“מה לךָ פה, חיים דודל?” הרעים עלי אחד הבחורים בקולו, הלא עת לךָ להיות בחדר?"
“מלכת לחדר חדלתי”, עניתי בשפה רכה.
“האינךָ חפץ ללכת לחדר?” הרעים עלי שנית בצעקה. “שמעו נא, הבחורים”, קרַא, “משה! חאצקיל! ירחמיאל! גושו נא הנה. בורח נמצא אתנו. בלי ספק, הקטן הזה מתחבא מחמת מלמדו, את שבטו הוא ירא, תפסוהו ומסרוהו ליד מלמדו!”
“מה לךְ פה ומי לךָ פה?” שאָלוני כולם בפה אחד. “מדוע אינךָ הולךְ לחדר?”
“אין חדר בעדי”, השיבותי וכל עצמותי רחפו, רעדו מפּחד פּתאום.
“האין חדר בעדךָ?” קראו, “הלמדן גדול הנךָ ומלמד לא נמצא בעבורךָ?”
“המלמד שלחני מעל פּניו, יען…”
“טוב עשה”, ענה האחד, עז-פּנים לגיהנום; “לךְ לךָ מזה, עם בנים שובבים חלקךָ ואת יושבי קרנות מושבךָ. קחוהו, חברי, והשליכוהו החוצה!”
זרם הדמעות התפּרץ מעיני, הלוךְ ושטוף על לחיי.
מראה הדמעות הרךְ לבב מריבי חנם, ואָזני שמעו אחדים מתלחשים: “הניחו לו, הלא יתום הוא!”
“ויען שיתום הוא, ענה השני, עלינו לראות שלא יהיה בן שובב”. ויפן פּניו אלי ויאמר:
“מדוע גרש המלמד אותךָ מעל פּניו?”
“הוא לא גרשני, עניתי, אַךְ הלא ידעתם, כי מתה עלי אמי, והיא רק בחייה שלמה את שכר-הלמוד, אַךְ עתה…”
“חדל לךָ מבכי”, השיבו כולם, ואותות חמלה נראו על פּניהם. “אמת הדבר. אם אין קמח, אין תורה, אַךְ מה חפצך פּה? הלא עוד קטן הנךָ ואיךְ תוכל לשחות בים התלמוד ובמפרשיו בלי מורה?”
"אַל תאמרו, “נער אנכי”, השיבותי. “הן ידעתי גם ידעתי כי קטן אנכי. אַךְ אם אתם הבחורים הגדולים לא תבזו לי ולהורות לי הדרךְ תחפּוצו, אקוה לעשות חיל בלמודים, כי נפשי חשקה בתורה”.
“טוב הדבר”, השיבו, “יפה דברת, יישר כחךָ! חילךָ לאוריתא. אָחינו אתה, אָחינו הקטן. וזה הקטן גדול יהיה. בוצן בוצן מקטפי ידוען. סוב לךָ, פּנה לךָ לשדה הגמרא ואסוף לקט שבלךָ, ואם יכבד המשא עליךָ וקראת לנו ועזרנוךָ, והקל מעליךָ, ויכלת עמוד, והכל על מקומו יבוא בשלום!”