אילו היה אותו יום בחייהם של חנל’ה ושמעון דומה לכל הימים האחרים, היה פותח בשעה שחנל’ה מעירה את שמעון מן השינה ומלבישה אותו. כי שמעון עודנו קטן, קצת למעלה מארבע שנים בסך הכל ואילו חנל’ה כבר גדולה, כמעט כפליים ממנו, מאחר שיום ההולדת השמיני שלה כבר עבר. לפני שתלך לבית הספר, צריכה חנל’ה להספיק להלביש את שמעון הקטן, להכין לו ארוחת־בוקר קלה של לחם בריבה וקקאו, להכין לעצמה כריך לבית הספר, ללוות את שמעון לגן ולהגיע לבית הספר העממי באשדוד ג' לפני הצלצול של שמונה בבוקר. אין פלא שלפעמים היא מאבדת את הסבלנות. הרי כל האחריות מוטלת עליה. בערב, כשיחזור אבא מן העבודה, יתן לה נשיקה על הלחי וישאל – האם היה שמעון היום ילד טוב? וחנל’ה תאמר – כן, שמעון היה היום ילד טוב, כמו תמיד. כך תגיד גם ביום ששמעון לא היה ילד טוב. כי חנל’ה למדה מהר שלא רצוי להרגיז את אבא. כי את אבא קל מאד להרגיז. וכשמרגיזים אותו הוא מתרגז מאד ונעשה מפחיד ביותר. תחילה הוא מכה אותם מכות כואבות ממש ואחר כך הוא מנשק ומלטף. ופעם קרה אפילו שבכה יחד אתם.

ולכן גם כאשר אין לה סבלנות, היא משתדלת מאד שלא לריב עם שמעון הקטן ולא להרים עליו את קולה. היא מזרזת אותו שיקום מהר מן המיטה, משגיחה עליו שלא יעשה את רחצת הבוקר רמייה ושיגמור את כל הקקאו עד הטיפה האחרונה, כי החלב בריא מאד בשבילו והוא צריך לגדול ולהיות ילד חזק כמו אבא. וכשהוא חוזר אחר הצהריים מן הגן, היא משגיחה עליו שלא יתרוצץ רחוק מדי מן הבית ולא ילך לאיבוד. לא הרבה מכוניות עוברות בדרך כלל ברחובות השכונה שלהם, אבל בכל זאת צריך להיזהר ושמעון קטן כל כך ואינו מבין עדיין כמה גדולה הסכנה ברחוב.

אבא מגיע מן העבודה רק קרוב לשעות הערב. הוא עובד בנמל, יוצא מוקדם מאד לעבודה וחוזר מאוחר, מפני שלעתים קרובות יש לו “שעות נוספות” וזה טוב שיש לו שעות נוספות, אבל גם לא טוב. וכאשר הוא חוזר, הוא מכין משהו לארוחת הערב וכולם אוכלים יחד. לפעמים מכינה חנל’ה עצמה משהו לארוחת הערב, כדי שתהיה לאבא הפתעה יפה כשיבוא. היא עושה סלט של עגבניות, מלפפונים וגזר מרוסק על הפומפיה ומקשטת אותו בזיתים שחורים, כמו קערה של פרחים. לפעמים היא אפילו מבשלת משהו על הפתיליה. אבא אומר, שכאשר תגדל קצת ותדע יותר לבשל ויהיה להם יותר כסף – יקנה תנור של גז. אבל סבתא, כשהיא באה לפעמים לבקר אצלם ושוהה כמה שעות, אומרת שאבא משוגע והראש שלו עקום לגמרי. הוא צריך להבין סוף־סוף שאמא היא אשה רעה ולא תחזור הביתה לעולם וגם אם היא רוצה לחזור – אסור לו לקבל אותה, מפני שהיא אשה רעה ותמיד היתה אשה רעה, ואם היה שומע בזמן בקולה, לא היה שם לב ליופי שלה, כי זה יופי שבא מהשטן ולא מאלהים, ולא היה מתחתן אתה בכלל. אבל עכשיו הוא צריך להפסיק בכלל לחשוב עליה ולמצוא לו אשה אחרת, אשה טובה, שתהיה אמא טובה לילדים שלו ותטפל גם בו כמו שצריך, כי זה מגיע גם לו וגם לשני הילדים האלה.

לאחר כל ביקור כזה שומעים את אבא מתהפך במיטה בלילה שעות רבות ולפעמים גם נדמה שהוא בוכה. חנל’ה רצתה תמיד לשאול מדוע סבתא אומרת שאמא היא אשה רעה. לא כך – כי אם, איך יכול להיות שאמא אשה רעה, הלא היא אמא? והיא רצתה כבר המון פעמים לשאול איפה אמא ומדוע אינה חוזרת הביתה. אבל לא העזה. בעצם, חשבה, אולי אמא באמת אשה רעה, כמו שסבתא אומרת? רק פעם אחת סיפר אבא שאמא בדימונה ושיום אחד היא עוד תחזור הביתה מדימונה ואז יהיה לכולם טוב עם אמא. אבל סבתא כבר אמרה שאבא משוגע, אם הוא חושב שאמא תחזור.

אבל אותו יום לא היה יום רגיל.

אתמול היתה סבתא והתלחשה כל הזמן עם אבא. כאשר נכנסה חנל’ה לחדר, הפסיקו את ההתלחשות, אבל חידשו אותה מיד כשיצאה. היה קשה להקשיב ולהבין מה הם מדברים ביניהם, דרך הדלת לא היו כל המילים ברורות, אבל חנל’ה הצליחה בכל זאת לקלוט שלאמא בדימונה יש עכשיו עוד תינוק.

כל הלילה חשבה חנל’ה וחשבה. אם לאמא יש עכשיו עוד תינוק, הרי יש להם עכשיו אח קטן. אולי לשם כך נסעה אמא לזמן רב כל־כך לדימונה – להביא להם עוד אח קטן? רצתה לשאול על כך את אבא, כי שמעה שגם הוא אינו ישן. אבל חשבה שיכעס, כשידע שאינה ישנה. וגם פחדה לספר לו שהקשיבה לשיחה שלו עם סבתא מאחורי הדלת הסגורה. ואחר כך נרדמה וחלמה מין חלום כזה: האח הקטן החדש שכב בעריסה. עריסה יפה כזו, עם שמיכה חלקה כמו קטיפה. ופתאום התחיל לבכות. היא הלכה אל העריסה ורצתה שלא יבכה. נענעה את העריסה כמו שאמא היתה עושה כששמעון היה קטן־קטן. אבל התינוק לא הפסיק לבכות. הוא רצה את אמא שלו, אבל אמא לא באה אליו. המשיכה לנענע את העריסה ואמרה לו ־ תישן עכשיו ואל תבכה, אמא תבוא אחר־כך, אמא נסעה לדימונה, אבל היא תבוא אחר־כך ועכשיו תישן. אבל הוא המשיך לבכות בעקשנות ולא רצה לישון, עד שגם היא התחילה לבכות. ואז, כאשר היו לה עיניים מלאות דמעות והלב צעק בקול רם, ראתה פתאום שהעריסה ריקה, התינוק איננו וגם אמא איננה.

כאשר התעוררה בבוקר, ידעה שהיום ילכו לעשות מה שידעה מכבר שהם צריכים לעשות.

אחרי שאבא יצא לעבודה, כמו בכל הימים הרגילים, העירה את שמעון, הלבישה אותו מהר, נתנה לו שתי פרוסות לחם בריבה עם הקקאו שלו והקפידה שיגמור את שתיהן, אבל כשהתכונן ללכת לגן אמרה: היום לא הולכים לגן. היום נוסעים לדימונה, להביא את אמא. יש לנו עכשיו אצלה עוד אח קטן. נראה את האח הקטן ונאמר לה שתשוב הביתה אלינו, מפני שכולנו רוצים כבר שתשוב.

בעצם, ידעה בדיוק מה היא צריכה לומר לאמא. פעמים רבות כל כך אמרה לה כבר כל זאת במחשבה. לה תוכל, למשל, לספר איזה ילד רע יכול שמעון להיות לפעמים וכמה קשה להשגיח עליו. בכל בוקר צריך לריב אתו, שיגמור את הקקאו. והוא עקשן כזה – אף פעם אינו רוצה להתרחץ, אפילו לא את הידיים, ורק כשהיא מזכירה לו כמה יכעס אבא, אם תספר לו שלא הסכים להתקלח, היא יכולה להכניס אותו למקלחת. והוא שובב גדול כזה, מלכלך את הבגדים וקורע אותם תמיד ואפילו כשסבתא באה ויושבת כמה שעות, אינה מספיקה לתקן כל מה שהוא קורע. ויש לה עוד הרבה סיפורים שהיא צריכה לספר לאמא. רק דבר אחד לא החליטה אם תספר לאמא. עדיין לא החליטה אם תספר לה שאבא בוכה לפעמים בלילות. אבל יכול להיות שתספר לה גם את זה, כי היא אמא ולה צריך לספר הכל.

והיום הגיע היום הזה שהם נוסעים לאמא לדימונה והיא תוכל לספר לה הכל ולומר לה שהיא צריכה לשוב הביתה.

חנלה ידעה היטב איך נוסעים לדימונה. קודם צריך לנסוע בשירות לבאר־שבע ושם יש אוטובוס שנוסע לדימונה. כך אמרה המורה בבית הספר, בשיעור מולדת, כששאלה אותה איך נוסעים מכאן לדימונה. אפילו כסף יש לה בשביל הנסיעה. בכל פעם שאבא נותן לה כסף לקנות משהו בחנות, היא משאירה משהו מן העודף אצלה. רק כמה אגורות בכל פעם, אבל עכשיו יש לה המון אגורות והכסף ודאי יספיק בשביל להגיע עד דימונה, ואפילו יותר רחוק, אם צריך.

הנהג בשירות לבאר־שבע היה איש טוב מאד. הוא אמר לה ששניהם יכולים לשבת במקום אחד ולשלם רק בעד כרטיס אחד. הוא ביקש אפיל לדעת לאן הם נוסעים וחנה סיפרה לו שהם נוסעים אל אמא. לא שאל איפה אמא ולא סיפרה לו איפה.

הדרך היתה מענינת מאד. המון מכוניות טסות מהר ומשאיות ענקיות ורכב של הצבא. במקום אחד רעה עדר עזים לצד הדרך ואוירון קטן ירד נמוך מאד אל השדות, עד שכמעט אפשר היה לראות איש קטן־קטן יושב בו וזה היה מתוק כל־כך. אבל הדבר הכי טוב היה, שעוד מעט יראו את אמא. ולכן נדמה שהדרך ארוכה כל־כך, מפני שרק כאשר תיגמר הדרך הזאת אפשר יהיה סוף־סוף לראות את אמא.

כאשר הגיעו לבאר־שבע, עצר הנהג את הטקסי ואמר להם: עכשיו, ילדים, אתם יכולים לרוץ מהר אל אמא והזהרו, כשאתם עוברים את הכביש. חנל’ה רצתה לשאול אותו איפה המקום, שממנו נוסעים לדימונה, אבל עד שעמדה וחשבה איך להתחיל, הוא סגר את הדלתות של המונית, הסתובב ונסע משם מהר, כשהוא משאיר מאחוריו ענן של פיח שחור.

המון אנשים עברו בסביבה, אבל איש לא שם אליהם לב. רק אחרי זמן רב מצאה חנל’ה בעצמה אומץ לפנות אל מישהו ולשאול מאין נוסעים לדימונה. האיש לא עצר, המשיך בהליכה והביט עליה במין מבט משונה. איש אחר שפנתה עליו, נעצר ואמר: עכשיו, ילדים, חיזרו מהר הביתה ואל תסתובבו כאן, זה לא מקום בשבילכם. גם האיש שבא אחריו אמר: הביתה, ילדים, ולא לבלבל את המוח!

חנל’ה החליטה שצריך לגשת לאיזה מקום אחר. אולי שם המקום שממנו נוסעים לדימונה ואם לא תמצא אותו בעצמה, אולי יהיו שם אנשים טובים יותר שיגידו להם. הם יגידו, אם רק תוכל להסביר להם שהם נוסעים לדימונה להביא את אמא, אבל כולם עונים תשובות כאלו, לפני שמספיקים לשמוע מדוע הם צריכים לנסוע לדימונה.

בינתיים נעשה חם מאד ושמעון רצה פיפי. הלכו עד שהגיעו למגרש ריק גדול ואחרי שהוא גמר, עברו את הגדר והמשיכו ללכת. עכשיו היו המקומות ריקים וברחובות כמעט שלא היו אנשים. פחדה שאולי יפגשו בכלב גדול ולא יהיה מי שיציל אותם ממנו. אבל היה להם מזל ורק כלב קטן אחד נבח עליהם מאחת החצרות וגם הוא היה קשור ברצועה והספיקו לפחד רק עד שגילו את הדבר.

הלכו הלאה והגיעו למקום ששוב היו שם הרבה בתים וכמה חנויות. אני צמא, אמר שמעון, אני רוצה לשתות. רצתה לקנות בשבילו גזוז, אבל לא היתה בטוחה שהכסף שנשאר לה יספיק בשביל לנסוע עד דימונה, אם תקנה גזוז. הלכה אל בעל הקיוסק ואמרה: האח הקטן שלי צמא ואין לנו מספיק כסף. אולי אפשר לתת לו כוס מים? האיש בקיוסק היה איש טוב מאד והוא אמר: בודאי, בודאי! הביא שתי כוסות ושם קצת עסיס בתוכן ואמר: תשתו ילדים.

כאשר גמרו את העסיס, שאל האיש: מאיפה אתם, ילדים? אתם לא מהסביבה? לא, אמרה חנל’ה, אנחנו גרים באשדוד. זה מענין מאד, אמר האיש, ואתם מבקרים כאן אצל מישהו? אצל מי אתם מבקרים כאן? לא, אנחנו לא מבקרים כאן, אמרה חנל’ה, אנחנו עברנו כאן בדרך. אנחנו נוסעים לדימונה. לאן? שאל האיש. לדימונה, אמרה חנל’ה, אולי אתה יודע מאיפה נוסעים לדימונה? אנשים רעים לא רצו להגיד לנו. זה באמת מענין, באמת מענין, אמר האיש הטוב. ועם מי אתם נוסעים לדימונה? אנחנו נוסעים לבדנו, אמרה חנל’ה. לבדכם? התפלא האיש. ומה יש לכם לעשות בדימונה?

פתאום חשבה חנל’ה, שהיא לא צריכה לספר הכל לאיש הזה, אפילו שהוא איש כל־כך טוב, אבל שמעון אמר: אנחנו נוסעים לאמא.

לאמא?! התפלא האיש יותר. ומדוע אתם נוסעים לאמא בדימונה, אם אתם גרים באשדוד¹?

יש לנו אח קטן אצל אמא, אמרה חנל’ה. אח חדש, הוסיף שמעון. אנחנו רוצים להגיד לה, המשיכה חנל’ה, שדי כבר להיות רחוקה, אנחנו רוצים אותה והיא צריכה לחזור הביתה.

האיש היה באמת איש טוב והוא שאל אותם אם הם רוצים לאכול משהו. ואשתו הביאה לחם ומלפפונים ועגבניות ומרגרינה וחלב ואפילו שוקולד. ואחר כך חזר האיש עם שוטר ואמר לו: הנה הילדים שסיפרתי לך עליהם. והשוטר אמר, שהם צריכים לבוא אתו למשטרה. אבל לא עשינו שום דבר רע, רק רצינו אל אמא שלנו, אמרה חנל’ה. זה טוב, אמר השוטר, אתם ילדים טובים ובאמת לא עשיתם שום דבר רע, אבל אתם צריכים לבוא אתי למשטרה ושם נראה, אולי ניקח אתכם לאמא שלכם.

במשטרה נתנו להם סוכריות והם חיכו שם זמן רב מאד. ואחר־כך אמרו להם שיקחו אותם הביתה במכונית של שוטרים. וחנל’ה שאלה מה יהיה עם אמא בדימונה, אנחנו צריכים לנסוע לאמא בדימונה. אבל היה שם שוטר אחר והוא דיבר אתם כמו המנהל של בית הספר, קצת יפה וקצת מפחיד, והוא אמר להם שהם צריכים לנסוע הביתה לאשדוד ואם אבא רוצה הוא יכול לקחת אותם לאמא.

ואחר כך הכניסו אותם לתוך מכונית של שוטרים, בצבע שחור, עם אור כחול ויפה ממעלה. ולשוטר שנסע אתם היה אקדח אמיתי והוא אפילו הרשה לשמעון לגעת באקדח. ובתחנת המשטרה באשדוד כבר חיכה להם אבא והוא לא כעס ולא נזף בהם ודווקא חיבק אותם חזק־חזק ונשק להם המון נשיקות.

בערב, לפני ששכבו לישון, אמרה חנל’ה לאבא בשקט, ששמעון לא ישמע, מפני שהוא קטן מדי ואיננו יכול להבין דברים כאלה: אתה יודע, אבא, אני חושבת שסבתא באמת צודקת ואמא אשה רעה.

אבא לא השיב ואחרי הפסקה קצרה הוסיפה: אבל אני, בכל זאת, רוצה לראות אותה.

בעתונים כתבו: ילדה בת שמונה וילד בן ארבע מאשדוד נמצאו משוטטים לבדם בבאר־שבע. הם סיפרו שהיו בדרך לדימונה, לבקש מאמם, שעזבה את הבית, לחזור. המשטרה החזירה אותם אל אביהם באשדוד. עוד סיפור אחד על ילדים קטנים.