בן שלוש שנים בהיותי ולחדר הובאתי, ותהי ראשית שעשועי הפּתח והחולם, הקמץ והחיריק, הסגל והשורק! “פּתח שין שאַ!” הקול, קול הטף, עולה בבכי, עד לשמים; וידי העוזר למלמד (באַהעלפער) אחוזות בסבךְ השעירים הצעירים, בשערות הילדים הרכים! “פּתח שין שא!” בפיו דבר ובידיו מלא מכה על מכה, פּצע על פּצע. אויה, קראתי מנהמת לבי, למה אַתה מוכים, ילדים קטנים? מה עול מעשיכם? חכה מעט, פּרח אומלל, גם עליךָ יעבור כוס זעם, יד הנוגש תאחז בערפּךָ גם היא, “פּתח שין שאַ”. החשו, החשו!
אזכרה ימים מקדם, חשבתי שנות ילדותי, אביטה לאחור, המסךְ יגלה, וימים עברו יעברון לפני כבני מרון; אראה תמונה הצורה ידעתי, אַךְ צורתה לא כצורת ילד! כמעט לא אאמין שילד הייתי. אדמה שתקופות ותמורות בעולמי (עולם קטן) אָין!
ימי הילדות, הבחרות והשחרות כתומם באו עלי. בעוד לא חדלתי מהיות ילד הייתי לבחור; בעודני נער הייתי לאיש חסיד; ושחרות ידעתי מיום הולדי, כי קדרו פני משחור!
בנות ישראל גם הן יפות הנה, אלא שהעניות מנולתן, כן יאמר משל חז"ל, ועולי בני ישראל פּניהם שחורים כשולי קדרה בילדותם, בטרם הבקע עליהם השחר! נר מצוה ואור תורה. שני המאורות הגדולים האלה. לא יגיהו אורם על הקטנים; רק צל יפרשו עליהם והצל לא ימיש ממקומו מהבוקר ועד הערב ושכן הענן עליהם וסר אור השמש; יבוא אופל וימש חושךְ!…
ימי הילדות, ימי השחוק והצחוק, ימי היופי והנועם, ימי החן והתום, ימי האָביב, ימי הנצנים, אימו?
אחזה הילדים אשר לבני העמים, והנה עור פניהם מאָדם; פּני אָדם להם. לחייהם מלאים ועגולים כתפּוחים; מבנה גיום חזק ואמיץ; עיניהם מזהירים ככוכבים ורוח ששון תמלא נפשמו. הילד ידלג כאיל; והילדה גם היא כאַילה שלוחה לרוץ ממהרת ובשחוק הילדים תקח חלקה. רוח צח ואויר טהור ישאפו: עצמותיהם יחולצו, עורקיהם יחזקו, גידיהם ישורגו ולשד השמן לשדם!
וילדי בני עמי, בני ציון היקרים, מה תואַר פּניהם? מה ששונם, כי אדע? היקרו ימי ילדותם? עצמךָ ובשרי אנכי, בן עמי. ימי ילדותי, ימי ילדותךָ, הלא ידעת, מה טובם, כי אדע? הלא תגידה? פּתח שן שַא!…