לוגו
אמא תבוא מן הים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

השוטר הכניס עמו את הילדה לתחנת המשטרה בהרצליה.

“מה הענין?” שאל הסמל התורן.

“היא רצתה לדעת איך הולכים מכאן לים”, השיב השוטר.

“אני לא עשיתי כלום”, התערבה הילדה בדבריו, “רק רציתי לדעת איפה הים”.

“אחר כך נשאל אותך, ילדה”, ריכך הסמל התורן את קולו לרגע. “אז מדוע הבאת אותה?” נפנה מחדש לשוטר.

“באו אנשים ואמרו – יש כאן ילדה קטנה עומדת כבר הרבה זמן ושואלת את כולם איך הולכים מכאן לים”, החזיר השוטר.

“אז מה?” שאל הסמל התורן, “מותר גם לילדה קטנה לרצות לדעת איך הולכים לים”.

“אבל היא היתה שם לבדה”, אמר השוטר “והים רחוק מאד”.

“איפה ההורים שלה?” שאל הסמל התורן.

“איש איננו יודע”, אמר השוטר.

“הה, מקרה של אבידת ילד”, המהם הסמל. “מה שמך, ילדה?” לקח את העפרון בידו וניגש לרשום ביומן.

“אסתר לוי”.

"ואיפה ההורים שלך?

“אבא בבית”, פתחה בדיבור, “ואמא”…

“איפה הבית שלך?” נכנס הסמל התורן בדבריה.

“בבית־שאן”, השיבה קצרות.

“איפה?!”

“בבית־שאן”.

“בבית־שאן?!”

“כן, אמרתי בבית־שאן”, חזרה בעקשנות.

“אז מה את עושה כאן בהרצליה?!” התפלא השוטר.

“אני צריכה ללכת אל הים”, השיבה ברצינות1.

“את לבדך?” חקר הסמל התורן, “בלי ההורים?”

“כן, ואני צריכה ללכת אל הים. איפה כאן הים?”

“איך באת לבדך מבית־שאן?” המשיך הסמל התורן לחקור.

“באתי…” גימגמה הילדה, “באתי באוטובוס”.

“לבדך?!”

“כן, לבדי”.

“ואיפה את גרה בבית־שאן?” המשיך הסמל התורן בחקירה.

“אני גרה… אני גרה… ברחוב הרצל”, ענתה בכבדות.

“איזה מספר?”

“לא זוכרת”.

“טוב, אנחנו עוד נמצא”, פסק הסמל התורן. “חכי כאן!”

נטל את שפופרת הטלפון וחייג מספר. אחרי המתנות רבות קיבל את מבוקשו.

“הלו, כאן סמל־תורן, הרצליה”, אמר לאיש־שיחו בטלפון. “יש כאן ילדה שאומרת שבאה לבדה מבית־שאן. יש לכם תלונה על ילדה נעדרת?… בערך בת שמונה או תשע… אולי עשר… אסתר לוי… אומרת שגרה ברחוב הרצל… כן, רחוב הרצל בבית־שאן… לא זוכרת את המספר… אז תבדוק, בבקשה”.

“תיגש תביא לה איזה ארטיק או וואפל”, אמר הסמל התורן לשוטר והוציא מכיסו את ארנקו.

“לא רוצה ארטיק ולא וואפל”, אמרה הילדה.

“אולי לשתות משהו?”

“לא רוצה לשתות”.

“אז מה את רוצה?”

“רוצה ללכת לים. תגידו לי איפה הים”.

“מה תעשי בים?”

“אני צריכה ללכת לים. אני מוכרחה…”

“ילדים לא מתרחצים בים לבדם”.

“אני לא רוצה להתרחץ בים”, השיבה בעקשנות, “אני צריכה לים מפני…” פתאום נכנס היסוס בקולה והפסיקה את דיבורה.

“מפני מה?” שאל הסמל התורן, בקול שניכרה בו כבר רוגזה.

“אמא שלי צריכה לבוא מן הים”. דיברה, כשהמילים יוצאות מפיה דחופות בזו־אחר־זו.

“אמא שלך?!”

“כן”, המשיכה בקול שלוו יותר, “היא צריכה לבוא מן הים ואני רוצה לפגוש אותה. אם אני לא אבוא לפגוש אותה, לא יבוא אף אחד והיא לא תדע איפה למצוא את הבית שלנו”.

“המ…”, המשיך הסמל התורן, “אז איפה את אומרת שאת גרה?” קולו קיבל גוון חקרני יותר.

“בבית שאן, ברחוב הרצל”.

“ואת לא זוכרת את המספר?”

“אולי שלושים ושבע או שלושים ושמונה. לא זוכרת בדיוק”.

“אז אם את גרה בבית־שאן”, המשיך הסמל התורן בחקירתו, “מה עושה אמא שלך בים בהרצליה ומדוע את צריכה לפגוש אותה כאן?”

“כי אמא שלי תבוא מן הים ואמרו לי שהים כאן, בהרצליה”.

חכי כאן ואל תזוזי", עייפות נשמעה בקולו של הסמל התורן, “אנחנו נשמע כבר מבית־שאן מה באמת קרה שם”, הוסיף כאילו לעצמו, שחרר את השוטר וניגש לרשום את רשימותיו ביומן.

לאחר כרבע שעה פקעה סבלנותו וחייג שוב למשטרת בית־שאן.

“מה נשמע עם ענין אסתר לוי? מצאתם את המשפחה?… עדיין לא?.. ברחוב הרצל היא אומרת… שלושים ושבע או שלושים ושמונה, אבל יכול להיות גם מספר אחר, היא לא זוכרת בדיוק… אז חפשו אצל כל הלויים בבית־שאן… לא, אינני יודע איך הגיעה הנה. אמרה באוטובוס, אבל אינני יודע”.

הניח את השפופרת מידיו, הפעם ברוגז ניכר. “אז לא תאכלי שום דבר?” שאל, “את באמת לא רעבה?”

“לא”, השיבה הילדה, “מדוע אתה לא נותן לי ללכת? אמא שלי תבוא ואף אחד לא יבוא לפגוש אותה”.

“זה נראה אחר־כך, בינתיים אל תזוזי מכאן” החזיר לה בנזיפה.

הטלפון צלצל מספר פעמים. בכל פעם נטלו בחטף, אבל מיד נתאכזב. השיחה מבית־שאן לא הגיעה. סתם תלונות קטנות. כבסים שנעלמו מן החבל. כלב שנשך. סכסוך שכנים. הזמן נתמשך בעצלתיים והילדה גילתה סימנים מטרידים של חוסר־סבלנות. לבסוף בא הצלצול שחיכה לו. האזין בדריכות.

“באמת בדקתם אצל כל הלויים?… כן, אני יודע שיש הרבה, אבל בדקתם אצל כולם?… ושום ילדה לא הלכה לאיבוד?… אבל היא אומרת ששמה אסתר לוי והיא באה הנה מבית שאן… לא חשוב איך באה, העיקר שהיא כאן, אתה יכול להאמין לי!… המ…”, אמר כמעט בינו לבין עצמו, “אולי אתה צודק… אולי באמת איננה מבית־שאן… טוב, אבדוק גם במקומות האחרים.”

הניח את השפופרת ונתן בילדה מבט חודר:

“שום ילדה ששמה אסתר לוי לא הלכה לאיבוד בבית־שאן. בעצם, שום ילדה לא הלכה לאיבוד בבית שאן”, הוסיף נמרץ, “אז אולי את בכל־זאת לא מבית שאן? תגידי לי, ילדה, מה שמך ואיפה את גרה?!”

“שמי אסתר לוי”, השיבה, “ואני גרה בבית שאן ברחוב הרצל, שלושים ושבע או שלושים ושמונה, אני לא זוכרת בדיוק, ואני באתי לים בשביל לפגוש את אמא, כי אמא שלי תבוא מן הים2 ואני צריכה לפגוש אותה”.

הפעם נתמלא כעס אמיתי. נטל שוב את הטלפון, חייג מספר וקרא:

“הלו, מטה? תני לי את מחלקת הנעדרים… מחלקת הנעדרים… כאן סמל־תורן הרצליה… כן… יש כאן ילדה. אומרת ששמה אסתר לוי… אס – תר ל – וי… כן… אומרת שהיא מבית־שאן. בדקתי שם ואין נעדרת כזו… אין שם שום ילדה נעדרת… אולי הודיעו לכם מאיזה מקום אחר?… אסתר לוי… בת שמונה או תשע, לכל היותר עשר… אין נעדרת כזו?… אולי שם אחר, אינני יודע… תודיעו לי, בבקשה… אני אחכה… אינני יודע מה לעשות אתה. לא רוצה אוכל, לא רוצה כלום… אז תודיעו לי, אם יש באיזה מקום אחר נעדרת כזו”.

שוב עברה שעה ארוכה. הילדה ישבה בשתיקה ולא הוציאה הגה מפיה. כל נסיונותיו לדובב אותה או לשעשע אותה עלו בתוהו. לבסוף הגיע הצלצול שחיכה לו.

“מפתח־תקוה?!” קרא בתמיהה, לאחר שהאזין שעה קלה, “זה באמת יותר מתקבל על הדעת… כל הזמן לא הבינותי איך הגיעה הנה לבדה מבית־שאן… אז אתם שולחים אותו הנה?… טוב, אנחנו מחכים כאן… לא, אדאג שלא תזוז מכאן…”

ובכן, ילדה“, פנה אליה, מצאנו את אבא שלך והוא יבוא לקחת אותך עוד מעט. עכשיו את לא צריכה לפחד. הכל יהיה בסדר”.

“אבא שלי לא יבוא!” השיבה בחרדה. “תן לי ללכת אל הים. אמא שלי תבוא מן הים ואני צריכה לפגוש אותה!”

“את שבי כאן ואל תזוזי!” ציווה בחומרה, “יבוא אבא שלך ואז נראה”.

שוב עבר זמן־מה באפס מעשה, עד שהגיעה ניידת המשטרה וגבר כבן ארבעים ירד ממנה. השגיח בילדה ומיהר לקראתה: “כן, זוהי שושנה! יברך אתכם אלהים שמצאתם אותה. בואי, שושנה, בואי הביתה”.

“הוא לא אבא שלי!” צווחה הילדה. “אני לא רוצה הביתה! אני רוצה ללכת לפגוש את אמא!”

“רגע אחד!” התערב הסמל התורן, “נעשה הכל בסדר. מה שמך אדוני?”

“שלמה כהן”.

“וזאת הילדה שלך?”

“כן”.

“והשם שלה?”

“שושנה”.

הסמל התורן רשם ביומן כל שאלה ותשובתה בצידה בזהירות מרובה. “יש לך תעודות?”

“הנה כאן, השם שלה רשום בתעודת הזהות”, הוציא האיש תעודה מכיס מכנסיו והגישה לסמל התורן.

“בלי עין הרע, שמונה ילדים”, אמר הסמל התורן.

“הנה כאן – שושנה”, הורה האיש באצבעו, “הרביעית”.

הסמל התורן רשם בקפידה ביומן. “ואתה מזהה את הילדה הנמצאת כאן כבתך. שושנה?” שאל ביובש.

“כן”, ענה האיש.

הסמל התורן הרים את עיניו מן היומן וגוון של סקרנות הסתנן לקולו: “ומה הסיפור הזה שהיא מספרת על אמא שלה שתבוא מן הים?”

“אמא שלה מתה”, השיב.

“אני מצטער לשמוע”, אמר הסמל התורן.

“גם אבא שלה מת. שניהם מתו כשהיתה ילדה קטנה מאד ואני הדוד שלה והיא מאומצת אצלי, כמו הילדים שלי, אין הבדל”.

“אבל אמא שלי תבוא מן הים”, התערבה הילדה בשיחה.

“היא עוד קטנה ולא מבינה”, הוסיף האיש. “תמיד רצתה לדעת איפה אמא שלה ואמרו לה – אמא רחוק־רחוק מעבר לים. אולי היא מאמינה שאמא שלה תבוא פעם מעבר לים. זה עוזר לה”.

“מדוע אמרת ששמך אסתר לוי ואת גרה בבית־שאן?” אמר הסמל התורן ברוגז מהול בסלחנות," עשית לי הרבה צרות".

“היא קטנה, צריך לסלוח לה,” אמר האיש. “בואי, שושנה, נלך הביתה”.

“אבל אמא תבוא מן הים ולא יהיה שם אף אחד לקבל אותה ולהראות לה איפה אנחנו גרים!” חזרה הילדה בעקשנות.

האיש הושיט לה שוב את ידו: “בואי, שושנה, נלך הביתה”. תחילה סרבה לו, אבל לאחר שעה קלה נתרככה, הניחה את ידה בידו והם צעדו כלפי הדלת.

“רגע אחד”, אמר הסמל התורן. “אתה לא יכול לקחת אותה כך. אתה צריך לחתום לי כאן שקיבלת את הילדה”.

כך נגמר בינתיים עוד אחד מסיפורי העתונים. אין ספק שבמרוצת הזמן למדה הילדה להבין שאמא שלה לא תבוא מן הים. או שמא למדה רק שעליה לנהוג כאילו היא מבינה כך, ובסתר עודנה מאמינה בכך, שאמא שלה תבוא מן הים, וכל אימת שהיא מזדמנת אל הנוף הכחול והמרגיע, מתעוררת בה רגשה סתומה של צפייה? לא, דבר זה שוב לא נדע לעולמים ותמיד נהיה חופשיים לחבר לו לסיפור הקטן מן העתון כל סוף שיעלה בדמיוננו.



  1. “הרצינות” במקור המודפס, צ“ל: ברצינות – הערת פב”י.  ↩

  2. “היום” במקור המודפס, צ“ל: הים – הערת פב”י.  ↩