךְ יצא יצא הגרוש את פני הרב והנה המון אנשים רבים כתרוהו מכל עבר וידרשו אותו לדעת אם יש את נפשו לקחת לו אשה אחרת על הראשונה אשר גרש. וזה דבר החפּזון: בימים ההם יצאה הגזרה מלפני מלכות סוריא שגם מילדי העברים ילקח לעבודת הצבא. וישמע העם, עם ישראל, ויתאבלו, ויחידי סגולה חפצו להיות פּרושים מנשותיהם (כי למה זה יולידו בנים לבהלה? כי הלא יהיו לגוים, חלילה!) אַךְ נחמו ממחשבתם הרעה ויקחו תנחומין וימצאו עצת נשותיהן טובה ונכונה באָמרן: “אל לכם לדאוג לימים יוצרו: די לצרה בשעתה, הלא עדי יגדלו הנולדים לנו מעתה, בוא יבוא המשיח!”
ולהציל הבנים שנולדו מכבר, יעצו מביני דבר למהר להכניסם תחת כנפי החופּה. ואָז לא תגע בהם יד הרשות וחפשי יהיו לביתם לשמח את אשתם. ויהי בפגוש איש בילד עברי וישאָלוהו לאמר: “האין לךָ אשה? הנה בתי הקטנה, קחנה, לךָ היא!”
ויהי כי חזקו עליו דבריהם, והוא כאיש אובד עצות מבלי דעת מה לרחק ומה לקרב. ויעשו הנלחמים על הגרוש פּשרה ביניהם להטיל גורל על המציאָה. ויזכה השו“ב ר' ברוךְ אַריה בגורל ויקח את הנער יצחק אל ביתו ויתן לו את בתו הקטנה. נערה בת י”ב שנים, ושמה רייזילי. ותהי לו לאשה ויאהבנה, וינחם יצחק אחרי בת הכפרי וישכחנה!