שנים עשרה שנים בהיותי ואחדל מבקש תורה מפּי מלמדים. בשנה הזאת, שנת תרג“ל, מתה עלי אמי. המות האַכזר לקח האם מעל הבנים, ובהלקחה לוקח מאתנו כל משען לחם, כי רק ממנה, מסחר ידיה ומיגיע כפּה לחמנו נמצא; לחם לאב, לשני בנים ולבנות שתים! אם אין קמח אין תורה, ואם שכר-למוד אין, מלמד מנין? “הרימה פעמיךָ לבית המדרש, בני”, כה היה דבר אָבי אלי. “הן גודלת ולבחור תהיה בקרוב, ולכן את הבחורים חובשי בית-המדרש יהיה מקומךָ… בבית-המדרש תמצא את כל ספרי הש”ס, שים מעינךָ בם, הפךְ בהם והפךְ בהם דכולי בם, והדבר הקשה ממךָ עד הבחורים הגדולים תגישה, והם יבארו לךָ כל רז, כל סתום וחתום! אם כה תעשה, ויהי אלקים עמךָ, בני ונחלת שם טוב, ובא איש עשיר ולקחךָ אחר כבוד וכלה נאָה וחסודה תעל בגורלךָ, והיית לאיש מצליח, ובכל דרכיךָ תשכיל!”
דברי אָבי פעלו עלי פּעולה עזה ויעוררו בקרבי החשק לפעול גדולות. רוח הדמיון צררני בכנפיו ויעלני מעלה, מעלה, לגבהי השמים, למרומי העושר והכבוד, לראש פּסגת ההצלחה! “בבית-המדרש, יאמר אָבי, טובי צפון”. הבה אלכה נא שמה; שם כוכבי יעלה; התורה היא תגיה חשכי. הנני, אבואה לחצרות הבית, ממנו תצא תורה, התורה חובבתי, את לקחה אָהבתי, באָהלה שבת אויתי, ולחסות בצלה אָביתי. משכני אחריךָ אָרוצה, פּתח לי, בית-המדרש, דלתיךָ. הנני, כי קראת לי! הנני! הנני!