ניו-יורק, חול-המועד של פסח, תרפ"ג

מר בריינין: –

אתּה המוציא והמביא בּהיכל ספרותנו; אתּה הכּהן הגדול ששמש אַרבּעים שנה בּכהונת התּחיה של השפה העברית; אליך נשואות עיני המיחלים לראותה פורחת בּהדרה כבנעוריה; ואליך אפנה בבקשה, כּי תואיל בּטובך לקבּל מנחתי, קובץ השירים ששלחתּי לך, והם כּתובים על טהרת לשון הקודש, וחרצתּ משפּטך עליהם, משפּט אמת וצדק, למען אדע אם ראוים הם למקום בּהיכל ספרותנו.

אפחד, פּן תּחשבני לעז-פּנים או לשוטה בחרוזין, כּי בימינו כּן הוא דרך העולם להבּיט על איש שמטפּל בּשירים (ואין לו שם בּגדולים) כּעל איש שחש בּמוחו. ואולי גם כּן הוא הדבר. אַך מה שנוגע לעצמי, אמונה יש לי, אמונה חזקה, שהקימני ר' לעת זקנתי ויעורר בּי את החשק לשרת בּקודש, למען יראו בני הדור החדש, שהשחיתו את לשוננו, פּשוטה וקלה ויחדלו משפת עלגים.

מי אני, ומה אָנכי, תשאל?

יליד וואהלין אָנכי, נולדתּי בעיר לוצק, י' חשון תרכ“א, ובימי חרפי עזבתּי ארץ רוסיא ואלך לארץ אוסטריא לבית אבי-זקני, ששמש בּהיכל הצדיק רבּי אַברהם פרידמאן מסדגורא, ואסתּופף בּבית הצדיק עד שנת העשרים לימי חיי, והימים ההם היו לי ימי תמורה, כּי בימים האלה החלפתּי אמונתי בצדיקים בּאמונת ה”השכּלה“. הלכתּי לעיר הסמוכה היא עיר צרנוביץ, ושם הייתי לבן-בּיתו של אבּוש אַייזנער, מי שהיה רב בּעיר קורולופקא, גליציה, ונעשה ל”אַפּיקורס“. בּביתו נפגשתּי בדוב שכּול (ראה שירי “גלגולים”) ושמו חיים זאב פּאללאק, אשר התחפּש בּמעיל ה”השכּלה", אבל בּאמת היה מסית ומדיח, ורבּים מבּני ההשכּלה מסר לשמד, וכמעט שנתּפשתּי גם אני במצודתו אַך זכות אָבות עמדה לי ואנצל.

בּאַמריקה הנני מתגורר זה ל"ה שנים, וזה יותר מעשרים שנה שהנני משמש בּתור עורך-דין בעיר הזאת, ואַף כּי לא רכשתּי ממון יש לי אוהבים נאמנים וידידים רבּים ואחי כאחד האָדם בּאַמריקה, ושפת עבר כּמעט ששכחתּי.

במשך השנים שחלפו רכשתּי ידיעת שפות זרות, וביחוד אַשכּנזית ואַנגלית. בּשפה האַנגלית חבּרתּי כמה וכמה שירים, ואחדים מהם נתקבּלו ונתפּסו בכתבי-העתּים של ה“טיימס”, “סאן” ו“איוונינג ז’ורנל”. כּתיבת השירים היתה לי כמין שעשועים ועונג בּשעות הפּנויות לי מעבודתי.

בּשנת תרע“ח הביא המקרה לידי שירי ביאליק, ומני אָז החלה תקופה חדשה בחיי. ותּולד בּי התּשוקה לקרוא עברית ולכתּוב בּה שירים. ורוב שירי חבּרתּי בשנים האלה. בּזמן האחרון בּאו לידי שירי שניאור וטשרניחובסקי ושל משוררים אחרים. על הטוב אתענג ועל הפּסולת לבּי דוי, ולדאבון נפשי, הפּסולת היא מרובּה על הסולת. אך, כּמדומה לי שאין לי הצדק לבקר אחרים, אני אַך למשפּטך איחל, ואם גם אתּה תאמר, ש”אין בּי אַף ניצוץ של פּיוט" וכי כל עמלי לשוא הוא, אקבּל עלי משפּטך ואחדל מכּתוב.

מכבּדך המחכּה לתשובתך,

חיים דוד נוסבּוים