מכל מלמדי, האחד הכי נכבד, ור' ישראל חזן שמו. מלמד וגם חזן היה, אַךְ כל בני העיר ידעוהו בשם התואַר “חזן”, ומעודי לא שמעתי ר' ישראל מתאונן לאשר לא אָצלו לו אַנשי עירו גם השם הנכבד “מלמד” כי ר' ישראל לא רדף אחר הכבוד. החזנות והמלמדות תואמים לו. בקולו הנעים הרנין לבות שומעיו בזמירות ישראל, ושפתיו למדו דעת משלי שלמה בן דוד. ומרוחו, רוח הזמרה אָצל גם לחניכיו. ויהי ר' ישראל מלמד על הלקח ושומעי לקחו עונים אחריו בקול זמרה, וכל הנשים השכנות נקבצו ותעמודנה אחר הדלת והמזוזה לשמוע אל הרנה ואל הנגינה.
הסו, דומו, הרגעו נא, רעיוני! שקוטנה מעט, עשתונותי! קול ר' ישראל החזן באָזני! שפתותיו דובבות בשיר: לקחו נעים בנועם מנגינותיו, תורת פּיו מה נעים לחיךְ! אחד הוא. ר' ישראל, מלמד להועיל; וזה שכרו, כי לא מלמד יקרא; ר' ישראל חזן, זה שמו וזה זכרו לדור ודור!