לוגו
כדי שלא להפריע את שנת ההורים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“תראה”, אמר מתי, “אמא ואבא ישנים עדיין”.

“באמת?! כל־כך מאוחר והם עדיין ישנים?!” קרא אריק ונכנס גם הוא לחדר השינה של ההורים.

ההורים שכבו ללא תנועה במיטותיהם. אריק, הבכור, כבן תשע, הסתכל בהם רגע קצר.

“הנח להם לישון, לא צריך להפריע להם”, אמר לאחיו, הצעיר ממנו בשנתיים, “נלך לבית הספר”.

“ומה עם ארוחת הבוקר? ומה עם הסנדביצ’ים שלי?” מחה מתי.

“אני אכין לך”, השיב אריק.

אריק לקח שתי קעריות, נתן בהן מן ה“קורן פלייקס”, הוציא בקבוק חלב מן המקרר ושפך לקעריות. שניהם ישבו לאכול מן המאכל הפריך. לאחר מכן סייע אריק בידי מתי להתלבש ולסדר את הילקוט, פרס לחם, מרח אותו בחמאה, רחץ תפוח והניח הכל בשקית של מתי.

“חכה לי על יד שער בית הספר בסוף היום”, הורה לאחיו הצעיר, “נלך יחד הביתה. אני אקח מפתח ואפתח לך את הדלת של הבית”.

“אתה לא צריך לקחת מפתח”, טען מתי, “אמא תפתח לנו”.

“אבל מה יהיה אם אמא עוד תישן בצהריים?” אמר אריק.

“טוב”, הסכים מתי. פעמון בית הספר צלצל ושניהם מיהרו לכיתותיהם.

בצהריים חיכה מתי לאריק ליד שער בית הספר. שניהם חזרו הביתה ביחד. אריק פתח את דלת הדירה והלך ישר לחדר הילדים.

“בוא, נראה מה עם אבא ואמא”, אמר מתי והלך לחדר השינה של ההורים. “הם ישנים עדיין”, נשמע משם קולו המאוכזב.

“אל תפריע להם”, אמר אריק, “בוא הנה ונחליף את הבגדים”.

אחרי שהחליפו בגדים בחדרם, אמר אריק: “ניגש לאכול צהריים”.

“ולא נחכה לאמא שתכין לנו?” שאל מתי.

“לא צריך, נכין בעצמנו”.

אריק פתח את המקרר והוציא משם כמה שאריות מן הארוחה של אתמול. לא היה שם הרבה אוכל ובסוף הארוחה חשו שניהם רעב־מה.

“אולי יש כאן איזו קופסה של לפתן”, הציע אריק והלך לחפש במזווה. ואכן היו שם כמה פחיות של לפתנים – אפרסקים, אגסים, סלט פירות מעורב. “מה אתה רוצה היום?” שאל את מתי.

“בסלט פירות יש דובדבנים?” שאל מתי.

“כן”, השיב אריק, “כמו שמצוייר על הקופסה”.

“אז אני רוצה סלט פירות”, אמר מתי. “אתה יודע לפתוח את הקופסה?”

“יש כאן באיזה מקום פותחן”, אמר אריק ופתח בחיפושים.

“אולי אתה יודע איפה אמא שמה את הפותחן?” שאל, אחרי שלא עלה בידו למצאו.

“אני אעיר את אמא ואשאל אותה איפה היא שמה את הפותחן,” הציע מתי, “היא ישנה כבר מספיק”.

“לא, לא צריך להעיר את אמא”, התנגד אריק, “נמצא אותו בעצמנו”.

לבסוף נמצא הפותחן חבוי בין הכפיות.

“אתה יודע איך משתמשים בפותחן?” שאל מתי.

“זה לא קשה”, אמר אריק.

“אתה זוכר איך אמא עושה את זה?” הוסיף מתי ושאל.

“אני לא צריך לזכור איך אמא עושה את זה”, נתרעם אריק פתאום. “אני בעצמי יודע”. ניסה לנעוץ את הפותחן במכסה הפחית, אבל לא הצליח להחדירו. “אולי תביא לי פטיש?” אמר למתי.

מתי הלך למחסן הכלים והביא משם פטיש.

“עכשיו תחזיק את הקופסה בשתי ידיים, אבל היטב”, הורה אריק. “אני אחזיק ביד אחת את הפותחן וביד אחת את הפטיש”.

“אתה לא מפחד שתעיר את אמא ואבא אם תדפוק חזק?” שאל מתי.

“אני אכה חלש ובשקט” הבטיח אריק, “הם לא יתעוררו”.

“הלוואי שיתעוררו”, אמר מתי.

בשתיים או שלוש המכות הראשונות לא הצליח אריק לנעוץ את הפותחן. כאשר ניסה להרים את הפטיש גבוה יותר ולהנחיתו במכה כבדה יותר, נבהל מתי ושמט את ידיו האוחזות בפחית. מכת הפטיש הונחתה באלכסון, הפחית זינקה ממקומה ונפלה ברעש רב על הרצפה, מבלי שנבעה בה חור.

שקט כבד נשתרר מיד אחרי הרעש.

“אתה לא חושב שהערנו את אבא ואמא?” שאל מתי.

“לא, אני לא חושב”, נתרעם אריק, “ותפסיק כבר לשאול על זה”.

“אני הולך לראות אם הערנו אותם”, אמר מתי.

“שב כאן ואל תלך”, ציווה עליו אריק. “אם הערנו אותם, הם יבואו בעצמם”.

“נסה שוב לפתוח”, אמר מתי, “הפעם אחזיק את קופסה ולא אזוז”.

“אני יודע מה נעשה!” הציע אריק פתאום. “לך אל השכנה, תן לה את הקופסה ובקש שתפתח אותה בשבילנו”.

“אני מתבייש”, אמר מתי.

“תגיד לה שהפותחן שלנו התקלקל”.

“אני מתבייש”, חזר מתי, “לך אתה!”

“אוף, אל תהיה כזה!” נתרגז אריק. “לא אשאיר אותך לבד כאן. לך לשכנה ותגיד לה שתפתח את הקופסה, מפני שהפותחן שלנו התקלקל”.

“לך אתה”, אמר גם מתי בכעס.

“אתה באמת מרגיז אותי!” קרא אריק ופתאום חל בו שינוי וקולו נתרכך, “טוב, נלך שנינו ביחד”.

השכנה פתחה להם את הפחית והם חזרו הביתה ואכלו את הלפתן ישר מתוכה.

“עכשיו אתה צריך להכין שעורים”, הודיע אריק למתי, “וגם אני אלך להכין את השעורים שלי”.

“אבל אני רוצה לשמוע את פינת הילד ברדיו”, אמר מתי.

“קודם שעורים ואחר כך רדיו”, לא הסכים אריק.

“אבל אחר כך לא תהיה פינת הילד”, המשיך מתי להפציר, “גם אמא מרשה לי לפעמים לשמוע את פינת הילד לפני השעורים”.

“טוב, אז תשמע קודם את פינת הילד”, ויתר אריק, “אבל שלא תשכח להכין1 את כל השעורים!”

בשעה מאוחרת של אחרי הצהריים, אחרי שגמרו להכין את כל השעורים, האזינו לכמה מתכניות הרדיו וגם שיחקו בחצר, אמר פתאום מתי: “אוף! עד מתי הם ישנו כך?! מדוע הם לא קמים?!”

“אולי הם עייפים”, השיב אריק, "אם הם ישנים לא צריך להפריע להם.

“אני הולך לראות מה אתם”, אמר מתי.

“לא צריך, אל תלך!” נתעקש אריק. “אל תפריע להם לישון”.

אבל אני רוצה לראות מה אתם".

“אני לא מרשה לך ללכת!” הודיע אריק בתקיפות.

לארוחת הערב אכלו הילדים חפיסת שוקולד, שמצאו בארון, גמרו את כל הבטנים המלוחים שהיו בשקית וחילקו ביניהם כוס לבן בודדת שמצאו במקרר. אחר כך האזינו לכמה מתכניות הרדיו, הניחו שני בקבוקי חלב ריקים על מפתן הדלת, כמו בכל לילה, ושכבו לישון.

בבוקר התעורר מתי ראשון. “אתה חושב שאמא ואבא ישנים עדיין?” שאל את אריק, כשנתעורר גם הוא.

“אולי”, השיב אריק, “אבל לא צריך להפריע להם. אם הם יתעוררו, הם יבואו אלינו בעצמם”.

“אני הולך לראות”, אמר מתי.

“אמרתי לך כבר שאסור לך להיכנס לשם!” חזר אריק בתוקף. “במקום זה, לך לחנות ותביא לחם, גבינה ותפוחים”.

“אין לי כסף”, השיב מתי.

“תגיד להם שיתנו על החשבון. אמא תשלם אחר־כך”.

“אני מתבייש”.

“אתה תמיד עושה בעיות”, נזף בו אריק. “טוב, אז נלך שנינו יחד”.

בחנות קנו, לחם, גבינה, חמאה, ריבה, תפוחים, שתי טבלאות שוקולד וחבילת מסטיק. אריק הכין שוב ארוחת בוקר כביום הקודם וגם סנדביצ’ים לבית הספר. שניהם הלכו יחד ללימודים, כשאריק מורה למתי לחכות לו עם סיומם ולשוב יחד הביתה, כביום אתמול.

לארוחת הצהריים ניסו לפתוח קופסת לפתן אפרסקים, אבל שוב לא עלה הדבר בידם. אריק ביקש שוב לשלוח את מתי לשכנה, אולם זה לא הסכים בשום אופן. לאחר דין־ודברים ארוך, ויתר לו ושניהם הלכו יחד אל השכנה וביקשו ממנה לפתוח את לפתן האפרסקים, כיוון שהפותחן שלהם מקולקל.

אחרי הצהריים הכינו את שעוריהם, האזינו לרדיו ושיחקו בחצר. פעם צלצל מישהו בדלת ושאל על אמא או אבא. מתי אמר שהם ישנים, אבל אריק גילה מיד, שהאיש מתכוון רק למכור משהו ואמר “אנחנו לא צריכים כלום”.

בערב אמר מתי: “אני רעב. אני רוצה לאכול משהו”.

“נאכל לחם, גבינה ותפוחים ונשתה חלב”, הציע אריק.

“אני רעב”, התעקש מתי. “אני רוצה לאכול משהו ממש, שמבשלים”.

“אולי ננסה לבשל משהו בעצמנו”, אמר אריק.

“אתה לא יודע לבשל”, מחה מתי.

“יש עוד קופסה של אפרסקים”, הציע אריק, “אפשר לפתוח אותה”.

“אני לא הולך יותר לשכנה”, הכריז מתי.

“נלך יחד”, מיהר אריק לפייס אותו.

“אבל אני לא רוצה אפרסקים”, עמד מתי במריו.

“נפתח את האגסים”.

“אני לא רוצה גם אגסים!”

“אתה תאכל מה שיש!” נתקצף אריק ושניהם יצאו יחד אל השכנה.

“ילדים,” שאלה השכנה, “מה קרה לפותחן שלכם?”

“הוא לא עובד”, ענה אריק קצרות.

אריק היכה עליו בפטיש," אמר מתי, “ויכול להיות שהוא נשבר”.

“אמא מרשה לך לפתוח קופסאות בעצמך?” נתפלאה השכנה.

“לא תמיד”, השיב מתי במקומו, “רק מזמן שאבא ואמא ישנים”.

“ממתי?” תמהה השכנה.

“מאתמול”, אמר מתי, “הם ישנים מאתמול”.

“משלשום”, תיקן אותו אריק.

“אנחנו לא מפריעים להם לישון”, הוסיף מתי, “אנחנו עושים בעצמנו את כל הארוחות”.

“ילדים!” אמרה השכנה בחרדה, “בואו נראה מדוע אבא ואמא ישנים כל כך הרבה זמן”.

“אי־אפשר”, אמר אריק, “אסור להפריע להם”.

“איפה הם?”

“בחדר שלהם”.

דקה לאחר מכן נשמעו מחדר השינה של ההורים צווחות הבעתה של השכנה. השכנים האחרים, שנזעקו לשמע צעקותיה, מצאו אותה מעולפת למחצה. ההורים שכבו במיטותיהם, כדור האקדח נכנס לרקתה של האשה, כמעט בלי שדם טיפטף על הכר. הבעת פניה היתה שלווה ובמקום לא נתגלו שום סימנים שיעידו, אם חשה מקודם במוות המתקרב, או שזה בא עליה לפתע, בעודה ישנה. האקדח עצמו היה מוטל ליד גופת הבעל, במקום שנשמט מידו, אחרי שירה לתוך פיו. רצח ואיבוד לדעת? איבוד לדעת מתוך הסכם? דברים אלה נועדו להיות עלומים לעולם.

מפליא כיצד איש מן הילדים לא נתעורר בלילה לשמע היריות, אמרו השכנים וכתב העתון רשם מילים אלו מפיהם וחתם בהן את סיפורו.



  1. “להיכן” במקור המודפס, צ“ל: להכין – הערת פב”י.  ↩