לוגו
בירושלים הנצורה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

לנחמה שהיתה עמי בסכנה ובגאולה המתוארות בדפים אלה – המחבר


 

הקדמת המחבר

בתתי עכשיו לפני הציבור את שני היומנים “מן העורף”, שנכתבו שניהם בימי מלחמה והכרעה, הראשון בשנת תש"ח (1948) והשני בשעת מלחמת ששת הימים, אין לי הרגשה של אנאכרוניסם, אלא של הבטה לאחור תוך כדי המשך, סקירת דברים שהיו רק תמול שלשום ושעדיין הם בחזקת הווה – שהרי המלחמה שקשרו עלינו שליטי העולם הערבי שמסביבנו נמשכת והולכת למעשה כל הזמן בלא הפסק, ואך בטכסיסים שונים ומתחלפים ובמידות שונות של אינטנסיביות. מפרק לפרק באה כעין האטה בקצב המלחמה, אבל המאבק אינו פוסק אפילו ליום אחד. החייל נתון למתח הפעולות רגע רגע, המצביא חייב לשקול את מצב השעה ולראות את הנולד, ורק אדם שלפי פרקו ולפי תכונתו אינו לא זה ולא זה ושעמידתו על המשמר יכולה לקבל רק צורה של הסתכלות מן העורף, הוא לבדו מסוגל לבקש צירוף של תחושת מתח־הרגע עם הכרת מצב ההווה וניחוש הבאות, במידה שיש בכוח אנוש לקיים צירוף כזה – ולנהל יומן… ברם, צירוף כזה, גם אם יזכה לו בעל היומן במידת־מה, הלא יהיה תמיד מעומעם מעט או הרבה בעטיו של עצם ההרחק שבהתבוננות מן העורף, המפגרת בהכרח, מעט או הרבה, אחרי המאורעות ופורשת דוק של טשטוש על מראיתם בהווה ועל דמותם לאחר מעשה.

אבל עמעום הכרחי זה אינו צריך להרתיע מראש את המתבונן מן העורף, כי ראשית מוטב מראה מעומעם מאפס־דמות גמור לגבי מירקם המאורעות – זה החומר הצפון להיסטוריון; והשנית, העמעום של דמות הקורות הריהו דבר ששום סברה אנושית, ואפילו עדות־ראייה, אינה עשויה להימלט ממנו. גזירה היא על מעשי אנוש שבבואתם בעיני אנשים שונים לעולם לא תהיה שוה, כי שונה תהיה לפי טיב ראייתם וראות עיניהם של המסתכלים. הנגלות והנסתרות – גבול משותף להם, ויש מן הנסתר בנגלות. כלום אין מן הנסתרות ומן הפליאה הנשגבה מבינתנו בעובדות־המציאות שבנצחון צה"ל במלחמת ששת הימים, ואף בעצם המפנה שקדם לייסוד מדינת ישראל, ולמעשה גם בהתהוות הישוב החדש, תולדת הציונות? האין זו חידה, שהציונות, תנועה יתומה וכושלת זו, ילדה לנו את כל אלה? מי חכם וידע להעביר קו גבול ברור בין הנגלות לנסתרות בכל הגדולות והנצורות הללו, ולפסוק הלכה: כאן הגבול בין הריאליות ובין התעלומה שביסודה?

מה פלא איפוא אם יש מן המעומעם בראיית הנגלות? העמעום והספק הריהם חלק האדם על אדמות.

לא ביקשתי לי איפוא גדולות בכתיבת יומנים אלה. כל חפצי היה לרשום לי לזכרון קוים ותגים ממהלך המאורעות לפי המובא בעתונות וברדיו (ורק אחרי שחרור העיר העתיקה בירושלים גם לפי מראה עיני), כמי שנועץ דגלוני־סיכות במפה של אזור קרבות. המפה – עליה לא היתה לי שום שליטה, כמובן (ולמי היתה שליטה ממשית עליה?). הדגלונים שברשותי – מן הדברים הנקנים היו, מה שאדם קונה בשכל השימושי ובעזרת הכוח השופט מתחומים שלא הוא תחם ואך התבונן בהם; ורק מעשה נעיצתם (מתוך “עמידה על המשמר” כביכול) שלי היה. אבל דוקא לגבי מעשה זה, שחשיבותו אמנם אינה מוחלטת כלל, קונם היה עלי להיגרר אחרי מאווה־הלב, שהרי היה אדיר חפצי שלא להניח לאספקלריה ההגותית האישית שלי (שלא רציתי כלל להתכחש לה) להתנגש עם העובדות האובייקטיביות.

יומנים אלה אינם איפוא אלא סימוני עראי לשיכבת עובדות קרושה שמתחת לה רותחת מצולה פלאית, ששמה ההוויה הישראלית, המוקפת יבשות רחבות־ידים של שינאה, אדישות, צביעות וצרות־עין. ולולא תעלומת המרומים הפרושה על ראשה של הוויה זו – תעלומה שאנו מסוגלים לראות בה מציאות, כמין יבשה, כי אז הן זה כבר כאטלאנטיס היינו.

ישורון קשת


 

חלק א: מימי מלחמת השחרור (תש"ח)

כ' באדר א' תש"ח (1 במארס 1948)

מאה הימים האחרונים הם מן המתוחים והעצבניים ביותר שעברו עלינו למימי המהומות של 1936. אמנם מלומד הוא היישוב בסערות ובפורענויות, ומאז הצהרת בלפור עוד לא עבר עלינו רגע בלי פגע, אבל מיוחד במינו בדברי ימי היישוב הוא הזמן הזה, למן פרוס החלטת האו“מ בכ”ט בנובמבר 1947, שנתנה את האות לאויבינו מבני שם ויפת לחבל בישוב העברי ולהציפו באש ודם, ועד הטרגדיה המזעזעת של נפילת הל"ה בהרי חברון, כשקומץ גיבורים צעירים שמו נפשם בכף ונחלצו לעזרת אחיהם בגוש עציון ונפלו כולם ביד האויב המרצח, ועד זוועת רחוב בן־יהודה בירושלים לפני שבוע ימים, כאשר הגיעו לשיאם תככיהם של האנגלים במגמתם לסלק אבן־נגף זו, הקרויה “הבית הלאומי” של היהודים, מעל דרך האימפריאליסם היורט שלהם.

ברם, דומה כי הבולדוזר הבריטי נתקל כאן בסלע משונה, זעיר אמנם בהיקפו – שהרי רק כחלוק־אבן גדלו לעומת המפלצת של מכונת הפוליטיקה הבריטית – אבל עומק רב לו, המגיע עד טבור הארץ.

מלאי מתח ועצבנות הם ימים אלה, אך אולי לא־דוקא נסערים ביותר. בין אם משום שנתקהו בנו הרגשות מרוב זעזועים ונוצרה מידת־מה של אדישות ברוחנו, ובין אם משום שעצם הרגשת המשבר וההכרעה היא שיצרה בנו מין סם שכנגד, הדומה לאדישות ובאמת אינו אלא התעטפות הנפש בתוך שריון של “יבוא אשר יבוא”, שמתחתיו צבורה החמימות של צפיה אי־רציונאלית לנס, על אף כל מה שאומר השכל – בין כך ובין כך ההרגשה היא כאילו נחשולי המאורעות העוברים עלינו או על פנינו הם הנסערים כים נגרש, ואילו הציבור הרחב, העירוני, כמו עומד על החוף ומסתכל בהם כנפעם, אך לא כנאבק עמם: כאילו אין אנו נותנים דעתנו על זה, שגלים אלה את ספינתנו הם מחשבים לטרוף. ואולי יש כאן, בתחום חיי הציבור, תופעה שיש לראות בשעות משבר והכרעה בתחום חיי היחיד: כמין התחלקות האני או התכפלותו, עת שההסתכלות במתארע כמו מחרישה את התגובה על עצם המאורע.

יתכן כי הסיבה למיעוט הסערנות ברוחות היא, שדרך התארעות המדינית ביישוב בזמן האחרון דומה לדרך מתפתלת בין הרים, שההולך בה נמצא במפנה תמיד – כשסלעי מגור מתנשאים מימינו ותהומות פעורים לרגליו משמאלו – והרי עצם המתיחות הכרוכה במפנה, ובהפתעה שהוא עלול לגרום בן־רגע, מעבירה את כיוון־הנפש משטח ההתרגשות, הפורצת בסערה, אל שטח הצפיה, שמעצם טבעה יש בה מן ההתאפּקות ומן ההבלגה.

ועוד גורם נוסף: החיים המדיניים של ‘היישוב’ יש עמם משהו מתכונתו של אקלים ארצנו, והוא – כוחו של יום־שמש אחד להשכיח בבת־אחת את צערם של הרבה ימי־סגריר רצופים – עד כדי למחות את זכרם, כאילו לעולם לא רעדו יצורי הגו מצינה חודרת בלב טיט־החמר העמוק בחוץ ובתוך הצריף הקר והעגום פנימה; או כוחה של נשיבת רוח רעננה מן הים למחות בבת־אחת את כל העייפות והדכאון של כמה ימי שרב ורוח־קדים. ועצם הפכפכותה של הפוליטיקה העולמית היא הגורמת שלא תיתכן שום סידרה של ימי־זלעפות בלי שיהיה עמה גם יום של אור־בשורה ארעי לעידוד או לאשליה.

מכל מקום, הרי בטרם תיבזק בנו התקוה החולפת – ואחרי כבותה – יש בהם בגלגלי־המאורעות כדי להעיק בעברם בחריקה על גבינו. ונדמה כי בשום מקום ביישוב אין המועקה כה קשה והחריקה כה מרושעת כמו בירושלים. וזה, ראשית, משום שכאן, “בעיר בה דויד חנה”, נמצא מרכזו של האויב אשר עמנו בבית, האויב שלכתחילה זכה למלוא האפשרות להיות לידיד־עולם לעם־עולם ושקיפח אפשרות זו בידו – בעטיים ובאיוולתם של מדינאים צרי־מוחין שלו – ונעשה לנו אויב ממש, שכוחו יפה לסכן את עצם קיומו של “הבית” הזה, אם אך יכריע היצר הרע של מדיניות־בווין על הגורמים הבולמים שבהתמודדות הסמויה מן העין, הנטושה כנראה בשעה זו בין בריטניה לבין אמריקה על ההגמוניה במזרח התיכון; ושנית, משום שחסרה לה לירושלים ‘ארץ עורף’ עברית כזו שיש לתל־אביב ולחיפה. ירושלים מוקפת אויבים מכל עבריה – והמנצח על להקות־האויבים יושב בלבה, בתוככי “בווינגראד” המקפלת תחתיה את מרכזה של העיר החדשה. ואולי – שלישית – משום שירושלים העברית, בכלל, כאילו נמצאת מחוץ לתחום היישוב החדש, ששגה משגה קשה בזה, שהוא שם את מרכזו לא בה, בעיר־הבירה של האומה, אלא בתל־אביב החילונית והחלולה.

יהודי ירושלים נדחקים אל הירכתיים, אל השכונות העלובות של היישוב הישן, הצפויות כל רגע לרעה הנפתחת מצפון, ואל עיבורה של העיר מדרום וממערב, הפתוח אף הוא לכל הרוחות ולכל המזיקים. הצבי ישראל מתגונן כאן מפני נמרוד וכלבי־הציד אשר לו – כשהוא לחוץ אל קיר־הסלעים המקיף את ירושלים כחצי גורן עגולה. ועדיין הישועה רחוקה ממנו.

לפי שעה שולח רזון במשמנינו. יחד עם הגיוס הכללי לצבא־ההגנה, שהוכרז ביישוב, בא גם המחסור במזונות – והלא כל צבא־לוחמים על קיבתו הוא מהלך, כידוע… זה כמה שבועות שלא באו אל פינו לא ירקות ולא ביצים, שאין לנו אפילו לוג נפט לבישול ארוחה, שהחשמל הרבה והמעומץ נפסק דוקא עם הגיע שעתו של הרדיו להשמיע את החדשות, שהבהלה בשוק המזונות אינה פוסקת ואין אתה יכול להשיג כמעט מאומה מלבד מעט תפוזהבים (אם אינך מאלה אשר יד להם בשוק השחור). וגרוע מן המחסור – בשביל האזרח היושב בית – הוא הניתוק, חוסר התחבורה עם עיקרו של היישוב, בגלל האויב האורב בהרים. ויום־יום מחרידות היריות את חלל אווירנו ואת העצבים – ומפילות חללים.

מאז מעשה־הזוועה שיד־עשו הפושעת ביצעה בלב הקריה, ברחוב בן־יהודה לפני שבוע־ימים, בשעה 6.30 בבוקר ביום י"ב באדר א' (22.2.48), כשפוצצו שלוש מכוניות־צבא בריטיות, גרמו הרס רב, 54 הרוגים ולמעלה ממאה פצועים, ויום־היריות עם ליל־הפחדים שלאחריו – מאז כאילו לא פסקו הדיו של אותו קול־הנפץ המבעית לחלחל בחללה של ירושלים ובחדרי־הלב גם יחד. האמת היא, שירושלים עדיין לא התאוששה מן המכה המרושעת הזאת וההרגשה היא שעוד זמן רב לא תוכל להתאושש ממנה: היא הוכתה “אל החומש”. לעומת מהלומה זו חוורה גם מכונת־התופת בסימטת־הסולל, שאותה היד עצמה כיוונה כחודש־ימים קודם־לכן (1 בפברואר 48) אל בית “פלשטיין פוסט”. ובכיים של קרובי הקרבנות ושל אותם הילדים שהועפו מעל משכבם – ונשארו בחיים – נהפך לקול דממה דקה הרועדת עוד בחלל אוירנו.

כ“ו באדר א' תש”ח (7 במארס 1948)

ירושלים – עיר פצועה, חבושה, תלושת־אברים, נצורה, כבולה, חסומה, המומה, נראית כקורסת והיא רק כפופה לארץ אבל עומדת על רגליה בכוח מופלא ובקשיות־עורף מפתיעה. שטחים שלמים בלחייה ובצדעיה שותקו וסומאו כמתחת לתחבושת־גבס: כאן התבצר מין נבוכדנאצר הרסן, שביקש להיות מולך בכיפה וחולש על גויים בחדרו לתוכם במרמה. וגושים שלמים מתוך ‘פני’ בנייניה ופלג־גוה המרכזי, העברי, נעקרו ביד זידונה, אברים־אברים מן החי, וגידיהם וסיבי שריריהם עודם תלויים באויר, אפורים, כמו קרושי־מוגלה, מאובקים, מתים לכאורה, אבל למעשה רק ממתינים לתחיית־המתים האקטואלית, שמוכרחה לבוא מיד.

ירושלים – רגלי קלגסים ואנדאליים שלוחות אליה לנתוץ ולרמוס, אך הן רק בועטות בשלוחותיה הטרשיות – ונמחצות מן הבעיטה. בני־בליעל ממטירים יום ולילה אש וברד־נפץ על קרסוליה ועל ירכיה – והיא רק מכווצת את מצחה בזעם ומהדקת את שיניה. שום זעקת שבר עוד לא עברה על דל שפתיה. סוערה ועניה ירושלים, שקטה ועשירה ירושלים. עושרה גנוז עמוק בנפשה, ולא תמיד היא יודעת את נפשה. מראיה כמין קדוש מזרחי הדומה מרחוק לטמא מנודה. רואה היא את מחשוף עניותה ואת חשרת הפורענות התלויה על ראשה – והיא שקטה. ברם, שקט זה לא־תמיד מתוך בטחון פנימי או מהכרה ברורה הוא נובע: אין ירושלים יודעת לא את הסכנה הנשקפת לה ולא את כוחות החיים, הצפונים בקרבה. כוחה קיים בה כאילו על־כרחה, כמו שגלעד נישא זה, גיבוב־אבנים דומם וגלום־סוד, אינו אחראי כשלעצמו לקדושה או לסמליות שהעדו עליו דורי דורות. כי הכוח הפנימי, כמו ערך הקדושה, הוא נטל שהועמס בידי הגורל, כמעט סבל. על־כן רשאים לומר: סבלה של ירושלים הוא כוח.

מפתיעה היא יכולתה של אוירת הרחוב להביע את רגשות הכלל. חלל־האויר הוא מעביר־רגש מצויין. ואין הכוונה בזה לאותו הלך־נפש אישי, סובייקטיבי, שאדם פולטו בלי־משים מקרבו ומייחסו מניה־וביה לאויר־הסביבה וחוזר וקולטו אחר־כך כמין הרגשה שהרחוב מהלך עליו. זה עניין לחוד. אבל אדם קם בבוקר, יוצא החוצה – והוא עוד לא ראה עתון ולא האזין לקול הרדיו – ופתאום הוא נמצא יודע כבר כי אירע משהו לא־טוב. משהו משונה יצוק באויר. האויר עוצר נשימתו, או מתנשם, או נרגש ועוטף קדרות, או מתאפק וחרד. עדיין אין אתה יודע מה אירע, אבל יודע הנך כבר את טיבו של המאורע, כי פעולתו על אלה שיודעים כבר – הנה היא נפלטת עם נשימתם לתוך חלל־האויר ונהפכת לאוירה. והאוירה אינה כולאה את סודה, היא מגלה לך מיד את הכל, כלומר – את העיקר: אם ‘טוב’ ואם ‘רע’. – נצחון בכפר־עציון – ומיד עובר רטט של התעודדות את האוירה ונושב על פניך מקצה רחוב בן־יהודה, מפאתי פלוש־האופק שבין בית קופת־חולים ובין מועדון ‘מנורה’, בעודך עומד בככר־ציון ופונה עורף למצודת־המשטמה האטומה, העֵשווית, הסמוכה לך מאחריך, שממנה נפלטות יריות־קינטור מרושעות מכלי־זינה של אלביון. בדרך אפרתה, לא־הרחק מן הבריכות אשר בנה שלמה, עומדים על נפשם גיבורים מעטים, מסוג אלה שהלכו להביא מים לדויד, מפקדם הצמא, עומדים קומץ קטן נגד אלפי רוצחים, בעוד פעמוניה של בית־לחם, עיר־מולדתו של דויד, חוגגים את חג ‘תחיית־הגואל’, – ומיד ריחה של הסכנה המרחפת על אותו קומץ, ריח דם ואבק־שרפה, נודף באוירה של ירושלים. אשה זו, אשר בן לה בגיבורים שנסעו לכפר־עציון, הריחה את הריח המבעית ורצה לתחנת “אגד” לשאול, היש ידיעות. – לא, אין ידיעות. אין ידיעות ברורות; על המקור הרשמי הרי אין לסמוך. והיא חוזרת הביתה, לפי שעה, בידה רק סלה הריק (בחנויות אין מוכרים דבר, ומה שמוכרים אין היד משגת לקנות מחמת היוקר המופרז, הפרוע) – כעוטיה סיוט היא פוסעת וכמו בלי קשר לרחוב, ודמעותיה מתגלגלות על לחייה. אין איש רואה את דמעותיה אף כשהוא מביט אליהן; יהלומים כאלה אין להם מהלכים בשוק הארץ־ישראלי השתא. שנה גשומת־דמע היא. אבל דמעות אינן מצמיחות לא בר ולא ירק לאכלה. “אכול מפרי גנך!” – קורא “קול ירושלים”, והקול חסר־הבנה. העירוניים אין להם גן, אין להם פרי, ופעמים שאין להם די לאכול כיום הזה. קרקע־מלחה היא העיר, אבנים ודמעות וצחוק־הפקר של אלה שאגרו ושמו בכליהם באותם ימי ‘הפרוספריטי’, כשהנאצי עמד בשער הלבנון ועל גדות הנילוס; וכל מה שיש בה עתה מן הגבורה נועד מתחילתו ליצוא – וכבר נשלח לתעודתו, אל עמדות־המגן בעיבורה של העיר ובפינות מוצנעות, שהבוכים והצוחקים אינם רואים אותן.

גם צחוק חדש הופיע עתה, פה ושם, באוירה של ירושלים, צחוק תמים ואוילי למדי, מעשה נערות, שיש בו משום שחץ מעושה, או מאמצי חוצפה של חובה. כמה בחורים שחורי־עין ולבני שיניים, שתמול־שלשום עוד נפתלו עם אותה מבוכת־הריקנות שבחוסר־תכלית, המעציבה בימים כתיקונם את רוחם של כמה מן ‘הצברים’ הטובים שלנו, שיש בהם ‘רגש’ של שאפנות למעלה מאמצעיהם השכליים, לבשו היום, כמובן, מדים של אנשי־מלחמה. יהודים טובים הם ויפה עשו – כן ירבו! – ברם, לא היו ימים מועטים והנה כמה מהם (למזלנו – לא רבים!) – גם פניהם לבשו מדי־הבעה חדשים, שנראים להם, משום־מה, מתאימים למעמדם החדש, הצבאי: מאמצי הבעה של ‘הפקרות’ מלאכותית, שאין בה אף שמץ אמת. אין הם בשום־פנים כה גסים, חלילה, כמו שהם מעמידים פנים; לאמיתו של הדבר אף הללו – רובם ככולם בחורים ‘טובים’ הם, כלומר – לא רעים, בהחלט לא־רעים, ואך מידת תרבותיותם לא־תמיד היא מספיקה להם להבין מאליהם כי מדים אלה של צבא־ישראל, אם כי אין עמם לא פאר חיצון ולא ברק־מכלל, מטילים עליהם חובה של כבוד עצמי ושל כיבוד התפקיד והדגל – והרי זה מחייב אותם להתנהגות שבמשמעת פנימית, נימוסים טובים ונקיות־הדעת. למשל, אותם שלושת המגוייסים שפיזזו היום על מושבם באוטובוס ומילאוהו קולי־קולות של צחוק פרוע ודיבורים צעקניים, ודוקא בלשון בני־ישמעאל (שפת אמם, כנראה) – ובנוכחותן של נשים וילדות – על־אודות הבחורות, שבחברתן רוצים היו לבלות את חופשתם בעיר (“שייתנו לנו סטודנטיות!” – “לא, הסטודנטיות משתמטות הן!”) – אף אחד מהם לא עשה כלל רושם כה רע בעצמו, כמו התנהגותו סרת־הטעם. ברור היה כי רק דבר מועט אחד חסר היה כדי שבחורים אלה יהיו נאמנים לטוב שבקרבם: שיחד עם המדים ועם האימון הצבאי יותן להם גם למד־מה בחובת דרך־ארץ וכיבוד־הזולת, אשר דוקא עתה, עם היותם באי־כוח האומה ונושאי דגלה, עד כדי לסכן למענה את עצם חייהם, חובה כפולה ומכופלת היא עליהם – הרבה יותר מאשר עד עתה, בחייהם האזרחיים. אבל דבר מועט זה נשכח, כנראה, בשעת חירום, המשכיחה, כרגיל, חלק גדול מן המטרה בגלל כל חלק קטן מן האמצעים. ואין כל פלא: אם כה מועטת היתה השפעתן של ועדות־התרבות השונות שלנו על המוני עמנו העירוניים אפילו בימים כתיקונם (ברם, כלום היו לנו פעם, בכלל, ‘ימים כתיקונם’ בציון?) – קל־וחומר בשעת חירום. אכן, גם בעצם ימי המלחמה הקדושה אשר לנו כדאי היה שנזכור היטב בשביל מה אנו נלחמים: האם לא בשביל חיים יהודיים יותר טובים ויותר אידיאליים לאחר המלחמה? יודעים אנו – באשר כבר הורנו הנסיון בשתי מלחמות שעברו על ראשנו – יודעים אנו כי המדים זו דרכם (ואף זו תעודתם לכתחילה) למעט באדם את היסוד האישי ואת הרצון האישי ולעשותו חלק מן הכלל, הסר למשמעת הכלל בלבד; על־כן הם הופכים בנקל (ובהכרח) את האדם הבינוני ליצור־עדר, במידת־מה, כלומר – לאדם פחות רוחני. המדים נותנים לו לאיש־ההמון את ההיתר הנורא לפרוק מעליו עול דרך־ארץ: מתוך עודף בריאות וגשמיות של עומד במערכה הריהו נמצא מגיס את לבו, בלי משים ובלי כוונה רעה, בערכים של תרבות טובה. הגדודיות והרגימנטאציה מבליטות באדם את היצור הטבעי, את כלל־המין, ומפחיתות בו את מידת האינדיווידואליות החיובית והנחוצה, אֵם כל תרבות. גם חיות ובהמות לובשות מדים, אשר הלביש אותם הטבע. אם הגבורה עם ההוד שבהשלכת־הנפש מנגד מופיעים במערכה גופה, בשדה־הקרב, בשעה שנלחם האדם הפנימי, הערום לאין־כסות בעמדו למול האבדון – והמדים נשכחים אז והשפעתם השטחית בטלה ומבוטלת – הרי בהיותו בעורף נרדם האני הפנימי, עייף הוא ותנומה חוטפתו, ואז חוזר ומופיע האני של השטח החיצון, השטחי והנואל, המשנה עינו ככרום לפי המדים ובהשפעתם. ודוקא משום שאנו יודעים זאת, הרי מחובתנו לצרף אל פעולות־הגיוס גם פעולות חינוכיות מוגברות שבשמירה על מידת־התרבותיות, לבל תישכח חלילה המטרה האידיאלית של מלחמתנו בשל זחיחות־הדעת של ‘העורף’ המלחמתי. חייבים היינו לשנן לשלושת הבחורים הטובים הללו שבאוטובוס, וכן לחבריהם, כי כבוד מדיהם הוא שאוסר עליהם להרים קולם בשוק בניבול־פה – ובלשון ישמעאל דוקא! הבה אעשה־נא את עצמי נלעג ואשיא עצה ללשכת־הגיוס כי תקבע את התו הצבאי שלנו בצורת מגדל־דויד עטור ענפי־זית עם כתובת “והיה מחנך טהור”.

ולאלה שיטענו נגדי לאמור, כי לעומת סתם חיילים בכל אומה־ולשון אחרת הרי בחורינו שלנו הם הגונים וטובים, ואף צנועים וטהורים, הרבה יותר, אולי לאין כל השוואה, וכי הוקעת אחוז קטן של גסות־רוח במחננו – ובשעת חירום! – אך תביעה נפרזת היא, שיש בה משום הטלת־דופי בצבאנו, חס־ושלום, או משום חוסר־הערכה ביחס אליו, – אענה ואגיד: להיפך! היא הנותנת! בחורי ישראל יכולים להיות כל־כך נעלים מבחינת המדרגה הרוחנית וההומאנית, על כל עם וגזע, עד שעצם עריכת השוואה בינם ובין ‘סולדאטסקא’ גויית, לשם לימוד סניגוריה עליהם, עלבון הוא להם! אין כאן מקום לא להשוואה ולא ללימוד סניגוריה. מבחורי ישראל יש לדרוש לא גובה־מדרגה יחסי, לעומת האחרים, אלא מדרגה גבוהה לעצמם ומתוך טיבם העצמי: מתוך היכולת והסגולה, הגנוזות בטעם היהודי הצרוף. כי האדם מחוייב להיות מה שהוא יכול להיות.

ואולי עוד אין זה הכל. אולי דוקא עתה היא השעה לזכור כי מטרתנו בהקמת צבא היא לא צבאיות, אלא להיפך – הגאולה מאותה מכת הצבאיות ההופכת עתה את העולם לגיא־הריגה והמכשילה את שאיפת ישראל לגאולה. לוחמי חירות אמיתיים אין להם צורך במיליטאריסם. הבורים שנלחמו על חירותם בטראנסוואאל והאירים שנאבקו על שחרורם באיירא לא היו מיליטאריסטים ומלחמתם לא הפכה אותם לחובבי צבאיות. ואנחנו? – נדמה כי יש סימנים לדבר שחיידקי־צבאיות פסיכיים חודרים בחשאי לגופנו הציבורי. הלוואי ואתבדה!

האידיאל של מדינת־ישראל, במאבקה על קיומה, צריך להיות שחייליה יזכרו כי מטרת מלחמתנו היא לנצח את הצבאיות בכל־מקום שזו מרימה ראש, בין בגויים, לרעתנו הגלויה, בין בקרבנו, לרעתנו המסותרת – ושהמשמעת שהם מטילים על עצמם מרצונם הטוב תהיה מושרשת בהכרת בני־חורין שונאי רע, שנצחונם יהיה תבוסת הצבאיות!

ר"ח אדר ב' (12.3.48)

מכונת־התופת שהרסה היום חלק מן האגף המזרחי של בניין־הסוכנות והפילה שם 12 חללים וכמאה פצועים, רק ימים מועטים אחרי בוא ההחלטה (מטעם ‘הוועד הלאומי’) להקים את מועצת הממשלה הזמנית של מדינת ציון – בעוד הבריטים מדברים במין שמחת־רשע משונה על יציאתם הקרובה מירושלים – כמו פעלה רק להפיג מעט את התדהמה שירושלים שרויה בה מאז יום רחוב בן־יהודה. לתוספת ‘קרשצ’נדו’ שוב לא היה מקום. אין זאת כי אם חפצו הבריטים להדגים כאן, כמו בנקודת שריפה, את צורת התוהו־ובוהו שהם גמרו אומר להנחיל לנו בצאתם.

מסתבר כי מחסומי האבן והתיל שהקימונו בראש כל חוצות (וכן בכניסה לחצר הסוכנות) אינם שמירה מספיקה בפני האויב כל־עוד לא התרגל מוחנו לרעיון כי שרויים אנו במצב של חירום וכי סכנת־תמיד אורבת מעתה לעצם קיומנו כאן כאומה בארצה. עדיין הלך־מחשבות של אזרחים שלווים ורודפי־שלום לנו – אבל הלב מנחש רעות ואומר שעל־כרחנו ניהפך עד מהרה לחזית־מלחמה, שחוקים פסיכיים אחרים לגמרי שולטים בה…

עוד שני חדשים של ‘הכנסת התוהו־ובוהו’ לפנינו, וממשלת בווין שוקדת על תעודתה זו ועושה, כנראה, את הכל כדי שביום־התמורה נישאר בלי ביצורי־מגן ובלי בצרון כלכלי גם יחד.

ח' באדר ב' (19.3.48)

שלשום בבוקר – והנה הדגל העברי מנפנף מראש מגדל ‘שנלר’, שעוד יום לפני כן שימש מרכז צבאי בריטי – והיום הוא כבר תפוס בידי צבאנו: האנגלים פינו את שטח שנלר (שאמרנו לקנות, לפי השמועה, בכסף מלא, מאת לשכת “נכסי האוייב” הבריטית, אלא שספק הוא אם אמנם כבר קמו מקרקעים אלה לקניין לנו). המוני ילדים משכונות הצפון צובאים, פעורי פה, במבואי החצר הגדולה, המוקפת חומה וברושים, ואינם גורעים עין מן הפלא הזה, שיהודים לבושי מדים, נשקם בידם, ממשיכים את המעשה הצבאי ממקום שהפסיקוהו האנגלים – ללא כל מחשוף־ביניים ריק, לכאורה.

מעין שכרון הוצק באויר. אבל הלב נצבט מדבר אחד קטן: לא יצאו שלושה ימים מעת שהאנגלים פינו את השטח הזה – וכבר הוא פושט את צורתו הנאה והמסודרת, הסוגה בעציצים ובפרחים ומטוטאת למשעי, ונהפך במהירות למבוי מפולש זרוע־דומן, ששדרת אילנותיו הופקרה למקוששי דלק, העוקרים את כל הבא לידם, אם ענפי־עץ ואם שחיפי־משוכה.

אך מי ישים לב לתאוות העקירה־והסתירה של צברים קטנים לנוכח תאוות הבגידה־והסתירה שתקפה את גדולי העולם בזמן הזה? והיום באה הידיעה על ‘בגידת אמריקה’.

עכשיו אנו מדברים על בגידת אמריקה, כאילו ברי היה לנו שאמריקה היא בעלת בריתנו על־סמך איזו זיקה מוסרית, שאם ישטו ממנה מדינאיה – וחטאו בזאת חטא של “בגידה”. ציבורנו עדיין לא נתרגל לחשוב על פוליטיקה בדרך פוליטית, כעל דבר שערכי הנפש והרוח ודרישות המוסר אין להם חלק בו. עדיין אנו ניגשים אל הוויות מדיניות באספקלריה רגשית וסבורים כי המדיניות העולמית עומדת על סנטימנטים. אמנם אין אני סבור שהתפיסה הרגשית קרובה יותר למוסר מן התפיסה השכלית התועלתית של המדינאית. גם תמימות הרגש גם ערמת השכל – שתיהן חוטאות לתבונה וגורמות לנו הונאה עצמית וטעות. כשם שהמכשלה הגדולה של הפוליטיקה העולמית ותככיה נובעת מתוך שהיא עומדת על השכל התועלתי גרידה, בעוד שהתבונה שוחרת הטוב והצדק אין לה כל חלק בה, כך גם תגובותינו הרגשיות על נסיבות פוליטיות מסלפות את הערכתנו ואת הבנתנו כלפי המצב המדיני. לכאורה, הרי מצווים אנו לזכור תמיד כי אמריקה, וכן כל מעצמה אחרת, עלולה להיות היום בעדנו ומחר נגדנו, הכל לפי שכלם התועלתי הקטן והשנון של המדינאים – וכי לעולם לא תהיה לנו שום מעצמה לבעלת־ברית במובן המוסרי. הפוליטיקה הריהי תמיד “בוגדת”, כלפי צד זה או כלפי הצד השני. ויש רק בגידה אחת, שמפניה עלינו להיזהר ולהיזהר: שאנחנו בעצמנו לא נבגוד באידיאלים אשר לנו, ושחיינו המדיניים לא יעמדו בניגוד לחיינו הרוחניים!

יום אחרי יום נמשכות היריות בלי־הרף, כל רגעי יומנו כמנוקבים מהן. כל יריה, הבאה ממנזר קטאמון במערבה של ירושלים או משיך־ג’ראח בצפונה, בואכה להר־הצופים, והמכוונת לאחת משכונותינו, פולחת את הנפש והדה רועד בעצבים. וכך יום־יום, שבוע אחר שבוע, זה מאה ועשרים יום. – משתאה אני לדעת, לכמה ימים אדם מתרגל סוף־סוף אל קולות נפץ ויריות ושוב אינו מרעיד עליהם.

עוד אחרי ‘הבזק’ הבריטי המתועב ברחוב בן־יהודה היה נדמה לי כי עצבי באו עד משבר. המוח עצמו זמזם וכאב וכמין חשכת־שאול היתה חוצצת ביני ובין כל דבר שראו עיני. בשתים אחרי חצות־הלילה הקיצותי פתאום, כולי קשב. ולפתע הרגשתי כי טוב לי, טוב לי מאוד. ומששמתי לב לכך נתחוורה לי מיד הסיבה: אותה שעה לא היו יריות. היתה דממה, אי של דממה בלב קולות הנפץ והיריות, המקיפים אותנו זה ימים על ימים כמין זוטו של ים. הרגשתי, פשוט, מה שמרגיש אדם בלב ים למראה אי קטן, הרומז: הנה מנוחה.

את כל טעמו של הטוב לומדים לטעום, כנראה, רק כשהטוב הוא אך רגע בתוך המשך ארוך של חוסר־הטוב ונוכחות־הרע.

אזרתי אופטימיסם ליכנס לשטח־ההריסות של מרכז רחוב בן־יהודה שהופצץ בכ“ב בפברואר, והמלא כבר הלמות עמלים, המחזירים את החיים לתיקונם. על מדרכת רחוב המלך ג’ורג' קשה היה לעבור מפני ‘התור’ הארוך, משום־כך נכנסתי לסימטה צדדית. גם כאן אי־אפשר היה ללכת על המדרכה מפני ערימות שברי הטיח, שיורי המפולת מהפצצת רחוב בן־יהודה, ומפני ‘תור’ מיוחד במינו – ערימות זבל, שלפעמים יש והן נשארות מונחות על המדרכות, פה ושם, בשכונות, משך כמה ימים, מחכות לתורן – ומעלות על הלב אסוציאציה רעה עם מגפות וחוליים רעים, שמעבירי חיידקיהם אינם רחוקים מגבולנו, כידוע. היכן הוא – שאלתי את עצמי – השלטון האזרחי של המדינה העברית? הרי יש לנו שלטון! ומניה־וביה תירצתי לעצמי: אמנם יש לנו שלטון, אך לפי־שעה הרי זה בהכרח שלטון צבאי בלבד. השלטון האזרחי מתמהמה מעט לבוא. איני יודע אם גם בתל־אביב כך (מה מאד רחוקה היא עתה!); שם ודאי הכל “בסדר”, כי לולא זאת הלא היו מנהיגינו וחברי הסוכנות, היושבים עכשיו רובם ככולם בתל־אביב, עושים מן־הסתם לתקנת המצב; אם אינם עושים, סימן שהכל בסדר. אבל בירושלים – יש להודות! – עוד מורגש חוסר השלטון האזרחי, ומה פלא איפוא אם סימנים של תרעומת חשאית נראים פה ושם. דוקא במקום שאתה מוצא את הקונפורמיסם התמים והשלם ביותר – בקרב שלומי אמוני הלאומיים הנאורים, ותיקי הציונות – שם אתה מוצא גם כעין חרדה מסותרת וספקות כבושים, שהלב אינו מגלה לפה, משום שרגש־החובה, המצוה לאיש־החיוב לשאת בעול, מאהבה ובסולידריות, עם ההנהגה, מסלק ממילא כל תבוסתנות מקרבנו. אבל איש־החיוב הנאור אינו רואה את עצמו רשאי להתעלם בהכרתו מתקלת קוצר־הראות של בעלי משימות ומאזלת־היד של עסקנים. הוא רואה, אגב, גם כמה סימפטומין של שנאת־הרוח, המבצבצת ועולה בקרב המעמד הצבאי המתהווה, שאך תמול־שלשום נולד בישובנו, – אלא שלעומת לידתו, מתוך ההכרח הלאומי, בקרב טובי הנוער שלנו, בחורי הפלמ”ח שספגו עוד קורטוב הגון של רוח ישראל־סבא, מורשת אבותם (אם כי בגלגול חדש), הרי עם גידולו והרחבת־היקפו הכמותית הוא נמצא מקפל תחתיו גם את כל אותה הזיבורית המוזנחת של קרקע־הקונגלומיראט העירוני שלנו, המועדת מעצם ברייתה לשנאת־הרוח בעטייה של “רוח” הזמן. איש־החיוב הנאור מצר בראותו כיצד פושה בקרבנו אותו נגע־הזמן עצמו, אשר הפך את אומות־העולם למכשלה כל־כך עגומה ושאפשר לסכמו בקיצור: הערצת הכוח תחת הערצת הרוח. הוא יודע כי נחוץ גם נחוץ לנו כוח, אבל כוח כנשק נקי וחיובי ביד החברה כדי להילחם בגילויי־הכוח השליליים של יסודות בלתי־חברתיים – כוח ככלי־מכשיר של ההכרה – כוח כאחיה של התבונה: כוח שכוחו לא רק בידיים, ידי עשו, אלא גם בקול, קול יעקב – בהסברה. איש־החיוב הנאור, המפלל לתבונה ולהגינות גם בשעת־חירום, מצר בראותו, למשל, סיעת יהודים שפיאותיהם ארוכות ודעתם קצרה “מפגינים” בשכונת מאה־שערים (שקלעי האויב נופלים עתה לתוכה מעמדותיו במבואי הר־הצופים) עם כתובת עלובה: “אנו תובעים הסכמה לשביתת־נשק” – אבל מצר הוא כמו־כן בראותו את “המפגינים” האלה סופגים מכות, תחת לקבל את ההסברה הנכונה. ברם, צבאיות אינה מסוגלת להסביר, והיא סבורה בתמימותה כי הכוח הוא אופן־ההסברה הנכון. ברם, ההכרה נחבאה בימים האלה וקול התבונה אינו נשמע בשער – ומי יכרה אזניים לאותה מסכנה, שחכמתה בזויה, “הרוחניות” הנאמנת עוד לעקרון האומר, כי יש להקדים אידיאה למעשה וכי מעשים שאינם מיוסדים על אידיאה ברורה וחיובית, שממנה הם נובעים, אין ידיים לפעלם? הצלחתנו במלחמתנו – הכל יודו – הריהי תלויה בתיכנון כולל, כלומר – לא רק באסטרטגיה, אלא גם באידיאה הפוליטית־הפילוסופית שביסודה. סילוק כל האידיאות מפני צורך־הרגע האסטרטגי – מכשול קשה הוא, העלול להתנקם בנו. והוא הדין גם בנוגע לפרטים. איש־החיוב האינטלקטואלי שואל, למשל, לתומו: למה אין נוהגים אצלנו “כמתוקנים שבהם” לחוס על אותם “כוחות־אדם” צעירים שנועדו מאת הטבע, לפי יתרון כשרונותיהם והשכלתם, לעמוד, בבוא הזמן, בראש הציבור, ליד ההגה המדיני או בקתדרה המדעית, שבלעדיהם עתידה רמתנו התרבותית־החברתית לרדת חס־ושלום ירידה מסוכנת? כלום מחכמה עושה מפקדה ששולחת אל קו־האש את אלה שכוחם לא בשריריהם אלא במוחם וברוחם – פרחי מדע כמו הסטודנט קושניר והמחנך הורן ועוד רבים אחרים – שנפלו ואין לנו תמורתם? – אותו אינטליגנט ששואל כך לתומו יש שהוא שומע תשובה: “אצלנו אין יחסנים ואין זכויות יתרות לאינטליגנציה – אין לנו צורך באנשי־רוח!” – ואין המשיב נותן דעתו על כך, כי הפה שמתיר זכות יתרה לבעל־השרירים אינו רשאי לאסור אותה ביחס לבעל־המוח – שגיאה גסה היא, כיון ששניהם נחוצים ואף הכרחיים הם במידה שוה לחיים מדיניים וציבוריים. אין הדובר מרגיש כלל כי נימוקו השלילי נובע, לאמתו של הדבר, רק מתוך יחסו השלילי, הנעלם גם מעיניו הוא עצמו, כלפי כל אשר בשם־הגנאי “רוח” יכונה. גיבור־החיל רב המעש והתמימות שוכח כי לולא רוחם של אלה שמהם יצאה האידיאה של ישוב ארץ־ישראל, כי עתה הן לא היתה לנו כאן שום מציאות עברית, להגן עליה. אף בשעה קשה זו צפון להם לאנשי־רוח ובעלי־אידיאות התפקיד לתת לציבור את האחיזה הנפשית והכוננות הרוחנית, הנחוצה לכל אחד ואחד מאתנו כדי להגיב על קולות הנפץ והיריות, הממלאות את אוירנו, לא בתגובה של חרדה וחולשת־הדעת אלא בתגובה של התעשתות ואומץ־לב. אם היחיד שיש בו אומץ־לב ואין עמו דירקטיבה רוחנית עלול להשתמש בתכונתו למטרות שליליות (כי גם להיות גנגסטר נחוץ אומץ־לב), לא כל־שכן הציבור: כדי שאומץ־לבו של ציבור יביא לו תוצאות חיוביות, ולא הרסניות גרידה, מן־ההכרח שיהיו בקרבו חיים של רוח, אידיאות חיות, כיסוד כל ההוויה הציבורית. ציבור בלתי־רוחני ונטול־אידיאה אינו אלא מחנה צוענים – האומנם יש צורך להבהיר ‘אכסיומה’ זו לאלה הנותנים ליישובנו את כיוונו בהווה?

והלא דוקא במצבנו בשעה זו, כשהעורף האזרחי אף הוא חזית הנהו (כרגיל במלחמה “הטוטאלית” לפי מנהג תקופתנו, וביחוד במלחמתנו כאן, כשיש לנו עסק עם שונא פראי, הדש בעקביו כל ‘הסכם’ הומאניטארי, אם של ג’נבה ואם של האג, ועם מרחקים כה מועטים בין היישוב ובין המדבר) – על כמה וכמה שעורף אזרחי זה זקוק להשפעתם הטובה של אנשים אשר יתרון־רוח בהם להדריך את הציבור במחשבה נבונה ובהתנהגות נכוחה למופת. אסור להפקיד את החיים האזרחיים בידי זקנים אדישים ונוקשי־פניות, שכבר “אבד עליהם כלח”, מזה, ובידי נערים זחתנים ונמהרים, חסרי נסיון, מזה. וביחוד שהציבור הירושלמי – אם כי ציבור עירוני הוא ורחוק ברובו מרוח המסירות וההקרבה העצמית של ציבורנו החלוצי־החקלאי והוא מכיל בקרבו יסודות שליליים מסוגים שונים – הריהו עשיר גם באנשים נבונים ומתונים, אנשי־תרבות שלא קיפחו חס־ושלום את הגינותם בשעת־חירום והם זוכרים היטב את טעמם של ימי־מלחמה באירופה, אשר הקיאתם, ויודעים כי לעומת האימים ההם אסור ואסור לאיש מישראל להתאונן כאן על חוסר־מזון, או על קשי ‘התור’, ושאר פגעי הזמן. הם מתחזקים ונוטים שכמם לסבול, כי יודעים הם שיש ויש בשביל מה לסבול. הם אוהבים את ציון – ומתפללים ליד נמרצת ואוהבת, נבונה וחכמת־לב, אשר תדע להעריך ולערוך את אהבתם זו למערכי־חיים חיוביים ולמילוי תפקידים כשרים ונבונים. כי אין לך חומר יותר כשר וחיובי לבנין מן האהבה. ואילו אנחנו מקדישים כמדומה יותר מדי תשומת־לב ויותר מדי כוחות לא לאהבה, אלא לשנאה, קרקע צחיחה זו, הבולעת אל תוכה את כל לחלוחית־החיים ואינה מצמיחה ולא־כלום. אנו נפתלים עם כוחות־השנאה החיצונים והפנימיים, כלאוקואון זה. את היסודות החיוביים שבנו אנו מזניחים בשעת־חירום, בזמן שהם נחוצים ביותר, כשם שהזנחנו בימי־שלום את הכוחות השליליים ולא הכשרנום מראש לקראת ימי־ההכרעה – ועתה שומה עלינו להיאבק עם הכוחות השליליים, ולא תמיד במידת ההצלחה הראויה, בשגם את הכוחות החיוביים אין אנו מצרפים למלחמתנו זו במידה הראויה. ואם נזכה עוד להקים מקרבנו אחד נביא – מה צר יהיה אם גם הוא יצטרך לקרוא: “נערים משלו בם!”.

מטעם המוסדות הוכרז ברדיו העברי של ירושלים שאסור באיסור חמור לגדוע עצים בתחום ירושלים רבה וכי העובר על לאו מפורש זה ייענש וכו'. אחרי שמיעת הרדיו יצאתי החוצה וראיתי אנשים, נשים וטף עומדים בגן ליד בית שהושכנו בו כפליטים, והם מסתערים בקרדומים על גזעו של ארז נאה. לא יכולתי להתאפק וקראתי:

“מה אתם עושים!”

“עושים מה שרוצים”, היתה התשובה הברורה והחותכת.

משמע – אמרתי אל לבי – כי יש באמת צורך באיסור כזה. משמע כי יש בישובנו העירוני הרבה אנשים הרחוקים מן הטבע והקרקע ומן הצרכים הטבעיים של הארץ ומיישובו של עולם במידה כזאת, שיש עוד צורך להסביר להם את כל הרע שבגדיעת עץ חי, ואפילו כשאין זה עץ־פרי, ושאינם מבינים כלל את כל המזיק ובלתי־חברתי שבמעשה־הפקרות כזה. ברם, כיצד אפשר להסביר לאדם שאינו מבין זאת בעצמו, כי גדיעת עץ היא מעשה הרס? הנגיד לו כי מי שכורת עץ עושה מעשה חבלה בגופו של הציבור, שהעצים נחוצים לו ממש ככל שאר החיים שבמחיצתו, כיוון שהעץ הוא שמבריא את האויר שאנו נושמים ואת האדמה שעליה וממנה אנו חיים? כי העצים הם שהופכים את המדבר ליישוב, ואת הביצות, קיני כל המחלות והקדחת, לקרקע פוריה וטובה? כי כל ציבור שקשור אל אדמתו אוהב את הצומח, מכבד אותו ומטפח אותו, כי הוא רואה בו מקור חיים? כי מי שכורת עץ – חיים הוא כורת? הייכנסו הדברים ללבו של אדם שאינו יודע כל זאת מאליו, מתוך שייכות אל הטבע ואל האדמה ואל יישובו של עולם?

ברם, מאידך גיסא – אמרתי אל לבי – איך אפשר לבוא בטענות של הכרה תרבותית ובטרוניות של אתיקה אל אנשים נתונים במצוק, שאין להם לא חשמל ולא טיפת נפט לבשל כף גריסים לילדיהם “בהשתפך נפשם אל חיק אימותם” – כי עוד אך בשוק השחור משיגים לקוחותיו העשירים, שהכסף אינו נחשב בעיניהם, חצי פח נפט במחיר של כמה לא"י? איך זה ימלאני לבי לקטרג על סובלי כפן מרודים? פיקוח־נפש דוחה הומאניות אפילו בקרב משכילים ואניני־הדעת – עוד זכורה לנו, למשל, פרשת הזוועות של משלחת נובילא לקוטב הצפוני – ומה גם בקרב דלת־עם זו, אשר “מעוני ומרוב עבודה” לא זכתה אפילו לחינוך מעט, ולא כל־שכן לערכין חברתיים נאורים. הלא תוריד ראשך ותשתוק, אסתניס שכמותך! כלום בטוח אתה בהחלט מה תעשה ומה לא תעשה באם תכלה הרעה אליך? מוטב לגדוע עץ ולהפכו לאפר מלהכפיש באפר, חלילה, את עצמנו. “צפד עורם על עצמם, יבש היה כעץ”, לא! לא יהיה כדבר הזה! יהא עץ זה כפרתך, אם־הבנים המסכנה אשר מחשכים הושיבוך, גדרו בעדך ולא תצאי! לא אבד ולא יאבד נצחנו, עוד נשוב ניטע עצים חדשים תחת הכרותים! עוד יפרח כתמר הודנו וישגשג כארז כוחנו, על אפם ועל חמתם של כל הבווינים שבעולם! וכי מי אם לא אנחנו הפכנו לגן־ירק את שממות הארץ הזאת – וציבור שנטע עצים רשאי גם לגדעם בשעת הצורך.

אך מה אעשה וקול התבונה (ואולי היה זה דוקא קול הרגש?) אינו יכול להחריש בי את קול הלב (ואולי צריך אני לומר: את קול ההכרה?) הצועק חמס כל־אימת שאני רואה גודעים עץ חי? מין אינסטינקט של שמירת־הקיום הוא בי, ממש כאילו חתכו בבשרי החי. על־כן ביקשתי למזג את מידת־הדין והוכחתה עם מידת־הרחמים ומענה־לשון רך וסלחן ונסיתי דברים אל שכני, השוקדים על מלאכת ההרס, דברי משל ואגדה, לאמור:

“לפנים בארץ־ישראל, מספר התלמוד, כשנולד תינוק, היו שותלים עץ. העץ מלווה איפוא את האדם בדרך חייו – ומקשרו אל ארצו. כתבי־הקודש אינם יודעים השוואה יותר נאה לאדם מן העץ. עם־ישראל עצמו נמשל פעם לזית ופעם לאגוז, פעם לתאנה ופעם לגפן. ‘והיה כעץ שתול על פלגי מים’ נאמר בתהלים על האיש הישר. ‘בניך כשתילי זיתים’, ‘אשתך כגפן פוריה’, ועוד אמרות כאלה מצויות לרוב בתנ”ך. העץ היה תמיד סמל החיים והקיום בעיני היהודי. 'כל עיר שאין בה ירק אילנות, אין תלמיד־חכם רשאי לדור בה, אומר התלמוד.

והגע בנפשך, כמה זמן דרוש כדי שעץ זה יגדל ויהיה לגוף חי, הנותן צל משיב־נפש ומרבה לא רק יופי, אלא גם בריאות בסביבה כולה. העץ הוא ידיד נאמן לאדם, והאדם מצווה להיות ידידם של העצים. תפקידנו הוא לנטוע עצים, ובשום־אופן לא לכרות עצים!

האגדה מספרת: פעם אחת עברה בת־הקיסר במקום אחד בארץ־ישראל, ונשברה יתד במרכבתה. קצצו עבדיה ארז כדי לתקן את המרכבה, ומעשה פראי זה הרגיז את יהודי המקום כל־כך, שנפלו על עבדי־הקיסר והיכו אותם.

אחד התנאים אומר: בשעה שכורתים אילן, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, ואין הקול נשמע: כלומר – העץ הנגדע צועק לאלוהים, אלא שבני־אדם אינם שומעים את הקול הזה.

תכונה טובה ויפה זו של קדמונינו – האהבה אל הצומח וכיבוד העץ – אסור שתשתכח מאתנו! ‘האדם עץ השדה’, כתוב בתורה; ועץ־השדה הוא חלק מחיי האדם – זאת יודע וזוכר כל איש בר־דעת אפילו בקרב עמי־הטבע הפשוטים ביותר, קל־וחומר אנחנו, שבאנו הנה להחיות את טבע הארץ!…"

כזאת וכזאת, בקירוב, ניסיתי להסביר לשכני מימין – משפחה מזרחית – ולשכני משמאל – משפחה אשכנזית. הם הקשיבו כמו שמקשיבים לשיחת־רדיו על נושא משעשע למדי, אך רחוק במקצת: בעניין למחצה, ובפיזור־נפש למחצה. האשה המזרחית אמרה: “שיתנו לנו נפט!”; האשכנזי הניע בראשו, כאומר: “יודעים, יודעים…”

ממחרת היום ראיתים עומדים וגודעים ארז שני.

היכן אתם, יהודים קדמונים, שהיכו את עבדי הקיסר בגלל גדיעת אילן!

כ“ב באדר ב' תש”ח (2.4.48)

למאותו ערב של 29 בנובמבר 1947, כשרחובותיה האפלים־למחצה של ירושלים החדשה היו מלאים, מאז עלות השחר, המון אדם רב, זורם בלי כיוון ובקפאון, כמו באספקלריה מאיטה, כמחכה שיוגד לו לאן ילך ולקראת מה ירוץ, והוא שרוי בהתרגשות עצומה, אך סתומה ונטולת צביון, מוכן לשמחה ומפלל לטוב, אך מהסס וכמעט נבוך, שוקק ומחריש, כאילו שמע אז כל איש, בלי דעת, קול־אוב העולה ממעמקיו ומנבא קשות לבוקר – למאותו ערב ואילך היו חוצות ירושלים מתרוקנים ונדמים בתחילת הערב ורק קולות יריות ונפץ היו פולחים את החשיכה המבעיתה – אבל בלי קרוע את השטן האורב בתוכה.

כך נמשך זמן רב, מאה יום ומעלה. אבל בשבועיים האחרונים, דוקא משנתרבו קולות הנפץ ואותות־המלחמה גם בשעות היום, נשתנה במקצת פרצופו הלילי של ירושלים העברית: כמו נתעוררה – ובמרכזה ההרוס לשליש־ולרביע התחילו נראים בערב צעירים וצעירות, קולות צחוק אביבי ובריא החלו מהדדים בחלל־האויר, כאילו אדמה סלעית ושתקנית זו מנסה עתה לבוא במגע של איתות ושידור־קריאות עם הכוכבים הרחוקים… – בחורים ובחורות מן השורה הם, חיילים ומגוייסים, ההולכים אל שלושת־ארבעת בתי־הקולנוע שנותרו בעיר (שנים יצאו מכלל שימוש).

“לכו, לכו, בטוב תבלו!” – מנענעת להם בראשה ירושלים העוטיה אפלה, השפופה לארץ ומכורבלת, אך מוצקת־הגו ומלאת־המרץ מתחת לגיבוב עטיפותיה הבלות, והיא כמתביישת על שאין לה, לעיר־הבירה שלנו, מה לתת להם לבני־הנעורים היקרים שלה כדי להרחיב את דעתם ולשעשע את רוחם ברגעי החופש שהיא חייבת להם – רגעי הנופש המעטים בין קרב לקרב – מלבד בלואי סרטים אחדים, טיפשיים ומשעממים, מתוצרת־הוליווד המשמשת את משרתיהם של אילי הנפט בעלי שיני הזהב ואגרופי הקהות.

אך מי זאת סיעת הבחורים השזופים והעייפים, הצובאים שם על הקולנוע בליל זה, ליל דכאון ואבל בציון – (מאה ועשרים לילה אחרי אותו ליל־העצרת החלומי וקצוץ־הכנפיים, ליל לייק־סוקסס)? – והלא אך לפני שעות מעטות הובאו הנה מבריכות־שלמה, בואכה בית־לחם, גיבורינו גזולי הנצחון שנשקם הוצא מידם במרמה ונפשם ניתנה להם לשלל בידי מושיעים צבועים, דורשי חרפתנו וחורשי רעתנו! משהו מיוחד מתלבט בפניהם של בחורים צעירים אלה, הדומים לגוזלי־נשרים שבגרו פתאום אחרי מעוף־הטרף הראשון, משהו שוקק, שאינו עובר את פתחי פיהם. הם חזרו, סעדו את לבם – והלכו אל הקולנוע. פשוט. ולמה לא ילכו לקולנוע? זקוקים הם למשהו מציאותי וצנוע, בלי ‘גבוהה־גבוהה’, אשר ימחה את קורי הסיוט מעל רוחם המתוחה ויחזירם אל היומיום. אשר לפרשת הקרבת־עצמם – הלא היא היא עתה היומיום שלהם, ואין איפוא ממה להתפעל. האם לבנקטים־ ונאומים ילכו? בר מינן!

“לכו, לכו, בחורים”, אני אומר להם בחשאי, בלא מלים – אלא שעכשיו אנכי הוא המתבייש על שאין לא לי ולא לשכמותי מה להציע להם לבחורינו אלה תחת סרט־קולנוע נבוב ומשעמם זה, שבעזרתו הם מקווים להתנער מעשן הקרב ולחזור אל המציאות. כמין הר גבה בין מחזיקי הספרות העברית ובין הדור הצעיר בציון – ביחוד ברבע־יובל השנים האחרון – שפעל להסתיר מעיני גדיינו הנעשים תיישים את חופי־הבתר המפותלים של פלג־עֵבר הקטן, ההולך בכל־זאת אל הים, ולא הניח להם למרעה אלא את האגם הנרפש, שנוצר עתה בגבולנו מן המים הגנובים, שרוכלי ספרות־פלסתר מוכרים להם מכלי שני. בדרכם אל הבלש שבספר, או שבסרט, פוסחים צעירינו ברובם על כל פרח־הגות ונטע־מחשבה – ולא חסר הרבה ורמסום ברגל קלה, בזחיחות דעתם. ברם, ועדות־התרבות השונות שלנו כמו נזהרו שלא לעשות מאומה כדי לחדש את הקשר המנותק, קשר־האופק והקשר האישי, בין הסופר נקי־הדעת ובין הנוער, שכבר נתפס בינתיים לאותו הזלזול כלפי היצירה, המציין את אנשי־המעשה שלנו, למן איש־ההמון והפקיד ועד האמרכל והעסקן.

ברם, אם כבר נגזר שלא יהיה אצלנו צינור ישר בין הסופר נקי־הדעת ובין הנוער, מדוע אין בה במציאות שלנו גופה לפחות מדור קטן אחד, חלק חי וטבעי מן היומיום שלנו, אשר יוכל לשמש כשלעצמו, בערב כזה למשל, סימפוזיון משיב־נפש ומרחיב־דעת לגוזלינו, גזולי ההוד ומקופחי הגמול, בשעה שהם נהפכים לנשרים?

כ“ד באדר ב' תש”ח (4.4.48)

בקרן רחוב שטראוס ורחוב מאה שערים – התקהלות קטנה לפני חלון־ראווה של חנות. נשמע קול נער מזרחי צווח, מנאץ, קול פרוע, הפקרי. ניגשתי – ומיד הכרתי את הנער הקטן. שלשום ראיתיו לראשונה במחנה־יהודה, בידו נברשת־נחושת נאה והוא נפתל עם איש משמר־העם, שהיה לו יסוד לחשוב כי קטן זריז־וממולח זה ‘משך’ את הנברשת – עקר אותה מן הקיר – מתוך בית עזוב בשכונה הקרובה, שהשכנים עזבוה מאימת הזמן. הנער העזוב ולא־מודה נאבק על החפץ שזכה בו מן־ההפקר והוא צעק כנשוך־עקרב, קילל והצדיק את מעשהו בטעמים לאומיים ובשינאה לשונא.

“לא איכפת לי ממשלה שלכם!” – צרח הנער והתיז רוקו – “עכשיו זה כבר שלי! אני רוצה כסף! לא רוצה להחזיר! אני לא מפחד מפניכם! אתם גרועים מן האנגלים, גרועים מן הנאצים!” – ולבסוף נחלץ מידי שובהו וברח.

גם עתה הוא צורח ומגדף, בועט ברגליו ומנגח בכתפיו, כיון שידו האחת עמוסה כרוזים וידו השנית אוחזת בפח־הדבק. הוא מתעקש להדביק איזה ‘כרוז’ על החלון־הראווה דוקא – ואינו רוצה לשמוע בשום־אופן לדברי העומדים עליו, כי ידביק את הגליון על לוח־המודעות הסמוך. הוא מתפתל בכל גופו, בחימה שפוכה, וצועק כמו שלשום: “אני לא מפחד מפני הממשלה שלכם! אני עושה מה שאני רוצה! אתם גרועים מן הנאצים!” – ומאיים לנפץ את חלון־החנות.

המחזה היה לי לזרא. פניתי ללכת לדרכי – והנה לקראתי מזל הכובסת, אגודת חלמית בידה. הכל מלקטים עתה חלמית בכרמליות של ירושלים. “אכול מפרי גנך!” – קורא ‘קול־ירושלים’.

“מה שלומך, מזל? אין רואים אותך. החדלת לעסוק בכביסה?”

“כבר עובדת משק־בית”, ענתה מזל, ספק עולצת ספק מצטערת. – “כובסת, ואין סבון, עובדת ואין מה לקנות לאכול. עכשיו אוכלת במקום שעובדת. תראה: אספתי חובזה, יעני חלמית, אצלנו אמרו, יש פקודה מן הרדיו לאכול חלמית. אך עד שהתחילו לאכול חלמית – די! כבר אין שמן, אין בצל! ומה נעשה בחלמית? נאכל אותה כמו החמורים?”

“ומה עושה בנך? ודאי התגייס?”

“בני! הוא כבר בהרצל. או־הו! הוא כבר מסור מאוד להרצל!”

“חשבתי שהוא בהגנה.”

“מה? הגנה יותר טוב?” – שאלה מזל בלי עקיבות, מתוך ההגיון של החשדנות התמימה אשר לה, ומעיניה ניתז ניצוץ של חשש, שמא מקח־טעות עשה הבן. – “אצלנו אמרו כי הגנה כבר בגדה בנו, די, והרצל זה יותר טוב. ומה אתה אומר, אדון, מה יהיה המצב?”

“יהיה טוב, מזל.”

נחפז הייתי לבוא לחנות־המכולת ונפרדתי ממזל. לקחתי ממנה גבעול קטן של חלמית ונתתיו בדש בגדי. הלא צמח־בר זה נעשה בימים האחרונים מיוחד גדול ויקר־המציאות והוא כבר נמכר בשוק השחור ובמחירים של בית־מרקחת. בחנות ראיתי כי כל קופסות השימורים נעלמו בן־לילה מעל המדפים. רמזתי לחנונית בזהירות, כי לא טוב המעשה הזה וכי המצפין אין לו מצפון.

“ומי אשם?” – נתרתחה החנוונית, והפאה הנכרית הקלושה, תוצרת מאה־שערים, זעה על ראשה. – “כל זה בא מחמת המדינות היהודיות שנתחשק להם! עושים בהלה, מחרימים, מטמינים, ולחנווני אין כלום!”

נחשול דיבורה הלך הלוך וגאה. הסתפקתי בפת־קיבר ירקרקת, לצבות בטן, ובטבלת שוקולד קטנה, ללפת בה את הפת. כשאין מרגרינה…

ברם, לא בנחת־רוח יתירה אכלתי את הפת המרה, הממותקת. כמעלה גרה, חשתי בלועי את השאלה שגרסה את שיני כבר לא־אחת: כיצד זה קרה כי צברנו בפינות ביתנו הלאומי, מתוך חוסר כל היגיינה רוחנית, חיידקים של רעה חולה, העלולה לפרוץ, חס־ושלום, בצורת מגפה מוסרית קשה? כל עוד יש בציבור קטן בציבורנו נער אחד ושתי נשים כאלה, אולי יש לומר, לכל היותר, כי עדיין לא הגענו אמנם לכלל ציבור נאור־בהחלט, אלא שאין בכך כלום, זה ‘לא־נורא’, בשים לב לרוח־המסירות וההבנה של ציבורנו רובו ככולו בימי־הכרעה אלה. ברם, אם זכינו לציבור אשר ברובו הגדול הוא עומד ללא־ספק על הגובה הדרוש והוא מוכן־ומזומן להקריב קרבנות למעלה מכוחו ובלי כל היסוס ולתת את חייו, פשוטו כמשמעו, בעד משאת נפשו ולמען עתידו של היישוב, הרי שבעתיים יכאב הלב לנוכח הזנחה רבה ואיומה זו בשטח ההסברה לעם וחינוך־ההמונים אצלנו. לבשתנו, לא נער אחד ושתי נשים כאלה יש לנו בערי ארצנו, אלא מאות ואלפים, אם לא רבבות. היאך? האם לא משום שהסחנו דעתנו כליל, מתוך קוצר־ראות טיפוסי, מעיקר חשוב זה אשר כל עם, כקטן כגדול, המבקש לבסס את עצמאותו, פונה אליו בראש־וראשונה: הלא זה העיקר הגדול של חינוך־העם – הדרכה לקטנים והסברה לגדולים? קלות־דעת זו, שאין לה כפרה, מי יודע באיזו צורה קשה היא עתידה להתנקם בנו. – אם תבעיון בעיו.

בפרוס הפסח, תש"ח.

המצב בירושלים, שנטלה תשעה קבים מן הזעזועים והסבל שירדו על היישוב עם התמורה לקראת הסתלקות הבריטים מקץ שלושים שנות שלטונם בארץ, הולך ומחמיר, הולך ומכביד בינתיים. מלאי המזון בעיר פוחת והולך, והכנופיות הערביות המשוטטות בהרי ירושלים שמות מצור עליה וכורתות צרכי אוכל מפיה. האו“מ הפקיר את ירושלים, למעשה, והבריטים מניחים בגלוי לערבים להשתלט על העיר העתיקה ועל כל מבואיה ולקצץ בשטחים הישראליים. לשווא הטיח משה שרתוק דברים כדרבנות, בנאומו ב־1 באפריל, בפני מועצת הבטחון של האו”מ בניו־יורק על שזו לא עשתה מאומה לגישום החלטותיה להציל את ירושלים מהשתוללותם הרצחנית של הערבים. באווירת המדינאים כלות המלים כעשן – כעשן לעיניים, שאינו כורה אזניים.

הדבר הממשי היחיד שנעשה בימים אלה היה “מבצע נחשון”, של בחורי ה“הגנה”, כאלף וחמש מאות במספר, שהשתלטו על המשלטים החולשים על הדרך לירושלים, כבשו את הר הקאסטל בקרב נועז, שבו נהרג עבד אל קאדר חוסייני (גיבור מאורעות הדמים של 1936), מפקד הכנופיות הערביות בהרי ירושלים. אבל עד מהרה שבו הערבים, בעזרת האנגלים, והתבססו בלאטרון וניתקו את ירושלים, שנשארה עיר נצורה, מופגזת ושרויה במצוקה.

ו' בניסן תש"ח (15.4.48)

השתי־וערב של מסכת חיינו עתה הם: מצד אחד – המתיחות וההתעוררות לקראת יציאת הבריטים (בעוד כך־וכך שבועות – “ואולי עוד קודם”. הספק וחוסר־הבירור הם מעיקרי השיטה הבריטית: להעכיר את המים ולצוד בהם דגים), ומצד שני – הדכאון בגלל החשש לחוסר־מים ובגלל ניתוק התחבורה וקשרי הקיום, (זה כמעט שבועיים שלא הגיעה “שיירה” מתל־אביב ומנת־הלחם הקצובה הולכת הלוך וקטון – על בשר ושמנים וירקות, ואפילו אורז או תפוחי־אדמה, אין מה לדבר כלל). ועל גבי מסכת זו נזרק שלשום כתם־דם גדול ומרעיד, מעשה־הזוועה הערבי־בריטי החדש: הטבח בשיך־ג’ארח, שמספר קרבנותיו אפילו אינו ידוע בדיוק, לעת עתה. למעלה משבעים הוא המספר הרשמי, אך מסתבר כי למעלה ממאה הם – וביניהם מטובי משכילי ירושלים, איש־מדע מובהק וישר כפריימאן, בלשן ומשורר כבנימין קלאר, הרופא ד"ר יסקי, מנהל בית־החולים “הדסה”, שהוציא נשמתו בתוך האוטובוס המנוקב־כדורים על ברכי אשתו, שניצלה בנס.

על סמך ההבטחה שנתנו השלטונות הבריטים כי ‘העיראקיים’, החונים במצודת שיך־ג’ראח, בואכה להר־הצופים, לא יתקיפו הפעם, עלתה שיירת־אוטובוסים גדולה, שהסיעה עובדים, אחיות, רופאים לבית־החולים “הדסה” ותלמידים ופרופיסורים לאוניברסיטה. אבל הערבים פתחו באש חזקה. אותה שעה עבר שם סגן מפקד־הצבא הבריטי בכבודו־ובעצמו, ופמליית קציניו עמו, אך המזימה לא סולקה על־ידי כך כל־עיקר – אש הרוצחים רק גברה עוד יותר – וכל קהל עובדי־המדע חסרי־המגן, שאיש איש מהם היה שקול בערכו האנושי כנגד כל אותם המרצחים הישמעאלים הבהמיים ובעלי־בריתם הבריטים היהירים גם יחד – כל יקירי־ירושלים הנלבבים והנאורים האלה נפלו, נרצחו, נשרפו, היו למרמס רגלי חיות־אדם – ועין־הפלדה הצינית של טפסרי אלביון סוקרת מלמעלה ברשעות ג’נטלמנית מצוחצחת.

הייפלא איפוא אם ההצעה לשביתת־נשק, שיצאה היום מלפני מועצת־הבטחון של או"מ, נשארה תלוייה בחלל אווירנו כאן כמין ניב של נימוס ריקן, או הבטחת־שקר, שאדם זר ואדיש משמיע באזננו, כמעט שלא אל העניין, בשעה שמת יקר מוטל לפנינו?

עיפה נפשנו לאנשי־חמס, בין מנומסים בין פראים – עיפה נפשנו!

בינתיים הגיעה ידיעה על התקפה ערבית קשה על משמר העמק ועל רמת־יוחנן בעמק זבולון (13–15 באפריל 48).

במוצאי חג־הפסח כבשו בחורינו מידי החיילים העיראקיים, שהתבצרו שם, את שכונת קאטאמון. עם כיבוש קאטאמון נתחברה ירושלים הדרומית עם רחביה. רמת־רחל שוחררה בקרב־דמים. הלגיון נעצר בשיך ג’ראח ושוב לא יכול היה להבקיע לו דרך לתוך העיר החדשה.

ר“ח אייר תש”ח (10.5.48)

מודה אני: מאז זוועת דיר־יאסין מזה וזוועת שיך ג’ראח (בפרוס הפסח) מזה, ירדה מבוכה על נפשי. דומה עלי המצב כאילו חשרת ענני הסערה שוב לא באופק היא, אלא על ראשנו ממש. אמנם רבים נצחונותינו על הערבים בכל מקום בארץ, ובייחוד במשמר העמק; רבה הכוננות הנלהבת של הנוער, המתגייס לצבא ההגנה ומצטרף למערכות פלמ"ח; משמח את הלב שחרור הכביש לתל־אביב ושיירת המזון שבאה מתל־אביב (ח' בניסן) מקץ שבועיים ימים של ניתוק גמור; ולא חסר רצון לגרש את בעל־זבוב המטריד ומשבש את שדה־הראייה ולכוון את המבט לתוך האספקלריה של האמונה או הדעה האומרת כי לא מן־הנמנע הוא, ואף מן־ההכרח הוא “שיהיה טוב”, כי סוף הטוב לבוא, כי “נצח־ישראל” לא ישקר וכו'. – אבל יש שאספקלריה זו שבה ונעכרת לנגדי. חפץ אני להיות אדם “רואה מהרהורי לבו”, לחשוב על־פי מה שהלב רוצה – ואין הדבר עולה בידי. נסתרה דרך עמי מעיני; ומפחד אני מפני אותם הכוחות העכורים שעלו פתאום משכבות־תחתית שלו כמין עובש שעלה מתחתית הכלי לזהם את כל השיקוי שבתוכו. לעומת הכוח־הגורם החיובי, גילויי הגבורה בנוער שלנו, רואה אני גם גורמים שליליים, האורבים לנו בסתר – ושדוקא מפני כך אסור לנו להסיח דעתנו מהם. ראשית, ברור כי ההכרעה בנוגע לגורלנו תפול לא בשדה הקרב עם האויב הכפול – העולם הערבי, הפועל בגלוי, והשלטון הבריטי, הפועל בסתר – אלא על גבי השולחן הירוק, וכאן הלא נקודת־התורפה העיקרית, שלנו ושל העולם כולו, הרואה באדישות, כאילו כפאו שד, כיצד כופתים אותו כוחות־ההרס השטניים בהבל פיהם ומוסכים עליו רוח־עיוועים לעשות כל שעה ושעה דוקא את ההיפך ממה שאומרת התבונה, שכבר תש כוחה וסר כבודה. תחת מסווה של רדיפת שלום ופטפוטי־מלים שכולם צביעות ושקר מסכימים עמי המערב בלבם להביא כליה על היישוב, כשם שהסכימו בלבם לכליה “הטוטאלית” שהיטלר ביקש להביא עלינו. אמור מעתה: שומה עלינו להכריח את המעצמות, המתחשבות רק עם עובדות של כוח, להתייחס אלינו כאל עובדה, ולא כאל צרור שאפשר לבעוט בו ברגל גסה ולסלקו מעל הדרך, ואף לא כאל אבן גדולה שאפשר לפוצצה ולהמשיך את סלילת הדרך על גבה, אלא בכבוד – כאל גורם מוחש – ועל כן חייבים אנו לעמוד במערכה עם הנשק ביד. ודאי צודק הנימוק הזה. אבל חובה היא לזכור, עם זה, כי נשקנו היחיד והאמתי הוא רוח־הגבורה, הנוססת בטובי בני־הנעורים שלנו. (דוק: בטובי בנינו). – ברם, בגבורה בלבד אין להשיג תוצאות ממשיות בדבר כל־כך גשמי ותלוי־במקרים כמלחמה. “עצה וגבורה למלחמה” – ובלי “עצה” הלא עלולה הגבורה – ואפילו נצחונותינו – להטעותנו ולשבש את דרכנו.

נדמה לי כי חסרה בקרב הציבור הארץ־ישראלי (על הציבור היהודי בתפוצות כבר איני מדבר: הן הללו מדברים על ארץ־ישראל כאילו נמצאת זו על המאדים) – חסרה הבנה נכונה במצב והערכה נכונה של הכוחות־הגורמים אשר בידם ההכרעה. אבל הציבור העירוני המלוכד מסביב למנהיגים המבקשים לפעול נכוחה, הציבור הקונפורמיסטי, המקבל עליו לכאורה באהבה את העול הכבד של מאמצים חמריים, מסים ומגביות ותרומות וגיוס־כוחות והתנדבות ועמידה במערכה ומשבר אחר משבר (הלא גם ימי “הפרוספריטי” בזמן המלחמה לא היו אלא ימי משבר וירידה מוסרית איומה לציבור בכללו) – הציבור הזה, בחלקו הניכר, הוא “עוור כמשולם” וחרש כאילו היה "עבד ה' " – אבל הרי הוא אינו “עבד ה'”, אלא עבד לקוצר־המשיג ולבלבול המושגים, השוררים בקרבו. במוסדות יושבים פקידים, שברובם כבר נתפסו לשיגרה נטולת ראיית־האופק, אנשים טובים והגונים, בעצם הדבר, אלא שכבדו מרוב ישיבה נוחה וסטאטית על גבו של היישוב – ועתה נלוו עליהם, לצורך התפקידים שהזמן גרמם, נערים – נערים טובים, אבל זחתנים, נמהרים ונטולי תרבות אמיתית – המשתדלים, במזיד או בשוגג (ביחוד עתה, עם עליית שלטון הצבאיות ההכרחית) להרחיק מתחום הפעולה כל איש אשר לא מהטיפוס שלהם.

מלחמה ‘טוטאלית’ כפו עלינו הגויים. אבל למעשה הן רק חלק קטן מן היישוב מתייצב במערכות המלחמה הזאת. היסודות העירוניים, ברובם, אינם אלא גרורים. לא בטוטאליות של ההכרה והכוחות עומדת, למשל, ירושלים במערכה. יש אדישות ויש השתמטות ויש שתיקה שהיא ספק קבלת־עול מרצון, ספק קהות שבחוסר כל רצון – ושותקים כאלה מצויים גם בין אלה שהצטרפו לשורות ההגנה. ואודה: אין לי אמון רב בערב־רב מעת שלמדתי בחומש על יציאת מצרים.

ה' באייר תש"ח (14.5.48)

התאבכות ענני הנצורות והמתיחות שלפני הסערה – שתחילתן עוד בסוף נובמבר שעבר, עם החלטת או“ם ההיסטורית, ושהלכו הלוך וגדול בייחוד למעת מעשה־הזוועה ברחוב בן־יהודה בירושלים ביום י”ב באדר א' (22.2.48), מעשה מכונת־התופת בחצר הסוכנות (ל' באדר א' – 11.3.48), פינוי עמדות הבריטים בירושלים (שיצאו, למשל, מבתי שנלר עוד ביום ו' באדר ב' – 17.3.48), בגידת אמריקה, שחזרה בה (ח' באדר ב' – 19.3.48) מהחלטתה הקודמת באו"מ, ועד זוועת שיך־ג’ראח ביום ד' בניסן (13.4.48) – הגיעו עתה לנקודת־גבול שלפני התגלעות הסערה גופה.

בזמן אחד הגיעתנו הבשורה מרעידת־הלבבות על הכרזת מנהיגינו: על ייסוד מדינת־ישראל – והשמועה המחרידה על נפילת גוש־עציון, אתמול, ד' באייר, כשהלגיונרים הירדניים פרצו בטאנקים לתוך הגוש והחריבוהו אחרי שרצחו את יושביו באכזריות אימים.

לחורבן גוש־עציון קדמה, כידוע, הדרמה המחרידה של נפילת הל“ה בהרי חברון. עצם המעשה ידוע למדי: מחלקה לוחמת של שלושים ושמונה בחורים, מפאר הנוער הארץ־ישראלי – בהם אנשי פלמ”ח, מפקדי ‘ההגנה’ וסטודנטים – יצאה בלילה לבוא לעזרת נצורי גוש־עציון, שהערבים החברוניים לטשו אליו את שיניהם כיון שהוא חסם בעדם את הדרך לעלות על ירושלים. מפקדת ‘ההגנה’ ידעה היטב את חשיבותו האסטראטגית של גוש־עציון ושלחה שמה לעזרה ולהתגוננות מחלקה בת 38 איש, ובראשה אחד ממפקדי פלמ“ח: דני מס, מיקירי הנוער הירושלמי, שהתבלט משכמו ומעלה בין רוב בני גילו בסגולות נפש ושכל. מן החבורה הזאת חזרו רק שלושה (כיון שנקעה רגלו של אחד מהם, ושנים מחבריו הביאוהו לירושלים). במוצאי־שבת, 17 בינואר 1948, הודיע הרדיו הבריטי ששלושים ושמונה יהודים הרוגים נמצאו בהרי חברון: האנגלים ידעו את מספרם של אלה שיצאו לדרך, אך לא ידעו ששלושה מהם ניצלו, כאמור – ויש מקום לסברה שהאנגלים הם הם שהודיעו לערבים על מקום הימצאה של המחלקה… ואז ארבו הערבים באלפיהם, בחשכת הלילה, לקומץ בחורינו – ושחטו את כולם. האסון הזה זיעזע את הישוב. ודוד בן־גוריון כתב על הל”ה: “איני יודע אם היתה בצבא ההגנה לישראל, או באיזה צבא אחר בעולם, מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת־אדם וגבורת־תום ועושר נפשי ממחלקה זו, שתעמוד לעד בתולדות עמנו – –. הכרתי (את) מפקד המחלקה וכמה מחבריה. כפירי ישראל אלה מיזגו בתוכם משובת נעורים, הוד עלומים, חכמה עליונה, ערגון עקדה וגבורה עזה ממוות”.

והיום, בשעה ארבע אחרי־הצהריים, הוכרז בתל־אביב על ייסוד מדינת־ישראל. מופלא הדבר, כיצד שלוש תיבות אלה יכולות להכיל בקרבן תפוסת־התהוות כל־כך עצומה והרת גדולות ונצורות. כך, פשוט: “מדינת־ישראל” כיום הזה, מקץ שנות אלפיים. אכן, זה יותר קל לבטא במלים מאשר לתפוס בהכרה.

לכאורה הרינו מכריזים על החייאת מדינת־ישראל על־סמך החלטת או“מ ובהתאם לתפוסה הגיאוגרפית־הפוליטית שהיא קבעה. אבל לאמיתו של הדבר לא כן הוא. המדינה שעליה אנו מכריזים אינה זו שעליה הכריז או”מ: רק דמיון חיצון בלבד יש ביניהן. המדינה אשר ‘נותנים’ לנו הריהי יציר הפוליטיקה, ואילו המדינה שעליה הכרזנו היום היא יציר האמונה שבלבנו: ההיא – מושג דיפלומאטי, וזו – מושג נבואי. אילו אמרנו להתבסס רק על מה שניתן לנו (בשמאל מהססת, בעוד ימין חוזרת ולוקחת), כי עתה לא היה לנו כל יסוד אפילו לשמוח היום, קל־וחומר לקוות לעתידה של ‘מתנה’ זו: שכבר אמר החכם: “ישועת ישראל לא תבוא על־ידי דיפלומאטים, אלא על־ידי נביאים” – לא על־ידי דיפלומאטים משלנו, קל־וחומר דיפלומאטים משלהם; אבל יכולה היא לבוא על־ידי בני בניהם של נביאים, בתנאי שנביא עמנו, בסגור לבנו, את החזון העתיק והמשומר של עברנו הגדול, שידע לראות את עולם־החומר כראות כלי לעולם־הרוח וערכיו. אם יזכה מוסדם של אומות־העולם והחזון הגדול אשר לנו יתכנס לתוך תכניתו – מה טוב; ואם לא יזכה (וברור מראש שלא יזכה) – “דמו בראשו!”. התכנית הפגומה ובלתי־כנה של או“מ אינה בשום־פנים מסגרת נאותה לחזוננו, ואל־נא נתפלא על חוסר־ההתאמה שבין המראה החי, הבוער ואינו אוּכל, ובין בית־מרבעתו המתה: מסגרת צרה ומעוקמת זו היא תוצאת מלאכה חסרת־נשמה, ‘פאבריקציה’ גרידה, ואיך תכיל את חזוננו המרטט, הנובע ישר מתוך חיי־הנפש הגנוזים של האומה? “חסד לאומים חטאת”. אין כל פלא, שתכנית או”מ נושאת בקרבה, מעצם ברייתה, את נבטי הכליה העתידים להרסה מבפנים. עצם צורתה של מפת החלוקה מעידה על המזימה, שהונחה ביסודה: הכזאת תהיה צורתה של מדינה שיונח לה לחיות לעצמה ולישב בשלווה – מדינה וטריז בבטנה, העושה אותה כמין מפלצת־קרקוס, גוף מחולק לשנים ואינו מחובר אלא בגיד דק בלבד? לא, בסיס מדיני זה יכול, לכל היותר, לשמש לנו הדום, או דף־קפיצה, אבל את הקפיצה אל על שומה עלינו לעשות בעצמנו, בכוח קפיצת־הדרך הגנוזה לבני־נביאים: מן המדינה על המפה, בעלת שני ממדים, חייבים אנו לעשות מדינה בתוך הזמן והמקום, בעלת שלושה ממדים – הגובה והנפח לא ניתנו לנו בתכנית או"מ, ואף לא היה בדעתו לתתם לנו. ואדרבה – יש בדעתו למנוע אותם מאתנו, כי הכוונה היתה לתת לנו רק מדינה על הנייר, מדינה לצור על פי צלוחית של שימורים לקוריוז. אבל המדינה שעליה הכריז היום בן־גוריון – ודומה כי הכרזה זו יצאה, דרך פיו, מלב כל ישראל, אף אלה שהתנגדו לה לכתחילה בכלל זה – המדינה שלנו פירושה חלק־ונחלה בתוך החיים ולמען החיים ולפי תורת־החיים העומדת על קדושת־החיים, וזאת אומרת מדינה על יסוד העבר ולמען העתיד, מדינה שתהא פרי שצמח לנו מקרקע־החיים אשר בידינו חרשנוה ובדמינו השקינוה, מדינה כתולדת התפתחות טבעית של הוויתנו בעולם, מדינה בשביל כל אלה מישראל הרואים את הציונות כצורת ההתפתחות הטבעית של היהדות במהלכה מן העבר אל העתיד.

בשידור מקוטע ומרוסק העביר אלינו “קול ישראל” את נאום־ההכרזה של דוד בן־גוריון, אשר נשא במעמד ציבורי (נרגש יותר מחגיגי, כנראה). זה היה נאום של אדם בעל־אופי, נמרץ ונאמן לעצמו, אדם שמכשירי הביטוי החיצונים שלו לא־תמיד נושאים בד בבד עם רחשי לבו העזים ועם כוונתו השכלית הברורה: נאום זה אדם בעל־רצון, רב־מעש ורב־מרץ יותר מדי, משיוכל להיות גם נואם ‘מזהיר’ (שהרי כשרון־נואם מזהיר באדם הולך תמיד יד ביד עם דלות התוכן העצמי: נואם מזהיר מבחינת הצורה הוא תמיד חשוד עלי במקצת). ברם, לא הנאום היה כאן העיקר, אלא עצם המאורע. המאורע כמעט שהחריש את הנאום וטשטש כל רושם שאינו מעצם מהותו של הרגע ההיסטורי הגדול. זה היה רגע מאגנטי, מלא רטט שבהרגשת הגדולה וקדושת־החיים. מבעד לכל ערפלי הספקות והחששות של השכל הישר, דרך כל תריסי הקושיות והפירכות של התבונה ובסתירה לכל ההשגות שהחזון הציוני הפנימי (שביקש תמיד לבנות את גאולתנו לא על שעות־כושר, אלא על מסד איתן של תהליך תולדתי ארך־נשימה ומחוייב ההכרה והמציאות) עשוי היה להשיג, לכאורה, על הקו המדיני הנמרץ אשר נקטה המנהיגות החדשה תחת קו הפשרנות השכלי הקודם – מבעד לכל ועל־אף־הכל נתפעם הלב לנוכח קדושת הרגע: ברגע זה נולדו חיים חדשים – וכל לידה קדושה היא, ומה גם חיים כל־כך יקרים ומאווים. יהיו אשר יהיו מזלו ועתידותיו של הרך הנולד, יהיו אשר יהיו הפגעים והסכנות הנכונים לו על דרכו המשובשת, יהיו אשר יהיו הקרבנות שבהם כרוך יהיה בהכרח גידולו בשביל אלה שהוא יקר להם: יבוא אשר יבוא, הקדושה שבלידת היצור החדש – היא, ולא שום הרגשה אחרת, ממלאה את נפשנו, כדרך הטבע, במעמד מתן־החיים על האבניים.

הלידה והמוות דומים זו לזה, ולא עוד אלא שהם שלובים וכרוכים הדדי לזהות מיטאפיסית. אם המוות אינו באמת אלא מין לידה, בה הגווע נולד לקיום חדש, שמהותו נעלמה מאתנו, ובא לעולם אחר, נסתר מנגדנו, הרי בשעה ארבע אחרי־הצהרים ביום ה' באייר תש“ח לא רק נולדה לנו ציון חדשה, אלא גם מתה עלינו ציון הקודמת, והיא כבת שישים במותה – ומיתתה של ציון האידיאליסטית, הפסטוראלית הרגשית, האיבולוציונית־רוחנית, שזיקנתה החלוצית ביישה אפילו את נערותה הביל”וית, היתה לידתה של ציון ריאל־פוליטית, חילונית וצבאית, המעמידה על־כרחה את גורלה על משחק־הכוח ההפכפך והמסוכן, הנערך על גבי השולחן הירוק ובשדה־הקרב. תחת חזון וגבורה לשלום בציון הקודמת תהיה לנו מעתה ציון שעומדת על עצה וגבורה למלחמה. הגבורה הכרחית היא לכל חיים, אבל את מקום החזון תצטרך לקחת כאן, בחיים החדשים שנולדו לנו, העצה. ודאי, סכנה גדולה יש כאן: כי הגבורה לא תופר לעולם, ואילו עצה יכולים להפיר.

ובאותה שעה עצמה, כאמור, באה השמועה המחרידה על נפילת גוש־עציון, שמגיניה הוכרעו לטבח ולשבי על־אף־כל הגבורה, בה עמדו בפני האויב הכפול – קלגסי ערב והנשק הבריטי. מי יודע מה רב הוא מספר הקרבנות! מי יודע אם דאגו כאן בעוד מועד לרשימה מדוייקת של שמות המגינים והנצורים – ואם לא נשנתה כאן, חלילה, תופעת אי־הסדר והרישול, שגרמה כי אין יודעים, כנראה, עד היום את מספרם המדוייק ואת כל שמותיהם של קרבנות ההתנפלות הערבית, בסיוע הבריטים, על השיירה האוניברסיטאית בשיך־ג’ראח. אם יש כאן משהו גדול יותר משברון־הלב, הרי זו החרפה, ומה גורל השבויים שהובלו לעבר־הירדן מזרחה?

ה' באייר.

שינה נודדת מעיני – ולא רק בגלל הסכנה המרחפת באוויר. שעה גדולה והרת נצורות זו צורבת כנקודת־יקוד אופטית ושולחת אלומת־קרניים מרוכזת, אך זעירה, אל תוך עלטת־העתיד המחרידה. כבדה התעלומה ועמוקה – מי ישורנה? – אבל אלומת־האור חושפת בה על כל פנים ראי אחד, לאמור: מה משונה גורלך, עם־ישראל! רק עם יסורי בלותך יש כי תבוא לך עדנה. כחתול עם העכבר משחק בך ‘הגורל’: דוקא בשעה שאתה מוטל באפיסות־הכוחות, המום מרחיפה בין חיים ומוות בכפות הדורס והלום פחד וייאוש, עוד אך נפשך בך לשלל – אז רק אז תופע עליך אשליה של ריווח־והצלה, המשחית אוסף צפרניו וכאילו מניח לך – לכמה זמן? – לחיות את חייך כרצונך – ברם, העוד נותר בך כוח־רצון אמיתי להועיל? היש בה בחירות, שבאה לפתע, כדי להפוך את הדראון הישן להדרת־עצמיות?

כמו בימי משה ובימי עזרא כך גם בימינו נפגשו היאוש וההתחדשות בנקודה אירציונאלית אחת.

שעה שצאצאיהם של העברים הקדמונים, פליטי הרעב מנפת באר־שבע, היו נמקים בעבדותם המנוולת בארץ־גושן והיו קרובים לשכוח את עברם הדל והשדוף ורחוקים מכל שאיפת־עתיד רוחנית ומכל רצון לעצמיות, זה כבוד־אנוש היחיד – ממש על סף הטמיעה והכליון החרוץ – נתגלגל על ראשם מלמעלה, שלא מרצונם, בחינת “הר כגיגית”, צו אדיר של שחרור עצמי, עם ההכרח ההיסטורי המופלא של יציאת מצרים וקבלת התורה וכיבוש הארץ וייסוד מדינה.

שעה שהאומה היתה מתגוללת אין־אונים בגלות בבל והארץ התעטפה באלמנותה אל חיק השממה המאובנת, מרמס לרגלי זרים ואכזרים, בלי קו של אור־תקוה מושכל, העולה מתוך הגיונם של המאורעות, והנה נפל פתק ‘משולחן גבוה’ והכרזת כורש ציוותה לה לאומה הדוויה את הגאולה, שאליה ודאי לא היתה יכולה להגיע בכוחות עצמה אפילו בזחילה של לוחכי־עפר: היד הנעלמה שסתרה את בניינה של אומה זו הפכה פתאום את כיוונה וכפתה עליה על ‘בתולת בת־ציון’ האילמה־חרשה השבויה בנכר, שבמשך שבעים שנה שכחה אפילו את שפתה העברית – כפתה עליה את הקמת ההריסות – שוב בחינת 'הר כגיגית".

וכיום הזה, דוקא שעה שהיהדות כבר הגיעה אל עברי פי החדלון בירידתה הנוראה, מהירת הקצב והרת ההתנוונות, שהחלה עוד בימי שבתי צבי וגזרות ת"ח ונתבלטה עוד ביתר שאת בפרשת האדישות הכללית, שכולה חרפה ואין לה כפרה, לנוכח קריאותיהם של פינסקר והרצל וא.ד. גורדון – עד שנסחפה בנחשול הדמים והשמד ‘הטוטאלי’ של היטלר ודמתה לספינה טובעת שמחציתה האחת פרוצה ושוקעת תחתיה ורק מחציתה השנית, המתרוממת עוד מתוך כך, לפי שעה, מעל לים, נראית רחוקה מרדת תהומה וסומכת עוד על הנס – כיום הזה עינינו הרואות והנה הגורל מצרף גילוי־פליאה של גאולה שבהיסח־הדעת אל גילויי ההרס הנפשי והגופני וכורך יחדיו את הירידה “עד עפר” עם עליה “עד לכוכבים” – עד כדי לנסוך עלינו שכרון עם תדהמה העלולים לעוור את עינינו מראות נכונה את עתידנו ואת עצמנו בהווה, את חובתנו לתפקידנו ואת חלקנו אנו בהישג התולדתי.

דוקא בחלקו של דור מרוד ותלוש, אשר חלשה דעתו ונשתבשה דרכו, נפל התפקיד נורא־האחריות לסול בגופו ובנפשו את הנתיב אל המקדש שהוצג לפניו כמן־המוכן – בלב מדבר־תלאובות מלא קוצים ועקרבים וסכנת חיים. והן אם לא ישכיל הדור לסול את הדרך – ולא ייהפך לו הפלא למציאות והמקדש שקם לנגדו יישאר מראה־שרב גרידה: FATA MORGANA…

פליאה חוזרת־ונשנית זו של מפנה־פתע מזכה, המופקד בידו של דור יורד שרובו חייב – ודוקא על עברי פי התהום וברגע של אפיסת־אונים בגוף האומה כולה – קו אופייני הוא בתולדות עמנו. וקו זה הוא הנמתח בשעה זו עלינו – וכתו־הגורל הוא נחתם על מצח איש איש מאתנו. כסימן קריאה־ואזהרה הוא לכולנו וכרוכה בו מצות זהירות־ומתינות ותבונה והשכל והאלפת כוחות־הנפש להקרבה עצמית הירואית ולטהרת־המטרה – ואוי לנו אם לא נשים אליו לבנו!

יום ד' באייר תש"ח (19.5.48)

בימים אלה זכתה ארץ־ישראל, ויותר מכולה ירושלים, לטעום מה שלא טעמנו אפילו בשנות המלחמה האחרונה: טעם של “קו־האש” ושדה־קרב, טעם של הרעשה בקלעי מרגמות ופגזי תותחים, טעם של חורבן והרס ואימת־מוות, של חיים תלויים מנגד ונמשכים “בנסים” רגע רגע.

ארשום נא עיקרי הדברים כל עוד נמשכת ההפוגה בהפגזה, העלולה כמובן להתחדש כל רגע. תקוותי היא: אולי ההתחלה תמריצני להמשיך.

הרעשת ירושלים נמשכת כמעט בלי־הרף מיום שבת, ו' באייר (15.5.48). עוד ביום שישי בבוקר, עם צאת חיל־המצב הבריטי מבנייני מגרש־הרוסים ובית־החולים האיטלקי, בניין “ג’ינראלי” ובנק אנגלו־פלישתינה, וכן מבניין הדואר הסמוך לאפ"ק ומבניין “האחים דוד” (משרדי לשכת־המודיעין הבריטית, בואכה אל תחנת הרכבת), מיד נתפשו כל הבניינים האלה על־ידי בחורינו. אש המקלעים והרובים וקולות הנפץ לא פסקו כל היום. ובשעה ארבע אחרי־הצהרים שמענו, כאמור, ברדיו, ברטט, את דברי ד. בן־גוריון, שהכריז על ייסוד מדינת־ישראל.

(אחר־כך נודע לנו כי בשעת נאומו של בן־גוריון הופצצה תל־אביב, בפעם הראשונה, על־ידי מטוסים מצריים).

ביום שבת (ו' באייר) בבוקר נכבשו עמדות הערבים בשיך־ג’ראח, אבל כעבור זמן־מה (יום או יומים) שב והופקר המקום מחמת האש־החזקה של האויב (קרי האנגלים). אותו יום שמענו כי תל־אביב שוב הופצצה בבוקר, שתי פעמים. וכי עכו נכבשה בידי בחורי ההגנה. אחרי השמועות על הרעשת נקודות בעמק־זבולון ועל הסכנה הצפוייה לנהריה, וממילא גם לכל חבל הנעמן ומפעלי “השומר הצעיר” באיזור ההוא, היה בידיעה על כיבוש עכו משום הקלה ללב.

בוקר יום־השבת עבר איפוא עלינו מתוך התרוממות־הרוח שטשטשה גם את רושם השמועה כי תותחים של האויב נראו בנבי־סמואל אשר מצפון לירושלים, וכי יש לחשוש להישנות ההרעשה שהפתיעתנו כל־כך באחרון של פסח. ואמנם, אחרי־הצהרים נפתחה הרעה מצפון. תותחי האויב היו מכוונים, כנראה, במיוחד לשכונת הצפון – וכאן נפלו פגזים, שהתפוצצו בקול רעש אדיר עם הינעץ פימתם במרצפת הרחוב או בכרכוב גגו של בית – ומן החור שעשו (לא־גדול ביותר) הועף אל על מטר צרורות־מתכת קטלניים, בצורת משפך מתרחב למעלה עד לעיגול שקוטרו מאה מטר ויותר (כלומר, ברדיוס של 50–60 מטר). הצרורות והרציצים ניקבו תריסי־ברזל סגורים, חדרו פה ושם לתוך הדירות, ננעצו ברהיטים, שיברו כלים וזרעו אימה ופחד, אבל יש שפגעו גם בעוברים־ושבים והפילו כמה חללים. עם חשכה נשתתקו התותחים – ועדיין סבורים היינו כי זו דרכם של תותחים לנוח בלילות. נרגענו ועלינו על משכבינו. לא בנקל ניאות אדם להפשיט מעל הדברים את אופיים המודע וכמו־אנושי, אשר לבשו בעיניו מתוך ההרגל, ולשוות להם את פרצופם האחר, המפלצתי ובלתי־אנושי; ואם כל־עוד לא התרגל האדם אל סורו של הרע מרובה כפליים היא הסכנה הנשקפת לעולמו, לחייו האישיים, הרי משנתרגל למפלצת־ההרס קשה לו כפליים לחזור לתפיסת־הדברים הרגילה, זו שבימים כתיקונם, ומתוך־כך נמצאת תפיסתו חתומת־הפלצות מסוכנת ביותר לעולם כולו ולחיי האנושות, במידה שהללו נבנים מתפיסת האדם.

אבל מפלצת הרע המסתתרת מאחורי ‘מחסום האש’ לא התמהמהה הפעם לגלות לנו את כל המתועב והמעורר־זוועה שבפרצופה האמיתי, החדש. “חדש” לא־דוקא! כל סימני־ההיכר שלה הלא נודעו לנו אחד־אחד, בזה אחר זה, במשך שנות קשרינו הפוליטיים אל בריטניה ושלטונה בארץ־ישראל, ואם לא שיווינום לנגדנו במלוא צירופם ומשמעותם, הרי זה משום שלא נתגלו לנו אלא אחד־אחד, מתוך זהירות של “ימין דוחה ושמאל מקרבת”, לפי שיטה של עקב בצד אגודל, בנויה חוליות־חוליות מפורדות וארעיות, שאין ביניהן כל קשר, לכאורה, ושאינן באות אלא כבאקראי, כהוראות לשעתן שאפשר לשוב ולבטלן לכשיעבור זמנן והן נשלפות ומושבות אחור בגמישות, כצפרני חתול, הכל לפי הנסיבות ושעת־הכושר. ברם, כל החוליות הללו, המכוונות נגדנו, קו לקו, צו לצו, מכנה משותף היה להן וכולן היו חתיכות תלושות וסתומות של ‘רבוס’ אחד, ששמו המדיניות של האימפריאליסם הבריטי. חתיכה כזאת היתה, בשעתה, עצם הניסוח של הצהרת בלפור, וחתיכות כאלה היו שיסוי הערבים ביהודים מיד אחרי הצהרת־בלפור, בשנת 1920; קריעת עבר־הירדן מעל ארץ־ישראל והקמת מדינת־צל ערבית ברבת־עמון לשם מארב־נכלים בריטי במזרח הקרוב; מהומות 1929 ומהומות 1936 עד המלחמה; הספר הלבן ואיסור העלייה; חיפושי הנשק, המאסרים ומחנות־ההסגר וכפיית־הטובה הצינית כלפי עזרתם של יהודי ארץ־ישראל ושלושים אלף מתנדבינו למלחמה האחרונה והקרבת עצמם של אנשי פלמ"ח בפעולותיהם הצבאיות המסוכנות (לא שכחנו את 23 הבחורים, שיצאו בסירה לפעולת־קומנדו, במאי 1941, ולא חזרו); פעולות־העונשין הגסות, מעשה גבעת־חיים ועוד ועוד, באמתלה לעקור מן השורש את הטירור היהודי, שלמעשה היה רצוי מאוד לבריטים, שהפיקו ממנו הצדקה פוליטית למעשי־העוול שלהם, וכך הלאה, חוליה אחרי חוליה, עד הסרת המסווה וגילוי־הפרצוף הגמור עם יציאתם מארץ־ישראל, הערוכה במכוון כדי להסגיר את הארץ בידי קלגסי פראים הרסניים ולהחזירה לתוהו־ובוהו, בלי חוס כלל על ההישג התרבותי היקר, שנבנה במסירות־נפש כזאת ולמטרות כה חיוביות.

ברם, גם בפרטים קטנים של החיים האזרחיים ניכר היה אותו פרצוף עצמו. לדוגמה: לפני שנה, כשהציפו הבריטים את הארץ ברכב־ברזל צבאי, נתרבו התאונות בדרכים ולא היה יום שלא נדרסו לפחות עשרה איש בידי הנהגים האנגלים, שלא יכלו להתרגל להימין בכבישים, כנהוג כאן, תחת להשמאיל, כנהוג באנגליה. עמדו השלטונות הבריטים והדביקו כרוזי־ראווה, הקוראים לזהירות, דוקא על כלי־רכב שהיהודים נוסעים בהם, באוטובוסים עירוניים וכו‘, כאילו נהגינו הם האשמים בתאונות ואותם יש להזהיר, ולא הודו אף פעם כי האחריות וחובת־הזהירות חלה כאן על הנהגים האנגלים. חס־ושלום! צריך לשמור את הפרסטיג’ הבריטי!

ועתה, העברת הנפט מחיפה לבתי־הזיקוק בטריפולי של סוריה ומסירת שישים אלף פחי דלק בלוד ללגיון הערבי (ההכנות למעשה זה החלו עוד באפריל, כשנצטוו חברות הנפט להגדיל את בתי־הזיקוק בסוריה ולהעביר שמה כל מיני חלקי־מכונה וכו') – כדי לדלדל את כוח־ההתגוננות של היהודים ולספק מלאי דלק רב ככל־האפשר לצרכי המלחמה ביישוב העברי, שנוא נפשו של בווין, בא־כוחו של הסוציאליסם הבריטי. אכן זהו סוציאליסם מתוצרת בריטית!

ועתה שרויה ירושלים בחושך, זה שבועות וירחים, ונוסף על העדר הנפט אין גם חשמל לבישול ולעבודה, ומשום־כך אין גם רדיו (איפול על המצב) – לחברת החשמל הבריטית בירושלים הוסבר מראש למה יש למנוע דלק מירושלים.

אור ליום ה' (20 במאי 1948)

תותחי הלגיון הערבי, כלומר – תותחי בריטניה בפקודת בווין ובפיקודו של הבריגדיר גלוב־פחה שליחה של ממשלת בריטניה – ממטירים עלינו אש ללא אבחנה. אין כמעט איזור בירושלים היהודית שהפגזים אינם מגיעים שמה; והתותחים עוברים ממקום למקום; תחילה עמדו, כנראה, בנבי־סמואל ועתה הם עומדים, כפי שאומרים, בכפר שעפת.

אין פחד בלבי, אך כאב נוקב על זוועת־אנוש זו.

אתמול כבשו בחורינו את הר־ציון. היתה זאת פעולה נועזת ומזהירה לכל הדעות. שכונת ימין־משה (מונטיפיורי הישנה) היתה נקודת־המוצא לשני ראשים: אנשי פלמ“ח, “הפורצים” – ואנשי חי”ש (חיל־שדה), הממלאים אחריהם. מביתי יכולתי לראות אמש את הזיקוקין, שהערבים שלחו (משער יפו ומן ה“קישלה” של מגדל דוד, כפי שנודע לי אחר־כך), להאיר את עמדות ההגנה. “הפורצים” השתלטו עד־מהרה על בית־הספר “הגמון גובאט” והתקדמו הלאה, בתנועת־איגוף דרוכה, עד למנזר הר־ציון וכנסיית דורמיציון, אלה עמדות־המפתח של הר־ציון שנכבשו לפנות בוקר. שבעה מאנשי האויב נלקחו בשבי, וביניהם שני קצינים בריטיים.

והיום פרצו בחורינו את החומה, את חומת ירושלים! עוד אתמול היו שמועות כי סכנת־טבח נשקפת לאלף ושש מאות היהודים שבעיר העתיקה, ועמם גם מאה, או מאתיים, המגינים הנצורים, ולא עוד אלא שכבר נתקבלה ידיעה, לאמור: “הכל אבוד!” – אבל משכבשו בחורינו את הר־ציון, אז רק אז החל הנסיון הקשה, שעמדו בו כשהם כבר עייפים ויגעים, כי במשך כל היום נמצאו תחת מטר פגזים קשה. אף על פי כן צלחו ופרצו את הר־ציון וחדרו הלאה, עד שהגיעו לרובע היהודים, שנתמלא מיד צעקות שמחה ובכי של הניצולים – וכל זה במרחק של מאה מטר מעמדות הערבים!

י“א באייר תש”ח (20.5.48)

שמועה רודפת שמועה – וידיעה אין. רעמי התותחים אינם פוסקים, אחרי לילה של שקט כמעט מחריד, אבל הלגיון של בני־עמון השתרר עתה על שיך ג’ראח ועל בית־השוטרים אשר מול מאה שערים, וכן על סביבות בית־הספר השווידי, ממוצרארה עד סמוך למאה שערים. אנו אומרים “עבדאללה” ושוכחים כי לאמיתו של הדבר יש לומר, פשוט, “בווין”. היש לנו די נשק וכוחות להילחם בממשלה הבריטית, הרוצה באבדננו? הפוליטיקה הבריטית נחשבה תמיד לסמל הפיקחות; איני פוליטיקאי מובהק – ישמרני האל! – אבל נדמה לי כי אמנם נישתה חכמתם של בני אלביון.

האנגלי הריהו מטבעו אדם שאינו זקוק לשכל – ואף מראהו כך: מראה אדם שסילק את שכלו ואת תגובות שכלו מהסתפח בהליכותיו וברושמו. תחת שכל משמש לו לאנגלי האינסטינקט שלו.

(ואולי יש בזה מן “ההגיון” הסמוי מן העין: השכל הריהו, בעצם הדבר, תפעול של חולשת האדם בלב הטבע. החזק והחיוני שבטבע אין לו צורך בשכל – האינסטינקט הוא שכלו. האנגלי אינו חי על שכלו האישי, הוא מסתמך על האינסטינקט של גזעו, שבידו הוא מפקיד את גורלו ואת שכלו, ובו הוא רואה את כבודו. יתרון שכל אין בו כלל משום כבוד מיוחד בעיני האנגלי; אדרבה, כבודו כאיש אנגלי הגון דורש ממנו כי לא יבליט את שכלו אפילו כשיש לו יתרון־שכל, אלא יסגל לעצמו את שכל־הכלל האינסטינקטיבי ויסתפק בו בלבד ולא יחפוץ למעט את דמותו של “שכל” גזעי־קולקטיבי זה על־ידי שכל אישי, אשר כחוצפה נחשב בעיניו).

ודאי קשה יהיה מצבנו, גם להבא, אף אם נתקיים כמדינה, כי תמיד נהיה בין הסדן ובין הפטיש, בין גוש המערב ובין רוסיה, שכל אחד יתבע אותנו לעצמו: אך כלום לא חכמו יותר מעצמות המערב אילו תמכו עתה בפועל ממש בהקמת כוח יהודי מדיני, שאילו קם היה בלי כל ספק יותר חזק ויותר מועיל מכל מדינות־ערב גם יחד והיה עוזר להם לאנגלו־סכסונים כנגד ערבים אלה, שעכשיו אנוסים הבווינים והמרשאלים להחניף להם, מי יודע לשם איזה תוצאות? ומי יודע אם אמנם יש בעובדת ייסוד המדינה העברית מצדנו משום גורם מכריע, להשפיע לפחות על ממשלת אמריקה, דוקא לנוכח גילוי יעילותנו וכוחנו במערכה, שתסתלק מן המדיניות האנטי־ציונית, שקבעה לעצמה (מאז התחרטותה על החלוקה) בהשפעת אנגליה? לי נדמה כי ביחסן השלילי לישראל כל האומות מאוחדות הן – על כל פנים, בשעה זו – וכולן רוצות, כנראה, לראות בחורבננו, שכן דבר זה פוטר אותן בבת־אחת מכל הבעיות. נמצא כי דוקא הצלחתנו במערכה עם הערבים, שליחי בווין, היא הדחיפה החזקה ביותר לאנגלו־סכסונים וגרוריהם לשאוף לכשלוננו – ואין להן ברירה אלא להיות, בנוגע לנו, יורשיו וממשיכיו של היטלר. לולא בריטניה, אולי היתה אמריקה רואה את עצמה נאלצת ללחוץ מעט על עבדאללה ולבלום את תאוותו לפלישה לארץ־ישראל ולשליטה עליה, אבל ברור כי אין אמריקה יכולה לעשות כך בלי הסכמת בריטניה, שיש לה עמה כנראה ברית־סתרים בנוגע לתכניותיה של בריטניה לאחיזת שלטון מוסווה בעבר־הירדן. משום־כך לא באה הודאת אמריקה במדינת ישראל אלא בצורה הדיפלומטית (נוסח הצהרת־בלפור) של לשון המניחה בקעת־הכחשה להתגדר בה, בשעת הצורך: הכרה “בשלטון היהודי הקיים”, אך לא בקיומה של מדינת ישראל, כאשר עשתה אפילו גוואטמלה – ואפילו רוסיה הסטאלינית.

רעש התותחים, שלא פסק מאז הבוקר, גבר פתאום בשעה שלוש אחרי־הצהרים והוא חזק עתה כאשר היה שלשום במשך כל הלילה, עת שחשבתי כי “שלנו” הם, התוקפים את עמדות הערבים בעיר העתיקה, וחרדתי חרדה גדולה שמא יסית המשחית את מי מהם לעשות מעשה שיש בו משום פגיעה במקומות הקדושים לנצרות, או במסגד עומר (כשהבעתי את חששי זה בפני שני שכני, פקידים במוסדותינו, היתה דעתם כי דוקא כך נאה וכך יאה לנו לעשות עתה – להרוס וכו'. אלי, אלי! כסילות זו שבמוחות!)… בינתיים נודע כי הרעשה כבדה זו לא שלנו היתה, אלא של צבא עבדאללה, שהפציץ את תחום מושב היהודים בעיר העתיקה. – לא לנו איפוא החרפה, חרפת הריסתה של העיר העתיקה, כי אם לאויבינו – לבריטניה ולערבים.

מפקידה לפקידה פולחת שריקת כדור או פגז את האוויר שבסביבתי, או מעל לגג בית מגורי – והעצבים נרתעים ומרטטים רגע. אבל מחוץ לרגע חולף זה של סכנה מוחשת יש שאני מרגיש בקרבי – לעתים קרובות למדי! – הרגשה משונה של גילה ילדותית, כאילו יחד עם האיום והנורא שבהכרה יש כאן, במצב זה, גם משהו “שמח”. הילד הנצחי שבנפש האדם הוא, כנראה, העלץ לנוכח קרב־הדמים, כלנוכח מחזה מעורר, גורם התרגשות. וילד זה שבעמקי הנפש דבר אין לו עם הכרתנו – היא לחוד והוא לחוד, ולא עוד אלא שהם רוחשים ומרטיטים בקרבנו יחדיו, בעת ובעונה אחת. יש משהו בנפש האדם המגיב על סכנת־המוות המרעישה את סביבתו – אולי כל עוד היא מרעישה רק את סביבתו, ולא אותו, את עצמו ובשרו – במין התעוררות משונה, הדומה לדיצה, כמו ששמחת התינוק דומה לשמחת המבוגר המהולה תמיד ביסודות של הכרה ושכל. והאם לא כך אמר המשורר הרוסי, שכל מה שמאיים על האדם בכליה ובירידה אלי תהום מעורר בלבו מין גילה מסותרת, מוזרה?

ייתכן כי צהלת־נפש אי־רציונאלית זו לנוכח מחזה ההשתוללות של המשחית אינה אלא מין השתקפות של התעוררות כוחות־הנפש, הנגרמת דוקא על־ידי הכרת הסכנה: הסכנה פועלת עלינו להמריצנו ל“מצב הכן” שבנפש, כדי להקדים רפואה למכה, ואימוץ זה של כוחות־הנפש הוא שגורם לנו, מצדו, הרגשה דומה לגילה, כי תחושת התגבורת של המרץ הפנימי וההתחזקות האינסטינקטיבית לקראת כל פגע רע ממילא יש עמה דמיון להתעוררות שבשמחה. אף הגוף הנהו, למעשה, חזק יותר בשעת סכנה מבימים “כתיקונם”: אין אדם חולה בשעה שחייו תלויים לו מנגד. אנוכי, למשל, מרגיש דוקא בשעות כאלה תוספת חשק לעבודה וכמין התעצמות של נביעת המחשבה וכוח הדמיון היוצר.

ייתכן כי תעצומת־הנפש הזאת, שהסכנה אוצלת לו לאדם, מקורה בזה, שהאדם, שחייו תלויים לו מנגד, נחלץ בלי־משים מחרצובות החולין ומן הזיקה לגשמי גרידה, ונעשה ממילא קרוב יותר לתחום ה“קדושה” שבקרבו. ברגעי סכנה גדולה, שהנם בבחינת “נקודות־יקוד” של החיים, אתה מרגיש בקרבך משהו “קדוש” – משהו מרוכז וצרוף ומטוהר מכל סיגי החולין, משהו שכולו עיקר, כאילו כל הטפל נשרף באשה של נקודת־יקוד זו, שלתוכה נקלעת, ושוב לא נותר אלא מה שאינו יכול כלל להישרף, גרעין היסוד: ה“קדושה” שבאדם, אשר בהיותה פאסיבית בלבד, חלומית גרידה, היפעלות של כוח־הדמיון, כמו באדם הקמאי, היא נותנת לו לאדם את המיתוס לשטח־משנה בחיים, ובהיותה אקטיבית והכרתית וכרוכה בהפעלת כוח־הרצון, כמו באדם הנבואי, היא נותנת לו את האתוס לאחיזה ולתעצומת־נפש גם במציאות הנגלית.

ולנוכח הסכנה להיטרד מן העולם עם התמוטטות המציאות נמלטת נפשנו בלי־משים אל הקדושה הזאת ואוחזת בקרני מזבחה, כדי למצוא בטחון פנימי ותעצומה שבחסד.

מופלאה היא המהירות אשר בה עוברים עתה התושבים מהרגשה של פחד־אלוהים, עם התחדש קולות התותחים, להרגשה של “היתה הרווחה!” עם היפסקם למשך חמש או עשר דקות: משעברו חמש או עשר דקות בלי קולות נפץ ורעם כלי המוות, מיד חוזרים הילדים (הפרועים למדי!) ומופיעים בחוץ, מתרוצצים ומתהוללים כפל־כפליים, אחרי שנאלצו בידי הוריהם להישאר בבית במשך זמן ההרעשה; ולא רק הילדים, אלא גם הגדולים כך – המעבר מהתכווצות של פחד לאכסנפסיה של חפץ־החיים המגיע לזחיחות־הדעת הוא מהיר עד לניוורסטניה; ועלוני “העתונים”, המופיעים כאן והנבלעים כבכורות או כפקועות־שדה, מסייעים להם לבני ירושלים לקפוץ ממצב־רוח למצב־רוח במהירות אקרובטית.

בכל התמורות הנפשיות האלה קטן מאוד הוא חלקם של ההכרה והכוח־השופט. לכאורה, הלא דוקא מצב־הסכנה צריך היה להאליף בבני־אדם את תפעולו של השכל; למעשה, נדמה לי, הוא פועל את ההיפך מזה: הוא מגביר את תגובת הנפש גרידה על חשבון ההכרה.

אין זאת כי אם יש כאן משהו מתכונת ה“שיכחה” הפזיזה של ישראל, שאינם לומדים מן הנסיון – כמעט כחתול זה – מתעקשים שלא ללמוד מן הנסיון! עם מלומד בנסיונות כל־כך – ונטיה זו למהר ולהסיח את הדעת, למהר ולשכוח את הרע – ולתת דעתו רק על המוטב! אין זאת כי אם ערמת האינסטינקט היא באדם לשם שמירת־הקיום!

תקופה הרת־גורל כזאת לא היתה לירושלים כמרכז־חיים עברי אולי למימי בר־כוכבא. זה שבוע־ימים עומדים לוחמי ישראל הנאמנים במערכה, מעטים נגד רבים, מקלעים נגד תותחים, פרטיזנים מאומנים פחות או יותר – נגד צבא בריטי מגוייס מקרב פראי המדבר הערבי. מצבה של ירושלים הנצורה, השרויה בלי חשמל (ובלי רדיו), כמעט בלי מים ואף בלי לחם (הסיטונים חסרי האחריות סגרו את מחסניהם, מספר היום בולטין שהוציאה מועצת פועלי ירושלים בשם “חדשות צהריים”) – החנויות סגורות זה שבוע ימים, העצבנות גדולה והמצוקה הנפשית גוברת והולכת – מצב ללא נשוא הוא, בעצם הדבר. הלב חרד לגורל התנגדותנו ולגורל העומדים במערכה. מתברר, לפי אותו בולטין, כי הלגיון הערבי, שהצליח בכל־זאת לבקוע לו דרך לתוך העיר העתיקה, יש לו עתה חזית ארוכה בקו אחד מן העיר העתיקה, דרך שער שכם, שכבש היום, ודרך בית־השוטרים והסביבה (מעל מאה שערים) עד שיך־ג’ראח ועד בכלל, והיום ניסה לחדור לשכונת סנהדריה, מצפון לירושלים, כדי להבקיע לו דרך אל שכונות ירושלים העבריות בחלקה הצפוני של העיר החדשה (כרם אברהם) שמצפון לתחום “שנלר”, מקום מגורי. קשה לתפוס את העובדה שעדיין לא הוחשה תגבורת מספיקה לירושלים הנלחמת מלחמת־ייאוש מחמירה והולכת. “למה אין שולחים מטוסים להפציץ את סוללות־התותחים של הערבים? – ודאי משום שאין” – וכאן חטאת התבוסתנות רובצת לפתח.

פגז עבר בשריקה ליד חלוני עם סיום השורה הקודמת – ונטרדתי ממקומי ליד שולחן־הכתיבה, שישבתי אליו לפני שעה קלה, כשנשתתקו במקצת רעמי התותחים, מתי תבוא תמורה לטובה? מי יודע? אין אני מאמין בביטול האמברגו מצד טרומאן, יש איזה סוד בדבר, שאמריקה אינה יכולה לעשות מעשה לטובתנו (אפילו במידה שהיתה אולי רוצה לעשות) בלי הסכמתה של בריטניה! ובריטניה הבווינית מתעקשת שלא לתת ליהודים להינצל מכף אויביהם – והיא לא תתן! הנה טוען קאדוגן, בציניות־הזדון הרגילה, כי “סוף־סוף אין לדעת מי התוקף בפלסטינה – וכי בריטניה תסכים שלא לשלוח עוד נשק לערבים, אם אמריקה תיאות לה שלא לשלוח נשק ליהודים”… רבונו של עולם! הלא לרמאי מושחת ומתועב היה נחשב בעיני העולם כולו אדם שהיה טוען בעניינים שבין אדם לחברו טענות שקר גלוי וסילוף שפל כאלה שקאדוגן משמיע מעל בימת האו"מ! – אבל כאן הוא נחשב רק לדיפלומט, או למדינאי. אכן, לא תחדל מלחמה וחרב משכלת מקרב העולם כל זמן שהאנושות לא תבין את כל המורא והתיעוב שבדבר, שהפוליטיקה מתירה לעצמה ואף חושבת לה לחובה ולהישג נכבד את הדברים שכל אחד מן המדינאים חושבם למעשי פשע בחיים האישיים והחברתיים, – כל זמן שהאנושות לא תבין כי הפוליטיקה אינה אלא מערכת־פשעים גלויה, האוכלת כמין סרטן את גוף האנושות.

אבל האנושות לא זו בלבד שהשלימה עם שלטון הפוליטיקאים, אלא שהמירה גם את המוסר שלה, שעליו היתה גאוותה, במטבע המזויף של ה“מוסר” שלהם. כי הפוליטיקאים, הם ולא אחרים, הם האשמים בסילוקם הגמור של ערכי הצדק והאתיקה מהיות גורם בחיים החברתיים והאישיים בתקופתנו במידה שלא ידעו גם הדורות הברבאריים ביותר בעבר. ופרשה זו – תהליכה גלוי לעין. כי משראו בני־האדם, שוב ושוב, בתקופה ה“מודרנית”, והנה תככיהם של המדינאים ומעשי המרמה והפשע של תלמידי מקיאבלי מוכתרים בהצלחה ואף מעוררים התלהבות בעולם ונכתבים לתהילה בהיסטוריה, בעוד שהיחידים המבקשים לחיות לפי עקרוני המוסר והצדק נדחקים לקרן־זווית ודעתם אינה נשמעת כלל, לא בענייני המדינה ולא בחיים האזרחיים, החלו להקל ראש בדרישות הצדק ובמוסר החברתי. ומשנוכחו לדעת כי עצם מקור ההצלחה של הפוליטיקאים הוא בזה שהם השכימו וסילקו כל מוסרית וכל יושר ממעשיהם לטובת המדינה, הסיקו מזה מסקנות ידועות, איש איש לפי הלך־המחשבה האופייני לו.

הללו אמרו: הנה המדינה, הנחשבת לדעת הכול כהוויה כשעומדת למעלה מהווית היחיד, ואף מהווית הציבור, דורשת לטובתה את סילוקו של הצדק המקובל. משמע, כי מה שאדם מצווה לעשות למען המדינה – סילוק הצדק (כמנהג המדינאים המהוללים) – הוא מעשה יותר נאה ויותר נעלה מן הצדק המקובל, שצריך לשמש קו־ומשקולת ליחיד בחיים האזרחיים. אם כן, למה זה אנחנו מחזיקים בו בצדק זה, שאינו אלא ערך נמוך, המספיק רק כדי לצאת בו ידי חובת הפרט או הציבור הקטן, אך אינו מספיק, כנראה, כדי לצאת ידי חובת המדינה, הנעלה על הכול? הלא חובתנו היא להקדים את צרכי המדינה לצרכי היחיד – גם בשטח המוסר! – והם מאסו במוסר, ופנו עורף לצדק, ובזו להם בלבם, עד שסילקו אותם לבסוף גם מחייהם האזרחיים והאישיים.

והללו אמרו: האדם הוא מדינה בזעיר אנפין. כשם שכל מדינה נבנית מחורבנה של חברתה, כך גם כל אדם טוב לו ברע לחברו. וכשם שהמדינה מגיעה אל יתרונה על־ידי שהיא מנערת את חוצנה מן המוסר (שהוא יפה ליצורים פחותי־ערך ודלי־מעש, אך אינו יפה ליצור רב־היקף ורב־כוח כמו המדינה) ומן הצדק (שאינו אלא כמין פזמון־תפילה לימי חג ומועד, ולא מחכמה היא לעשותו קו־ומשקולת בחיי־המעשה), כך אולי גם אנחנו נשיג את יתרוננו האישי על־ידי שננער את חוצננו מן המוסר ומן הצדק, שאינם אלא כבלים על זרועותינו.

כן, מן הפוליטיקה אל שלטון האגרוף – זוהי הדרך בה הלכה האנושות בעיוורונה המביש.

וכל זמן שהאנושות לא תגיע לכלל דעה מפורשת, כי יש רק דרך אחת להביא שלום לעולם, והיא לעשות את המהפכה הרוחנית־המוסרית, שעדיין לא נעשתה בעולם: לקום יום אחד ולסלק כליל את כל המדינאים ואת כל השואפים להחזיק בידם את רסן השלטון בשם השקר הגדול של צורך־הכלל, המתיר את הרע בעיני היחיד, – לא תחדל מלחמה מקרב העולם!

יום שישי, י“ב באייר תש”ח (21.5.48)

עלוני הבוקר הירושלמיים, המופיעים עוד במאמצים גדולים ובצורה מקופחת, מודיעים כי ניזק בית־החולים “הדסה” בהר־הצופים. הלב חרד לספרייה הלאומית, לאוניברסיטה. כלום יהססו הוואנדאלים לשרוף ח"ו אוצרות אלה, כאשר שרפו בשעת את עקד־הספרים באלכסנדריה של מצרים?

מפי שכנים: כתריסר אנשים נהרגו אתמול אחרי־הצהרים בפגזים, ומהם עשרה בחצר אחת, לא הרחק משכונתי. ובלבד שלא תתגנב פאניקה ללבבות!

הלילה, בשתים אחרי חצות, התחילה אש־תותחים חזקה. משרפתה האש, בשעה ארבע, נרדמתי, שינה עמוקה נפלה עלי וישנתי עד 8 בבוקר. אחר־כך נודע לי כי ההרעשה חזרה ונתחדשה לסירוגין באשמורת השלישית. זה עתה פגע פגז אי־בזה לא־הרחק מביתי. אי־אפשר לקבוע בדיוק את מקום ההתפוצצות לפי השמיעה בלבד. מפקידה לפקידה אנו שומעים כאן, בצפונה־מערבה של ירושלים, גם יריות (של מרגמה, או של “דוידקה” כנראה) שבאות מעמדותינו שלנו, כיוון שהיריה עצמה קולה חזק הרבה יותר מקו נפץ־הקלע. הלגיון הערבי דרכו היתה לפתוח בהרעשה הכבדה ביותר דוקא בשעות המאוחרות אחרי־הצהרים, כשהשמש היורדת מערבה מאירה את העיר החדשה לנגד עיני האויב, העומד במזרח ובצפון, אבל משנתרגלו התושבים לקביעות־זמן זו קפץ עליהם מחי פגזיו של האויב דוקא בשעות שלא ציפו להרעשה (ובינתיים, רוב הזמן, יורים צלפיהם על עמדותינו): זה טכסיס של הפיקוד הבריטי אשר בראש הלגיון הערבי. ועתה אין לך רגע מרגעי היום והלילה שאינו מועד לאש התותחים, ואין לך בית ואיזור שאינם מועדים לפגיעה. צו השעה הוא איפוא: חזק, חזק ונתחזק, כי אין לנו ברירה!

י“ג באייר תש”ח (22.5.48)

מקץ שבוע או עשור של מניעת חשמל גמורה מן העיר (מה שמנע כמה עבודות־חרושת חשובות להתקנת כלי־הגנה), האיר אמש החשמל לפתע־פתאום (כנראה, בטעות), ומתוך כך נודע לי הבוקר מן הרדיו כי אותה אש־תותחים כבדה ופולחת־עצבים, שהחלה אמש ונמשכה כל הלילה, היתה התקפה על בית־וגן (דרומית־מזרחית מבית־הכרם). התקפה זו עודנה נמשכת ברגע זה.

נדמה לי משום־מה כי חל כעין מפנה במערכה על ירושלים. מניין אני קולט הרגשה זו? האומנם מתוך סימני חולשת־הדעת, המרחפים כמיני חיידקים פסיכיים בחלל אוירנו? הרדיו אומר, כי צבא מצרים כבש את חברון; וכן, כי התקפת־נגד שלנו על שיך ג’ראח “גרמה אבידות לאויב”, כלומר – נסתיימה בכשלון או בסטאטוס־קוו שאין עמו הטבת־המצב. ואם העזרה כה בוששת לבוא, אנה אנו באים איפוא? כוחותינו שבעין, במערכה ובעורף, לכמה זמן עוד יספיקו?

החשמל שב ונפסק עוד בבוקר; אש־התותחים לא פסקה גם עתה, בצהריים. כל נפץ־פגז, הפולח את חלל־האויר ופוגע בשרשי העצבים, גורם לי עתה כעין הרגשת־בחילה גופנית, אי־שם בקרבי, המלווה הרגשה של “ראש לחלי”: אכן בחילה מעורר כל זה, מעשי בריטניה, מצבה של ירושלים, מכשלתה ואזלת־היד של רוב עסקניה אובדי־העצות, שפשוטי־העם נושאים עיניהם אליהם לעזרה.

בתחילת השבוע, כשניתכה אש־התותחים הקשה על ירושלים וסכנה מוחשת התחילה מרחפת על ראש כל אדם, הרגשתי והנה, על אף רגישותי היתירה מטבעי, מחלחל בלבי כעין רגש בטחון כי יצוא נצא בשלום מפורענות קשה ובלתי־אמצעית זו, שכמוה עוד לא עיוודתנו. אשר לי, באופן אישי, הרי לא בימי המלחמה הראשונה, ולא באותו יום־הפרעות בצפת, עת שהפורעים הערבים הציתו עלי את הבית באש, וחדרי הנצור נתמלא עשן, ואני שמתי על לוח לבי ילקוט עם כתבי־יד ורצתי דרך הסימטאות, הזרועות חללי הפרעות, אל בית־החולים “הדסה” – ולא בימי המהומות של 1936 ואף לא בימי המלחמה השניה, לא עמדתי פנים אל פנים עם המשחית. את אימתם של הורגים הרגשתי בפעם הראשונה רק עכשיו, בשנת־חיי החמשים וחמש. אבל לבי כאילו היה מרגיעני במשך כל השבוע הזה, לאמור: “אל תירא עבדי יעקב!” – “לך לא יאונה כל רע!” – וכיון ששמעתי קול זה, מרוצה הייתי להאמין לו.

אבל היום שמעתי ירושלים מתנודדת, ומשום־כך נדמה לי כי גם אנוכי מתנודד עמה במקצת. הרגשת המפנה שחל בינתיים (הרגשה סתומה, אבל נוקבת למדי, בכל זאת, כי מי יודע אם זה מפנה לטובה או לרעה) התחילה כוססת את הלב וחותרת תחת רגש הבטחון (“בטחון” במובן הרליגיוזי הסתום, אך המשיב נפש). וכמו תמיד בשעת־סכנה הרת־הכרעה, הריני פונה בלי־משים בשאלה אל תוך תוכי, כמי שבא לשאול באוב, או באורים־ותומים לפנים (ואולי כמו שעושה כל אדם תמיד). שואל אני את נפשי:

“הגידי לי, את, הצופה והיודעת הכול מראש, האצא בשלום מזה? אדם זה, שאַת שוכנת בקרבו, אין לו עיניים לראות את הנולד, אבל יש רגעים, כמו רגע זה, שבהם הוא מוכרח לדעת מה צפוי לו – ויהי מה! – ולו אין אורים־ותומים מלבדך, נפשי. את לבדך, כשם שאת שומרת בקרבך את כל העבר ומחזיקה אותו לנגד עיני כאילו הוא הווה, הלא כך את משקפת בקרבך, בהווה, גם את כל העתיד, הנעלם מאדם זה בעל חמשת החושים העלובים. בשבילך, נפשי, העתיד הריהו הווה ממש כמו העבר, כי את והזמן חד הוא, וכל אשר היה וכל אשר יהיה הרי גלום בך כבמגילת־סתרים שאדם זה אינו יודע לקרוא בה. אנא, גלי־נא לי אך הפעם קצה מקצתו של עתיד זה, הפתוח לפניך, כיוון שלגביך הוא כבר ‘עבר’! אנא, האירי לי פניך, שהם הם ההוויה האמיתית, ההוויה שאין לה זמנים נפרדים, אלא זהות גמורה של כל הזמנים. הלא יש שאת עושה זאת לבחירים, הקרויים ‘רואים’! תניני להיות ‘רואה’ משך רגע אחד, הווה אחד, ההווה של הנפש, שכל מה שעוד לא בא לעולם מקופל בה מלכתחילה כעובר במעי אמו. האירי לי פניך, נפשי!”

אבל נפשו של אדם יש שהיא מסתירה פניה ממנו לגמרה. לא תמיד ניתן לנו להביט אל תוך עיניה, אל תוך תוכנו ועצמנו. לא תמיד מסוגלים אנו אפילו להבין את אשר כבר התרחש בנו, למעשה, במסתרים – ולא כל־שכן את אשר עדיין לא נתרחש כלל.

במלחמת־העמים הראשונה היו רבים מן החיילים מתאוננים על CAFARD – מין דכאון־נפש שבריקנות מעיקה, שיסודו היה כנראה בזה, שעם שהיו משתתפים ממש במלחמה וסובלים בגופם את כל תלאותיה ומוראותיה היו גם שרויים בבטלה משפילה, שכפתה עליהם הישיבה הממושכת בתוך החפירות, בבוץ ובסרחון, הפחד להוציא ראשם מן החפירה אפילו להרף־עין, סכנה שמא יפגע בו פגז, והעיקר – אבסורד זה שהאונס מטיל על האדם: אבסורד שבאונס – כלום יש לך עלבון יותר קשה לאדם שחיי הכרה וכבוד אנושי בקרבו?

והנה, מעין מועקת־שממון כזאת התחילה נותנת בי אותותיה. סוף־סוף, כולנו כאן, בירושלים המורעשת, משולים ליושבי חפירות־מגן בלי מדים ובלי נשק. ועדיין מקווה אני כי אתגבר על הרגשה זו ומאמין כי אך מצב־נפש חולף הוא זה. ברם, ברי לי כי מקורה בזה, שאני שרוי במצב, אשר בו האימים של שעת־החירום קשורים לחדלון־מעש שבאונס. זה המצב בו שרויים, למעשה, כולנו, כל אלה מבין אנשי ירושלים שאינם בעמדות ההגנה ואינם משתמשים בתגא של עסקנות ציבורית, המשמשת להם על פי רוב רק חציצה בפני מילוי כל חובה קונקרטית, הנוגעת לעצמם־ובשרם.

סח לי ידידי, סופר עברי:

כל מאמצי להיזבד אל איזה מעשה של ממש בקשר לצרכי־הכלל והמצב עלו בתוהו. כמו נרתעים ממני אינסטינקטיבית כל אלה שנועדו לפי טבעם לעסוק בענייני הציבור. ואולי על־כרחם הם ‘נבהלים’ מטיפוס כמוני, כיוון שהם מרגישים בו את האחר, את השונה מהם ביסודו, את איש העין הפנימית, החושפת והשופטת, את הבקורתיות, את האישיות ההכרתית, שהאידיאה קודמת ועדיפה בעיניה למעשה ולמעשיות, אלוהותם שלהם, בעוד שבשבילי האידיאה היא המקור היחיד של כל המעשים ושל כל אפשרות פנימית למעשים, ובלעדיה המעשה רע הוא בעיני ושלילי בהחלט. שנאה אינסטינקטיבית זו של איש־המעשה התועלתי (המעשה כמטרה לעצמה) כלפי איש־האידיאה – לא זו בלבד שהיא טבעית למדי, אלא היא מונחת ביסוד כל מכשלת החברה וסילופיה, ואולי גם ביסוד חיי־החברה בכלל. ומה פלא איפוא אם הללו דוחים אותי באַמת־המעשה המשובשת והמבולבלת שבידם? להלכה הרי יודע הסופר כי מקומו “פנימה”, ואולי רק “פנימה”, הרחק משאונה והמונה של הציבוריות, וכי הדבר היחיד שהוא יכול ושהוא חייב לעשות הוא – לכתוב. לשבת על האבניים ולכתוב. אבל קשה, וגם אי־אפשר, ואף אסור, להסתייג בשעת־חירום מצורכי הכלל, אם כי הכתיבה אין בה כלל משום הקלה על עצמו לעומת עבודה אחרת, ואדרבה – קשה היא הרבה יותר מכל עבודה “טכנית” או מעשית, שבשיגרה או שבאיניציאטיבה רגעית. והנה אומר הסופר להצטרף אל בעלי־המעשה הפעילים בציבור: לשם זה הוא צריך תחילה לחדור לחוג פסיכולוגי סגור בפניו, לתוך מין “גילדיה” של בעלי מקצוע אחד, ולשמוע מפיהם על־אודות מהות הצרכים והתפקידים – וזה מקור־אינפורמציה אכזב ומטעה, כי הללו מצויים ממילא ליד הקדירה הציבורית, איש איש וכף־המבשלים בידו, והם מתחככים זה בזה ויודעים הכל זה מפי זה, וכשבא “אחרי” ומבקש הוראות לשיתוף, הריהם נותנים לו בלי־משים תשובות של עיוות והטעיה, ובהרגישם שהסופר רואה ללבם הריהם שוטמים אותו, וכעסם נותן להם התר להתנגד לו ולשים מכשולים על דרכו בפועל ממש, לגדור בעדו לבל יחדור לקהלם, משום שרוב העסקנים הציבוריים נוטים לראות את יחסם הסובייקטיבי כלפי אדם כנימוק ציבורי ביחס אליו וכהתר, אם לא כחובה, לדחותו כמזיק לציבור. סוף דבר אין הסופר רצוי לעסקנים ציבוריים, וממילא גם לא לפקידים שעושים רצונם של העסקנים. אין אוהבים אותו – ולא משום שהוא חשוד בעיניהם על קופה של שרצים, אלא להיפך: מפני שאיש הרוח הוא, ואינו חשוד, למגינת לבם, על אותה “קופה של שרצים” שבלעדיה אין הפרנס ראוי למשימתו, כדברי הקדמונים. משמע, לא את הפרט שבו שונאים, אלא את הסופר שבו שונאים.

לא! לא נטעיתי כלל לחשוב שאנטאגוניסם זה בין איש־המעשה ואיש־הרוח אופייני הוא במיוחד, חלילה, לציבורנו כאן בארץ. “שנאת עם־הארץ לתלמיד־חכם” הריהי תופעה כלל־אנושית. והיעלה על הדעת לייחס דוקא לאחינו בני ישראל צביון של חמרנות יתרה עד לשנאת־הרוח – והלא זה העם שתמיד ידע להעריץ את מוריו הרוחניים ולתת כבוד לתורה ולתעודה! גם אם נניח שהערצת־הרוחניות, שהיתה כה יסודית בעמנו בגלות, נחלשה בו בציון, משיצא מהגלות (משלא היה עוד צורך כה חיוני באחיזה רוחנית לשמירת העצמות מפני שלטון הזדון הגשמי), בוודאי חזקה עליו על עמנו שגם היום זיקתו העתיקה לרוחניות קיימת במנטאליותו. אלא מה? הרבה עושה החיקוי שפשה בקרבנו בעטיו של החשק להיות “ככל הגויים”: והרבה יש לזקוף על חשבון אותה עליית־פתע של תחתונים למעלה, ששעת־החירום גורמת, וכבר נאמר על הכוחות הרוחניים: inter armas tacent.

תאמר: שמא דוקא בשעת־חירום, כשצריך ללכד את הכוחות ולהפעיל רבים וטובים ככל־האפשר, תישכח הפליה זו, והסופר יהיה לפחות כאחד האדם? ולא היא, כי דוקא בשעת־חירום מתלכדים לא הכוחות האובייקטיביים, אלא החוגים הסובייקטיביים, והפנייות מחמירות ומתבלטות, ועמה ההפליה כלפי הסופר, כיוון שהיא נובעת מתוך אותה שנאת־הרוח המסותרת, המגבירה חיילים בשעת־חירות. ומכאיב שלא ניצלנו מתופעה “טבעית” זו…

“צר לי מאד, אבל חייבת האמת להיאמר – וזוהי אמת!” – הוסיף ידידי.

ט“ו באייר תש”ח (24.5.48)

הערב בשמונה צריכה לבוא הפסקת־האש לפי הצעתה של אמריקה, על סמך ההחלטה הפושרת, המבטלת את עצמה מראש, שנתקבלה עקב יוזמתו של וורן אוסטין במועצת־הבטחון בניו־יורק. ברור, כמדומני, לכל בר־דעת כי לא יצא מזה ולא כלום. בריטניה של בווין לא תחדל לשלוח נשק לגלוב־פחה, מפקד צבאה המוסווה בעבר־הירדן, ולהציף את הישוב בערוב של טורפים, שכבר שלחו את ידיהם באוניברסיטה ובבית־החולים (“הדסה”) על הר־הצופים, ועומדים זה ארבעה ימים במבואי ירושלים, מוכנים לזנק ולפרוץ, להשחית ולשחוט לפי מנהגי המדבר. הסוואה של דיבורים מזה ומעשי־חבלה מוסווים מזה – וקומץ בחורינו באמצע, ומסביב לקומץ זה יישובנו העירוני שמקצתו הוא ערב־רב שאינו יודע בין ימינו לשמאלו.

מה נפלא אומץ־רוחם של בחורינו – שבימים כתיקונם אמנם אין אנו בני־חורין מהתעלם גם מליקוייהם בשטח התרבותי והרוחני, ושעתה הם מראים את כל רמת תכונתם הנפשית־חיונית – עומדים הם בפרץ, מעטים כל־כך נגד רבים מהם פי־כמה, בנשק מועט, לפי הערך, במכונות־יריה נגד תותחים וטאנקים, בלי עזרת אווירונים, בלי תגבורת – והעיקר בלי סיכויים לנצחון ודאי, מלבד גבורתם הנואשת וההרגה האומרת להם כי מן־ההכרח להם לנצח, ועל־כל־פנים – להחזיק מעמד! ויש שאתה שואל את עצמך אם גם ה“אמירים” שבראשם – אלה שבידם ההכרעה והתוויית העקרונים והתכנית לפרטיה – אם גם הם כה תרומיים הם כבחורי ה’שורה' הללו, המקבלים עליהם מרות ומשמעת ומוסרים את חייהם ממש. הם עושים את המצווה עליהם ואינם חוקרים במופלא מהם. והמופלא – מהו? המופלא הוא – לכולנו – השאלה: מה קודם למה ומה דוחה את משנהו, היישוב או המדינה. מנקודת־ראות “ההיסטוריה” ותולדת־הדורות אין היישוב אלא הדום לרגליה של המדינה, ואם זו אומרת לו ליישוב “הקרב את עצמך” – עליו להקריב את עצמו בלי כל טענות ומענות ובלי להרהר אחרי מידותיה של זו. במה דברים אמורים, כשהמדינה היא כבר עובדה קיימת, בעלת עבר והווה, כי העבר וההווה מחייבים ממילא גם עתיד, ועתידה של המדינה דוחה אפילו פיקוח־נפש של היישוב. אבל כשהמדינה היא רק נקודת־מוצא, – אמנם נקודת־מוצא הכרחית ומאוד יקרה, צפור־נפשנו ממש – אבל דבר שעוד אין לו הווה ממשי, ולא כל־שכן עבר לבסיס של ממש – הרי עלולה להתעורר שאלת “מופלא”, לאמור: מי יודע? שמא היישוב קודם למדינה לגבי חובת קיום ושמירת הקיים, כשם שהוא קודם לה מבחינת הזמן? אם היישוב הוא אב והמדינה היא תולדה, הרי השכל מחייב כי התולדה לא תקום אם לא נקיים תחילה את האב, ומשמע כי בשעה שאנו נאבקים – בצדק ובהכרח! – על קיום המדינה מחובתנו היא להביא בחשבון כל רגע ורגע את שמירת היישוב הקיים, כי הוא, הוא ולא שום אחר, הוא האב של המדינה, שיכולה להיות רק תולדה. “המופלא” הוא איפוא כאן בזה, שיכולים לומר: המדינה־התולדה היא “הסיבה הסופית” של היישוב־האב; בלי יצירת מדינה כסוף־דבר, אין לנו צורך ביישוב כהתחלה. זוהי השקפה, אך זוהי רק השקפה, ואילו עצם העניין הוא “מופלא”, כי מי יכריע בשאלה כה חמורה, שלכאורה היא עיונית, וכמעט פילוסופית, ולמעשה היא שאלה של הרגשה ורגש, של מניע אי־ראציונאלי שבלב? ז’בוטינסקי, למשל, סבור היה, בחום מזגו ומתוך נטיית רגשו, כי רשאים להכריע ולומר: היישוב אינו אלא צורך המדינה, האב אינו אלא צורך התולדה, ומותר איפוא, כביכול, להקריב את קיומו של היישוב בשביל יצירת המדינה יש מאין. ברם, אנחנו חולקים היינו על דעתו של יהודי נלהב ונלבב זה. סבורים היינו כל ימינו כי המדינה, מחוז מאוויינו וגזר פעלנו, צריכה להיות תולדה טבעית, איבולוציונית, של אב טבעי ומקודש, סמל הערכין הרוחניים של דרכנו בחיים, היישוב, גאוננו וטעם כל חיינו, משושנו ומזבח עקדתנו כאחד. ופתאום, בכוחן של עובדות, נהפך עלינו, כביכול, הניגאטיב לתמונת־המציאות – ונמצאנו תמימי־דעים, למעשה, עם אותו בר־פלוגתא מחונן שלנו. אמנם יקר לנו היישוב, אבל מעתה אף אנחנו לא נהסס עוד להקריבו על מזבח המדינה, אם ח"ו יהיה בזה הכרח שאין להימלט ממנו: לאמור, שקמים גודעו, ארזים נבנה. במידה שהיינו מתלמידי נביאינו לא היתה קריאה זו חביבה עלינו ביותר, וסבורים היינו, כדעתו של אותו נביא, שהיה ריאל־פוליטיקאי מובהק, כי השיקמה הקיימת אלוהית היא וצלה קדוש, מיטיב לחיינו וממתיק לנפשנו, ואילו התקווה או השאיפה לארזים, עם כל היותה מקודשת לנו, הריהי, בכל־זאת, פחות קדושה מן השקמה החיה, בשגם אינה אלוהית, אלא אנושית, ככל תקוה וככל שאיפה, ואפילו נעלה וצודקת ונחוצה כאוויר לנשימה, כשאיפתנו אנו למדינה עצמאית. יש לנו שאיפה אנושית ותקוה אנושית למדינה אנושית, ולעומת זאת יש לנו קיום קדוש של יישוב קדוש – וקדושתו כפולה היא לנו: היישוב העברי קדוש לנו בגלל הקרבנות הגדולים וכוחות־היצירה שהשקענו ביסודו, ובגלל היותו מחוז יהבה וסמל גאולתה של היהדות כולה, הנושאת אליו עיניה בהערצה ובאהבה ובחרדה; “קדוש” לא במובן הנוצרי, המקדש את המוות ואת אבק החדלון, אלא במובן היהודי, המקדש את החיים – כי כל קיום מושרש וטבעי, ששרשיו יונקים ממעינות האהבה וצמרתו נישאת השמימה הוא לנו דבר אלוהי, קדוש, ולמעשה אין לנו, בני־אדם מצומצמי־ההוויה ובני־חלוף, שום קניין קדוש אחר מלבד קדושת החיים שקנינו בעמלנו ובאהבתנו: זכותנו לחטיבת־החיים שיצרנו – היא קדושתנו; ועל קדושה אסור לוותר בנקל, אפילו למען קדושה אחרת.

משמע, כי דילמה זו: קדושת המדינה המאוּוָה, התובעת מן האב־היישוב כי יעלה את יחידו על העקדה, וקדושת היישוב הקיים, שאדמתו שקויית־הדמים צועקת אלינו לאמור, אל תפקירו נשמתי להורגים אפילו בעבור כתר מדינה, אל תהרגו את האב בשביל התולדה, כי באין אב גם תולדה אין – דילמה זו בבחינת “מופלא” היא, ומי זה יעז לומר יודע אני את הפתרון למופלא ממני? חיים אנחנו בשביין של עובדות, שרע וטוב משמשות בהן בערבוביה: כפו עלינו מלחמה לחיים ולמוות – והנוער שלנו עומד בה בגבורה ובמסירות־נפש; אלפי אמהות שכולות, אלמנות ויתומים מבכים את מחמדיהם ואלפי אבות ובנים – הקרקע נשמטה מתחת רגליהם, אבל כולם נושאים את גורלם בכבוד ובאומץ; הצבאיות ההכרחית אמנם גוררת אחריה ירידה מוסרית, ולא רק בעניינים ציבוריים, אלא גם ביחס הפנימי אל הזולת ואל קדושת החיים, אבל גם הערברב שבין חיילינו עוד עומד על מדרגה אנושית הרבה יותר גבוהה מכל סולדאטסקא של אומות־העולם; החיים הכלכליים שותקו ומפעלים נחרבו, אך אוהל שם לא מט ומצות “וחי אחיך עמך” לא נשכחה ממנו; העורף העירוני רעב, כמו בירושלים, או צפוי לרעב, והדימוראליזאציה פושה בו עם גילויים של חוסר־אחריות וחוסר משמעת, חוסר הבחנה וחוסר הבנה, ואפילו הפקרות וביזה, וכל זה הולך יד ביד עם קלות־דעת וזחתנות וקפיצות־פתע מפסימיות מפליגה כמעט לתבוסתנות – לאופטימיות מופרזת ונבערת מדעת, אבל לעומת העורף של אומה עצומה אפילו כסין הרי העורף שלנו הוא, בכל זאת, הישג ניכר של אירגון ומשמעת. ואחנו עומדים במערכה על־כרחנו, ובכוחות דלים, למעשה, אך עצה וגבורה למלחמה לא חסרנו.

ומי זה יעז איפוא לפסוק הלכת פתרון לאותו ה“מופלא” ממנו, מכולנו?

ברם, אחד יש אשר יעז לעשות זאת, כיון שהוא מוכרח לעשות זאת. הלא הוא – כוחה של העובדה. כי עוד ראי אחד לדבר, מלבד הראי הפילוסופי, והוא: קדושת העובדה. עובדה שנולדה מתוך1 שאיפה טהורה לקניין חיובי כשאיפת הציונות – קדושה היא. והמדינה העברית, אם כי אין לה בסיס מוחש של עבר גשמי וכמעט שעוד אין לה אפילו הווה ממשי, אלא רק נקודת־מוצא בלבד, רק ראשית־הווה, הריהי בכל־זאת עובדה קיימת: לא רק שאיפה אנושית גרידה, אלא עובדה “גורלית”, “אלוהית”, כלומר – קדושה: ואם לא די ביראת־הכבוד שהנעלם ה“אלוהי” שבעובדה כזאת מעורר בנו, הרי נוסף עליה הרטט בפני החיים הקדושים שאנו מקריבים עתה על מזבחה לרוב – מיטב בני נעורינו ופרי עמלנו למופת ולתפארת, שנבנה כולו צדק. וקדושת־העובדה הזאת היא הכוח האוסר עלינו להקדים שיקול־דעת לחרוף־נפש, ומצוונו להילחם על קיומה של המדינה־העובדה באותה הכרת הקדושה, שבה אנו נלחמים על כל שעל של היישוב, על כל משק, על כל נקודה, על כל מגדל ובחן, על כל ניר ואילן. בכוח העובדה הקדושה נוצרה מעתה הזהות הטבעית בין מושג “היישוב” ובין מושג “המדינה”. כשם שלא היינו בני־חורין להפקיר את היישוב, כך אין אנו בני־חורין מעתה לוותר על קיום המדינה. כל־עוד לא עמדנו לפני עובדת ראשית־ההווה של המדינה, עוד רשאים היינו לשקול בדעתנו, הטוב־טוב לנו להכריז על ייסוד מדינה? המותר לנו ללכת בדרך זו של דחיקת־הקץ, העושה את המדינה שבפרספקטיבה עיקר ואת היישוב שבעין טפל למדינה, דף־קפיצה להגשמה מדינית, ולא קיום קדוש שאסור להקריבו אפילו על מזבחה של קדושה אחרת, זו המדינה? אבל עכשיו שהמדינה היא עובדה – תהי אשר תהי תפיסתנו העיונית בנוגע לטעמי התהוותה מבחינת התבונה וחזות־העתידות השכלית – הריהי לנו גורם־חיים “קדוש” – וקדושתה מחייבת אותנו, כיוון ששלהבתה, צירפה לאחד את שני המושגים: יישוב ומדינה. מעתה אין לנו אלא קניין קדוש אחד: ארץ־ישראל – ועליו שומה עלינו להילחם בין אם יאמר לנו השכל: יש תקווה לנצחון מן הגבורה, ובין אם יאמר לנו: שוא תקוותנו, וגבורתנו לא תושיענו. העובדה היא הכופה עלינו חובה קדושה זו, ואין אנו מחללי־קודש ובזויי־אדם, חלילה, שנירתע ונשתמט מן החובה.

אבל צורך חיוני הוא לנו – דוקא בשעה טרופה זו – לשמור בראש־וראשונה על הקיים שבהישגי היישוב, שהוא היסוד לכל התפתחות בעתיד, ביחוד לנוכח ההכרה שהמדינה שזכינו לה, אם תחזיק מעמד, כפי שאנו מקוים ומפללים, למרות כל מיני לבטים ורוגז, קרבנות־דמים, מכשלה ומתלאה, הרי עתירה היא לבלוע יום יום ושנה שנה את כל כוחותינו ואת כוח היהדות האמריקנית (הצפויה אולי אף היא לפורעניות בעתיד, כפי שהשכל מחייב) לצורכי החזקת צבא, בלי השאיר הרבה לצרכי ישובו של עולם, חינוך והשכלה, להרמת החיים הציבוריים והתרבותיים־לאומיים, ולא כל־שכן לטיפוח חיי יצירה והתבוננות, שבלעדיהם אין שום מדינה ראויה לשמה ואין המדינה העברית יכולה להיות אלא מין אלבאניה קטנה ונידחת.

“מופלא” הוא ממנו להכריע אם בשעה שקיבלנו את החלטת־בילטמור, שינקה מן החזון הנלהב של הגאולה ההרצלאית, לא נתפסנו, עם זה, גם למידת־מה של גוזמתנות נטולת חוש־המציאות, ושמא להיפך, דוקא אלה המנתקים מעליהם את כבלי חוש־המציאות ואת הרגשת־המידה היתירה הם הזוכים ליצור היסטוריה יש מאין ולהכריח את החיים למפנה מפתיע, – והלא כך באמת עשו מנהיגינו בה' באייר תש"ח! ההיסטוריה תתרץ קושיות ואבעיות אלה (אם כי “מופלא” הוא, כמו כן, אם משפטה של ההיסטוריה תמיד משפט־צדק הוא באמת, ושמא להיפך – מסולף הוא בהכרח בעטיו של תיאור־העובדות המעוקם בידי משקיפי־אחורנית ונביאים לאחר־מעשה, שהרי ההיסטוריה לעולם אינה עדות, אלא שופט, המוציא משפטו על סמך העדות, המפוקפקת בהכרח, שהוא מוצא מן־המוכן לפניו.

ט“ז באייר תש”ח (25.5.48)

קולות־הנפץ ורעמי התותחים אינם פוסקים, ובלילה עוד גברו ונתרבו, כאילו היו מפוצצים בניינים בדינמיט במזרחה של ירושלים. “הדסה”, חס־ושלום? האוניברסיטה ובית־הספרים ח"ו? האמנם יפרצו הרוצחים? איני יכול להאמין כי דבר אפשרי הוא זה!

אתמול לפנות־ערב הלכתי לחצר בית־הספר “תחכמוני” לפגישה עם אנשי “משמר־העם” העוסקים בענייני “תרבות”, או “בידור” (שטיבם אינו ברור לי ואף נראה לי מפוקפק במקצת), שנדרשתי להשתתף עמם. מוזר היה לי לשמוע את עצמי משוחח על מסיבות – ומה עדיף, הרצאות או קונצרטי־תקליטים – בשעה שיד המשחית נטויה עלינו. באמצע השיחה נפל פגז בקירבת־מקום, והחריש את אזנינו. ופתאום ראיתי את עיניהם של האנשים אשר מסביבי – אנשי־שלום לא־צעירים, מורים, ספרנים, חזנים – עיניים עששות, עייפות, מעונות, שאומרות דכאון ואומרות עוד משהו, שבעליהן אינם יודעים כלל בעצמם: הרגשה של גזר־דין, שוודאי נחרץ אם כי עדיין לא בא. אותה שעה עברה שם לפנינו פלוגה קטנה של מגוייסים מתאמנים, סיעת ירושלמים מגוונת, ציבור מוזר, עייף עד דכא, כמעט עלוב, מזיבורית ישובנו העירוני, בחורים חשוכים, כנראה, ברובם, ואולי גם מפגרים מקצתם. לבי נצבט למראהם. לא יכולתי להביט בעיניהם, אך משהצצתי ראיתי גם בעיניים הללו אותה הבעה עצמה – צפיית־רזיגנציה לגזר־דין חורץ, כעין חותם של כליון, הנראה בפני אדם עוד בטרם יבוא הכליון עצמו (המשום־כך “כליון” פירושו בעברית גם קץ וגם כיסופים לאשר יבוא? והאין האדם נוטה מטבעו להשתוקק, אפילו לרעתו, אל הכליה הצפויה לו, לפי הרגשתו – כאילו הקדים הטבע רפואה למכה וגזר על האדם להתרגל תחילה אל הקרץ המתרגש לבוא עליו, עד כדי לראות בו כמעט משהו מאוּוה, למען לא יהיה מר־המוות נורא יותר מדי בבואו?)…

אותה שעה נעכרה רוחי בקרבי. נבעת ומושפל התהפכתי על משכבי כל הלילה, וזעם אין־אונים ביקש לפרוץ מתוכי בצעקה, אך נשאר אילם. וכי יש אל מי לצעוק? וכי יש מי שמוכן להושיענו או לבוא לעזרתנו? כלום לא ברור הוא כי כל הדיבורים במושב או"מ אינם אלא קומדיה של צביעות ללא גבול? שקר הדבר כי ממשלת ארצות־הברית ושליחיה, הנפשות הננסיות, הפקידים המכורים לאילי הנפט, רוצים באמת לקרוא למשחית “הרף!” – אין זאת כי אם בדעה אחת הם עם בריטניה של בווין. וכלום יש בכוחנו לעצור את יד־התככים הרוצחת? האומנם יהיה כדבר הזה – ומלכודת תאטור עלינו פיה? לא! איני יכול להאמין! לא יהיה כדבר הזה! זה אי־אפשר!

לפנות ערב. הרגשה משונה זו: “מה טוב כי עבר היום, כי עבר עוד יום!” – אשליה זו שבאדם המבקש להאמין כי הזמן הוא בעוזריו, בעוד למעשה, גם אם אינו בעוכריו, הרי מכל־מקום אינו בשום פנים גורם למאורעות, כיוון שהמאורעות, עצם ההתארעות, הם משהו מחוץ לזמן בכלל – וראייתם דרך שפופרת־הזמן ודאי אינה אלא מין ניסוח שמוחנו מסתייע בו כדי לסבר את התפיסה האומרת כשאי־אפשר לנו בלא “זמן” כצורת־חיים, או כצורת־הכרה.

אותה הרגשה משונה עוד גוברת בגלל השרב המעיק, הנמשך זה אחד־עשר יום: הוא התחיל יחד עם ההרעשה, ביום־השבת, ו' באייר. שרב כזה לא היה בירושלים זה שנים – קשה לנשום והמוח רופס. כאילו אמר הטבע אף הוא להצטרף אל הכוחות האויבים. והמים – במשורה, ויש להביאם ממרחק־מה, בסכנת־נפשות, והעמידה בתור בין המון פתאים נדחקים ומצעקים ללא צורך – אף היא פורענות ללא־צורך. וחלל־השרב הזה עטוף חשרת עשן – עשנן של מדורות־העצים הקטנות, (גזרי עצי זית וארז, סמרטוטים, מחצלאות קש), שנשי ירושלים עורכות עתה בפתח כל בית ועל כל גזוזטרה, מן הבוקר ועד הערב, כדי להכין מעט תבשיל חם לפי הטף ובשביל הגברים, החוזרים בערב מן המשמרות. ברם, העשן אינו ממלא את חוסר הצל בשרב.

“כעבד ישאף צל” – עבד ההכרח אתה, על־כרחך אתה חי חיים לא־חיים, אלא שנותרה לך נחמה בצרה: יש בידך להפוך חיים לא־חיים אלה לחיים למעלה־מחיים, לחיים של גבורת־נפש ואהבת־הגורל – לעמידה של כבוד. ומתוך עתר ענן העשן המסריח – כמו מישהו איום וקדוש מביט עליך בעין בוחנת, כביכול, כמבקש לראות התוכל לעמוד עמידה של כבוד במבחן הזה? המסוגל אתה לראות את מה שלמעלה־מחיים בתוך חיים לא־חיים אלה? “מישהו” זה – איה מקום כבודו? הבתוך עצמך? ערמת האינסטינקט לטובתך? – אף זה “מופלא”.

ושוב: הרגשה משונה זו לנוכח כל רעם פגז המתפוצץ בריחוק־מה ממך, כמטחווי היתז מן המקום שאתה נמצא שם, הרגשה האומרת: הפעם זה עבר עלי ולא פגע בי; זה פגע במקום אחר. כלומר – לא אני נפגעתי; נפגע מישהו אחר, “ברוך השם”. הרי זה מזכיר לי את האיכרה הזקנה באותו כפר נידח שבטירול האיטלקית, אשר בשכנותה התאכסנתי פעם יום־יומיים, לפני כרבע־מאה שנה, שכעסה עלי כעס גדול בגלל שהטלתי ספק בפניה בצדקת מנהג־המקום, שהכומר מצוה לצלצל בפעמון־הכנסיה בשעת סערת־קיץ (העלולה להכות בברד את פרי הגנים) ומתפלל אל אלוהיו כי יעביר את ענני־הסערה ויסיעם אל הכפר הסמוך.

ניוול זה, שאווירת־המלחמה ותאוות־הרצח הכללית מנוולת את נפשנו!

ובכן: עברו גם מ“ח שעות ה”ארכה" הנוספות, שאלופי ערב ביקשו להם, בהסכמתו ולפי רמזו של בווין, כמסתבר, כדי לדון בהפסקת־האש, בתקוה אולי יספיקו בינתיים להשתלט על ירושלים. האש לא חדלה, איפוא. עולם חלל ומחולל זה לא איכפת לו כל־עיקר שבווין אומר להסגיר את עיר קדשיהם ביד האיסלאם.

דומה הדבר, שהמערב השכלי־תועלתי אינו זקוק לקדשים אלא לצרכי צביעותו בלבד. היחס האמיתי הריהו מתגלה בשעת הכרעה: “גם לי גם לך לא יהיה! גזורו!” ושוב: הרי המערב הקדיש תמיד רק את המוות בלבד: אולי רוצה בווין לרצוח את ירושלים נפש למען תהיה זו עוד יותר קדושה לו?…

ל“ג בעומר תש”ח (27.5.48)

היום צריכים כוחותינו המעטים לעמוד בקרב־ההכרעה בין שער־הגיא ובין עמק־איילון. קרב זה יחרוץ את גורלה של ירושלים. יריות התותחים נשמעות למרחוק, והרעשת העיר אף היא נמשכת. זה עתה נפלו כמה פגזים במחנה־יהודה ואנשים רבים נפגעו.

אין ברירה, צריך ללכת להביא את מנת־המים (חצי הפח ליומיים) מקצה הרחוב. כמעט מקנא אני באותן מאות הבריות, השוכחות בשל לוג מים, או בשל מוקדם־ומאוחר של כמה דקות, את עצם סכנת־החיים אשר בה הן נמצאות. משתאה אני לדעת כמה מהן שואלות את עצמן: האם לא מוטב היה אילו סיכנתי את חיי למשהו חשוב יותר מנצחנות זו, הפועלת רק להאיט את קצב קבלת המים. אגב, חלוקת המים הריהי מן ההכרחים החיוניים (הצמא והצחנה מענים את הנפש, וכמות המים אינה מספיקה להעבירם), אך כלום באמת אי־אפשר היה לסדר את חלוקת המים מן הבורות באופן יותר ראציונאלי ופחות מסוכן? ל“ועדת ירושלים” פתרונים.

לפני כל יציאה החוצה יש לי עתה תמיד צורך לכתוב כמה דברים, כאילו יש בזה משום ברכת־פרידה לעולם, לכל מקרה שלא יבוא.

זה עתה חזרתי עם שני חצאי־הפחים מים, בשבילי ובשביל שכנתי הטובה. במשך חצי־השעה של ההליכה־והחזרה לא היו פגזים, אך עתה חזרו וקולם הולך באדיר ובאימים מסוף ירושלים ועד סופה. מתנשם ונחנק מדפיקות־לב, סחרחר וכושל, הגעתי לפרוזדור הכניסה של הבית, ורגע נשענתי אל מסעד המעקה של המדרגות. אותה שעה יצאה מן הבית הסמוך שכנה אחת, אשה “משכילה” ובלתי־נאורה. היא ראתה את עמידתי עוד בטרם יהיה סיפק בידי להזדקף ולהתאושש, אך מיד שלחה את מבטה האפל אל תוך פחי־המים שלי, שהיו סגורים למחצה, וכנראה נדמה לה כי קיבלתי יותר מחצאי פחים – יותר מן המגיע לי (עיניה הטעוה).

“מה? שני פחים קיבלת?” – קראה בתמהון מלא כעס ועיניה נתמלאו רוע־עין, כמעט שנאה. אכן יצור משונה הוא האדם. מסוגל הוא להשתמש בשכלו השימושי כדי להזין את רוע לבו אפילו ברגע שחרב מתהפכת על ראשו: את החרב אין הוא רואה (האינסטינקט עוזר לו להסב את עיניו מנגד האימה), אבל מעט מים יתרים בכלי חברו הוא רואה – ומקנא (אף זה כנראה בכוח אותו האינסטינקט, שמא הוא המקופח). ובמה איפוא נבדל הרע האנושי מן הרע שבחיה הטורפת, אם לא בזה שהרע האנושי מזווג עם צביעות, שהחיה אינה יודעתה? " אפלה־נא ביד ה' – וביד אדם אל אפולה!"

הערב היה חשמל (למקוטעין), למשך שעה – ומתוך כך שמעתי ברדיו כי “המלך” עבדאללה היה היום בירושלים והתפלל במסגד עומר, וכי באותה שעה עצמה פוצצו חייליו את ביהכנ"ס “החורבה” בעיר העתיקה.

י“ט באייר תש”ח (28.5.48)

מקץ יום של זעזועי עצבים וסיוטי הדמיון והנפש נפלה עלי אמש תרדמה כחצות הלילה. ישנתי שנת אבן מפולמת. ודאי יש משום סכנה בשינה כזאת, בשעה שיד המשחית נטויה על ראשך כל רגע, גם באשון לילה (ביחוד בין הכתלים הדקים של שכונת מגורי, ובחדר רב־חלונות בקומה עליונה). ואף על פי כן הריני מעדיף עכשיו שינה שיש עמה סכנה על נדודי־השינה המקרקרים את כוחות־הנפש. כשאני ער בחשכת הלילה הרי כל האימה וכל התועבה אשר כפו עלינו תלייני העולם ניצבות לנגדי כאותות של אש, כמין מכוות־דראון.

אור־היום מחפה על הרבה מן הרעה שבעולם, כי האור כוחו יפה להשכיח את הרע ולהשלות את הנפש בסיבור החיוב ובהבטחת הטוב; אבל הלילה מוחה את גשרי הבדולח הנטויים מעל לתהומות. בלילה נפתחת תהומו של האדם. “ערום שאול נגדו ואין כסות לאבדון”. אולי רק אותה אשלית־אנוש גדולה ומשכרת, הקרוייה בפינו “אושר”, יש בכוחה לגבור על האופל ולהאיר מתוכו כאחד כוכבי מרום, שכמוהם גם האושר הוא מציאות ותעלומה כאחד. אבל ההכרה, בין שהיא ניתנת לנו בצורת הגיון ובין שהיא ניתנת לנו בדמות הגות, אינה עשויה לעצום את עיניה מלראות את התהום, הווה שמה, הפעורה בין העבר ובין העתיד – ואף אינה מזדקקת כלל לאותם גשרי־האור, קורי־האשליה הנוהרים, הפרושים עליהם יומם. האש השחורה של המחשבה, הבולעת את אשו הלבנה של הלב, חורתת על פני הריק האיום, התהומי, של ההווה הטראגי את פסק־דינה של אנושות זו, שבעיוורונה הלילי אין היא יכולה לגשור גשר של בקשת־הטוב ורצון־החיוב בין עברה ובין עתידה, משום שרק שלטון־ההכרה הנאור יודע את קשר־ההמשכיות הזה, אבי כל רוחניות, ואין האדם הכפות ליצרו ושבוי־החומר מסוגל לפועל־בניין רוחני זה שבנטיית אידיאה לגשר על פני התהום – והלא האנושות עדיין לא יצאה מכלל יצור קמאי, שאינו מבחין כלל בין אהבת־עצמו ובין רשעות כלפי הזולת. הן רק יחידים מעטים התרוממו מאפילתה של האנושות הלילית אל שיאי־האור של האידיאה הרוחנית (בין אם אשליה היא ובין אם שאיפת הרצון למוטב). היחידים הנאורים – אולי הם רק בבחינת אשליותיה המאירות של האנושות הלילית; אבל מוטב לנו לחיות ולגווע כאור זרוע על השיא מלהיות קיימים ושקועים בחשכת תהומו של ההווה, שאין עמה דרך־רצון לגאולה שבהמשכת קו־בריח תיכון שמחבר את העבר עם העתיד למגמה רוחנית אחת.

נזיר “קדוש” מישראל קרא פעם בתפילה לאלוהיו: “סלח־נא להם, כי אינם יודעים מה הם עושים”. אין אני קדוש ולא נזיר (ודוקא משום כך יכול אני גם יכול לעמוד בהכרתי על ערכה של הקדושה: ספק הוא בעיני אם אמנם מסוגל הוא הקדוש האמיתי למוד בהכרתו את ערכה האובייקטיבי של הקדושה. האם לא בגלל זה הקדושה נעשית לו לקדוש משהו מחוץ לחיים? והראיה – ישו. ואילו לא־קדוש, איש השוחר קדושה בגלל חוסר־הקדושה שבו, הוא שואף לקדושת־החיים, לתיקון עולם) – לא, אין אני קדוש ואיני יכול איפוא וגם איני רוצה בשום אופן לסלוח לה לאנושות על שאינה יודעת מה היא עושה ועל שהיא עושה מעשיה מבלי דעת ובניגוד לתבונה. כי אין לך חטא גדול מזה, מבחינת האדם התרבותי, כיוון שהלז הריהו היפוכו של “אדם הראשון” וכבר התרחק מן האדם הקמאי, החי על חושיו ותאוותיו, ללא מותר מן הבהמה. אי דעה – זוהי החטאת הרובצת לפתחו של האדם הקמאי, ורק אהבת ההכרה והכרת האהבה יוצרות את השאיפה לגאולה באיש־האידיאה. ותהי כל המציאות המוחשת וכל אוצרותיה כפרתה של אידיאה זו, האחיזה היחידה בחיים, אף אם אינה אלא אשליה מאירה, ותו לא!

ובחשכת הלילה אני רואה והנה חקוק לנגדי באותיות של כוכבים כליונה החרוץ של אנושות זו, אשר (בניגוד לכמה יחידים שפלטה מקרבה כמיני אשליה, או חלומות) אינה רוצה בשום־אופן לחיות חיים של הכרה, חיים שההווה הגשמי־היצרי נעשה בהם גשר רצוני בין העבר ונסיונו ובין העתיד והאידיאה החופפת עליו. לאלה שביקשו ללמדה חיים כאלה, להורות לה קדושת החיים (ואין קדושה בלי קשר של זבד בין עבר לעתיד), להם אמרה האנושות: “אי! אשליות”!" – ודחתה אותם באמת־הבניין השכלית־היצרית שבידה. אכן ראויה היא לכליון חרוץ זה, שנגזר עליה עתה, כמו שנגזר על המתאבד שישלח סוף־סוף יד בנפשו. ואיך אפשר לסלוח לה לאנושות את חטאת־איוולתה זו, את שפלות מדרגתה זו, שבגללה היא, פשוט משתעממת בזמן שלום – וחיה במלוא כוח־היצר רק בזמן מלחמה? האין אנו רואים את בני־האדם והנה בתקופות של שלום וצחצחות הם קובלים כולם – כבורגנים כפועלים, כעשירים כדלת־העם, כמשכילים כחשוכים, כסופרים כפשוטי־עם – על השממון המציק להם, והנם שרים עליו בשירתם, מתארים אותו בספרות היפה, מפהקים עליו בהליכותיהם־חולין ובורחים מפניו אל שכרון־החושים, אל בקשת האכזוטי, אל משחק־הקלפים ואל הצבאיות, עד שהם נדחפים לעשות מלחמה, לקום איש על רעהו ולהביא הרס וחורבן לעולם, כדי לזכות, על־ידי האכזריות והזוועה שהם משליטים על עצמם לרעתם, לאותה תעצומת־חיים והנווית החלל, שאינה מניחה מקום לשעמום, ואוצלת להם הרגשה של מילוי והתגשמות, שדוגמתה אין הם מסוגלים, כנראה, למצוא בחיים של שלום ושקט. שלוות־השלום היא הקרקע למטעי הרוח, אבל האנושות מואסת בקרקע זו, משום שהיא מואסת לכתחילה בנטעיה ובפירותיה של קרקע זו, כשם שהיצור הנובר באשפה מואס בפנינים ומבקש רק את הסחי־והמאוס שבחומר רקוב. אין האנושות יכולה לנשום אוויר של שלום, כשם שאין הדג יכול לנשום את אוויר־היבשה – “הסטיכיה” של האדם הריהי מצולת הכוח ונחשוליה העכורים והנגרשים.

ואיך יסלח את זאת אדם, או סוג־אדם, שנולד להיות ההיפך הגמור מטבע כלל־אנושי זה שבזיקה אל המלחמה כצורת־החיים השיאונית? איך יסלח זאת אדם שטועם טעם־מוות במלחמה, ויכול לחיות רק באווירה של שלום? איך יכפור בו בעצמו עד כדי להיות סלחן־ומחלן כלפי מה שסותר עצם מהותו? כלום רשאי הוא לבגוד בצביון נפשו ולהשלים עם השנוא עליה? לא! “אוהבי ה', שנאו רע!” – אסור לו לאדם זה לסלוח לה לאנושות את שחיתות דרכה זו: אסור לתת יד לרשע – והאנושות מרושעת היא. “העולם – כלב”, רגיל בפי האיטלקים. ואכן, ככלב זה האנושות חוזרת על קיאה, שונאת עניים, מוגת־לב היא ותשוקתה לשוט־אדונים, רודפת אחרי הנמלט, מחניפה למי שמשליך לה נתח בשר ונובחת על “זרים”.

הו! מוטב לו לאדם זה לישון, הפקר לפגיעת כדור־מוות, מלהיות ער, ער יותר מדי, ולראות כה ברור בחשכת־הלילה את אשר עוללו בני־האדם לקדושת־החיים הבזוייה והמסכנה: את תאוותם זו, חסרת הדעת, לחלל את החיים כדי לחוש בהם את הטעם הערב לחיכם, טעם נבלה, טעם ציד חרוך; וכיצד, כדי לחלל את החיים, הם מתעקשים בסכלות־זדונם לכפור בערכו ואף בעצם ישותו של הציר התיכון, המלכד להוויה חיה אחת (חיה, כלומר – רוחנית) את עברם המת, שאינו מושכל להם כלל משום שאינם מבינים להפיק ממנו לקח והוראה, עם עתידם הגלמי, הסתום מהם משום שאינם מבקשים כלל להתוותו לפניהם כאידיאה רוחנית.

על פני יריעת הלילה, עם כתב־הקודש המאיר מתוכה, מצטיירת לי סכלותה הפושעת של האנושות ביתר שאת. הלילה! אדרת־הנצח הזאת, רקומת המזלות, הפרושה כמתת־חסד שאין עמה כל זכות על ראש האנושות המשפילה לראות רק ביוון־החולין – היאך יורקת עליה האנושות רקיקות רעל ומוות מפי תותחיה! היאך היא מכפישה אדרת־מעלה זו בדם ובמוגלה ובאפר של חורבן והרס – ומתפלשת בהם להנאתה! הלילה, חיק־נצח רענן וטהור זה, שממנה נולדה, היאך היא מטמאה אותו בזירמת תאוותה המטורפת, הנקרומאנית! מעיין־חיים טמיר זה, ששירתו ממלאה את היקום כשיר־ערש מלא אהבה, היאך היא דולחתו ורומסתו ברגליה הרצות להרע! קן־אהבה זה, בו יוצרים בני האדם יצורים כדמות האלוהי ובצלמו ובו העולם מגלה מקצת סודו להאדם השורץ למטה, בו מתבקעות ביצי העתיד תחת כנפי רוך ואמהות נעלמה ובו כרת החוזה הקדמון, אבי אומתנו, ברית־רתת בין היחיד הנאור ובין ההוויה הקדושה לו – היאך באה האנושות והופכתו למדמנת דמים משוקצת, הפקר לעיטי הניוול ולצפרני הטירוף! מה עוללו לך. לילה קדוש! איני יכול לראות בחילולך! אעצום עיני לבל תיתקלנה במבטי עיניה של אותה הוויה, הצורבים את לבי משמי הלילה!

החרדה לגורל המערכה הנטושה עתה בעמק־איילון ובסביבות שער־הגיא אינה פוסקת מלבי אף רגע, שהרי בתוצאתם של קרבות אלה תלוי גורלה של ירושלים, מגיניה ותושביה. ויחד עם זה – מה משונה הדבר! – כל־אימת שמתחדשת לפתע־פתאום התקפת התותחים על שכונות ירושלים – תחום מושב־האזרחים הצפוף (והרעשה זו נפסקת ומתחדשת עשרים פעם ביממה) – הריני דומה על עצמי כאילו איני מאמין כלל בממשיותה של מלחמה זו: מישהו בקרבי אינו רוצה בשום־אופן להאמין בעובדה זו, אף־על־פי שהיא מתגלית לעיני, שוב ושוב, בממשיות חותכת ואכזרית. יש אנשים שלבם אינו מאמין במה שאומר להם מוחם, ויש אנשים שמוחם אינו מאמין לקול לבם; ויש שלגבי דבר אחד לבו של אדם מכחיש את הכרתו, בעוד שלגבי דבר אחר הכרתו סותרת את הרגשתו

אשר למוראות הימים האלה, נדמה לי כי דוקא מוחי הוא המסרב להשלים עם מציאות שודאותה גלויה לפני – אולי דוקא משום שניחושי לבי מקדימים בי את דימוי הבאות לעצם המאורעות, ונמצא מוחי מתקומם נגד הפלגה זו שכולה הפסד ושכר אין עמה, כיוון שהיא מכפילה את מעמסת הפגעים – והלא די לצרה בשעתה! יש שדמיוני משווה לנגדי כמו חיים ציורי בלהות של מאורעות שעלולים להתרגש ולבוא עלינו כל רגע, – כגון שאני רואה את עצמי רץ – יחד עם אחרים – עמוס חבילות לעייפה, טובל בזיעה ומכוסה אבק, אנוס להימלט מירושלים, עיר האימים; פרטי זוועה מצטיירים במוחי כאילו הן עובדות שכבר באו ונהיו, כל תלאות הדרך המשובשת והמסוכנה, המחנק בעלטת חללו של רכב־השריון, ההכרח לקפוץ באמצע הדרך ולנוס מחמת המציק ולחזור העירה ברגל, מורדפים על צוואר, כושלים ומתנשמים וקורסים בתחום הסכנה, אפיסות הכוחות, הרגשת מר המוות, חלחלה ופצעים, דם וכאב וייאוש לוהט ומסמא. כוח־הדמיון הזריז מקדים ומצייר כמו עובדות את אשר ניחש הלב, ברגע של חולשה, כדבר שבאפשרות. ואימתי הוא, הדמיון, עושה זאת? דוקא ברגעי ההפוגה הקצרה שבין הפגזה להפגזה, כל־אימת שאני מערים עליו ומקדים תחבולה למכה זו ואוסרו בעבותות של תשומת־הלב אל דפי ספר שאני קורא בו; אבל ברגע שקול־נפץ פולח את ההפוגה הקלושה, או שמטר יריות ופגזים מחריד את דממת־הלילה הסתומה והנצורה כמזימה – אולי התחלת קרב שפרץ פתאום בעיבורה של העיר ושמי יודע אם אין עמו התחלה של הכרעה ומי יודע לטובת מי ההכרעה – דוקא עם התלקח אש־הסכנה המציאותית מתקומם המוח ומבקש להתעלם מן העובדה ולכפור בממשיותה. המוח אוטם עצמו בלי־משים, לרגע או לשעה, משמוע את משמעותה הברורה של העובדה הרת־האסון, המרעידה את החושים. ודאי יודע המוח העיקש מה הוא עושה, אך תאב אני לדעת במצוות מי הוא עושה זאת. ברם, אל מי אפנה בשאלה זו? האם אל המוח הנואל הזה עצמו, שאינו סוף־סוף אלא כלי־מכשיר מוגבל למדי, נפלא ועלוב לא פחות ולא יותר מכל יתוש או עש?

ואולי קשה לי כל־כך להאמין בעובדת־האימים של פורענות זו מפני שאני כל־כך שונא את המלחמה ומתעב בכל הוויתי את עצם פגיעת האדם באדם לרע לו – ומשום־כך גם התקוממותי נגד תופעה זו גדולה ביותר דוקא ברגעים שהיא מתאמתת בצורת ממשות?

ומי יודע? אולי כמשפט היחיד כן משפט האנושות כולה? האין אנו מוכרחים לבוא לכלל מסקנה, כי האנושות אינה מאמינה בעצמה – פשוט מסרבת להאמין – בעובדת המלחמה כל־אימת שהיא עושה אותה בעצמה, בידיים, ולא כל־שכן שהיא מסיחה ממנה את דעתה בהפסקות שבין מלחמה למלחמה? מי יודע? אולי הרוצח אינו מאמין כלל שהוא רוצח בשעה שהוא עושה את מעשה הרצח, כשם שיש וקשה לו להאמין לאחר־המעשה כי אמנם הוא שעשה את המעשה? והאנושות הריהי עומדת עוד על מדרגתו של אדם־רוצח. אין ספק כי יש בה באנושות, וכן בכל יחיד ויחיד, כפל רשויות, שהאחת מהן עוצמת עיניה מראות את מעשי אחותה ומסרבת להאמין בעובדות שזו מציגה לפניה או גורמת לה.

כמין שיקוי משיב־נפש באים אל קרבך אותם הרגעים והשעות הקלות שאין עמם נפץ פגזים מחריד־עצבים. ברגעים כאלה אתה חש את עצם ההוויה, המתגלית לנו בראיים חלקיים של זמן, אור, אוויר וכו'. וזה אחד הדברים שאדם לומד להעריך מתוך הפורענות: לחוש ולמצות את טעמם של הרגעים הקטנים, של כל טובה זוטה; רעת הפורענות מלמדת את האדם לעמוד על ערכו של הטוב הארעי, הקצר והחולף – והמצוק שבמצור מלמד אותו מה ערכם של מעט מים, של פרוסת לחם, של נר קטן – דבר שהחיים כתיקונם אינם מלמדים אותנו, כרגיל. כשהרגע שעבר הוא כל־כך קשה והרגע שיבוא הוא כל־כך סתום, ממילא רגע־המעבר הקצר מקבל משקל נוסף וטעם מיוחד. באמת, מן־הראוי היה לו לאדם לחיות כך את כל רגעיו.

ועוד דבר מלמדתנו הפורענות: לקוות בניגוד לכל מה שהשכל אומר ועל אף ההגיון שבעובדות. מה מקורו של “בטחון” זה?

אין זאת כי אם עצם גזלת־הפרספקטיבה שנגרמת לו לנלכד במצור גורמת לו להעביר את נקודת־האחיזה שלו לחזונו הפנימי: תחת הפרספקטיבה במציאות, הנעדרת מבחינת השכל – כיוון שהשכל כשהוא לעצמו אינו רואה שום מוצא מן המצב – באה (במצוות האינסטינקט, כדי למנוע יאוש גמור) הפרספקטיבה הפנימית, האופק־המשאלת. כשאי־אפשר כבר להאמין בפתרון מצד המציאות, נולד הבטחון הפנימי. וזו הדרך בו נולד בישראל, המלומד במצבים נואשים, אותו “בטחון”, ששימש לו תגמול (קומפנסאציה) חלף קיפוח המציאות. מלחמה “נואשת” – יסוד התקוה אולי מרובה בה, שלא־מדעת, מאשר במלחמה שנעשית על יסוד סיכויים שקולים ומדודים ועל־סמך תכנית ברורה, הקרובה לשכר ורחוקה מהפסד. כשאי־אפשר לסמוך על המציאות, סומכים על החזון.

מי יודע? אולי מקור האמונה האמיתי (כוונתי לא לדת, אלא לאמונה) הוא בייאוש שהמציאות גורמת.

כ' באייר תש"ח (29.5.48)

נים ולא נים שכבתי עד 4 אחרי חצות הלילה, ומוחי מלא הדים דחוסים של פצצות וקולות תותחים קרובים ורחוקים. שריקות הכדורים נשמעו בחוץ וחרדת הקרב, שפרץ עם חשיכה, לא פסקה עד שחר. לסוף נרדמתי. וכשהקיצותי דומה הייתי על עצמי כאילו עליתי מתוך נבכי אופל על דבשתו של גל מתרומם. כל יום נראה לי כגל חדש הנושא אותנו קצת הלאה ומונענו מרדת תהומה. ספינתנו נטרפת ואין לנו תקווה אלא לחתור אל החוף, אבל החוף עודנו רחוק למדי ואין בנו כוח רב לשחות. אבל גל אחר גל בא, כגוש מאיר, ונושא אותנו על גבו לקרבנו מעט אל חוף ההצלה. הנה האיר גל חדש – בוקר טוב!

מימי לא קידמתי בברכה את מרוץ הזמן וחליפתו במידה כזאת, כבימים אלה שטובם היחיד הוא בזה שהם עוברים – בלי הביא נזק.

הבוקר פשטה שמועה כי המצב בעיר העתיקה הוא “חמור מאוד”. שלשום בלילה עשו כוחותינו נסיון לפרוץ לתוך העיר, אך לא הצליחו. אבל אתמול כבשנו את המנזר הצרפתי בקריית־יערים (אבו־גוש), החולשת על כל הסביבה ממערב לירושלים. אני משער כי יש בזה כדי להקל על כל הסביבה, עד לקריית־ענבים.

אתמול בבוקר – יום ו', י"ט באייר – נכנעה איפוא העיר העתיקה. מתברר כי הודיעו על כך אמש ברדיו, אך אנחנו לא ידענו, כי באין חשמל אין רדיו בבתים, ובבולטין של ההסתדרות, שהתחיל להופיע בירושלים, לא היה על־אודות זה ולא־כלום. כמאתיים בחורים הלכו בשבי ולמעלה משישים נפלו חללים. נתקיימה איפוא תפילתו של עבדאללה אשר נשא במסגד עומר בשעה שעבדיו הרסו את “החורבה”? אבל המלה האחרונה על ירושלים עדיין לא נאמרה.

אבל מלת־כניעה זו, שנאמרה בינתיים, אחרי כפר־עציון ומשמר־הירדן ויד־מרדכי, מקומות שם בחורינו נלחמו כאריות – מלחמה נואשת, שחורבות סטאלינגראד אף הן אולי לא ראו כמוה (למתיחות, אם כי לא להיקף), אחרי דן ודפנה ורמות־נפתלי ואיילת־השחר ושער־הגולן ועין־גב והדגניות, הדגניות… מלת כניעה זו מחייבת אותנו הרבה מאד: היא מחייבת אותנו חובת־כבוד לשוב ולבנות את כל זה מחדש, לשוב ולהקים על תלם את כל ההישגים הנפלאים האלה, שזכינו להם במשך יובל־שנים.

וחובת־כבוד מוחלטת זו היא הנותנת ששוב אין דרך לסגת אחורנית.

ונחמה פורתא: ביום בו נכנעה ירושלים העתיקה ביצעו בחורינו פעולה מזהירה בצפון וכבשו צומת־־דרכים חשוב על גבול הלבנון (מלכיה). דבר זה לא נודע לי אלא במקרה. האוייב לא יכול לחדור שם לגבולנו לא דרך מטולה ולא דרך ראש־הנקרה, שהיו מוגנות יפה, אבל הוא זמם, כנראה, לפרוץ לו דרך מצד צור (או ממרג’־עיון) לנביא־יושע דרך מלכיה, והיתה סכנה שמא יפשוט ידו על הגליל העליון ואפילו על צפת והלאה מזה עד עכו. נורא הדבר אפילו להעלותו על הדעת! ואת הסכנה הזאת קידמו כוחותינו במעשה להפליא.

אבל בינתיים עומדים יישובינו בנגב תחת אש קטלנית של המצרים. ביום י"ד באייר הורעשו דורות, ניר, מקורות ויד־מרדכי, ובייחוד רבתה הסכנה לזו הנקובה אחרונה, שהמצרים היו קרובים אליה מאד. באותו הלילה הצליחו אמנם בחורינו לתקוף את עמדות האויב החיצוניות סמוך ליד־מרדכי ולהוציא כמה מן הפצועים, אך כשלושים מן הנצורים (שהתבצרו מתחת לאדמה!) היו צפויים לכליה. ואמנם במחרת2 היום נפלה יד־מרדכי, אחרי שמגיניה נלחמו בגבורה נואשת.

מאידך גיסא: עובדה היא כי כל יישוב ערבי שבחורינו עלו עליו – תושביו ברחו, נסו מנוסת פחד. שמע מניה לא רק שגבורתנו רבה מגבורתם, אלא גם שאנו אוהבים את הארץ הזאת יותר מהם? – שמע מניה! אלא גם שאנו אוהבים את הארץ הזאת יותר מהם? – שמע מניה! ואם יש דבר שכוחו יפה לתת לאדם זכות על קניין, הרי זו האהבה.

יש בהיסטוריה מקרים, שעמים רחוקים או שכנים כבשו ארץ והתנחלו בה למשך דורות – עבדו את אדמתה ורעו בה את צאנם, ובלי ספק נקשרו באהבה אל הטבע שבה, אל נטעיה, הריה ונחליה, ובמידת־מה אף סיגלו להם את הלך־הנפש הכרוך בה (אם כי באותו זמן עצמו גם הזניחו אותה בעטיין של נטייות־הנפש שהביאו עמם מן־החוץ – כמו שהערבים הזניחו את הטבע של ארץ־ישראל) – אבל כשבא הזמן והם גורשו, או ברחו, מאותה ארץ, כמו הטטארים מרוסיה, ההונים מהונגריה והטורקים מסביבות הדאנוב, אז ניתקו מעליה בלי כאב עמוק, בלא טראגדיה. ולמה? – משום שאחרי ככלות הכול הם חיו בה ככובשים, ולא כמו גזע שחי במכורתו.

אנוכי שואל את עצמי אם אפשר להשוות את כאבם של הערבים שברחו עכשיו מכפריהם – ואין ספק כי בריחה זו היתה מלווה צער וסבל רב – אל כאבם של היהודים שגלו מארצם לפני אלפיים שנה. מי יודע? אולי גם במשך דורות הגלות והריחוק מארץ־ישראל היו היהודים קשורים בכל־זאת לארץ זו יותר משהיו הערבים קשורים אליה במשך הדורות שהתנחלו בה כזרים.

כ“א באייר תש”ח (30.5.48)

נראה הדבר כי ברוב החזיתות מצבנו “לא רע”. אבל ירושלים! אין הלב מגלה לפה, אבל זו כמו נשכחה מלב המנהיגות. איני חושד כלל, כמובן, במנהיגינו כי עלולים הם באמת לשכוח את ירושלים, או שאינם יודעים על־אודות מצבה; אבל תל־אביב, מקום מושב הממשלה העברית, יש בה תכונה מסוכנת זו שהיא, פשוט, מכה בסנוורים את יושביה, ומעלימה מעיניהם את שאר ארץ־ישראל: תל־אביב מתארת לה בלי־משים כי כל הארץ היא מין תל־אביב, ואינה מסוגלת כלל לראות ברור את תמונת הדברים בירושלים, למשל, השונה מתמונת תל־אביב כל־כך, כאילו היא ארץ אחרת לגמרי. ודא עקא: תושבי תל־אביב אינם מתנכרים, חלילה, ליהודי ירושלים, אבל טבע הדברים מחייב כי המתרחש בעיר אחרת אינו כל־כך ברור ואינו כל־כך מפעים את הלב כמו המתרחש בעירך שלך. מלבד מה דאמרי אינשי הרחוק מעיניך רחוק מלבך. כל הימים אני מצטער על שמזלנו גרם כי תל־אביב, ולא ירושלים, תהיה מרכז חיי־הציבור שלנו. נדמה לי כי הרבה ליקויים מתבארים בזאת, ואילו היו הישיבות נערכות באווירה היבש והקריר והצלול של ירושלים, ולא באווירה החם והמיוזע וכבד־האבק של תל־אביב, כי עתה היו ההחלטות יותר צלולות, יותר מוצקות וישרות־קווים. אווירה של תל־אביב מבדח את הדעת, אך אינו מרחיב אותה ואינו מזין אותה, אלא מרדימה וחותל את אופקה באֵד העולה מן הים ובצעיף־החולות המסנוור – ומכאן קלות־הדעת של תל־אביב וחוסר האחריות שלה, כשל מנמנם והוזה, והרי אלה הן תכונות שאינן יפות כלל לחכמת מושלים ולכלכלת ענייני המדינה.

ושמא היה קורטוב של תל־אביביות נמהרה בהחלטה זו, להעביר את המוסדות מירושלים לתל־אביב? ושמא נקווה עוד להחזרת המרכז לירושלים עירנו, לכשתיגאל?

בשעה זו ודאי שזה אי־אפשר. מאתמול בערב ממטיר האוייב בלי־הרף אש־תותחים על בית־ישראל ועל מאה־שערים, כיוון שבשעה זו יש לו קו־חזית ארוך ואחיד מן העיר העתיקה, דרך שער שכם, עד שיך־ג’ראח, שנשמטה בינתיים מידינו. אבל בייחוד כבדה האש על שכונות הצפון (סנהדריה) והמערב. אבל סבל לא־מעט גם מרכז העיר. במשך השבועיים האחרונים החיים בירושלים, עם פגזים לאלפים ונפגעים למאות, הם חיים בתוך מוות, חיים המסתובבים בחיל ובעצבנות על ציר אחד בלבד – על ציר ה“אילו”: אילו כבר בא הקץ לאימה זו, אילו ידענו כי סוף השינוי לטובה לבוא, אילו שמענו את קול התקוה דופק בשער! חיים היפותיטיים, שאין הדעת סובלתם וכל קרבינו מתקוממים נגדם. כמה זמן אפשר להחזיק מעמד בחיים בתוך מוות? מסתבר כי זמן רב הרבה יותר משסבורים בתחילה! יצור “גמיש” הוא האדם, וכושר־המיתחון אשר לו רב מאד. ואפילו נדמה לי כי עתה שוב אין קול נפץ הפגזים מחריד אותי כל־כך, כאשר לפני שבועיים, או לפני שבוע ימים. אולי טובה היא שעשה הטבע עם האדם, באצלו למוחו את התכונה המשונה לסרב, כאמור, להאמין במה שחושיו קולטים מן המציאות –אם המציאות היא קשה מנשוא: אולי יש כאן, פשוט, מין הקדמת רפואה למכה, המתבטאת בזה, שהמוח אינו מהיר לתפוס – ואף נמנע מלתפוס במהירות הרגילה – את הדברים שהדחייה יפה להם?

עם חשיכה הופיע אור־החשמל, אור רפה ועמום, חשמל־לשעה, שהספיק בקושי להרתיח קומקום מים ולשמוע את חדשות הרדיו, המאירות את המצב לא יותר משחשמל ירושלמי זה מאיר את החדר. ובכן: בעוד כשישים שעה, ביום ד' לפנות בוקר, צריכה לבוא הפסקת־האש הליגנדארית – אם לא יבוא שוב (בפעם השישית) סבוטאז' בריטי. כששמעתי כי קאדוגן, שליחו של בווין, איש אשר חוסר־בושה וארס תחת לשונו, “מסכים בהחלט” לדעתו של דובר ישראל (אוֹברי אבן), מיד צץ בי חשד מפורש כלפי הצעה זו של הפוגה לארבעה שבועות, הכרוכה באמבארגו ובאיסור השימוש בעולים לגיוס צבאי (שאפשר, כמובן, לפרשו בכמה אופנים, והבריטים הריהם פרשנים מפולפלים!) – ומי יודע אם לא (לפי הנטיה לפירוש הבריטי־ערבי) גם באיסור להביא מזון ועזרה לירושלים המופצצת ומוכת הכפן? – והרי אין אפילו צל צלו של ספק, כי ארבעה שבועות אלה ישמשו רק לחיזוק כוחם של אויבינו במערכה הכפולה, הצבאית והמדינית, כי לא ינום ולא יישן שונא ישראל. רואה בווין כי קלגסי ערב חלשים מלהכריע את ישראל במערכה – והוא זומם, כנראה, להכריענו בערמה ובעקיפין, ולשם זה דרושה לו שהות מה. ואנחנו? במשך הזמן הזה אסור יהיה עלינו להביא נשק ותגבורת – ובכן, מה הרווחנו? איני מוסמך לדון בזאת. אבל מסתבר כי אנחנו לא נוכל, פשוט, לסרב להצעה זו, שהוכנה מראש, כפי כל הנראה, בידי חכמי המזימות האנגלו־אמריקניות, בעוד שאנשי “חלם”, היושבים בלייק־סוכסס, המנענעים בראשיהם כגלמי־סין אלה, לא יכלו אפילו לפצות פה ולשאול למה מרשים לפי־שעה להפציץ את שכונות האזרחים בירושלים העברית, למה אין חוקרים לדעת מה גורלם של מאות שבויינו, שנלקחו לרבת־עמון ולסביבת מערת־המכפלה – העודם בחיים? והגוש האיסלאמי (זה המעי העיוור של גוף האנושות), שבריטניה ליכדה ושיסתה בנו – בבקשה בזאת להסיע את מחוגי ההיסטוריה אלף שנה אחורנית, לנזקו המחריד של העולם התרבותי כולו (במידה שהוא עוד קיים) הוא גם יעשה את מלאכתו של אלביון בבוא מועד, בעוד שלושה־ארבעה שבועות, ויכין, בפיקודו של גלוב־פחה, את הפרובוקציה הדרושה כדי להטיל עלינו אשמה של הפרת ההפוגה, כדי שיהיה לשונאי ישראל פתחון־פה להכביד עלינו את האמבארגו גם להבא, אולי בתוספת “סאנקציות”!

והרוזן ברנאדוט – מה טיבו? – מכל מקום ברור מראש, כי בווין ישתמש בפעולות שהותוו למשך זמן ההפוגה כדי לסלף גם את תפקידו של “המתווך” הנכבד ולהעבירו למסלול של בדיקת ההחלטה של או"מ מחדש, כלומר – לביטול החלוקה, אך בצורה חדשה ובערמה בריטית חדשה. ואז רק אז תתלקח מחדש המערכה הצבאית – ומי יודע אם לא תקשה זו עלינו אז יותר: שאם גם יהיה סיפק בידנו, עד אז, להצטייד בכלי־מלחמה נוספים, למרות האיסור והעמידה־מנגד של המערב, הלא בינתיים תצייד בריטניה את עבדאללה בנשק מן המובחר ובעצה למלחמה, ואף שאר ממלכות ערב יקבלו תגבורת בעקיפין, דרך הלבנון ומצרים. ואז שוב יתחילו לחפש למראית־עין דרך להפסקת־האש ושוב ישלחו משלחות או ועדות וכו' – ועולם ירוד וחסר־דעה זה כמנהגו ינהג, יראה וישתוק, כאשר שתק לנוכח ספרד ויוון.

ואף על פי כן מודה אני כי יחד עם רבבות ירושלמים אחרים מחכה אני בקוצר־רוח לאותה שעה, אור ליום ד' הבא, בה אולי אפשר יהיה לשאוף אוויר לרווחה משך כמה ימים ולתת פוגה למתיחות העצבים מן הטירור של בווין. עייפה נפשנו האזרחית למלאכי חבלה ולביעותי רציחה. אף עולם־היחיד שבי, למשל, מתעורר וצועק: רוצה הוא לחיות את חייו הפנימיים, שהתותחים מחרישים אותם. רוצה אדם לשוב אל עבודתו, לפתוח שנית את השער, המעלה חלודה והחורג מציריו, אל עולם־המושכלות, שאין עמו זוועת שלטון־האינסטינקטין; רוצה הרוח לעלות מנבכי הסיוט הלילי ולראות באור־היום ומלמעלה את העולם שפיו אטר עליה.

יום ב', כ“ב באייר תש”ח (31.5.48)

כמו שקוצר רוחו של האסיר גדול ודאי פי־כמה בימים האחרונים לפני צאתו מבית־כלאו, כך קפץ עלי משנה קוצר־רוח היום, כשרק שני ימים עוד נשארו עד לאותה הפסקת־האש החשודה, שכה קשה לשמוח עליה ואי־אפשר להתנגד לה: אי־אפשר לא מבחינה נפשית ולא מבחינת הקוניונקטורה הפוליטית.

הרעשת שכונות ירושלים גברה היום עוד יותר, אף לעומת אתמול, שהיה יום קשה. שעות־היום כמו נמדדות בנקישות הפגזים, החוזרות לרגעים כקול דופקו של שעון־מוות מפיץ פלצות. אבל הפלצות נמשכת רק כמשך רגע הנפץ עצמו – היא לופתת את הלב עם הרעם הפולח את חלל־החוץ ושבה ונעלמת עם הידום הקול – אבל בין נפץ לנפץ משהו חוזר ומרים ראש בתוך האדם פנימה, במין ערמת־נחש ותמימות־יונה כאחד, אם־נא אשתמש בלשון הברית החדשה (אף היא אחד “המקומות הקדושים”, שבצילם העמידו אויבינו כלי־משחית נגדנו): יש כאן כעין “גילוי־פנים” (“כהלכה” או “שלא כהלכה” – מי חכם ויכריע?) האומר: “כל זה לא־כלום ולא יגע בנו לרעה!” – הנה חלף פגז בקול־שריקה מאיים בסמוך לביתי – ממש ברגע כתבי את המשפט הקודם – ומיד חזר אותו גילוי־פנים משונה וציין לאמור: “הלא רואה אתה כי שוב אירע הנס, משמע כי הנס הוא דבר טבעי לגבי אדם והוא מגיע לנו!” – ודאי לא אחטא לשום סוד צבאי אם אגלה את טיבו של “הנשק הסודי”, שעליו משליך את יהבו יהודי ירושלמי כמוני: הלא הוא הנס.

בינתיים, אומרים, פורח בירושלים “השוק השחור”, בו מוכרים גם כל מיני חפצים מן השוד והביזה. מסתבר כי רבים, רבים לאין־שיעור בקרב ציבורנו העירוני, הם האנשים שאינם יכולים – פשוט, אינם יכולים, כנראה – לכבוש את יצרם שלא לשלוח ידם בביזה. כמה מדיירי הבתים שנהרסו ברחוב בן־יהודה בשעת מעשה־החבלה הבריטי־ערבי מצאו בחזרם מבית־החולים כי האספסוף (היהודי!) שדד וחמס בינתיים את רהיטיהם וחפציהם. קשה להגדיר מי כלול כאן במושג “אספסוף”: רבים מצאו דלתות או שלטים מדירתם או חנותם תקועים כחומר־בניין במקלטים ששכניהם בנו להם בינתיים.

ואשה אחת בשכונתי אספה במרמה (בעזרת פתקה מזוייפת מאת “רופא”, לאמור כי בנה הקטן חולה במחלה מידבקת והוא זקוק לאמבטי מלא יום יום) 42 פחי מים, תחת 2 שמגיע לה, בהטילה מוראה על אנשי “משמר־העם”, המפקחים על חלוקת המים. כל השכונה צוחקת, אבל המים נשארו ברשותה. עובדה משונה היא, כי מעשי־רמאות כמעט לעולם אינם פוסלים את עושיהם בעיני הציבור שלנו, אף לא בציון (העירונית).

מן החוץ עולים באזני קולות מריבה שמפתיעים בניגוד שביניהם ובין הווית הזמן הזה: שכני, קצין בצבא־ישראל, נתן בקולו על שכן אחר עקב אשר בנו של זה הכה את ילדו שלו, ילד הקצין. ילדי השכנים כולם משחקים עתה במשחק המלחמה, מי באקדוח־צעצוע ומי בקלע (רובם חובשים קובעי־פלדה לראשם – מניין הם לוקחים כל־כך הרבה קובעי־פלדה?), אבל מלחמתם דומה למלחמת ישראל ועמלק שבימינו רק בזה, שתמיד ידוע גם ידוע היטב מיהו המתגרה, או מפיר־השלום, ותמיד זה שקורא למהלומות הוא שטופל את האשמה על מתנגדו. אף הפעם ידוע לכל השכנים כי המכה הוא ילדו של הקצין, ההמוני המרושע (שבמשך כל ימי המלחמה עוד לא לן אפילו לילה אחד מחוץ לכתלי ביתו. לא איש כמוהו יסתכן לילך לקו־האש! שכאלה מסתדרים יפה בעורף – באימון, בהדרכה, בפיקוח וכיוצא בזה משימות שאין עמן סכנת־חיים – ואין איש מערער עליהם, חלילה: הלא מחצית יומם נחוצה להם, לכל הדיעות, כדי לעסוק מעט גם בשוק השחור, המן הביזה ומן הביזנס הירודים בלבד יחיו איש וביתו?) – אבל מוראו של הקצין על השכן השני (אף הוא איש־עורף מושבע, זריז וממולח, שכבר גנב שתי אנטנות מעל גג ביתי, אחת לצרכו ואחת כדי לעשות נחת־רוח לידיד), ואולי מוראו גם על שאר השכנים, כיוון שהם סבורים בצינעה כי מהלכים לו לקצין זה גם בין אנשי אצ“ל, כך, קשרי־ידידות אישיים עם אחים לדעה; ואולי לא ידיעה ממשית כאן, אלא סתם מין “הילה” היא מסביב לראשו המגושם: שהרי מטבע הדברים הוא, שכל אדם נושא עליו חותם של ייעוד או שייכות לסוג־חברה זה או אחר (ובשום מקום בעולם אין חותם זה ניכר ברור כל־כך, כמו בארץ־ישראל) – ולפי חותם זה הכל קובעים את יחסם אליו. ואם כי הכול יודעים את טיבו של אוויל־מדנים זה, אין איש מעז כנגדו. ואמנם נתכווץ השכן ההוא ונתן קולו בצווחה על… בנו, וציווהו במפגיע לחזור מיד הביתה. אבל תעלול קטן זה, שרגליים מהירות לו ועיניים מתרוצצות. קובע־פלדה לראשו וקלע עם אבנים בשמאלו, וימינו פשוטה להדוף ולשבור ולצבוט ולקעקע את כל סביביו – נמרוד קטן זה אינו מתפעל מאביו הציוויליסטן, המתיירא מפני הקצין. לכשיגדל “עוד מעט” – רגיל בפיו של הקטן – ייכנס לאצ”ל. ולמה לאצ“ל? משום שהם “מרביצים”, והוא רוצה שיהיה חלקו עם המרביצים. ראש תאוותיו הוא לעבור על איסורים, לעשות “להכעיס” ולהרבות שאון. עתה הוא מוצא סיפוק (“סיפוק”, משום שיש כאן הרבה יותר ממישחק־ילדים גרידה: יש כאן תאווה) בזה שהוא סוחב חביות מן המחסומים שהוקמו בידי “משמר־העם” ומגלגלן בשאון מחריש־אזניים לאורך הרחוב, שוב ושוב, משך שעות תמימות. אבל לכשיגדל, ודאי יהיה לתפארת למעמד הצבאי העתיד לקום במדינת־ישראל, בזמן שגדולת פלמ”ח כבר תהיה נחלת העבר, אגדה. ברם, נדמה לי שגם אביו של נמרוד קטן זה נהנה כבר עתה, במידת־מה, מן הגדולה הצפונה לבנו וכי למעשה הריהו כבר אוכל, בלי משים, פירותיה כאזרח רענן: חשד נוקב מתגנב ללבי: מי יודע? יתכן כי האיש הזה – טיפוס מובהק של uomo qualunque – האב הטוב והגנב הזריז, שישות בנו הפטריוטית תלויה לו כקופה של גאוה מאחוריו, – מי יודע? יתכן כי הוא אזרח רצוי למיניסטרים מסוג ידוע בממשלת ישראל יותר מאיש כמוני, למשל.

התפוצצות מדהימה של פגז שנפל באחד הרחובות הסמוכים שם קץ להמולת־הביבר של השכנות והבריחן לבתיהן. אבל קול־נפץ זה כאילו הוציא פקק מגרונו של שכן שלישי, זקן עם־הארץ, שמאין עסקים בשוק הוא מחזיק עתה בידו רוב שעות היום “חוק לישראל” (אם כי ספק אם הוא מבין את הכתוב), ומפקידה לפקידה הוא מפלבל עיניו כלפי התיקרה, מרים אצבעו כמרמז על מי שנמצא שם, בקומה שלמעלה, וממלמל: “רק הוא לבדו יודע מה יהיה. אין איש יודע. רק הוא יודע”.

עכשיו פרץ ייאושו מקרבו, והוא פונה אלי בקול בכייני:

“למה אין הסוכנות מביאה ספינות להעביר למדינת־הים אנשים כמונו, שיש להם ילדים בחוץ־לארץ!?”.

עכשיו נזכר בסוכנות, בכל־זאת! וכשאני רואה אותו בכך, הריני נותן אל לבי שבעצם הדבר אין דבריו כל־כך רחוקים מדברי פסקל, שאמר: “מי שברא פלאות אלה – רק הוא יבין אותם, ואין זולתו מסוגל להבינם”. (הרהור עגום! כי מה ערכו של הדיבור האנושי, המשמש כלי אחד למחשבה שבלב פסקל ולמחשבה שבלב שכני?).

ולעומתו התחילה אשתו טוענת, והפחד בעיניה: “בעלי שיחיה אומר שצריך לוותר להם לערבים. כבר חדלתי להתערב. מי יודע? הכל אומרים, שצריך להיכנע, הכל, חוץ מאידיאליסטים אחדים, הפלמ”חניקים".

וכאילו כדי להחריש לפחות את קול־העורב הצרחני של אשת פתיות הומיה זו הרעיש שנית קול־נפץ אדיר את הסביבה – והמשפחה מכולל־פלוני (אשר ביתה הנוכחי משמש לה, כמו לרבים מן היישוב הישן בירושלים, דף־קפיצה לתוככי רחביה, אם ירצה השם, בעתיד, כשיגיע הזמן להשיא את הבנות הצעירות) חמקה כהרף־עין ובאה בחדריה.

כשאני מעלה על דעתי מה מרובים הם בירושלים, בעצם הימים האלה, יהודים שונאי־ציון מדעת ושלא־מדעת, והם, תבוסתנים מובהקים אלה, מוצאים “תשובת־משקל” לרוחם בקריאה שוקדת על ספרות־הקיר והעלונים, המשמיצים את המוסדות הלאומיים, בעוד שבניהם, שתאוות־ההפקר מעבירתם על דעתם, עוסקים בשוד־וביזה בכל מקום שידם מגעת (כגון בקאטאמון), וגיבורי השוק השחור עושים מעשיהם כמו בהסכמת הציבור ובאין מכלים, ומעשי עוול ומשפח אינם פוסלים כלל את עושיהם בעיני הבריות – וההפקרות הנפשית והציבורית גדלה והולכת לקול רעמי התותחים – שוב איני יודע מה לחשוב.

היום – השבעה־עשר להרעשת ירושלים – ראיתי והנה אחת השכנות, מהבתים הסמוכים, חולת אסתמה, שרק לפני שבועיים ילדה בן ובעלה עומד להישלח לחזית והיא מטופלת בעוד שני ילדים ואם זקנה ומתקשה בכביסת חיתולי התינוק (אתמול השגנו בשבילה תוספת של שני פחים מאת “משמר־העם”), עומדת ומשוחחת עם שכנה ב‘, שבאתי לבקש ממנה כי תקבל לידה את תלושי המים (המים בירושלים ניתנים לפי תלושים, וקבלת המים – בעמידה ממושכת בתור) בשביל שכנה ג’, העומדת לחזור לדירתה רק מחר, כדי שזו לא תפסיד את התלושים. שכנה ב' מהססת, כי למה לה להטריח את עצמה, ואפילו בדבר של מה־בכך, אם אין בזה משום תועלת לה לעצמה? והנה שכנה א‘, זו המטופלת באסתמה ובחיתולים, משרבבת את ראשה נטול־ההומור ושולחת קריצות־עין, לקול הפגזים, הנופלים עתה רחוק, לשכנה ב’ לאות שלא תעשה זאת ולא תסכים לגמול טובה קטנה זו לשכנה ג', שנואת נפשה, כנראה.

אכן נפש־האדם תעלומה היא, אבל יש שהיא, פשוט, “קוריוזא”.

אבל לנחמתנו עוד צד שני לדברים. יום יום, אחרי־הצהריים, אני שומע קול נגינת כינור עולה מן הבית הסמוך. מישהו משנן שם את הקונצ’רטו של מנדלסון בשעות־הפנאי, הנשארות לו אחרי מילוי תפקידו לשעת־חירום. ויום יום, לקול רעמי הטירור הבריטי ותחת מטר הפגזים, מהלכים בחוצות ירושלים אוספי־הזבל מטעם עיריית־ירושלים העברית ושורפים את הזבל ונושאים את אפרו בשקים על כתפם עד למקום שמטעינים אותם על מכונית־משא, להוציאה למקום שאפשר. בחור זה, המשנן את הקונצ’רטו, וזבלים אלה, הממלאים תפקידם איך־שהוא בשעה זו, מעידים כי עוד יש חוט־שדרה מוסרי גם בישובנו העירוני המלא מכשלה והפקרות, הרסנות, פרוטקציה וביורוקרטיה מבישה. אכן יש גם אותות ומופתים לחיוב בקרבנו! אבל יתכן כי מה שחסר לנו – זה הקרקע לנביטת זרע החיוב הזה. כמו השלילי כן גם החיובי שניהם הריהם זקוקים לקרקע נוחה כדי לצמוח – לאווירת־סביבה מתאימה ולצביון־הכלל המתאים. אבל העיר הליבנטינית שלנו אינה קרקע נוחה ביותר לחיוב.

כ“ג באייר תש”ח (1.6.48) – בצהריים.

נוף עמק־איילון ושער־הגיא – מראהם אינו מש מנגדי כל היום. אם ח"ו לא ננחל שם נצחון מכריע במשך השעות המעטות שעוד נותרו עד למועד “הפסקת־האש”, הלא תהיה לנו זו עצמה למכשול. בעתונות אנו קוראים כי חיילינו, העומדים כאן במערכה, זו להם פעם ראשונה, אחרי אימון קצר, שהם טעמו טעם קרבות.

היום גברה ההפגזה עוד יותר, אף לעומת אתמול: היא אינה פוסקת כלל מאז שעה עשר בבוקר. בי"ב השעות שעוד נותרו עד שעה 3 אחרי חצות־הלילה (אור ליום 2 ביוני) רוצה האויב, כנראה, להרבות ככל־האפשר חורבן והרס בטבורה של ירושלים ובשכונות היהודים. כל “נס” של אי־פגיעת פגז באדם הוא היום נס כפול־שמונה, כי הסיכוי להיות בין הנפגעים (ולא רק למי שעומד בתור לקבלת פח־מים) מרובה היום פי־שמונה מבימים הקודמים.

אבל לעומת זאת נודע לנו (מפי “השמועה” – שהרי חשמל ורדיו אין) כי החל מהיום שוב אין “הגנה” לחוד ופלמ“ח לחוד ואצ”ל לחוד, ויש רק צבא־ישראל אחד, אחיד ומאוחד. אמן, כן יהי רצון. ועוד ברכה: מי יתן והיה לנו צבא־ישראל לברכה לשעתו ולא לבכייה לדורות. הצבאיות היא חרב פיפיות והיא מסוכנת בידו של כל ציבור, ומה גם בידו של ציבור כל־כך לא־פוליטי כציבורנו. ברם, למה זה אנכי בוכה על צרה שעדיין לא באה? די לצרה בשעתה – ובשעה זו נחוץ לנו צבא אחד ומלוכד, ולא פחות מזה נחוץ חיסולם של הצבאות “הפרטיים”.

כ“ד באייר תש”ח (2.6.48)

ובכן, הראשות שלנו, וכן הליגה הערבית, שתיהן קיבלו להלכה את גזירת ההפוגה. אנחנו – מתוך הנחה מפורשת כי הדרך מתל־אביב לירושלים תהיה פתוחה, ברוחה של הצעת או"מ, לתנועה אזרחית ולהבאת צרכי אוכל־נפש לירושלים הנצורה.

אבל ההרעשה לא פסקה כל הלילה, ואף מכונות־היריה שלנו שקדו על מלאכתן. בא מטוס והטיל פצצה אחת או שתים, ולדברי הרדיו (הבוקר) התקיפו אז כוחותינו את שיך־ג’ראח. האויב הוסיף להפגיז את השכונות בחזקה עד שלוש בלילה, ואחר־כך לסירוגין עד היום בצהריים. הפעם עומדים תותחיו בריחוק־מקום קצת (דיר נבאלה), כי עוברות כמה שניות בין קול היריה ובין קול הנפץ. הפגזים מכוונים, כנראה, בעיקר לשכונות הצפון (כרם־אברהם – ”שנלר") ולביה"ח הדסה.

משמע כי אין הפסקת־אש. אם 12 שעות אחרי מועד ההפוגה עוד מוסיפים הערבים להרעיש את ירושלים, הרי לא ייתכן כי הקונסולים לא הודיעו כבר על עובדה זו למקום שצריך. ועובדה זו – חידת משמעותה המפחידה דחתה היום אצלי מפניה אפילו את הרגשת הסכנה שבעצם ההרעשה.

בערב. – אחרי־הצהריים פחתה ההרעשה במקצת, אחרי שגרמה כמה אבידות בנפש. תושבי ירושלים, שסבורים היו בתמימותם, כי שעת ההפוגה כבר הגיעה ואפשר לנשום מעט לרווחה, יצאו לחוצות העיר – ורבים נפגעו. בגאולה, מהלך חמש דקות מביתי, נפגעה משפחה שלמה, שיצאה זה לא־כבר מן העיר העתיקה: נהרגו שישה ילדים. אין איש יודע מהו המצב לאמתו: היש הפסקת־אש או אין. לכאורה, גם הערבים הסכימו לדרישת־ההפוגה של או“מ, ואף־על־פי־כן עודני חושש שמא לא תהיה שביתת־נשק: סופה של קומדיה זו בוודאי יהיה שהערבים יעמידו תנאי כזה – פירוש משלהם להצעת או”מ, שיהיה בניגוד לפירוש היהודי ושלא נוכל לקבלו. ומי יודע אם כל המשחק של ציות לא־ציות זה אינו מכוון להערים עלינו, כדי שיצא כי אנחנו היינו מפירי צו־ההפוגה. והלא גם אם תבוא סוף־סוף איזו הפוגה – הטירור של בווין יימשך גם בלי תותחים, עד לרגע שימצא לטוב לפניו לחזור ולהפעיל את כלי־המשחית של גלוב־פחה. אין לנו ישועה אלא זו, שבווין יסתלק. אמנם גם יורשיו ודאי לא ימנעו ממנו אכזבות, אבל רשע זה בצורת פודינג מורעל בראש ממשלת בריטניה – האומנם חדלה לגמרי כל “דעת־הקהל” באנגליה? תופעה זו מחזירתני על־כרחי, שוב ושוב, אל השאלה: מה טיבה ומה מקורה של אבנות־הלב האנגלית כלפי גורלם של “נכרים” (עצם המושג הזה הריהו, כידוע, כמעט מילת־גידוף בפי האנגלי). אמש, בפתחי את הרדיו, שמעתי את לונדון, ומשך רגע עלה באזני קולו הצבוע והמשוח בשמן־זית של כומר אנגליקני, כנראה, שדיבר כאילו לא נברא העולם אלא כדי שהוא, הדובר, יוכל להשפיע עליו מחסדו, אם יהיה רצון מלפניו. בני אומה זו – אין כמוהם צדיקים בעיניהם! מרוב שובע וגיבוב קניינים במאה שעברה נתקהתה רוחם וניטמטם לבם של בני־פיראטים ובני־חנוונים אלה, שנעשו רוזנים יושבים לבטח על דינריהם, ונוח נעשה להם העולם הזה על כל העוול המשווע שבו – עושר מופלג מזה ומשכנות עוני אלוחי קטב מרירי מזה – ממש כמו שנוח לו לאדם שבור־השופכין יימצא מתחת למעונו, ובלבד שהמגע עמו לא יהיה אלא מגע־סתרים קצר, שאין משיחים עליו. הם לא השחיתו עלילה אלא ביחס לנכרים, ואילו בינם לבין עצמם, להיפך, השכילו לטפח צורות נאות של אתיקה מעשית ביחסי־הגומלין החברתיים, המבוססת בעיקר על לאו"ין, ולא על מצוות־עשה: למשל, אל תשמיע בחברה שום דבר שדעת האחרים אינה נוחה הימנו; אל תהיה צדיק הרבה ואל תשא את נפשך להיות צודק יותר מזולתך, או חכם ממנו – די לך שתחזור על דבריו הוא ותעמיד פנים כאילו דברי השטחיות שהלז השמיע הם הם שיא החכמה; אם אין דעתך נוחה ממעשי הממשלה, ערוך “שאילתא” בפרלמנט, אך אל תעשה אותה יתד לתלות עליה דרישת תשובה ברורה: מקובל הוא וידוע מראש כי התשובה לא תבוא אלא למראית־עין, לשם “הצורה” – וכשם שהשאילתא היא מחובתך המוסרית, כן מחובתך הציבורית היא שלא לדחוק את הקץ לגבי עצם העניין. שתוק ואל תתריע על העוול כל־זמן שלא ניתנה לדבר רשות מגבוה, ואל תחשוש לצביעות, כי הצביעות היא צורה מקובלת וסימן מובהק להגינות בעיני כל בריטי נאמן.

ומה פלא איפוא אם עוד בתחילת המאה הזאת התחילו מדברים בעולם (וגם באנגליה גופה!) על הירידה, שנתנה אותותיה באומה זו. ירידה זו כבר הגיעה לכלל חרפה גלויה בימינו אלה, אלא שהאנגלים, מהיותם מטבעם “צדיקים בעיניהם”, אינם יודעים, כנראה, את רגש־הבושה: תחת בושה יש להם – cant.

כ“ה באייר תש”ח (3.6.48)

זה עתה, אך ישבתי לכתוב כמה מלים, החריד קול־התפוצצות חזק את חלל־החוץ: שוב פגע פגז במרכזה של ירושלים, אחרי אשר פחתה ההרעשה למאתמול אחרי־הצהרים. כאילו מרמז האויב שלא היתה זאת, חלילה, הפסקת־אש מצדו, אלא מין קוּלא קלה, לפנים משורת הדין – ודעו איפוא את אשר לפניכם! “עתוני” ירושלים העברים יודעים לספר היום כי הערבים אינם מסכימים לתת לנו, עם הפסקת־האש, מעבר בכביש ירושלים־תל אביב להבאת מזון לעיר הרעבה. אם נכון הדבר, משמע כי הכוונה היא להסב את פני הדברים כך, שאנחנו נדחה את תנאי הפסקת־האש – ובווין יוכל לרחוץ כפיו בנקיון. ובינתיים הוא אומר לאסור על עליית הפליטים ממחנות העצורים בקפריסין. חזקה עליו כי כך יעשה. ומה תאמר “דעת־הקהל” באנגליה? אם אמנם קיימת היא שם, הרי נראה הדבר כי מוזלי שליט בה יותר מכל האחרים. ומי לידינו יערוב כי אחרי בווין לא יבוא מוזלי?

עולם זה מוציאני מעולמי ועשה בי דימוראליזאציה. אין אדם בא לא לידי מעשה ולא לידי מנוחה. הבה אנסה לקרוא בספר על נסיעות לארצות רחוקות, שונות מארצות הציוויליזאציה: סיאם, קאמבודיה, פלאי אנגקור…

הוי! גם שם הבלים ורעות־רוח. מה משונה עולמך, האדם!

כ“ו באייר תש”ח (4.6.48)

ובכן, בריטניה לא רק אסרה על העלאת הכלואים מקפריסין, אלא קבעה כי אסור לאנגלי להתנדב לצבא־ההגנה, כיון שהיא אינה מכירה במדינת־ישראל; אבל רשאי הוא להתנדב לצבאות ערב.

ואתמול נפגעה ‘הקונסוליה’ הבריטית בירושלים מתותחי הלגיון הערבי. פצעי אוהב.

באתי לידי גילוי פנים חדשות בעניין שאני הופך והופך בו זה כבר: הלא הוא יסוד שרשה של אותה הרגשה משונה, ספק הרווחה ספק הנאה אי־רציונאלית או מין סיפוק מסתורי, מעין סילוק מעמסה מעל מדור סתום שבלב, הרגשה שנלווית לא־אחת למצבי־סכנה המכריחים אותנו להזעיק אינסטינקטיבית את כל כוחות־ההתנגדות שבנפש:

כשאדם נתפש לרע שבפנים ומפקיר עצמו מבלי־דעת לתפעולי־נפש שליליים ונמצא חוטא לעצמו במעשים שהורסים את הטוב והחיובי שבו, התוצאה היא שמתקשה בו קליפת־הנפש החיצונה, כביכול, או שנעכר בו ראי הנפש, המשקף את העולם. אז יבוא עלינו מין טמטום, שהנפש לובשת בלי־משים כשריון כדי למנוע “נקיפות־לב” להבא ולהקדים מעתה רפואה למכה כבדרך אנאסטזיה אם לא תעדיפו לנסח אחרת, לאמור כי טמטום זה, שאדם לוקה בו בגלל שהוא חוטא לעצמו, הוא מין פורענות של העונש הבא עליו מבפנים. הרע שאנחנו בעצמנו עושים מעלה עלינו כמין אבן מפולמת, כמין “גולל”, שתפקידו כפול: להעיק עלינו במועקת המצפון וגם לשמור אותנו מפני תפיסה שלמה וברורה של כל האימה שבמעשינו הרעים.

אבל ההיפך מזה מתרחש בנו בשעה שהרע בא מן החוץ והמכוון נגדנו – כשעושים לנו רעה – כשהסכנה האופפת אותנו מקורה לא בנפשנו פנימה, אלא בנפש הזולת ובמעשיו שלו. אז התגובה נגד הרע אינה מצטברת בנפשנו, אלא יוצאת אל הזולת; אין היא מתגבבת כשיכבה מעיקה על הלב, האוטרת על תפיסתנו ואוטמתה ומכבידה בעגמת־נפש על הרגשת־עצמנו, אלא להיפך – היא זורמת מפנימיותנו אל אשר מחוץ לנו, ומתוך כך ירווח לנו: שהרי נקודת־הכובד של האחריות שוב לא בנו היא, לא אנחנו אחראים לרע אשר נעשה – וזהי הקלה גדולה. משום־כך יש שאנשים שואפים בלי־דעת למצב כזה, שבו האחריות למעשים ולרע שבהם אינה חלה עליהם אלא על מתנגדם, על האויב, מקור הרע: הם שואפים בלי־דעת למצב של מלחמה. כשיש במי להילחם, שוב אין צורך להילחם עם עצמו, כי הרע שצריך להילחם בו – הריהו בחוץ.

מבשרי חזיתי. במשך תשעה־עשר ימי ההרעשה שמאחורינו כמו נשתתקה אותה נקיפת־הלב החשאית, המגיבה תמיד בחרדה על הדברים הסתומים־העריצים, שאינם מסורים ללבנו אלא נובעים מרשויות אחרות בקרבנו, ויחד עם ריתוע העצבים בשעת ההתפוצצות, והכרת הסכנה אשר עמה, בא גם כעין פירוק עול פנימי, כאילו נגולה מעמסה מעל הלב – אולי אתה מעמסה, הקרויה “מצפון”. החירום שבחוץ הסיט את החירום שבפנים; הצנטריפטאליות נתחלפה בצנטריפוגאליות בחיים הפנימיים. אבל השקט היחסי של היום העשרים דיו היה לשוב ולהעביר את נקודת־הכובד מן העולם החיצון אל העולם הפנימי, ויחד עם ההפנייה כלפי פנים חזרה מיד גם המועקה הנושנה של האחריות העצמית ושל אותו אי־סיפוק חשאי ומתמיד שבהרגשת אדם שלבו נוקפו ומאשימו, כדרכו, השכם והערב, לאמור: אין אתה יוצא ידי חובת עצמך! – אדם שהקליפות החיצוניות, אשר לא רוחו, מחניקות בשריונן (הבא לשם שמירה על הנפש – ונמצא מציק לה) את האדם הפנימי שבו.

והנה אותה הקלה משונה חזרה היום למן הרגע שתותחי האויב שוב פתחו באש על ירושלים האזרחית (ההרעשה התחילה בעשר ולא פסקה עד שמונה בערב). ששה פגזים פגעו, בקול נפץ אדיר, בסביבתי הקרובה ביותר: ניזק הבית הסמוך ורסיסי־פגז נתקעו בתריסי חלונותי. שוב ניצלתי, איפוא, “בנס” – והרגשתי כי כל כוחות־הנפש שוב מכוונים בי, מתוך רצון־התנגדות נואש, להתריס בפני הרע הזה, הבא מן הזולת, וכי הרע הפנימי שב ונשכח, לעת־עתה. סולק הצדה מפני רע גדול ממנו, יותר “רע” ממנו. הלחץ שב ונעשה צנטריפוגאלי ומתוך־כך הוקל לה לנקודה מסויימת שבלב, הלא היא הנקודה הסובלת בימים כתיקונם את כל הלחץ של המלחמה הפנימית בין “היצר הטוב” ובין “היצר הרע”. לא כן עכשיו, בשעת סכנה: אמנם המוח מחוץ ומטופל במצוקי־מצור מאיימים, אך הנפש כמו זכתה בהיסח־הדעת לפקחקוח וכאילו פסחה על מעצור סתום, שהיה עומד כחיץ בינה ובין העולם, ועתה היא מסוגלת יותר מקודם לתפוש עמדה אקטיבית שברצון־התגוננות כלפי עולם חיצון זה, תחת אשר לפני זה היו ידיה כפותות, עסוקות במאבק עם עצמה, עם האני השלילי, האני־הקליפה, בעל־הדבר שלנו, שסכנה נשקפת ממנו להמית בחניקה את האני החיובי, שכבודו פנימה ובעולם־הנגלות אינו מתעניין כל־עיקר.

אין אני בטוח כי נתתי ביטוי ממצה לדברים. מתן־הביטוי (שיש בו משום הליכה על גבי חבל) דורש שיקול, והשיקול דורש שלוה, והשלוה מאין תימצא בשעת הרעשה?

כ“ז באייר תש”ח (5.6.48)

ההרעשה נמשכת גם הבוקר. אמש ניסו הערבים להבקיע להם דרך אל שכונותינו מצד שער־שכם, דרך שכונת מוצרארה, אך התפרצותם זו נבלמה. הגורם המסוכן ביותר במצבה של ירושלים העברית הוא שהערבים מחזיקים בשיך־ג’ראח החולשת על כל שכונותינו הצפוניות־המערביות, שהרי בגלל כך אנו עוד מוקפים למעשה משלושת עברינו. אין זאת כי אם מוגי־לב הם הערבים, אפילו בפיקודם של בריטים, ורק משום־כך אין הם מעיזים לצאת “חוצץ” מעמדותיהם בפאת דרומית־מזרחית ולתקוף את שכונותינו הצפוניות והמערביות. ברם, כל עוד אין לנו נשק “כבד” ומטוסי־מלחמה ועזרה ממשית מן־החוץ, הן לא נוכל להיות בטוחים מראש בתוצאת מלחמתנו במקרה שבווין יאמר לפעול נגדנו לא רק על־ידי התער השכירה הערבית, שאינה חדה ביותר, אלא בדרך יותר “בלתי־אמצעית”. לפי שעה יש בידנו, במלחמתנו נגד עולם זר ועויין, רק אמצעים חלקיים בלבד, הלא הם: א) היסוד שהספקנו להניח במשך יובל־שנים ומעלה; ב) רוח גבורה להילחם על עצם הקמת הבניין בעתיד – על גישומה של מדינת ישראל; ג) השלט “מדינת־ישראל”. אבל את כל שאר שלטי־הגבורה, האמצעים וההישגים, החומר והלבנים והתוכנית והעבודה – את כל אלה שומה עלינו להמציא יש מאין, בו בזמן שנעמוד הכן על גבי המסד להגן בגבורה על השלט ולבנות עם זה גם את הבניין עצמו. ההיתה פעם כזאת בהיסטוריה? האין הקמת מדינת־ישראל כהלכה קודמת למעשה (בניגוד לכל דרכי ההתהוות הפוליטית בעולם) דומה במידת־מה למעשה־היצירה של משה, שהכריז על קיומה המדיני־תרבותי של האומה עוד קודם שיוצאי־מצרים נתלכדו לגוף פוליטי אחיד ובעל רצון מסויים ובטרם יבואו בכלל אל ארץ־האבות שצריכים היו לרשתה? והיש עוד בעולם ציבור אנושי, המסוגל למעשה אי־ראציונאלי כזה, כמעשה־ההגשמה הנוכחי של הציונות, אשר בעוד ידיה מלאות עבודה שבבניין המסד, ועוד לפניה הקמת הכתלים ופיסוג הטפחות, החליטה לפתע־פתאום – ביום ה' באייר תש"ח – לתלות בתוך החלל הריק את השלט של מפעלה, שעדיין אינו קיים קיום שלם, אלא רק כתכנית לעתיד, שיסודתה בעין? אכן, מעשה “אי־ראציונאלי” הוא זה. ברם, היש מי שמטיל ספק בדבר שהיסטוריה “נעשית” לא לפי מה שהשכל מחייב בשיקול־הדעת המדוקדק ואף לא לפי מה שהתבונה דורשת, בהסתייגה על־פי־רוב מן המופלא ומן המופלג כאחד, אלא לפי מאוויי לבם של אנשים שתשוקתם האי־ראציונאלית, “הדימונית”, מחרישה את קול השכל והתבונה. ההיסטוריה הריהי שלשלת של תופעות אי־ראציונאליות, והשאלה אם אמנם שלשלת זו הכרחית היא – אף היא נשארת בהכרח בלי תשובה, כי מה הן המסקנות הברורות שאפשר להגיע אליהן בדרך חישוב־אחורנית של “אילו”? והייפלא מן ההיסטוריה ליצור לנו מדינה, בנוייה בכל ומפוסגת להפליא, משלושת הדברים שיש לנו בעין: יסוד, שלט וגבורה?

ולנוכח “המופת” התולדתי הזה, המתרחש לעינינו, המתחולל תחת אצבעותינו, הרבה דברים נראים באור אחר ושונה מכפי שהם נראים בימים “כתיקונם”, שאין עמם מופת של התהוות מהפכית ואי־ראציונאלית. בימים נורמאליים חובה עלינו להעביר את המציאות תחת שבט ביקורתה הניתחונית של התבונה ולמוד את המעשים ואת המאורעות באמת־המידה של ההתהוות ההדרגית והמושכלת (“הטבעית” בעינינו משום שהיא מושכלת). אבל בימים שהם עצמם “התהוות” משתנים גם יחסי הדברים, ויש שתחת דרך־שלבים ריאליסטית באה קפיצת־הדרך האי־ראציונאלית, הגורלית. משל למה הדבר דומה? לאש שמאירה את העצמים הנמצאים מחוצה לה ובריחוק־מה ממנה, אך פועלת באופן בלתי־אמצעי ואחר לגמרי על העצמים שהיא גופה אחזה בהם: שורפתם לאפר, או מתיכה אותם ומביאה תמורה בהרכבם הפנימי, או צורפתם ומזקקתם מסיגיהם.

בשעה זו הציבור הארץ־ישראלי שוב אינו עצם שבחינת ההתהוות היא לו נר להאיר את טיבו מן־הצד: אלא אנחנו בעצמנו הננו בתוך אשה של ההתהוות – ואש זו תשרוף אותנו, אם לא זכינו, או תצרפנו ותהפכנו למתכת מזוקקת בעליל, אם נזכה. וציבור הנמצא בתוך האש, בעצם התהליך של התהוות נוראת־הוד, הרי המעשים שהוא עושה והמאורעות הבאים עליו הנם חוליות של שלשלת־הכרחיות, שעצם טראגיותן מעמידה אותן מחוץ למטחווי קשתה של הביקורת השכלית. אם יבואו אנשים קרי־שכל, אנשי עקב בצד אגודל, אנשים שבעצמם אינם בשום־פנים נקודות־יקוד אנושיות ואינם נתונים בתוך אש הכבשן של ההתהוות הקדושה, אנשים כגון אלה היושבים בלייק־סוכסס או במיניסטריון החוץ־האמריקני או הבריטי, וישיגו עלינו השגות לאמור: מבחינת דרך־ההתהוות המדינית המושכלת אין ידים לפעלכם, כיון שאתם אומרים ליצור מדינה בקפיצת־דרך, “די־יוראֶ” קודם ל“די־פאקטו”, ורצונכם לאכוף עלינו רעיון חזוני כאילו הוא כוח שבמציאות (והמדיניות, הלא יודעים אתם, דבר אין לה עם חזון ורעיון), נשיב להם: אין אתם רשאים למתוח עלינו קו־ביקורת, כי מתוך מערכי שכליותכם השימושית אין אתם מסוגלים לראות נכוחה את מהותו המיוחדת של ציבורנו בציון, המשמש בגופו נקודת־יקוד להתהוות־מופת מהפכית, שאין דיני ההתהוות ההדרגית והשכלית חלים עליה. כיוצא בזה ודאי רשאי ציבור יוקד זה אשר בציון המתהווית להקהות את שיניו של המבקר הבא להשיג השגות, בשם התבונה ובשם ערכי־התרבות שנולדו מן התבונה, על הלקוי והמופרך שבמערכי חיינו הציבוריים, מחשופיהם ומגרעותיהם – ואפילו בשעה שביקורתו באה מאהבה. כי אהבתו של המבקר נתונה לתבונה ולאמיתותיה יותר משהיא נתונה לזכות קיומן של התופעות שנולדו בניגוד לתבונה זו. התבונה היא קנה־המידה של הדברים המוצקים והקרים, שהתהוותם כבר הושלמה בדרך־המציאות ההדרגית, אך אינה יכולה להיות קנה־מידה לדברים הרותחים באש־ההיתוך, לחומר־ההתהוות שבעליל, שנועד לאקט של תמורה מהפכית שבקפיצת־הדרך.

המתבונן הביקורתי, איש התבונה, חייב לכלוא בקרבו לא רק את השגותיו, אלא גם את עצם אהבת־האמת האינטלקטואלית אשר לו – ולהידום בעת הזאת, לנוכח תופעות שבהתהוות מהפכית ואי־ראציונלית, אף אם תופעות אלה פוגמים בשלמות האידיאנית של חזון־החיים הטהור אשר לו. מי מאתנו, אנשי־הרוח הביקורתיים, לא ראה מנסיונו הנפשי־האישי כי כל ראי וראי של חיינו החברתיים, שלמולו הוא כיון, בדור האחרון, את קשת־המבקר הדרוכה, נהפך לעיניו מניה־וביה להוויה גורלית שנולדה מן האש, שלמעלה מן התבונה וכמו מחוץ לערכי־התרבות ובצדם, למשהו מופלא וטראגי, שהביקורת שוב אין לה שליטה עליו ושאתה אנוס לעמוד לנכחו דומם בראש מורכן ובהכרת המחריד והמופלא שבו: לבקר אפשר את השלו והשאנן, את המקשיח לבו, את המענה אותך והפועל בניגוד לדעתך, אך לא את הנענה והנגרש, את המקריב־עצמו, את קרבן הגורל; גם התבונה חייבת להימלך בחכמת־הלב – וזו אומרת כי אסור לנו לבוא בדרישות שכליות אל הנצרף בכור־האש: אל לנו לבקר את המתהווה כאילו הוא כבר קיים ועומד, ואל לנו לטעון בשם ערכין כלפי העומד במערכה. כי סכלות היא.

ביקרנו קשות את היהדות הגלותית, אך עד שלא סיימנו את טענותינו והנה נהפכה יהדות זו לעינינו למחזה־בלהות, לקרבן טראגי, שאפשר לבכות עליו, אך אי־אפשר לבוא עליו בביקורת בלי לחטוא בזאת לחכמת הלב, ואפילו לשכל. ביקרנו קשות את הנוער הארץ־ישראלי, ובטרם כילינו את משפטנו עליו – והנה הוא עומד ונלחם־נענה – מופת חי שדמו שותת וכולו גבורה – ומי ימתח עליו קו־ביקורת ולא יהיה כסיל וצדיק־בעיניו? ביקרנו קשות את היישוב, שגלותיותו מרובה מרצון־התחיה שבו – והנה, עודנו מדברים ויישוב זה נהפך פתאום לקרבן של אֵל מסתתר ששילח בנו מדינאים רעים – וידנו קצרה מהושיע. היישוב הזה נאבק בלב הלהבות, ומי שאינו יכול לתת יד לכבות את הבערה ישתוק־נא ולא יחלל את קדושת כור־המצרף של הגורל.

על־כן נחבא קול הביקורת כיום הזה. יכלא־נא את דברו וישב דומם ויחיל אוהב־הערכין הביקורתי, שזכותו היחידה לנוכח הטראגיות של הכלל תהא ההכרה כי אסור לו ליחיד לחלל את יסורי הכלל באינדיווידואליסם של אידיאנות ביקורתית, ויהי זה מלא חכמה ועמקות, משום שהביקורת היא בהכרח הסתייגות – וכל הסתייגות מייסורי הזולת, ולא כל־שכן מייסורי הכלל, היא עצמה חילול הייסורים הללו. ומה לנו קדוש יותר מייסורים? ודאי גם על ראי זה של הדברים נסבו המלים: “והמשכיל בעת ההיא ידום”.

יום א', כ“ח באייר תש”ח (6.6.48)

ההרעשה, ככל שהיא מוסיפה ימים הריהי מוסיפה עוצם רצחני: הלילה היה ליל־תופת על ירושלים. ההפגזה, מחרידת־עצבים ומחרישת־אזניים, נמשכה כל הערב וכל הלילה, ועדין היא נמשכת. אתמול כיוונו הערבים את אישם, כנראה, לימין־משה, למרכז־העיר, לרחוב הנביאים והלאה, בצורת מניפה עד שכונת גאולה מזה ומחנה־יהודה מזה. והלילה היה, כנראה, נסיון נוסף של התקפה ערבית (מן העיר העתיקה דרך שכונת מוצרארה?). לפנות בוקר, כשהעצבים כבר היו תשושים וכמתעלפים, נרדמתי למשך שעה־וחצי, כאילו הפקיר אז הגוף את עצמו, כי לא יכול עוד לעמוד במתחונו הפאסיבי גרידה, שאין עמו אלא אשליה של התגוננות, לשם הונאת־עצמו, במצוות החושים (מין “שקר קדוש” מצדו של האינסטינקט).

אבל הבוקר נודע לנו על כיבוש יבנה וקאקון ומבואי ג’נין בידי צבא־ישראל, העולה על תול־כרם, הכוונה היא איפוא (אפילו לאזרח חשוך כמוני נקל להבין): להבקיע אלינו את המשולש הערבי המסוכן. מן־הסתם פעולה אסטרטגית נבונה היא זו – למזלנו הטוב, מצביאינו “יעילים” הם, כנראה, וצבאנו יש לו “עצה” למלחמה הצבאית לא־פחות משיש לו “גבורה” למלחמה זו. אם כן, למה יש רושם כאילו מזניחים את חזית ירושלים – ואת יהודיה? חלילה לי לדון בעניין שאין לי בו ידיעה, אבל יתכן כי הסיבה העיקרית היא שחיל־ישראל, כטרומפלדור ז"ל, גידם הוא: רק זרוע אחת לו להראות בה את גבורתו ואת יתרונו, וזרוע זו – פלמ"ח שמה, ואין היא מספיקה כדי לפעול בבת־אחת בצפון ובנגב ובמרכז – נגד חמש מדינות ערביות וכנופית־קוקאג’י – ובאותה שעה עצמה גם נגד תותחי האוייב בנבי־סמואל, המפציצים בפיקודו העליון של גלוב־פחה את ירושלים זה שנים־ועשרים יום. ואולי יש לצרף למצב “אובייקטיבי” זה גם את הגורם “הסובייקטיבי”, האזרחי, שבכלל הגדול “מה שרחוק מן העין רחוק מן הלב”, שיתכן כי הוא פועל שלא־מדעת גם על חברי הממשלה אשר לנו בתל־אביב, שאולי אינם מתארים לעצמם את מצבה של ירושלים העברית לאשורו, אם כי בודאי הם יודעים גם יודעים שאין לה, לעירנו זו, לא לחם ולא מים ולא דלק ולא חשמל ושאין בית שלא פגעו בו תותחי האויב ואין משפחה שאין בה אבל.

יום ב', כ“ט באייר תש”ח (7.6.48)

רווחות שמועות על מרגלים בינינו, על מעשי ריגול ואיתות לטובת האוייב. “מספרים” כי כבר נאסרו פה ושם נשים ואנשים חשודים על קשרים עם האוייב. – אסור להאמין לשמועות; אבל יש לזכור כי אפשרות כזאת לא מן הנמנעות היא ביישובנו העירוני, שרבים בו הסוגים וסיגים, ובפרט בעיר ליבאנטינית ומוכת־טומאה כירושלים עיר־הקודש, שעל־אודות תושביה כבר אמר המדרש כי “רעים” הם. מה שלא יתכן בדגניה ובנהלל יתכן בתל־אביב ובירושלים. “אל תדינני עם יושבי כרכים, שיש עמם עריות וגזל ושבועת־שוא”. ביחוד רב הוא בערינו מספר הנשים שהיו להן קשרים עם ערבים ועם אנגלים, נשים שזוהמת כרכי הים נחתמה בנפשן. וכשאני חושב שיש בירושלים, למשל, יהודים מספר המסוגלים לרדוף שלמונים ולקחת שוחד על־סמך תפקידיהם הציבוריים, הריני מוכרח לשאול את עצמי: סוף־סוף מהו המרחק בין מיקח־שוחד ובין בגידה לטובת האויב בעד בצע־כסף? וכי השוחד אינו בגידה במדינה?

בינתיים והרעשת ירושלים נמשכת בלי־הרף. היום, יום כ"ד למצור ולהפגזה, היה קשה מאד. נפגעו כמה בתים בעיבורה של העיר וכן בטבורה (בסביבת “בית־המעלות”, מול גן־העיר, שקו־אוויר ישר מחבר אותה עם אותו חלק של חומת־ירושלים הנמצא בידי הלגיון הערבי). מרובים חללי ההרעשה בסביבת “קופת־חולים” מזה ושכונות “אחווה” וכרם־אברהם מזה. היו שני מקרים שמשפחות שלמות נהרגו בביתן או בחצרן. לנוכח צלו של המשחית שוב אין האנשים שחוקי־העצבים נותנים כמעט את דעתם על הרעות הקטנות, כגון שמנת־הלחם הופחתה עד 150 גראם לנפש, ליום, בעוד שמלאי הקמח אשר נותר אף הוא אולי אינו רב ביותר ומנת המים הועמדה על שני פחים (כארבעים ליטר) לנפש לשבוע, בעוד שהבורות הירושלמיים אף הם עתידים להתרוקן לאט־לאט, וסחיבת המים מן “התור” אף היא כרוכה בסכנה.

יום ג‘, א’ בסיון תש"ח (8.6.48)

אתמול לפנות־ערב – התפוצצות מדהימה: פגז־תבערה נפל ליד ביתי, שנתמלא מיד עשן. בניגוד למנהגי ירדתי למטה, אל המסדרון אשר בו השכנים מצטופפים בקולי קולות ורב בו המחנק והעיפוש והכיעור האנושי שאין הנפש יכולה לעמוד בו אפילו בשעת־חירום. לא הספקתי לרדת שמה והנה פגז שני, אדיר מן הראשון, התפוצץ ליד הבית מימינו – וצרורות מתכת ושברי זגוגיות עפו לכל עבר. כעבור שעה קלה בא פגז שלישי, אף הוא בקירבת מקום. משיצאו כעשר דקות בלי פגזים חזרתי ועליתי לדירתי והשתרעתי על הספה. מקץ רבע־שעה שוב התחילו פגזים נופלים בסביבה בקולות־נפץ מחרידים, אבל הפעם אדירה היתה החלטתי להישאר שוכב על מקומי. בשעה עשר ורבע נשתתקו הקולות והופיע החשמל, אך זמן החדשות כבר עבר ולשמוע “מוסיקה בתקליטים” מירושלים (“אני מצפת” וכיוצא בזה) לא קמה בי רוח, שאם לבחילה הרי די לי בזו שהמאכלות של שעת־החירום גרמוה. התפשטתי, הפקרתי את עצמי, כלומר – הפקדתי רוחי ביד הנעלם ושקעתי בשינה שלא היה עמה החלפת־כוח. בבוקר נטלתי את גופי, שיצא בשלום (כפי שקבעתי בהקיצי), והלכתי, לרגל משימתי המצחיקה כנאמן־הבית, לסדר כרטיסי־מים בשביל דיירי הבית. אותה שעה היו פגזים נופלים בעיר, כמנהגם, אבל אנכי ידעתי כי בהליכה זו לא אינזק. “ידעתי” – אוי לידיעה זו, שאינה מן־הסתם אלא הרגשה שבאשלית־עצמו; אבל האדם, גם אם אינו פתי, הריהו בכל־זאת נוטה להיות “מאמין לכל דבר” – וכשאמונתו באשליה עצמית אינה מתבדית, הריהו אומר: אינטואיציה היתה לי.

נודע לנו: הערבים עברו ביום 6 ביוני את הירדן והתקיפו בטנקים ובתותחים את משמר־הירדן. אותו יום הפציצו גם את איילת־השחר ואת ראש־פינה.

שלוש אניות־מלחמה מצריות הרעישו (6.6) את תל־אביב.

הקדמונים הורו את בני תקופתם לאמור, כי הגבורה היא מידה טובה (“צדקה”) לאדם לעתות מלחמה, וכי המלחמה עצמה מבחן נאה היא לערכו של האדם ולסגולות נפשו, כיון שהמלחמה, עם היותה תופעה טבעית והכרחית, היא גם מעוררת בנפש את הנעלה, ומשום כך הריהי גם קרקע טובה להצמיח מידות טובות באדם. ברם, מסופקני אם תפיסה זו כוחה עוד יפה לגבי זמננו אנו. מערכי החיים נשתנו מאז במידה כזאת, שגם עצם המושגים, ואף הערכין הבנויים עליהם, כבר נמרו מעיקרם, וממילא יש צורך ב’צדקה' אחרת וב’מידות טובות' מסוג אחר בשבילנו, השונים כל־כך מן הקדמונים. ויותר מכל נשתנה טיבה של המלחמה – שהיא שיא גילוי המרץ האנושי ונקודת־יקוד של כוח־הרצון באדם (ואם זה שיא שלילי, הרי ודאי זכתה כאן האנושות לאותו “שיא” שהיא ראוייה לו!) שוב אין כל דמיון בין התגובה של הדורות ההם ובין תגובתנו שלנו כלפי אווירת המלחמה, דרכיה ותופעותיה. כי מה דמיון יש בין מלחמה שאינה אלא מין התגוששות “אבירית”, או התמודדות בין יחידים או בין קבוצות קטנות, ולכל היותר בין צבאות מוגבלים, הרחק מן היישוב האזרחי ובכלי־זין הנראים כצעצועי ילדים לעומת כלי המשחית האיומים שלנו – ובין המלחמה,הטוטאלית", שבעטייה כל תושב, זקן, אשה ותינוק, איש־המדע והוגה־הדעות, הרופא והמורה כו', חייו תלויים לו מנגד אפילו בנווה־שלום שבעיר או בנאות־שדה? אמנם האדם היורד במלחמה שווה היה בכל הזמנים – ותמיד היתה פגיעתו רעה באזרחים, ומנהגו – שוד וביזה, הרס והבער ומעשה־אונס, אבל הנשק היה אחר ושונה לגמרי! יתכן כי מהירות ההתפתחות של הנשק החדיש והמדהים עוד לא הניחה לו לבן דורנו שהות לפתח בקרבו אפילו את דרך התגובה המתאימה למלחמה המודרנית; יתכן כי ‘הגבורה’ הדרושה לאדם במלחמה בזמן הזה היא בכלל מין ‘גבורה’ אחרת, שונה לגמרי מזו שהקדמונים נתכוונו לה – ומי יודע אם לא יהיה בה בגבורה המודרנית, לכשתקבל זו את צורתה החדשה, משהו מן הטמטום הרוחני ומסילוק תגובת ההכרה על מה שהחושים קולטים, מין טשטוש הרושם והתמזגות פרטי־התפיסה למשהו אטום וסתום, כגון מה שעינו של הנהג, המשתתף בתחרות־המירוץ, תופסת ליד ההגה בשעה שמכוניתו טסה במהירות של שנים־שלושה קילומטרים לדקה.

יתכן כי עוד יש דמיון־מה, למשל, בין הצער שבני ירושלים הרגישו בזמן המצור של טיטוס, לפני אלפיים שנה, ובין הצער שלנו, עתה, בשעת המצור של בווין־עבדאללה כיום הזה. אבל הדמיון הוא ודאי רק ברגש הצער: ואילו הפחד – עצם טיבו כבר שונה היום מטיבו של הפחד בזמן המצור ההוא, משום שמידת הסכנה ועצמתה, הנשקפות עתה לכל תושב ותושב בכל רגע ורגע ובכל מקום שכף רגלו עומדת, או שראשו נח בלילה, הריהן שונות לחלוטין ממה שהיה בימים ההם. יתכן כי אין אנו מרגישים אפילו את כל גודל הסכנה, משום שתודעתנו עדיין מסרבת להכיר בשינוי־קצב זה של קליטת־התחושות, שבא לעולם עם שאווירת “השלום” הרגילה מוסרת בימינו את מקומה לאווירת־המלחמה המודרנית על כל זוועותיה. לא זו בלבד שהאנושות עדין אינה יכולה כלל לתאר לעצמה את כל גודל החורבן, הנשקף לה מן המלחמה האטומית המתרגשת ובאה עליה כגזירה שאין להשיבה – (אלה שנתנסו בו – תושבי הירושימה של יפאן – שוב אינם יכולים לספר לנו על־אודותיו) – אלא גם תושבי ירושלים התמימים עדיין אינם מתארים לעצמם, גם מקץ כ"ד ימי הרעשה בלתי־פוסקת וקרבנות אין־ספור, את כל גודל הסכנה הנשקפת, לאמיתו של הדבר, לחיי כל פרט ופרט ממטר הפגזים הזה, והלא בהשוואה למלחמה ‘המודרנית’ האמיתית אין זה אלא משחק־ילדים. אבל גם משחק־ילדים זה קרב־טיטאנים הוא לעומת המלחמות במאות שעברו.

יום ד‘, ב’ בסיון תש"ח (9.6.48)

על כלי־המשחית של עבדאללה־בווין, המכוונים את לועם אל לבה של ירושלים זה כ"ה ימים, נוסף למאתמול נשק חדש, שהאוזן הרגישה בו מיד כיון שכבר נתמחתה להבחין לפי הקול את סוגם ומקום עמידתם של מיני הנשק השונים – מרגמות ותותחי שדה קטנים מעל חומת הר־ציון ומשער שכם ומשיך־ג’ראח, תותחים גדולים מבית־לחם בדרום ומנביא־שמואל ושעפת בצפון וכו'. – היריות החדשות, אטומות כמתוך חלל ריק, באות מצד עמדות המצרים. היום נודע לנו כי אלה הם תותחים היורים פגזים מסוג “אנטי־פרסונל”, שהמצרים העמידו בחורשות הזיתים בדרך בית־לחם3. פגזים אלה מתפוצצים במרומי האוויר וניתזים בהיקף רב בצורת משפך הפוך של רסיסי אש קטלניים, ואפשר להכירם לפי הקול העמום.

הריני מזכיר כאן כל מיני פרטים ועם זה אני רושם גם קצת הגיגים, שרשמי הזמן גרמום, אבל את הצעקה הגדולה והמרה, שאינה פוסקת בקרבי זה ימים וירחים, צעקת המחאה האילמת ובלתי־מועילה כלפי העוול האיום שמעצמות־המערב – ועמן גם אומות־העולם כולן, עושות לנו עתה החל מימי היטלר וגמור בימי מצור־ירושלים בפקודת בווין – צעקה זו שביסוד כל הדברים שאני קולט, או מרגיש וחושב ומדבר, דוקא היא אינה נשמעת לי ליהפך לביטוי מושכל כל־שהוא. יותר מדי גדול ונורא הוא האבסורד שבמעשי העולם, יותר מדי גדולה הציניות הגלוייה של נציגי האומות, שגם מנהג “חלם” שלהן אינו, בעצם, (ואולי שלא־מדעת) אלא מסווה של היתממות כדי לכסות על ערוות הרצון הרע, יותר מדי גדול שלטון השקר והרשע בשטח הפוליטיקה שכבר נעשה כמין קליפת־קרקע לבניין מציאות, המכסה על החיים הפנימיים של האנושות כמעט כמו שקליפת האדמה מכסה על הלבה הרותחת, הכלואה במעמקיה – ויותר מדי ברור כי אין לנו מה לקוות מאומות העולם וכי לא זו בלבד ששום ציבור בעולם, ולא כל־שכן שום מדינה לא מגוש “המערב” ולא מן הגוש “הסובייטי”, לא יושיט לנו עזרה לשמה – כלומר, לטובתנו, והעיקר – יותר מדי גדול עיוורונה של האנושות הצועדת כסהרורית לקראת התהום ואין עוצר ומרים קול – משאפשר יהיה להניח, בשעת רשימת דברים חטופים, כי המוח ימצא ביטוי כל־שהוא למעשה־זוועה זה, שלפי טיבו האמיתי אינו אלא מעשה של שודד־דרכים, המניף סכינו על קורבנו באשון לילה! אילו יכלה השתיקה לצעוק – כי אז אולי אפשר היה למסור לה – לה בלבד – את תפקיד המחאה (ללא הועיל, כמובן!), אבל השתיקה, כיום הזה, הלא היא נקיטת־העמדה של השותפים למעשה־הזוועה, כיון שכל העולם השותק הריהו למעשה שותף למעללליהם של פוליטיקאי המערב. עברו־חלפו הזמנים שבמדינה שלימה נמצא לפחות אדם אחד שהעיז להרים קולו במחאה על עוולה קיבוצית, כמו זולא בעת משפט דרייפוס: לא! כיום הזה לא יימצא בעולם כולו אפילו איש אחד להשמעת מחאה. “טוטאליות” שלטת בכל.

משום כך קצרה היד ומועקת־הרוח יש שהיא משתקת את המוח. כך, אין קולנו נשמע כלל עתה, לנוכח “תנאי” הפסקת־האש (כפי שנודעו לנו היום) של הרוזן ברנאדוט, האיש החלק והפרוטוקוליסטי, שנשלח הנה מטעם או“מ ועלה־זית בפיו. הרגשתי אומרת לי כי זהו איש שמעשיותו השכלית מכוונת כולה לקונסטרוקציות דיאלקטיות והלכיות, להפשטות סמליות, בלי כל זיקה ויחס לנפש האנושית החיה, שלמענה הוא צריך לחרוש – ונמצא חורש על גבה! לפי תנאים אלה לא תהיה ירושלים הנצורה רשאית להביא, במשך ד' השבועות של ההפוגה, אפילו מזונות אלא כדי מחיית ימי ההפוגה בלבד, כדי שלא תוכל להצטייד ח”ו במזון לקראת המשכת המצור והמלחמה, שהאו"מ והרוזן השוודי יודעים היטב כי היא בוא תבוא ושהם רוצים בה, כדי לשבור את זרוע התנגדותנו, הנטויה עוד בשארית מאמציה. כלום אין זו קומדיה שפלה? תחילה הם מכריזים על ירושלים כעל קריה בין־לאומית, והיהודים נלכדים במלכודת זו, לשמחת לבו של בווין – ונמצאים מזניחים במקצת, למעשה, (בניגוד לכל הדיבורים, גבוהה־גבוהה, הנשמעים בתל־אביב) את החזית הירושלמית (שהרי יתכן כי עתידה זו, בין כך ובין כך, להיות מחוץ לחזית, ואין איפוא לבזבז עליה כוחות יתרים!) – ומשנתפסנו במלכודת נהפכה פתאום ירושלים “הבין־לאומית” לחזית, שהרוזן ברנאדוט חייב לדאוג לכך כי לא תצוייד חלילה במזון להמשכת הגנתה בידי היהודים, בעוד שברור כי אין שום כוח בעולם יכול למנוע את בריטניה להביא, במשך ד' השבועות הללו, צידה ותחמושת לכוחותיה שלה, הנמצאים בעבר־הירדן “בזכות”, לפי חוזה מדיני – וכי מי ימנע אותה מעשות זאת? הלא מחובתה היא לדאוג לחייליה! – הכל יודעים כי צידה זו ותחמושת זו מיועדות למלחמה ביהודים, מלחמת בווין בישראל – ואין פוצה פה, הכל בלמו פיהם תחת ההיפנוז של הרשעים שבידם ניתנה ארץ ולידם מסור עתידה של האנושות.

ואף־על־פי־כן אסור לשתוק. ירושלים העברית חייבת להרים קולה במחאה נמרצת – בין אם תועיל זו ובין אם לא תועיל – על “אובייקטיביות” זו של שליח האו"מ, שכמוה כגדיעת הענף הדק שאליו אנו נצמדים כאן, בירושלים, כדי שלא ליפול אל תוך לועם של זאבי המדבר. בפרוטוקליסם וחוסר־נפש גרידה אי־אפשר להיות אפילו מתווך, כשם שאי־אפשר, למשל, להיות בא־כוח “הצלב האדום” ולהסב תמיד את פני הדברים כפי שרצוי לאויבינו ובאופן המזיק לנו, כמעשהו של אותו שוויצרי, שלא יכול לשכנע את הערבים, – השומרים, לדבריו, באופן “רליגיוזי” על הפסקת־האש כל־אימת שהוא מסדר אותה לשעה־שעתיים לשם החלפת פצועים וכדומה – שיסכימו שקרבנות תותחי־בווין בגוש כפר־עציון יובאו לקבר ישראל ולא יהיו מאכל לעיט ולצבוע אחרי שהערבים “הרליגיוזיים” התעללו מן־הסתם בגופותיהם, כדרכם. איני יודע אם לא נתפסו בינתיים מנהיגינו יותר מדי לדרך־חלקות של עושי־פוליטיקה ושכחו לדבר בלשון של “אני מאשים” (לשון הזרה אמנם למסובים בלייק־סוכסס ושנואה עליהם) – על־כל־פנים שאלה היא, ותהי לחידה. למה לא אירגן וויצמאן מחאה קולקטיבית של חסידי אומות־העולם, הנחבאים איש איש אל כליו – אולי היתה זו יכולה לזעזע, ולו אך במקצת מן המקצת, את השתיקה הפושעת, העלובה, של כל אלה “חסידי אומות העולם” שאינם מזדהים אמנם במעשיהם עם עושי רצונם של בווין ומרשאל, אבל מזדהים אתם למעשה על־ידי עצם הפאסיביות של אי־הזדהות צבועה זו. האמנם אי־אפשר למצוא לפחות מלים, לבייש בהן את העולם ולהלבין את פניו, ולו רק בצורה של “רשומה” בפרוטוקול, לזכרון הדורות ולדראון עולם? – ברם, מי לידנו יערוב כי אמנם עוד יש “עתיד” לעולם זה, לדור־המבול הזה, המרגיש כנראה כי עומד הוא לחזור לתוהו־בוהו, ומשום כך הוא מוציא מכאן את המסקנה כי שוב אין צורך להתבייש, וכי מותר לו איפוא לחשוף את כל טומאתו!

אני יודע אדם שהספרים מקצועו והוא כעיוור גמור בלי משקפי־הקריאה. יום אחד שם את משקפיו בהיסח־הדעת בכיס המעיל שעמד לפשטו לעונת החורף. כעבור שעה קלה התחיל מחפש את משקפיו בכל מקום, ולא עלתה כלל על דעתו לחפשם בתוך הבגד ההוא, שכבר נגנז בארון. הפך את כל כלי הבית ורהיטיו, חיפש שעות על שעות, משך כמה ימים, עד שנתמרטטו עצביו וסחרחורת קשה תקפתו, ושוב לא היה מסוגל לשום מעשה או מחשבה. חולה־חיפושים היה – והימים היו עוברים עליו מתוך חדלון מביש, כי לא היה בו כוח אפילו ללכת אל רופא־העינים ואל האופטיקן כדי לרכוש לו משקפיים אחרים תחת אלה שאבדו לו. סוף־סוף נסתייע הדבר בידו והוא קיבל משקפיים חדשים, אך הללו היו גרועים מן הקודמים, כיון שנקבעו בידי הרופא בזמן חולשת עצביו של האיש, שהשפיעה גם על כוח־ראייתו והטעתה אותו בתשובותיו על שאלות הרופא, ומתוך כך גם את הוראות הרופא לאופטיקן. לימים נתגלו המשקפיים הראשונים ונמצאו טובים מן האחרונים.

כבעל משקפיים זה דומות עלי האומות (“המאוחדות” והנפרדות) בלייק־סוכסס ובאשר הן שם. בגישוש־עיוורון מחפשות הן על סביבן את “המשקפיים” פותחות־האופק, מחפשות עד לסחרחורת ועד לחולשת הדעת ולטפשות גמורה – ובמחזה החיפוש הזה לקו בטראגיקומדיה עד לחומלה. אפס כי לא יעלה כלל על דעתן לחפש בכיס של אותו המלבוש אשר התפשטו, כיון שעבר “זמנו” ובטל שימושו: הלא הוא לבוש הצדק והיושר, ההגינות והתבונה. מלבוש זה נגנז בארון.

מיום שהובאו החיים בעולם “התרבותי” בעולו של מעמד הפוליטיקאים ודינו של גורל היחיד והציבור גם יחד נמסר לידם של פיראטים מצוחצחים אלה, לשבט או לחסד – ניטל טעם החיים. עדיין זוכר אני את ההרגשה הסתומה־מחרידה, כהרגשת אסון קרוב, שהיתה לי ביום רצח מתיאוטי, בדיוק לפני 24 שנים (10.6.24) – ואני אז במיראן היפה שבטירול האיטלקית, מקום קבורתו של פרץ סמולנסקין הסוער־עני. אותה שעה הרגשתי בפעם הראשונה מה שלא הרגשתי גם לנוכח “נצחונו” של מוסוליני ורעמי השחץ והעתק של הפאשיסם: הרגשתי כי מעתה מסור האדם ביד “אנושות” אחרת, שעומדת על כוח־האגרוף ועל הודיה גלויה בצידקתם של מעשי התועבה והפשע – הרגשתי בעליל כי “ארץ ניתנה ביד רשע”, כי זוהי עובדה ואין להשיב, ושום התמרמרות ומחאה לא תועיל. האנושות “ההגונה” איחרה את המועד להחזיק את מוסרות החברה כראוי, הן נשמטו מידה ועתה הנן ביד האנושות האחרת, העובדת לאשמדי. אין דרך לחזור – ולפנינו התהום. ואמנם זה חצי יובל־שנים לא פסק מחול־המוות של הפוליטיקה בפולחן־המולך המטורף שלה, המשליך מיליונים אל האש כדי לספק את תאוות־ההרס של האליל־הדיבוק, זה בולמוס החומר והבצע, החולש על גויים.

היום בשעה 4 אחה"צ צריכה להינתן התשובה “הן” או “לאו” לרוזן ברנאדוט. אין כמעט ספק כי התשובה תהיה “הן” (מתוך מזימה מסותרת מצד בוווין והערבים לשוב ולהפיר אותה על ידי תככים ופירושי־סלף נוספים). פירוש הדבר – כניעה למחצה מצדנו, כי מה זאת אם לא הסכמה מצדנו למצור על ירושלים ועל חופי הארץ (“המתווך” החלק – הוא יהיה השופט והקובע למי מותר ליכנס ולמי אסור, והוא ידאג לכך שלא ייכנסו אנשים מוכשרים למלחמה).

ובינתיים ההרעשה נמשכת, זה היום הכ"ו. אין רגע בלי פגע.

מתברר כי הקרב שהתלקח אמש היה נסיון נוסף מצד הלגיון הערבי להתפרץ משער שכם, דרך מוצרארה, אל שכונות־הצפון היהודיות. הם התקדמו בחשכת הלילה ברכב־שריון רב, אך נהדפו, ואנשינו אף הרחיבו מעט את שטח עמדותינו במוצרארה.

עד למועד הפסקת־האש (באם תבוא תשובה חיובית משני הצדדים) נשארו עוד למעלה מארבעים שעה – כמה קרבנות עוד יפלו עד אותה שעה? מי יודע מי “כתוב לחיים בירושלים” – ומי לא?

ומי יודע כמה ירחים, כמה שנים, עוד תארך המלחמה הזאת לאחר הפסקתה של הפסקת־האש הקומדיאנטית הזאת? ברור כי לא בה ניוושע וכי כל זמן שבווין תופס את ההגה עלולים אנחנו לרדת חס־ושלום תהומה בדוגית קטנה זו שלנו. אמנם ברי לנו כי גם אם יסתלק בווין, לא תהיה הפוליטיקה של יורשיו שונה הרבה משלו לגבינו ולגבי המזרח התיכון – אך יתכן כי בכל־זאת תהיה שונה מעט משלו, והמעט הזה אמנם יכול לשנות הרבה. ברם, אל לנו להשלות את עצמנו בשוא, לאמור כי מאבק של חדשים לפנינו: לא! מאבק של שנים לפנינו, מאבק שעלול להימשך עד המלחמה הבאה (והיא הלא בוא תבוא!) – וזאת אומרת שמאבקנו, גם אם ננחל בו נצחונות, עלול בסופו לעלות בתוהו, עם שהציוויליזציה שלנו כולה תחזור לתוהו־ובוהו (בטרם תמסור מקומה לחוליה אחרת של המין האנושי, ששוב לא תהיה עמה שום דמיון לזו שלנו – ואין לנו איפוא כל נחמה ברעיון שהיא, אותה חוליה חדשה ונעלמה, בוא תבוא!).

יום ששי, ד' בסיון תש"ח (11.6.48)

היום בשעה 10 בבוקר (לפי שעון־הקיץ שלנו) צריכה היתה להתחיל הפסקת־האש רבת־המכשולים והרת־המזימות של הרוזן ברנאדוט, שליחן (מדעת או שלא־מדעת) של בריטאניה ואמריקה, הזוממות אולי לחלק ביניהן את ארץ־ישראל. אבל עוד בעשר ורבע הבוקר נמשכו יריות תותחיהם של הלגיון הערבי מרמות שיך־ג’ראח ונבי־סמואל ושל המצרים, העומדים אי־שם לא־הרחק מקבר רחל אמנו. אבל חרונה העשן של ירושלים אינו מגיע כלל לאפו של העולם הגדול, השקוע באדישות שבהתנוונות.

השעה עתה עשר וחצי – וכרבע־שעה כבר עבר בשקט, בלי רעמי תותחים; נשמעות רק צעקות הילדים, הבטלים מלימודיהם וצמאים לחופש־חוצות (כיון שכל בתי־הספר בירושלים סגורים זה חודש־ימים ונהפכו לקסרקיטונים או למעונות פליטים).

אתמול הודיעו בעיר כי הוכרזה הפסקת־אש מקומית למשך שש שעות, משעה 8 בבוקר עד 2 אחרי־הצהרים, לרגל העברת הכבודה של “הצלב האדום” מירושלים לרבת־עמון. לפיכך יצאתי העירה בשעה עשר וחצי (כי הבאתי בחשבון את תכונתם של הערבים, לשמור את מועד הפסקת־האש “ממש ביראת־שמים”, כדברי אותו צדיק של אומות־העולם משווייצאריה, איש “הצלב האדום”, הכועס על היהודים בגלל שלא הסכימו בשעתם להצעתו להיות הוא המוציא־והמביא בכביש תל־אביב–ירושלים, בהשגחת־הכשרות הערבית־הבריטית). חלל אווירה של ירושלים היה מלא רעמי פגזים ושריקות כדורים, שגברו עוד יותר אחרי ש' 12 ונהפכו עד־מהרה למטר אש־תותחים, שלא פסק כל היום וכל הלילה, עד לפני כרבע־שעה! זאת היתה הפסקת־האש “המקומית”.

איך נחיה בעתיד עם עם לא אמון בו, הפטור לא רק לפי טבעו אלא גם לפי מושגיו ‘הדתיים’ מכל חובת יושר ומוסריות כלפי הזר ובלתי־מוסלמי – ואיך תשפיע קירבת עם כזה עלינו בעתיד? – מי חכם וידע?

היום האחרון הזה, הכ"ח במספר ימי־ההרעשה הרצופים, היה אולי הקשה ביותר. בשעה 2 אחרי חצות־הלילה שוב התחילו פגזים נופלים בעיר והטירור הבוויני נמשך בה גם הבוקר עד שעה 10 ועשר דקות.

ובכן, “הפסקת־אש”. בוודאי אין נפש בירושלים הנצורה שלא ציפתה לרגע זה בקוצר־רוח ושלא תנשום ברגע זה לרווחה. אבל המרירות וההתמרמרות שבלבי מרעילות גם את חצי־כף הנחת המהולה בצער, שהפוגה זו מביאה. ברור שאין כאן אלא מזימה שפלה לרדת לחיינו, לגדוע את הענף שעליו התחלנו לבנות לנו, בסכנת נפשות, את קיננו בלב הדז’ונגל האסייאתי־הבריטי, קן מוקף עיטים וצבועי־מדבר. כשבועיים ימים, מיום שאו“מ קיבלה החלטה לתבוע הפסקת־אש משני הצדדים, היה האציל השווידי החלק (מן האצילים אשר יצר נפוליאון, שהעלה סרדיוט אחד, ברנאדוט שמו, על כסא המלוכה של שווידיה), מסתובב בין בירות ערב, בעוד הרעשת ירושלים נמשכת באין מכלים, ומתכנן תנאים ‘ריאליסטיים’, המכוונים כפי הנאה לכך, שמועצת־הבטחון תסתלק, בהתאם לרצונן של מעצמות המערב, מבעיות ארץ־ישראל ותניח להן את העניין, לפתרו על פי דרכן. בינתיים כבר מסתננות לתוך העתונות ידיעות כי בריטניה זוממת להמליך את עבדאללה, עבדה הנרצע, על כל שטחה הבלתי־יהודי (לפי החלוקה של או"מ) של ארץ־ישראל, ואין ספק כי רק לשם כך באה תכניתו של בווין לשלוח לכאן אותו רוזן־שדכן מומחה. ולא נמצא איש באו”מ אשר יקום וישאל בפה מלא: למה יש בכלל צורך בהפסקת־אש שאין עמה תקווה להביא לכלל שלום? וכי למה עושים בכלל הפסקת־אש, אם לא לשם משא־ומתן (“שביתת־נשק”) לכריתת ברית־שלום של קיים? והרי ברור כי הערבים, הנוהגים בנידון זה לפי הוראותיה של בריטניה הבווינית, מנוי וגמור עמם מראש להכשיל כל שלום ברוח החלטותיה של או“מ!… – התירוץ הוא, כי הפסקת־האש הזאת אינה מתכוונת אלא ליצור נסיבות כאלה, שבעטיין תעבור היזמה מידי או”מ לידיהן של בריטניה ואמריקה, העתידות לעשות בארץ כעושות בתוך שלהן. לא יתכן כלל שיש בעולם המדיני מישהו, שדבר זה אינו גלוי וידוע לו, אלא שיחד עם זה אין שם אף אחד אשר יגיד זאת בגלוי. הנפט סתם את כל הפיות.

ועוד דבר: מי לידנו יערוב שהערבים לא יפירו את הפסקת־האש בצורה ולמועד שיצטוו על כך מפי מפקדיהם הבריטים? ואימתי? – ברגע שהללו ימצאו לנכון לשנות פתאום את תוכניתם (כדרכם, שלא לעשות אף־פעם תוכנית קבועה לזמן ארוך, אלא להיות מוכנים ומזומנים להמירה כל רגע, הכל לפי הנסיבות והכרעת הרגע וההברקה האינסטינקטיבית שלהם, ממש כמו במשחק כדור־רגל, שתנועות המשחקים לעולם אינם יכולות להיקבע לפי תכנית ערוכה מראש, אלא נבזקות במוחם לפי צורך הרגע). יתכן אמנם שהרוזן ברנאדוט הוא איש די הגון לרצות באמת כי תנאי הפסקת־האש יקויימו, אבל עדיין אין הוא מכיר את הערבים. הוא יווכח עד־מהרה לדעת מה טיבה של אומה זו, שאחד מקרבה משמש בשעה זו יושב־ראש בלייק־סוכסס (קומדיה צינית כשלעצמה!), ושלידה אומרים הבריטים ובעלי בריתם למסור בלב קר את הפשיט, לפוצץ בו את התרבות המערבית, כיון שאין הם חסים עליה, על תרבות זו, אפילו במידה שחס עליה, בלי ־משים, גם היהודי הרחוק ממנה ביותר, כגון פליט מפליטי פולין.

יתכן שהרוזן ברנאדוט הוא איש נאור והגון כשלעצמו, אבל ברור כי למעשה (אולי שלא מדעתו) אין הוא אלא כלי־מכשיר. הוא – שליחם של אותם מדינאים־פושעים, שהחליטו להחריב את הבית השלישי שלנו – כיון שחזקו עליהם, כידוע, דבריהם של אילי הנפט, שולחיהם, כי מן־ההכרח לבחור באחת משתי אלה או נפט, או מדינת ישראל! והללו ראו אותו, את הרוזן, מתאים במיוחד לצורך זה, מהיותו פורמאליסטן, כנראה, ואיש שכוחו יפה להוצאה־לפועל יותר מאשר למחשבה הומאנית.

אילו היו פעולותיו של הרוזן ברנאדוט נובעות מתוך מחשבה הומניטארית מסויימת וברורה, כי עתה הן לא היה משלים בשום־אופן עם העובדה המחפירה של הרעשת ירושלים בידי ואנדאלים מדבריים, מחללי מתים, ליסטים ואנסים, – הרעשה שנמשכה חודש ימים ואף בעצם הימים שהוא, ברנאדוט, היה עושה בבירות ערב. לא איכפת לו לטפסר חלק זה שירושלים העברית נחרבת שעה־שעה ורגע־רגע, בעוד הוא מכין פרוטוקולין של סרסרות מדינית גבוהה, ולא עלה על דעתו לדרוש כי יושם קץ לתועבת ציניותם של פוליטיקנים, המתקנאים בהיטלר וממשיכים את מעשיו לפי הלכות “מיין קאמפף”.

אנחנו הסכמנו להצעותיו של ברנאדוט־בווין: הסכמנו באין ברירה, כנראה. אם לא כבשנו, במשך השבועיים של ההכנות הברנאדוטיות, לא את כביש לאטרון ולא את הר־הצופים, עם “הדסה”, (מי יודע מה רב ההרס שכבר נעשה בה?), ועם האוניברסיטה שעל־אודותיה לא שמענו דבר וחצי־דבר זה שבועיים ימים), לא את שיך־ג’ראח, החולשת על שכונות ירושלים הצפוניות־מערביות ועל הדרך לאוניברסיטה, ולא את ראש־העין, הנמצאת בידי חיל־עיראק, הכורת מים מפי יהודי ירושלים זה חודש ימים – משמע כי לא יכולנו, לעת־עתה. ההכרח לא יגונה.

בנאומים נאים בלבד לא ניוושע. ודאי מצווים הם מנהיגינו לעודד את רוחו של היישוב, המחזיק מעמד באומץ־לב נפלא, בגבורה אגדית ממש, מדן ועד באר־שבע. אבל מצווים אנו כמו־כן להביט נכחנו בעינים פקוחות ולשקול היטב מראש את אחרית התמודדותנו עם כוחות האויבים – ובשיקול זה דבר אחד, כמדומה לי, צריך להיות לנו לקו־ולמשקולת קודם לכל ההכרח לקיים את היישוב, לשמור על הקיים, כאמור, כדי שיהיה לנו במה להמשיך לכשתבוא קוניונקטורה מדינית אחרת, שונה וטובה מזו של היום. לא עם בווין החלה מלחמת ישראל על קיומו ולא עמו תכלה תוחלתנו.

“עצה וגבורה למלחמה” – כתוב. ואסור לנו להפריד בין השתים. גבורה־גרידה – מין מותרות הוא, והיא יפה לאיש מצליח, שיסוד ‘העצה’ ניתן לו מיד ידידיו ותומכיו. אבל עם־ישראל הוא יתום משולח, שאין לו תומך וגואל והכל רוצים בכשלונו (בהתאם לטבע־אנוש הרע, הרוצה תמיד בכשלונו של הכושל): ספק הוא איפוא אם רשאים אנו להרשות לנו את הלוכסוס שבגבורה לשם חזיון מפואר במידה שהוא אינו הכרח שבנפש. שאלת חיים ומות היא לנו, וזו לא תיפתר בלי “עצה”.

מובן מאליו שאין כוונתי, חלילה, לטהר את שרץ התבוסתנות, ואף אין בדעתי כל־עיקר להטיף לספקנות מסוג ספקנותו של אחד שפנגלר, הסבור, בהתאם למדרגתו הנפשית הנמוכה, הנטולה כל אצילות־רוח, כי אין לו לאדם אלא לעשות תמיד רק דברים ששכלו אומר לו כי הם מחוייבי המציאות וסופם לבוא ממילא. אילו היה לנו ברור מראש ובהחלט כי סופנו במלחמתנו זו יהיה בהכרח כשלון גמור – והרוב, או אפילו המיעוט הנלהב, ביישוב היה מחליט בכל־זאת להמשיך ולהיאבק על־אף־הכל ובניגוד לשכל – גם אז לא הייתי אומר כי מעשה שלילי בהחלט הוא, שיש להתנגד לו, אלא הייתי אומר כי מעשה שלילי בהחלט הוא, שיש להתנגד לו, אלא הייתי אומר כי גילוי הירואיות הוא, הקרוב לאהבת־הגורל (AMOR FATI), וכי הוא מעשה אצילי הרבה יותר מאשר לנהוג לפי החשבון הקר, המקרקר כצפרדע. העיקר הוא איפוא לבחון ולדעת ללא כל הונאת עצמנו מה מידת ההירואיות שבקרבנו – ומה מידת העדריות. אם העדריות מרובה ח"ו על ההירואיות, הרי התרופה נגדה היא רק בתבונה: אבל אם אמנם הירואיות כאן, הרי ההרואיות היא מדרגה נעלה אפילו מן התבונה, ואין לבטלה בשם התבונה גרידה, אלא רק לעשות את התבונה נר לדרכה של הירואיות זו לגבי הוצאתה אל הפועל. מה שהשכל השימושי הוא לעומת התבונה, זאת היא התבונה לעומת ההירואיות, הנובעת מן הלב – והלב, כדבר פסקל, יש לו תבונה משלו, שתבונת מוחנו אינה יודעת אותה.

ברם, זאת לזכור, מלחמתנו הצבאית כבר נעשתה לנו הכרח ואונס־שבגורל עכשיו, משנכנסנו לתוכה ועשינוה עובדה. העובדות שבמעשינו זו דרכן להשתלט עלינו וליהפך לנו לגורל.

ואני רזי לי: כשם שגרם לנו מזלנו שנכנסנו לציונות בדלת־השוא, בדלת הפוליטיקה (תחת להעמיד את מפעלנו לכתחילה על הסתייגות גמורה ומפורשת מן הפוליטיקה, שלא היא עשוייה לסייע לנו, אלא רק עמל־ישרים של שונאי־רע, המושכים ידם מעיקרם מן הפוליטיקה, שהיא תחום פעולתם של הרשעים); וכשם שגרם לנו מזלנו, בדרך הפוליטיקה, ליכנס להגשמת שאיפתנו בדרך־הסיכון של מדינה־לאלתר, תחת לרכז את כל כוחנו בהכנת מציאות בעלת משקל והיקף לעתיד לבוא, – כך גם גרם לנו מזלנו הרע שנכנסנו עתה למדינה דרך דלת־השוא של “או”מ“, שאפשר היה לראות מתחילת ברייתו כי נדון הוא לכשלון מראש, כי הוא “נפל לא ראה אור”, כלי־מכשיר ביד המעצמות הגדולות של “גוש־המערב”, המעוניינות לכתחילה שאו”מ לא תקום ולא תהיה ותישאר מיבדה (פיקציה) בלבד, שלט גרידה שאין בו כדי להטיל עליהן שום רצון שאינו כרצונן. מהו המוסד או"מ אם לא כוכב שכבר כבה, ואך קרני נגהו עוד מוסיפות לנהור אלינו, לפי שעה, בגלל אריכות הדרך? והאומנם מזלנו הוא שדוקא כוכב שכבר כבה יהיה כוכבנו, המאיר לנו בדרך?

מי יודע? אולי מנקודת־השקפה “היסטורית” (שהיא תמיד מין “נבואה לאחר מעשה”) כל זה בהכרח בא, ואי־אפשר היה כלל להימנע מאותם הצעדים, שמעטים ראום כמוטעים, בלי אשר יכלו, יחד עם זה, להראות לנו מה הוא הצעד הנכון, שהיה עלינו לעשותו… סתומות ונצורות!

אסונה של האנושות (ושל ההיסטוריה) הוא, שאין אנו יכולים כלל להוציא משפט־אמת על המעשים והמאורעות: ברגע ההווה אין לנו ההרחק הדרוש כדי לראותם נכוחה, ונמצאת ראייתנו תמיד מסולפת, והראיה – כי לעולם אין עדי־ראייה שווים בתיאורם ממה שראו עיניהם אפילו לפני שעה קלה, וזה משום שאדם רואה תמיד “מהרהורי לבו”, סובייקטיבי הוא בעצם תחושותיו וקליטת הרשמים; ואשר למשפט “העתיד” – הרי במידה שאנו מתרחקים ממה שאירע נמצא הדבר שאנו מדמים לראות שונה יותר ויותר מה שאירע באמת. למעשה, אין לנו שום חוש ושום כלי־מכשיר לראיית הדברים לאמיתם, כל הנראה לנו – כבראי עקום הוא נראה לנו, והעקמומית מתחילה בעצם רגע ההתארעות שלעינינו – והיא גדלה והולכת במידה שאנו מתרחקים מן המאורע ונעשים בעצמנו חלק ממה שהיה “עתיד” ברגע־ההתארעות. לא נשאר לנו איפוא אלא דרך־שפיטה על־פי “הדרש”, בדרך “אילו” (CONDITIONALIS). ברם, כלום אין אנו צריכים לבוא לידי מסקנה כי המחשבה על דרך “אילו” היא חסרת־שחר, מאחר שאין לנו כל אפשרות שכלית או אינטואיטיבית לדעת באמת “מה היה, אילו”… מה היו פני הדברים בחודש אביב זה, שעבר עתה עלינו מתוך אימים וסכנת־נפשות, אילו לא הכרזנו על “מדינת ישראל” ביום ה' באייר תש“ח, אלא הסכמנו לאיזו ‘פדראציה’, בצורה (מפוקפקת) זו או אחרת, בעוד העמים “המאוחדים” יושבים על המדוכה בלייק־סוכסס בנובמבר 1947? כלום יש בידנו להשיב על שאלת “אילו” זו? לא! ממש כשם שאין בידנו להשיב על השאלה: במה ייגמר כל סבך־הנסיבות הקשה הזה שנכנסנו אליו באותו יום היסטורי, יום ה' באייר. כמו העתיד, כך גם ה”אילו" תעלומה לנו, מחשכים – ומשום כך גם מן־הראוי שיהא אסור לנו לגעת בה בתעלומה זו, כי לחטט במה שאינו יכול להיענות לנו בקול חי – אף זה מין חילול הוא.

מה היה, למשל, אילו נשמעו קדמונינו לקול המתונים (שרב היה בקרבם מספר המתבוללים, המתייוונים והעוגבים על רומי), והעם היה מקבל עליו בהכנעה (מתוך סבלתנות שעוברת בנקל להסתגלות, ומכאן להתבוללות) את מרותם של הרומאים, תחת להיענות לקריאתם של הנלהבים והקנאים, כר' עקיבא ובר־כוכבא, שהרימו את נס־המרד? “מה היה, אילו”? – מי יכול לדעת? יתכן כי אז היינו נשארים בארצנו והיינו קיימים כאומה יושבת על אדמתה במשך כל אלפיים השנה שעברו מני אז, אלא שהיינו נהפכים במשך הזמן הזה למין שבט אסייאתי חשוך ובלתי־תרבותי, כשבטי תימן וערב, או לכל היותר־טוב כיהודי אפגניסטן והודו, ואז לא היינו זוכים אפילו לאותן תפוצות, שהן הן שקיימו את מאור היהדות בגלות.


ערב חג־השבועות תש"ח (12.6.48)

אתמול, משעה 11 ואילך, מנעשה ברור כי הפסקת־האש מתקיימת, לא היה בי אלא חפץ אחד בלבד: לנוח – לשקוע בפוגת עצבים ובתרדמת נפש. תחת העירנות המאומצת של כ"ח הימים שעברו בצילו של המשחית, רובה הברקים והרעמים, באה עתה בבת־אחת הריאקציה: רפיון של “שב ואל תעשה”. המחשבות עוד הוסיפו לרחוש במוח כמתוך אינרציה של תנועה, אך היד שוב לא רצתה לכתוב. קמתי והלכתי לרחביה, לא הייתי בה זה כחדשיים, ובאתי לדירתו הארעית של חכם יהודי מגדולי הדור. הוא סיפר לי כי עלה בידו להוציא את ספרייתו, בת ששה־עשר אלף כרך, מדירתו בשכונה ערבית (התפוסה עתה בידי צבא־ההגנה). המוסדות הקציבו לו מעט דלק בשביל מכונית־משא, כדי להעביר את הספרים לתחום־העיר הפנימי, וגם מוסך ניתן לו למחסן בשבילם, אלא שהמוסך “הוחרם” אותו יום בידי ארגון של ‘פורשים’, שקרעו מעל הדלת את המנעולים שהוא תלה עליה, ושוב לא היתה לו ברירה אלא לשוב ולשים את הספרים בשקים ולהניחם בקפילה של בית־מיסיון נוצרי, שהוצעה לו לצורך זה.


יום ב‘, ז’ בסיון תש"ח (14.6.48)

אתמול, בחג־השבועות, נזדמנתי לחברת שני חכמים בני־עלייה, שזכו לשני כתרים, כתר תורה וכתר דרך־ארץ, ושיחתנו נסבה על פגעי הזמן ועל המבחן הקשה שישראל והיישוב עומדים בו בזמן הזה, בעוד שומה עלינו להתגבר על כוחות־הרס שתקפונו לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים.

“בו בזמן שהיטלר שחיק־עצמות עשה את ישראל בעל־מום בגופו וכרת ממנו אברים שלמים ניבעה פרץ מחריד גם בנפש הישראלית, שלקתה באטרופיה של החוש הרוחני הנפלא, שהיתה מצויינת בו, ונתפסה לאותה קלקלה שבשלטון הגשמיות שנחתמה בצביונה של התקופה, למעשה, הלא רק קומץ קטן של כוחות חיים ולבבות נדיבים, קצתם שרידי העלייה השניה וקצתם נוער טוב, הוא שעשה לנו את כל החיל הזה ובכוחו בלבד זכינו לעובדת־פלאים זו, למדינת־ישראל. ברם, אותם הגורמים הנפשיםי המעכבים והמכשילים שצצו בסתר ונתרבו בישובנו העירוני בחצי־יובל־השנים האחרון ופרצו בצורה מדהימה בעשור־השנים האחרון – ההפקרות ושינאת הרוח – מעמידים בסכנה את כל יצירתנו ומאימים להשכיח מלב ציבורנו, בחלקו הניכר, את עצם האידיאה אשר בכוחה באנו עד הלום, ולהפוך את נצחוננו לכשלון” – סיכם האחד את הגלוי־וידוע.

“ואנכי” – ענה לעומתו השני, שנמלט מגיא־ההריגה הגרמני, מקום שם היה בזמנו, לפני השואה ההיטלראית, איש שדבריו נשמעים בקהל המשכילים והנאורים וידידים רבים היו לו בין חכמי גרמניה הנוצרים – – “אנכי לא אכחד כי למעשה קלה היתה עלי, מבחינת־מה, הישיבה בין הגויים בחוץ־לארץ מן הישיבה בין יהודי ארץ־ישראל. התם יכולתי לבור לי מבין הגויים חברים כלבבי וכערכי ולטפח יחד עמם את הטוב והיקר בעיני ובעיניהם גם יחד, בלי שתעיק עלי הרגשה כי אחראי אני גם לסורם הרע של המקולקלים שבהם. כדבורה חרוצה זו, המוצצת את דבשם של הפרחים ואינה נפגעת מעוקציו של השיח. לא כן בציון, כאן מעיק עלי סבל האחריות לכל המתרחש בנפש העם הזה, ועמדתי הביקורתית גורמת צער קודם־כל לי לעצמי, ופעמים גם לזולתי.”

“אמנם כך הרגשתי גם אני בימי ישיבתי בארצות המערב” – מילאתי אחריו. – “ההכרה כי רק אורח אני שם וכי יש בדעתי לחזור לביתי, לארץ־ישראל – דוקא הכרה ברורה זו היא שעמדה לי לשתף את עצמי בנקל בחיים הרוחניים של העם שבתוכו ישבתי, בלי היפגע כלל מתכונותיו השליליות של הגוי שהיה זר לרוחי. ואם כך היתה גם הרגשתך, משמע כי היה גם בדעתך אתה “לחזור” וכי ארץ־ישראלי היית תמיד.”

“כל יהודי הוא ארץ־ישראלי בכוח, אך לא כל יהודי יש לו כוח להיות ארץ־ישראלי בפועל. היום, על כל פנים, נחוצים לשם זה מרפקים. בחוץ־לארץ מתנועע הייתי חופשי לרוחי בלי כל הכרח להפעיל לצורך זה את מרפקי, ולהיפך – אילו אמרתי להפעילם, כי אז שוב לא הייתי חופשי כל־עיקר ואף הייתי מקפח את קשרי עם ידידי הנוצרים.”

“הרשוני־נא לבטא זאת במשל”, אמרתי. “שם, שלפוחית־השחייה שלנו, המרכז של שיווי־המשקל ושל התנועה בתוך הסביבה, היא שסבלה – כמו מלחץ פנימי, הגורם סחרחורת – ואילו הקשקשים שלנו, שניתנו כדי להחליק בין נבכי הסביבה, לא נפגעו מעולם, ואדרבה, חלקתם הרגישה את עצמה בטוב בתוך הנבכים הנכריים. כאן, להיפך, שלפוחית־התנועה הפנימית שלנו היא ‘בסדר גמור’, אבל הקשקשים נקרעים ונתלשים מעלינו בכאב, מתוך ההתנגשות עם זרמי הסביבה העכורים. עצם השחייה כאן טובה וקלה לנו, אך השרטונות מרובים ופגיעתם רעה בקשקשינו המכסים את עצמותנו. ברם מסופקני אם מסכים היית, מרי, לחזור אל מימי המערב כדי להקל על קשקשיך. מובטחני כי שוב לא היית יכול לעמוד במועקה זו בשלפוחית־השחייה…”

“המשל טוב” – ענה החכם, והוסיף: “אמשיך־נא בו כדי לומר לך כי מכיון שאי־אפשר בכל־זאת לאיש כמוני לשחות כאן, הרי אין לו ברירה אלא לשהות כאן דומם על מקום אחד, בצלם של סלעי סתר, כדג זה ששלפוחית־השחיה מרשה לו לרחף בלי־נוע בעמקי המים, כיון שאינו מרוצה לתת למים אלה לתלוש את קשקשיו.”

“שמא נאמר מעתה”, העירותי, “כי התם העלינו על עצמנו קשקשים עדינים וחלשים של דגי־זהב (שרק כל־זמן שהם מובדלים לעצמם, רואים ואינם נתפסים, בתוך תחום של זכוכית, אין זאבי־המים טורפים אותם), ואילו כאן… אולי טובה עשתה ההשגחה עם הדור החדש שקם לנו בציון, בתתה לו קשקשים גסים כיבלות, קשקשי־שריון שאינם נתלשים בנקל והם עשוים כדי להיאבק עם זרמי המים הזידונים?”

“כן, כן… ברם, נחמת רבים אינה אפילו חצי־נחמה לצרת היחיד” – ענה האיש שדיבר ראשון.

“היחיד האמתי, היחיד בדורו, אינו זקוק לנחמת הרבים וזאת נחמתו” – אמרתי בהיפרדי מבני־שיחתי.

ח' בסיון תש"ח (15 ביוני 1948)

יום־יום עוברים בסך על פני חלוני טירוני צבא ישראל, היוצאים חוצץ לאימוניהם. במבט שואל ורגשני, ספק “מי עשה לנו את כל אלה?” ספק, “ברוך שהגיענו וקיימנו”, מביטים בהם הזקנים; במבט של התפעלות וניצוץ תשוקה בתוכו – להגיע למקומם של הללו – מביטים אליהם הילדים; מבט־נקבה מעולף צניעות־שבפועל כלפי חוץ ותשוקה־שבכוח כלפי פנים כמבטי נשים בשעת ברית־מילה, תולות בהם הנשים כיודעות בסתר לבן שאילו היו זכרים־במדים אלה קצת יותר מסויימים, כלומר – מהודרים בלבושם ובטוחים בעצמים כי עתה היו קרביהן כמרקחה על־אף כל הפורעניות הקשות, שבעטיין צועדים כאן, בהלמות קצב־הדם, אלה חתני־דמים להמולות־מלחמה.

ברגשות מעורבים מסתכל בהם גם אנוכי. על־כורחנו אנו עוסקים בתרגילי־צבא ובהסדר הכוח ונותנים חילנו לאותה צורה של עמידה על הנפש, המרחיקה את האדם מיישובו של עולם ומקרבתו אל הריסת־הקיים. אנו עושים זאת למען יישובו של עולם ולמען שמירת הקיים. “עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו” היו אבותינו המרודים־ומורדפים מתפללים יום יום, כלומר – אותו ‘שלום’, חוק ההרמוניה והתואם, השליט “במרומים”, במערכי תבל שאינם לאל ידנו – אותו שלום עצמו צריך לשלוט בחיים האנושיים למען יהיו הללו בניין ולא סתירה, טוב ולא רע. אבל האדם אין בו הכשרון לשלום (ואילו היו בידינו מערכי־תבל אשר “במרומים”, ודאי כבר התחכמנו להשבית את שלום מהלכם) – האדם ידו בכל ויד כל בו. דינו של עשו שולט באנושות. לנו שוב לא תועיל התפילה; שומה עלינו לאחוז בשלח באמצע הבניין; אנוס יעקב להיות אף הוא כעשו – כדי להשכים ולהרוג את הבא להרגו; אנוסים אנו לחלק את עצמנו בין יישובו של עולם ובין הריסתו, כלומר לסתור לצורך השעה את אשר אנו בונים לצורך עתיד בטוח. לצורך העתיד נחוץ לנו יישוב פורח בארץ ויושב בשלוה על אדמתו, נחוץ לנו השלום שבלעדיו לא יכון העולם לא “במרומים” ולא “עלינו ועל כל ישראל”. נחוץ לנו מגד האדמה, חלבה ודבשה, עמל עובדי־הטבע, פרי העץ וריח השדה, בצרון קוצרים ושמחת בוצרים. השלום ואהבת־האדמה תאומים ירדו לעולם – ועולמנו היהודי, שרחק משניהם, זקוק לשניהם כאחד – ומיד! הלא מארת הכרכיות, קללת הריחוק מן האדמה, היא שעשתה בנו שמות על שמות – ואם לא נשים לה קץ ובא מתהלך קצנו, וכליוננו כגזר־דין חרוץ.

אבל בא הרגע המר והנמהר – והדרך אשר בה אמרנו לחזור אל האדמה כאילו שבה וירטה לנו לפתע. שומע אני את קול הצעדים הצבאיים ויודע כי קול צעדים מתרחקים מן האדמה הם – צעדי זניחת הטבע ההרמוני, הקיים רק בכוח השלום השולט “במרומיו”, צעדי הנידון לגלות מעל שלום־האדמה ולהסתבך שלא־מרצונו באותה תיגרת־אנשים נואלת, “מלחמת מאת שנים” חדשה, שהתחילה ביריית הטירוריסט בסאראייבו והצפוייה לרעמי הפצצה האטומית בסופה.

על־כרחנו אנו מטפחים בקרבנו מידה של צבאיות. אך אל־נא נשכח את הסכנה הכרוכה בה לגאולת־הארץ האמיתית: הצבאיות הריהי תמיד עירונית – ואנטי־אגרארית מעצם טבעה. הצבאיות הורסת קודם־כל את החקלאות, הופכת שדות־בר לשדות־קטל, לשדות־מוקשים, לשטחי חפירות־מגן, לשטחי־הפקר. כל מיליטאריזאציה היא אורבאניזציה – עקירה מן הקרקע ומאסר־חומות. תלישות הנפש העירונית, העומדת בסימן הניגוד לטבע וחוסר האהבה לאדמה, היא מעצם תכונתה של הצבאיות, של החייל, של עשיית־המלחמה. לא עובדי־האדמה, אלא אנשי־הכרך, אילי־החרושת, הם מחרחרי־המלחמה מאז ומעולם. עתה צועדים הם, בחורינו החוגרים, אשר רובם יכלו להיות עובדי־אדמה כל כך טובים ולפתח בארץ, בכוח זרועם ובכוח שכלם גם יחד, חקלאות פוריה, יושבת על מילאת, ועתה הם אנוסים לצעוד בכיוון הפוך, כמתרחקים והולכים מן האדמה, מטובה ומשלומה ומן הכוח־הגואל הצפון בה – ועינינו רואות וכלות ולבנו הולם עם דופק צעדיהם – לבנו יוצא אל שלום־האדמה שממנו הם מתרחקים לצורך השעה, בגזירת הגורל, ומי יודע מתי ישובו ואם ישובו.

אריווך, אדמתי, בכילון נפשי המתפללת כי יחדל הכליון החרוץ מקרב הארץ וכי גם בה, באדמה הזאת, ישלט חוק השלום שבזכותו בלבד קיים הכל – למן צבא־המרומים ועד ברכת שאול רובצת תחת, אבל בתפילה בלבד לא די. צריך להסביר לכל חייל עברי, בין אם הוא יליד שכונה ירושלמית ובין אם הוא עולה חדש ממחנות־ההסגר, ולשנן לו השכם והערב כי נשקו הוא מין מחרשה, המכשיר את אדמתנו לקראת בניין עתידה ובשם השלום העולמי. חיילינו יוצאי הערים חייבים לזכור כל רגע את אשר ידעו כל־הזמן מגיני משמר־העמק ומשמר־הירדן ועין־גב ורמות־נפתלי ויד־מרדכי וכפר־עציון, והוא – כי רק למען האדמה ובכוחה הם נלחמים, כי בקבוקי־מולוטוב שזקני דגניה זרקו על האוייב־התוקף בשעה שבניהם הצעירים הטילו את עצמם אל תחת הטאנקים – לא מאהבת הסקילה באו אלא מצורך הסיקול, למען סקל את אדמתנו מאבני־נגף שהשליכו עליה לבות־אבן; כי הדם שחולות הנגב עילעו לתוכם – דם האהבה הוא, הזורם להפריח את השממה; כי חללי כפר־עציון ול"ה הבנים היקרים, שנפלו בהרי יהודה, החסודים בחייהם והטהורים במותם, מתו על קידוש השלום אשר “במרומיו” – מתוך השאיפה להשכין ל זה גם “עלינו ועל ישראל”. חיילינו צריכים לדעת ולהרגיש שהם צועדים לא לקראת מלחמה גרידה אלא לקראת ביטול המלחמה. אנחנו נאבקים עם המוות וקוראים: “ובילע המוות לנצח!”

חג־השבועות וכן יום־אתמול עברו עלי מתוך צורך במנוחה ובהפוגה כלפי פנים. למעשה, הרי הפסקת־האש, המופרת מפקידה לפקידה ביריות או בקול־נפץ מצד הערבים, הביאה רק שקט אך לא מנוחה. בהרגשתי הפנימית, למשל, “הפסקת־האש” אינה אלא כאותו אינטרוואל שבין נפץ־פגז לנפץ־פגז שני: רגע של דממה בין שני קולות של המשחית, ואך בצורה מגודלת ובקצב מועט – AU RALENTI. מתחת לשתיקתם של כלי־המשחית נשמע כל־הזמן, בלי קול, איומם של הכוחות האויבים, הזוממים בסתר להפילנו ברשת פרושה לרגלינו. שנים אוחזים ברשת: שלטון בריטניה ושלטון ארצות־הברית, ושני דייגים אלה, הצדים במים עכורים, צירפו עתה אליהם את הרוזן ברנאדוט, הפיקח כל־כך בנוגע לעריכת פרטי־פרטים ומומחה לסידור סדרים ולמשא־ומתן דיפלומאטי, אך מרומה במחילה מכבודו (ושותף־לרמאות שלא־מדעת) בנוגע לעצם טיב שליחותו. מסתבר כי למעשה הוא רק התולעת שבקצה החכה האנגלו־אמריקאית (וחכה זו מורכבת מן השרביט האמריקני החזק והגמיש ומן החבל הארוך הבריטי, המצליף ובולש בנפרד, אך נכרך מסביב לשרביט ברגע הצורך)… קשה אמנם לדעת באיזו מידה נלכד דיפלומאט זה בחרמי מדינאים ערומים־להרע יותר ממנו ובאיזו מידה הוא נתפס בלי־משים לנטייה כללית זו של העולם המערבי, בדורנו, להקריב את ישראל למולך כדי לכפר בקרבן־דמים זה את זממו הרע של אֵל־האטומים הנסתר, המאיים להחזיר את העולם לתוהו־ובוהו. ברור מכל־מקום כי למראה הסערה העולמית, כשאניית הפוליטיקה המערבית מחשבת להישבר, אומרים הקברניטים להשליך הימה את היהודי הבורח מפני אלוהיו, ממש כמו בזמנו של יונה הנביא. ברור כמו־כן כי קרבן־שוא זה לא יועיל להם, משום שהסערה לא סביבם היא, אלא הם בעצמם מטילים אותם בימם. כל מעשיהם של המדינאים הרעים, העומדים זה כחצי־יובל שנים בראש המעצמות המערביות, הריהם מעשים של טורף נפשו בכפו. אף אין כל תקווה להניעם כי ישנו את דרכם ויחליפו את השיטה, כשם שאך לשוא נקווה כי בדברי־כיבושים, או בשידולים, או בהוכחות־הגיון, אפשר להשפיע על המתאבד שלא ישלח יד בנפשו: התבונה אין לה שום שליטה על מחלת־הרוח.

בשעה זו נתונים אנו במצב של סכנה כפולה ומכופלת: לא די ששומה עלינו להתגונן בפני המתאבד חולה־הרוח התוקפני, השולח יד לחנקנו, אלא שחייבים אנו להיזהר מאד לנפשנו שלא יחול בנו אותו חוק־החיקוי, העלול לגרום לנו חס־ושלום שניתפס גם אנחנו לפסיכוז זה של ההתאבדות, הצונף כיום הזה את האנושות. אם לא תהיה לנו אחיזה חזקה ברוח וניתן לרוח־החיקוי להשתלט עלינו בשעה זו – ונהיה כבעל־דבבנו, להינשא מבלי־דעת אלי תהום, ושוב לא נוכל לעמוד על נפשנו ולהיאבק כראוי עם המטורף הזה, עם המערב החולה.

ברם, עם כל החרון הצורב, המצטבר בלב לנוכח מעשי־הזדון והציניות של ממשלת בווין, שאינה מכסה כלל על איבתה לישראל ומרבה נגדנו תחבולות חדשות לבקרים, אציין־נא כי הרגשתי היסודית ביחס לאנגליה הריהי זה־כבר לא שינאה, אלא חמלה. אכן ראויה היא לחמלה אומה זו, שעם כל תכונותיה החיוביות, המועילות להשכיל, היא נמצאת תמיד כורה שוחה לעצמה, בעוד היא סבורה כי היא חופרת בור להפיל בו את זולתה ולשמור בזאת על קיומה – וכי מעשה זה לא רק מותר הוא לה, אלא מחובתה הוא. כל־כך הרבה סגולות נפש טובות שבמשמעת עצמית ושבאחריות כלפי הכלל, שבאומץ־לב וכשרון־סבל גברי, סבלנות וכיבוד הזולת (אם אך בריטי הוא) – וכשלון רוחני מחפיר כזה שבחוסר כל כשרון לראות את הנולד, אפילו עד כדי תיכנון תוכנית־קבע קטנה שבקטנות, ואף שבחוסר כל בושה כלפי הנכרי אשר לא בריטי, והעיקר – שבחוסר כל עקיבות פנימית שבנאמנות לאיזו אמת מרכזית שבלב: תחת זה הסתגלות לצורך־הכלל (כלומר – לצרכיה של בריטניה) עד כדי עצימת־עינים ואטימת־אזניים גמורה מלשמוע ומלראות נכוחה ועד כדי צביעות מופזת, הגובלת בתמימות או גרוע מזה – בהעמדת פנים של תמימות. אם אתמול יצא הצו מלמעלה לדרוש טוב, למשל, ליהודים – והיה כל טומי וכל קצין אדיב כלפי ישראל, מעשה ג’נטלמן; ואם יצא היום הצו מלמעלה לבטל את הלכת יום־אתמול – ונהפך מיד כל טומי וכל קצין לרשע מרושע ביחס ליהודים, בלי שיעלה אפילו עב של חשד על לבו שמא הוא חוטא מתוך כך לערך האנושי של עצמו, וזה משום שכל ערכו האנושי מרוכז בעיניו בנאמנותו לארצו ולממשלתו. צדיק הוא בעיניו מלכתחילה, וכל מי שלא זכה להיות בריטי הריהו ברבאר עלוב כל־כך, שאין כדאי אפילו לרחם עליו במידה שהוא, הבריטי, מצווה לרחם על בעלי־חיים – ומכאן האכזריות האנגלית, הנשפכת בלי מעצור פנימי על זרים בחוץ, כדי למנוע על־ידי כך גורמי חיכוכים חברתיים בין האנגלים לבין עצמם בבית.

ומה מועיל איפוא בכל חכמת הליכותיהם האזרחיות אם אין עמה שום הומאניות – לא חכמת־לב ולא זיקה לצדק? הם מעוררים חמלה, כשם שמעורר חמלה אדם שמחונן באיזה כשרונות, שגילויים בבית, כשהוא לעצמו, ובאותו זמן עצמו הוא מכוער ובער ורע־הליכות בכל מה שיוצא אל הזולת בחוץ.

אם דחתה בקרבי החמלה את השינאה וירשה את מקומה ביחס לאנגלים (שכל־אימת שנזדמן לי לבוא במגע־ומשא אישי עמם הבינותי לרוחם של היינה וסטנדל, שלא אהבו את העם הזה כל־עיקר), הרי זה גם מתוך שעצם מעמדם העלוב של עמי המערב, מעורר קודם־כל חמלה: הנה הם נופלים לעינינו בעצמם בפחים שטמנו זה לזה וכל צעדיהם כמין תנועות של מוכי־סנוורים, של אחוזי “דיבוק”, הכופה אותם לשלוח יד בנפשם. בשעה שכל האנושות צועדת כסהרורית אל התהום – וכולה עושה בדרכה מעשים מתועבים – מה טעם יש לשנוא אומה זו בשעה זו ואומה אחרת בשעה אחרת? הלא נלעג יהיה האיש, וביחוד היהודי, אשר פעם יאמר: “שונא אני את העם הרוסי, שעשה בי פוגרומים”, ופעם יאמר: “שונא אני את העם הגרמני, שנשמע להיטלר והשמיד ששה מיליוני יהודים”; והיום יאמר: “שונא אני את האנגלים, שהפכו את עורם והפרו בריתם אתנו”; ומחר יאמר “שונא אני את האמריקנים, שבגדו בנו בלייק־סוכסס”, וכו'. שוב אין לדבר סוף והוא מקבל צורה אבסוררדית. לא! מוטב שנאמר: “ראויים הם הגויים הללו לחמלה”. ואם אז ישיב לנו קטיגור “כל הפוסל במומו פוסל” – נענה אחריו ונודה: "הפעם צדקת! אמנם ראוי לחמלה גם עם־ישראל, אלא שאתם הגויים אינכם יודעים את החמלה ומשום־כך אתם שונאים אותנו: כי השנאה נבנית מחורבנה של החמלה, ולהיפך. ומוטב לו לאדם שתיחרב בו השנאה משתיחרב בו החמלה ומי יתן ולא נקפח, לנוכח שינאת־ישראל של הגויים, את סגולת החמלה והרחמים, זו סגולתנו הלאומית מאז ומעולם!

י“א בסיון תש”ח (18.6.48)

בינתיים וחששותי בנוגע לרוזן ברנאדוט, כאלה שהבעתי לעיל, מתאמתים והולכים מיום ליום. הרוזן הנכבד רואה לשכוח את טיב התפקיד שהוטל עליו מטעם או"מ (לא מיסטיקן הוא ויתחשב ברצינות עם דברים שאמר לו צל־רפאים!), והוא רואה את תפקידו בפלשתינה באספקלריה שהושיטו לו מעצמות־המערב. אכן תמימות היא לקוות לאובייקטיביות של ממש מצד חצרן זריז־וממולח זה,שכל גדולתו ומעמדו המרכזי בעולם הפוליטיקה בשעה זו מיד המעצמות הללו באו לו – ואיך יעשה דבר וחצי־דבר ולא רוחן? כלום שוטה הוא? על־כן הוא הולך ונהפך לעיניו, בהבעת חשיבות סודית ורבת־עסק, משליח או"מ (המצווה לפשר בין שני צדדים לוחמים ולסול את הדרך לשביתת־נשק) למין פקיד־מכס, הממונה מטעם ממשלות־המערב לשמור על הגבולות במזרח הקרוב מפני הסתננות יהודית, שיש בה כדי להזיק חס־ושלום לליגה הערבית – ומי יודע? אולי גם לסייע לקומוניסם. כבר עבר שבוע תמים מיום התחלת תפקידו (ג' שבועות מזמן מינויו), כבר חלף איפוא רבע מזמנה של הפסקת־האש גופה – ועדיין לא נעשה שום צעד להביא מזון, דלק וחומרי־רפואה, לירושלים הרעבה והפצועה, השרויה זה שלושה ירחים בחושך ובניתוק גמור מן העולם. תחת זאת שוקד הרוזן ברוב מרץ על מניעת העלייה ופורש רשת־פיקוח בלשית על החופים ברחבי־העולם. אין איפוא לומר בשום פנים שהוא אינו עושה את רצון שולחיו, שידעו כנראה במי לבחור לצרכם. איני חושד בו כלל ברוזן זה ששונא־ישראל הוא מטבעו, חס־ושלום, אבל ידוע לו, כנראה, אותו כלל גדול “כל המצר לישראל נעשה ראש” – והוא משתדל להצר לנו כדי שיוסיף להיות ראש, שאם לאו, הרי יודע הוא, יסלקוהו בן־רגע ויעשוהו זנב.

בינתיים התחילה מתבלטת לעין־כל גם המזימה, שכל מי שמוח בקדקדו הרגיש בה בהכרח עוד קודם ואשר לשמה המציא בווין את כל עצם שליחות־ברנאדוט, והיא – להזדרז ולגלם הנחה כי כל עניין החלוקה כבר נידון, למעשה, לגניזה וכבר נגמר כאן תפקידו של “או”מ“, שהמעצמות מרשות לו אמנם לדבר ככל העולה על רוחו (כמו שמניחים לו לקרוב משוגע לפטפט דברי־שטות ואין סותמים את פיו, כדי למנוע שערורה של חישוף הפגם שבמשפחה) אך אין שומעים לדבריו. תפקידו של ברנאדוט אינו איפוא זה שהוטל עליו מטעם או”מ, אלא תפקיד אחר, שהושם על שכמו בחשאי מטעם ‘הציר’ המסתחרר ווייטהול־הבית הלבן, והמתואם בהרמוניה גמורה למערכת־התככים האנגלו־סכסונית כלפי המזרח הקרוב, שלפיה יש לרמוס את השתיל הרך של עצמאות עברית בטרם יהיה סיפק בידו להכות שרשים.

נאומו של מוריסון באנגליה לפני שבועיים מקבל לאור המעשים האלה את משמעותו האמיתית, האופיינית בצביעותה לנוהג הבריטי מאז ומעולם. מה משונה הדבר, בכל זאת: אומה אדירה שקיומה תלוי בתככים!

ברם, מהי התקווה ומהי הסכנה הנשקפת ממצב זה ליישובנו ולמדינתנו הרכה? לנו אין כמובן, בעיה אחרת זולת זו, אלא שהיא צמודה, מעצם טיבה, לכל אותם חוטי הסתרים של תיאטרון־המאריונטין שבידי המדינאים, שלא איכפת להם כלל, כנראה, שחוטיהם קשורים אל מוקשים “אטומיים” ותנועותיהם יש בהן כדי לפוצץ את כל התיאטרון על קהל יושביו. אין לנו איפוא ברירה אלא להתחקות על כל תנועה של בעלי קירקס אלה וללמוד להבין לפירושה ולתוצאותיה. ברם אם בעינים פקוחות נתבונן אל השוחה העמוקה אשר כרו לרגלינו, נצטרך להודות כי אך לשוא נקוה לעבור אותה בשלום בלי עזרה מן החוץ. או לפחות בלי אי־התערבות מצד הגורמים המכריעים מבחוץ. והלא ברור כי אי־התערבות כזאת לא תיתכן כלל! נשארת איפוא רק השאלה אם יש לנו לקוות עוד להתערבות חיובית לגבינו – אבל ההכרעה בנידון זה הרי לא בידינו היא ולא בהשפעתנו היא עשויה לבוא. כמו לא־אחת בהיסטוריה של ישראל, כן גם עתה תלוי איפוא גורלנו במיפנה לא־צפוי, הבא מן־החוץ – כגון המגפה שפרצה במחנה סנחריב, או המחשבה הטובה שנולדה בלבו של כורש – כלומר, ישועתנו יכולה לבוא רק בדרך “נס”. לפי מצבנו הרי אין אנו יכולים גם לבקש עזרה, בשלב־נסיבות מכריע זה, מבעל־הדבר של מעצמות המערב – מרוסיה הסובייטית – כי תנועה כלשהי מצדנו בכיוון זה תתן מניה־וביה רשות למשחית מן המערב לרמוס אותנו בלי כל מעצור. כלום היססה בריטניה לערוך את הטבח באמריצאר כדי לבלום את הודו? כלום היסס בלפור “שלנו”. להוציא להורג רבבות אירים כדי לדכא את המרד באירלאנד? כלום היססה אמריקה למחות כרך גדול של יפאן במחי אחד של כלי־המשחית האטומי? ואפילו הממשלה ההולנאדית – כלום היססה לשפוך דם כמים, זה לא כבר, כדי להחזיק במושבותיה באינדונזיה וברווחים שהן מכניסות? והעולם האנגלו־סאכסוני – כלום מתבייש הוא, חס־ושלום, במעשים שהוא עושה עתה ביוון, במטרה להתבצר שם נגד רוסיה? ומה עושה עתה בריטניה במאלאייה? ואתנו, היהודים שנואי נפשם, יתחשבו הגויים, שגם בתקופות־הגיאות של הנצרות לא היתה להם המוסריות אלא שלט צבוע כלפי חוץ?

השכל הישר מצווה איפוא להביא בחשבון המדיני בשעה זו שני דברים עיקריים: אלף: עם כל שאנו מוכרחים להיאבק עם אויבינו ולעמוד על נפשנו במערכה כפולה – גם בשדה־קרב, נגד כלביהם המשוסים בנו, וגם על גבי השולחן הירוק, נגד הציידים עצמם, – הרי עם זה חייבים אנו לזכור כי נגד הציידים עצמם אין לאל ידנו לצאת למלחמה גלויה בשדה־קרב. בית: כי עיקר־העיקרים בשבילנו הוא לשמור על קיומו של הישוב ועל אפשרות המשכו. אם חס־ושלום ייעקר האילן משרשו ואנחנו ניפול יחד עם הענפים שעליהם אנו יושבים – ונמצא כי גרמנו לחורבן ביתנו, תחת לבססו. ומי יודע כמה דורות עוד יעברו עד שיתעוררו חלוצים מישראל לשוב ולשתול אילן חדש במקום הזה, אשר מי יודע מי ימשול בו אז ואם תינתן לנו דריסת־רגל במקום שנעקרנו ממנו עקב אשר לא השכלנו להיאחז בו בכל מחיר, ואפילו במחיר המחריד של וויתור־לשעה על כמה מזכויותינו הקדושות? ברם, זכויות יכולות להיות רק טפחות לבניין שהושלם, פרי תהליך תולדתי בריא, ולא פרי הרצון להרים דגל על ספינתנו עוד בטרם הורדנוה הימה לשיט כהלכה. חייבים אנו איפוא ללכת, בהיאבקנו עם הכוחות האויבים, בקו הרזולטאנטה של פראללוגראם־הכוחות ששני כיווניו המניעים הם שני הגורמים האמורים, אלף ובית, אין לנו ברירה אלא להיאבק ולהיות הירואיים. ואם נעמיד את מאבקנו זה על התבונה, ואת ההירואיות שבנו – על התגוננות הכרחית, אז רק אז נקיים בידנו בסיס לאחיזת־חיים ולחיי־מדינה בעתיד, לכשיכשר הדור וישתנו הנסיבות – ועתיד זה אולי לא ירחק עוד. חוסנו של בווין באנגליה ופחד־הקומוניסם באמריקה לא לעולם המה; מחר יכול הכל להשתנות – ומצבנו בכלל זה. אבל רק התבונה יודעת לכוון את השעה.

ההירואיות היא יופי – (ואולי בה בלבד האדם החומרי נגאל מחמרנותו), אך אינה יצירה. ההרואיות האמיתית, המקבלת את הגורל בחירוף־נפש נאצל, נובעת מתוך הכרח מוחלט שבנפש: היא אינה יודעת את הברירה. ועל־כן היא ההיפך מן היצירה, העומדת תמיד על ברית ההכרח הנפשי עם הכרעת התבונה, כלומר – על פעולת ברירה בלתי־פוסקת, המכוונת את ההכרח הנפשי. היצירה לא תיתכן כלל בלי ברירה. ואנחנו – תעודתנו וחובתנו היא היצירה: מטרתנו היחידה בארץ־ישראל הריהי ליצור כאן חיים עבריים צרופים ועצמיים, והעצמיות קודמת לגבינו, כמדומני, אפילו לעצמאות (שאינה נובעת מתוך העצמיות).

אמנם כל מה שמתגשם בהיסטוריה הוא תמיד רחוק בהכרח מן האידיאה שהיתה יסודם של מעשי ההגשמה. מאש המהפכה הצרפתית, שהוצתה בניצוצי אזרחות־העולם של המאה השמונה־עשרה, באהבת־האמת של וולטיר ובאהבת־השלימות של רוסו, יצא עגל התוקפנות של נאפולאון, שהבשיל באירופה את פרי־הבאושים של הלאומנות, שגלגוליה עברו על ראשנו בדמות נחשולי הזדון של הנאציפאשיסם. ומחזונו ההומאני והנאור של חולם גאוני כהרצל יצאה – דרך הציונות הריביזיונסיטית, הדוגלת בשמו – גם האימתנות של דיר־יאסין. אבל ההיסט המצוי הזה לא־תמיד הוא הכרחי: בידנו הדבר – אם לא למנוע אותו מעיקרו, הרי לפחות לצרף אליו תיקון ולהגדיל בו ככל־האפשר את רוח החזון ששימש לו נקודת־מוצא. על־ידי נאמנותנו לעבר, לרעיון המקורי, ושמירתו ברגע־ההווה (שהוא תמיד בבחינת ראי עקום, לאסונה של האנושות), נוכל לכוון את העתיד ולהצילו מכשלון.

ושמירת החזון נחוצה לנו בשעה זו, בשעת מלחמתנו הצבאית, לא פחות ואולי עוד יותר מאשר בימים כתיקונם. היא נחוצה לנו ראשית־כל כדי לשמור על טהרתנו המוסרית, של הציבור ושל היחיד, שהמלחמה עשויה להציפם בחילול שהזמן גרמו. והן עוד לפני שיישובנו נהפך לחזית אנו הרגשנו כבר, בעשור־השנים האחרון, מה קשה היתה פגיעתה של רוח־הזמן בנשמתנו!

ברם, האם דוקא על רוח הזמן יש לזקוף עובדה מחפירה זו, שבחוצות ירושלים אפשר לראות כיום הזה מכוניות־משא עמוסות כל מיני חפצים ורהיטים שהוצאו לעין השמש, באין מכלים, מבתי השכונות המעורבות שנכבשו בידינו עם צאת הבריטים? הנורא שבדבר הוא האדישות שהציבור מראה לגבי מעשים אלה, שתיקה זו דומה להסכמה, והיא נהפכת, למעשה, למתן־יד לפושעים (במידה שהיא, שתיקה זו שבאדישות, קובעת את העמדה ואת הנוהג של אמרכלים ומנהיגים ומקבלת צורה של ‘אי־התערבות’).

מילא, אמרכל אפשר סוף־סוף להחליף באחר ולהסירו כהסיר תבלול. אבל את חרפת השוד והביזה בידי יהודים – ואפילו רק מעטים – בימי מבחן והכרעה אלה – אותה אי־אפשר להסיר כתבלול, כי זוהי תופעה שיורדת ונוקבת עד לעמקי הוויתנו הציבורית והלאומית. אם אמנם אמת הדבר שנמצאים בקרבנו גם נהגים ומחסנאים וממונים ופקידים, הגונבים בחריצות ממוסדות־האספקה הצבאיים והציבוריים – אם רעה חולה זו פשה בקרבנו בעצם ימי מאבקנו על קיומנו הלאומי – מנין נקח את הכוחות המוסריים, הדרושים למלחמה בלתי־אנוכיית על ערכים כל־כך רוחניים כקיום לאומי מתוקן וצורה נאורה של חיים לאומיים? ואם ח“ו אין בנו כוחות כאלה – הרי שוא כל מלחמתנו, ולמה זה איפוא אנחנו מקריבים יום־יום את המיעוט טהור־הלב שבקרבנו, את הבנים היקרים, שהקריבו את נעוריהם לפלמ”ח למען יהיה לנו כוח־מאבק חיובי ומוסרי? האם בשביל כך נהרגו על קידוש רעיון ארץ־ישראל בני־הנעורים שנאחזו באדמת ישראל, כדי שאספסוף עירוני יצא במחול־שטנים על קברם?

אם יש בין יהודי ארץ־ישראל אנשים שעושים עתה מה שלא עשו יהודי־פרס הקמאיים בימי אחשוורוש, שעליהם נאמר: “ובביזה לא שלחו את ידם”, משמע כי לעצם דמותנו הציבורית כאן, באסיה, נשקפת סכנת ירידה מוסרית, אם לא נשכיל להשליט עליה ערכין רוחניים חיוביים שיש בהם כדי להקדים רפואה למכה ולשמש לנו ערובה כי לא מכשלה אנו בונים לנו אלא משתלה להוויה צרופה ומחוסנת בפני פגעי הסביבה האיסאתית, אשר עצם מושג “הטוב” הישראלי, יסוד כל אתוס הומאני ואבי כל תרבות, זר לה בהחלט מאז ומעולם.

וזהו הדבר שאסור לנו לשכוח אף לרגע, אפילו בריתחת המלחמה על קיומנו הציבורי ועל חירותנו הלאומית. וביחוד אסור לנו להסיח דעתנו מן הדבר לנוכח רצון־הגורל המשונה כי פעולת ההגשמה של החזון הציוני למציאות ארצית־מדינית תיפול דוקא בחלקו של דור עברי שמנטאליותו רחוקה מאותם ערכין רוחניים שהולידו את עצם השאיפה לתחייה עברית בארץ־העברים – דור שברובו, או בחלק ניכר שבו, הוא זונח את מורשת עברנו ומתנכר לה שלא־מדעת. ציבור היטרוגני של “דור־מדבר” – עליו שומה לבנות את מדינת ישראל ולגשם את חזון התחייה! יש מקום לחרדה ולחששות – ואם לא נעמוד על משמר הערכין הרוחניים דוקא בשעה זו – ונזרע חלילה אל קוצים.

אבל דא עקה: מנהג הביזה – חוששני – הולך ומרחיב היקפו וכבר נעשה קו־אופי של genius loci הירושלמי. ילדי שכונות־העוני, בני י“ג־ט”ו, שאבותיהם עוסקים במסחר השוק השחור ושאחיהם, חברי ארגוני,הפורשים", מתהלכים עכשיו וסטנים תחת בית־שחיים, – ילדים זריזים־וממולחים אלה נתלים עתה במכוניות האספקה הראשונות, שהחלו סוף־סוף להגיע ירושלימה, קופצים ועולים עליהן עוד בהיותן במבואי העיר, כשבידם שקיקים וסכינים, והם נוקבים חורים בשקי הקמח שעל גבי המכוניות וממלאים את שקיקיהם וחוזרים ויורדים בקפיצה כסנאים או בני קופים. יש שהם נופלים ונפצעים, והיה מקרה שאחד מת בנפלו, בלב השוק. בעוד שנתיים יגמרו הללו בית־ספר זה להפקרות ויהיו מוסמכים לבריונות; ושמעתי כי כבר עתה הם ‘עובדים’ קבוצות־קבוצות, שכל־אחת מהן ממנה לעצמה ראש ומייחדת לעצמה שליטה על אזור מסוים בעיר. ואין כל פלא בדבר. מעשי הגדולים הם נושא לחיקוי בידי הקטנים. אין לך ילד בן־שבע בשכונות העוני בירושלים שאינו מתהלך וקלע־גומי עם רציצי־פגזים או תרמילי כדורים בידו, ומתוך שהוא משחק במלחמה הריהו מכוון את כלי־המפץ שלו אל עיני העוברים־ושבים, אל חלונות הבתים ואל שלטי בעלי־המקצוע.

אבל היום קראנו: שני ישובים חדשים הוקמו בנגב: קיבוץ “בוכנוואלד” וקיבוץ השומר־הצעיר “זיקים”. מי יתן וגורלם לא יהיה כגורלה של יד־מרדכי, שנמחתה מעל פני האדמה בשלושים אלף פגז!

מעשה שהיה לפני יומיים בילד מילדי ירושלים:

בעל־יזמה זה, כבן י"ב, עלה על גג בית מגורי אמו, בית בן שש קומות בטבורה של העיר, ולקח עמו פנס־חשמל צבאי גדול, שנמצא בבית. מעל הגג ראה את האיתות של נצורי האוניברסיטה, הכלואים בהר־הצופים, ועל דעתו עלתה מחשבה מזעזעת: לענות למאותתים יחילי התשובה באיתות דומה לשלהם. וכן עשה: איתת בפנסו, בחזרו בדיוק על כל האותות ששיגרו הנצורים, שבאו במבוכה בגלל תשובה משונה ומדאיגה זו, שיכלה למסור את איתותם לעמדות האויב הרואה את טבורה של ירושלים.

מלמטה ראה שוטר צבאי את האיתות של בכור־שטן זה, קרא לחבריו שעמדו עם נשקם בידם, מוכנים לירות לתוך הדירה, אם לא ייענו ולא יפתחו שם את הדלת. אבל המחבל הקטן נבהל בשמעו את קול צעדי הבאים לחקור את מעשהו ומיהר ושכב במיטה ועשה את עצמו ישן. השוטרים כבר עמדו לירות לתוך הדירה הסגורה – והנה באה אמו של הגיבור, שביקש תחילה לטעון להד"ם וסיבך בזה את העניין, כי השוטרים בטוחים היו מעתה כי המאותת מסתתר בבית אחרי שירד מן הגג. בדי עמל ואיומים עלה בידי האֵם להשפיע על הילד כי יודה על מעשהו.

כששמעתי סיפור־מעשה אוטנטי זה הרגשתי בו כמין סמל למשובה רעת־הכוונה של יסודות כמעט־אינפאנטיליים ביישוב, שמישחקם האבסורדי יש בו כדי לסייע לאויב.

ולעומת הנער הזה – הנה מכתבו של נער מאחת העמדות בנגב, לפני הפסקת־האש בחודש זה, להוריו בירושלים. הריני מעתיק כאן את המכתב בשינויים קלים שבתיקון הלשון בלבד:

"לאבא ולאמא היקרים,

,"איני יודע אם יהיה זה המכתב האחרון שתקבלו ממני, אבל זו הפעם הראשונה שיש לי הרגשה כי יכול להיות ובעוד כמה שעות לא נהיה עוד. הסוף, ועמו החדלון, נראה כמתקרב כמו סופת־אבק מסחררת, שאין ממנה מנוס. לתוך נאות־שלווה שלנו הוטל משהו חדש. ואם כי עדיין לא הגיעה הרעה אלינו, הרי מגיע אלינו קול התותחים מהנקודות האחרות, מקום שם עומדים אלה שיחד עמם טעמנו את טעם חדוות־הבניין בישימון. הם נלחמים ומתים. אמנם עוד לא נתפשנו ליאוש; להיפך: הולכת ומתחשלת בנו רוח־מלחמה, רוח־קרב, כאילו נרקמת בנפש ריקמה חדשה, שכמוה עוד לא היתה בנו כלל – כוננות להתנפל אל תחת הטאנק עם חגורת רימונים.

“ואם עד עתה עוד לא היתה ממשות בדברים האלה, והם נראו כמציאות רחוקה ודמיונית, הרי היום זהו מה שממלא אותי: הרצון שנוכל לעמוד בנסיון זה, שנוכל לאזור את כל הכוחות כדי לעשות מעשה זה, שבגללו, ואולי רק בגללו, כדאית היתה כל אותה יצירה עילאית וטפשית – אדם זה, הכותב כאן.”

אכן זוהי הירואיות זה לעומת זה יש לנו בציון.

הנער שכתב את המכתב הזה, בנו של הסופר אשר בן־ישראל, נפל בנגב – ומקום קבורתו לא נודע.

אבל חוזר אני במחשבותי אל הנער הראשון ואומר אל לבי: אחרי ככלות הכל אין זה מן־הנמנע שגם פרא שובב זה, לכשיגדל, יהיה בין בוני הנגב ומגיניו. לא, אין זה מן־הנמנע כלל; ולא עוד אלא שמותר לשער כי אמנם כך יהיה.


יום ג', ט“ו בסיון תש”ח (22.6.48)

חוזר ונשנה אצלי דבר אחד: לבי אומר לי משהו בנוגע להתפתחות העניינים הבאה, או השערה נבזקת במוחי ממה שהשכל מחייב, אך אני כובש ‘נבואתי’ ואיני מעלה אותה על דל שפתי, כאילו איני מאמין לעצמי ואיני רואה את עצמי רשאי לסמוך על פתור־הלב אשר לי – אבל אחר־כך באים המאורעות ומאשרים את השערתי, והדברים שלבי ניבא לי הנה הם כבר כתובים שחור על גבי לבן בעתונים. אותה שעה הריני מבטיח לעצמי כי להבא אהיה נותן יותר אמון בניחושי ‘לבי’. אבל גם בשמעי שנית את “הקול הדובר בי”, אנכי אוטם אזני, אינסטינקטיבית, מהקשיב אליו ודוחה אותו בקש, לאמור: אך מפליג אתה לכל דבר; או: מפריז אתה בחששותיך; או: אל־נא תהיה “חצי־נביא”..

לא אחת נפתלתי עם חששותי בנוגע לתופעת “הפורשים” שלנו, ולבי הכה אותי, שמא הגזמתי בנוגע למידת השלילה שבה, שהרי ביסודה – כך אמרתי לעצמי – מונח רגש לאומי אמיתי, ואולי גם אהבת־ציון, אם אולי לא במזיגה שלמה עם ערכי ישראל הרוחניים. והנה הגיעו לידי העתונים הראשונים מתל־אביב, שהובאו על־ידי השיירות הראשונות בתחילת שבוע זה, ואני ראיתי כי אמנם יש יסוד לחששותי.

לטראגדיה פנימית זו שלנו מתלווה יסוד של קומיות, העושה אותה למחרידה ביותר. האש המסותרת של שינאת־אחים, שבימי פריצת שונאים ועמידה על הנפש היא לוחשת מתחת לשיכבת־אפר אטומה, שבה ופורצת, שולחת לשון ולוחכת בפיתולי־אימים ברגע שאש האויב שוככת לשעה קלה. כשרק התחילה “הפסקת־האש” של ברנאדוט מיד התחילו התנגשויות־דמים בין כוחות־הבטחון שלנו ובין “הפורשים”. אנשי לח“י, שמהותם לא־ברורה ואף מפוקפקת, נזדרזו והלכו לכבוש להם “עמדות” – וכבר לא בקוי־החזית, מקום שם חשקיהם חסרי התיכנון נבלמו בשעתם בידי הפיקוד, אלא בתוך שכונות ירושלמיות כמעט־מרכזיות, בסמוך לרחביה, וכאן פקדו על התושבים היהודים “לעזוב את המקום” – כך, פשוט! – וששו אל מישחק־המלחמה שניתן להם כמעט בהיסח־הדעת ובלי כל סכנה – ומשבאו אנשי ההגנה ומיחו בידם, פתח עליהם לח”י באש, כמסופר.

סופה המחפיר של התנגשות־דמים זו, אשר בה נפצעו אנשים משני הצדדים, היה כי עשרים מאנשי ההגנה נלקחו “בשבי”, ואחר־כך הוכרזה “הפוגה”, בתנאי שלח"י יוסיף להחזיק בעמדותיו – והעניין נמסר “למשא־ומתן נוסף”. מה שאויבינו עושים לנו, אנו מזדרזים לחקות כילדים ולעשות בינינו לבין עצמנו, עם רגע־הפנאי הראשון שאויבינו מניחים לנו! הרי זו לא טראגדיה, אלא מפלצת של היסטריה.

התנגשות נוספת, דומה לזו, אירעה כעבור כמה ימים בשכונת־ספר אחרת של ירושלים, בשטח הסמוך לעמדות הערבים ממזרח למוצרארה. כאן, כפי שמספרים, עמד חיל־משמר של חי“ש, או חי”מ, בצירוף פלוגה של ההגנה (בדיוק לא נודע לי); לח“י טען כי חיל־משמר זה מזניח את חובתו והוא מורכב מאזרחים שאינם אנשי־מלחמה כל־עיקר, – ועל כן מחובת לח”י היא לתפוס כאן את ההגה בידם, לבל תבוא הזנחה בחזית. איני יודע באיזו מידה צדקו דברי הקטרוג והבקורת של לח"י כלפי חיל־המשמר שלנו באיזור־הספר ההוא, הגם כי נוטה אני לסברה כי יתכן שיש קורטוב של אמת בדברים, אלא אין זה עשוי כלל להצדיק את חטיפת־העמדות ההפקרית הזאת, תחת להצטרף כהלכה אל כוחות־הבטחון ולעורר את תשומת־הלב על הטעון תיקון – כחובת כל אדם מישראל.

והיום, משהגיעה לירושלים השמועה על מה שאירע בחופי כפר־ויתקין, נתניה ותל־אביב – על מאורע “אלטאלינה” המדאיב וחסר־התבונה – (וברור כי היתה כאן הפרה גלויה, מצד אצ“ל, של ברית ההצטרפות לצבא־ישראל – כי מה זכות יש עתה לאצ”ל להביא נשק לעצמם, לחוד מכוחות־הבטחון של המדינה?) – ומשהופץ בשכונות “עמך” הירושלמיות הפירוש המפורש שנתן למאורע זה עתון־ערב נכבד, לאמור כי הממשלה הבוגדת, העוכרת ישראל, “מסרה” את מטען הנשק למפקחי או“מ וכו' – מיד נתקהלו “הפורשים” הירושלמים, וכלי זינם עליהם, וערכו הפגנה סוערת, מלווה מכות ופגיעות רעות, בככר ציון, בטבורה של ירושלים הדוויה, הנבוכה, הרעבה למחצה. ובשכונת קאטמון היו חילופי יריות בין חברי ההגנה ובין אנשי אצ”ל.


ט“ז בסיון תש”ח (23.6.48)

ימי־ההפוגה מטפטפים ויורדים אחד־אחד אל תהום הריק והאכזבה – ואינם מצמיחים לנו כל טובה, אבל בינתים כבר השתמשו הבריטים בהפוגה זו כדי להעביר מחיפה לעבר־הירדן מאה אלף טונות נפט, כפי שנודע ואף פורסם בעתונים – ומי יודע כמה נשק כבר נמסר על ידיהם יום־יום לידי אויבינו?

ברנאדוט מביא כל יום, “שומרים ושוטרים” חדשים, נוספים על הראשונים, כדי לשמור על הפסקת־האש, כלומר – כדי לשמור על היהודים לבל יעבירו חס־ושלום ציוד או מזון לירושלים ולבל יביאו לא נשק ולא עולים לחופי־הארץ. סוס טרוייאני זה – בטנו מלאה המון גויים, שתפקידם הוא על־כל־פנים לא לעזור לנו, חלילה.

מדכאת אותי הכרת עלבוננו. אפילו הנאה זו שאנו מפיקים מהפסקת־האש, עצם ההרגשה הנעימה הזאת שבקורטוב של שקט לעצבים, שינה בלילות ואפשרות לצאת לאוויר־חוץ יומם – משהו משפיל יש בה, אשר לא טהור, הרינו נהנים מדבר שביסודו הוא מוקצה לנו מחמת מיאוס, כמעט (בל אחטא בשפתי) כמו שאדם נמוך נהנה מאשה אשר לבו בל עמה: אנו זונים אל ההפוגה הזאת, שיש לה “מצח אשה זונה”.

זה־כבר רואה אני סימנים לדבר כי ממשלת ישראל, המגששת עוד את דרכה בין החתחתים ואבני־הנגף המרובים כל־כך, שהנם למעלה אף מכוחותיה של מדינה גדולה – ממשלת־ישראל, כיון שאינה יכולה “לקרוע את עצמה”, נמצאת על־כרחה מזניחה במקצת את חזית ירושלים ואת עיר־ירושלים. חשש זה נבזק במוחי עוד בתחילת ימי המצור, והוא הלך הלוך וגדול, אלא שהיססתי להביעו בפירוש אפילו על דפי יומן־סתרים – לא האמנתי כי אמנם יתכן כדבר הזה. ושוב ראיתי בימים האחרונים כי יש לחשוש. מי יודע? אולי – לנוכח הלחץ הפוליטי מצד מעצמות המערב – חוששים חברי ממשלתנו שמא לא תהיה לנו ברירה, – אפילו אם לא תימסר ירושלים לעבדאללה ועוד יבוא שינוי בנידון זה בתכנית־הנכלים הבריטית, והיא תמנע את “המלך”, הקשור בחבל אל ימינו של גלוב־פחה, מכיבוש ירושלים ותסתדר עמו באופן אחר, – לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות “מוחרם” גדול ולהעביר את כל אשר לנו בירושלים (קרי: מוסדות ופקידים ואנ"ש) – לתל־אביב, זו הבנויה על חול ועל חולין, שאין לשער כלל את גודל החורבן הצפוי לה, חלילה, באם תתחדש המלחמה. וירושלים? ירושלים כסמל חי וכחייהם של מאה אלף יהודים מה יהא עליה? עיר־הקודש “תסתדר” לה כמיטב יכולתה. העיקר הוא לשמור על האינטרסין של כלל־המדינה, הדורשים בשעה זו שלא לפצל את החזית יתר על המידה, אלא לרכזה בשטח גיאוגרפי מלוכד ככל האפשר. יתכן כי מבחינה “היסטורית” (המצדיקה כל־כך הרבה רעות עם הטובות, ושטויות עם מעשי החכמה) יש מן השכל הישר בשיקול־דעת כזה, אבל הירואיות ודאי אין בו. הירואיות זו, שגילו אחינו היקרים בדגניות ובמשמר־הירדן, בכפר־עציון וביד־מרדכי, אולי אינה מחייבת את האנשים שתפקידם הוא הפוליטיקה, כשם שדופק הלב והזרמת הדם אינם מתפקידו של המוח – אבל אוי לו לגוף שלבו ומוחו סותרים הדדי…

דבר אחד ברור, מכל מקום: ברגע שיתגלה חלילה כי אמנם הכוונה ‘הרשמית’ היא – לא אגיד לוותר על ירושלים – אפילו רק להעביר את נקודת־הכובד מתוכה לשטח האחר, שהוקצע כשטחה ‘הרשמי’ של מדינת־ישראל – מיד יגיחו ממארבם יסודות־הרפתקנים עם חשוכים – הצדים את דגתם במים עכורים – ויאמרו להשתלט על ירושלים. הסימנים למכשלה זו מתרבים מיום ליום: מי לידנו יערוב שאמנם לא יעלה על דעתם של “הפורשים”, בתאות החיקוי־והגוזמה שלהם, לעשות להם מין מלכות יהודה לעומת מדינת ישראל? אף אם אין ממש בשמועות המופרחות בנידון זה, הרי יש בהן כדי להעיד על הלך־רוחות מסותר.

אמנם נשמעים קולות מתל־אביב, לאמור: “לא נשכחך, ירושלים!” – ומבטיחים שם לעשות למען העיר. ברם, מה אעשה ואין לנו אמון רב בהבטחות, בזמן הזה. לפי שעה, הקולות הנאים הם קולות של נואמים ובעלי־נוסחאות. לעת־עתה אפילו אין בונים מקלטים בירושלים, התגבורת הדרושה כדי לעמוד בפרץ – מתמהמהת ואינה באה אלא בעקיפין, והאספקה אף היא מצומצמת – והסדרים הפנימיים יגעים!

ובינתיים ירושלים מתרוקנת והולכת. “פני” הציבור, האמרכלים והפקידים עוזבים אותה, ממש כעכברים הללו העוזבים את הספינה לפני טביעתה. כל המוסדות שיש להם שייכות לעסקי “המדינה” מועברים בחפזה לתל־אביב – ועמם גם עובדיהם ומשפחותיהם ומקורביהם. וכל איש פרטי שיש לו יכולת להשיג העברה בשוחד – כשהוא טמון בתוך ארגז ריק על קרקע מכונית־המשא, או בצורה נאה אחרת – מזדרז ועושה זאת: רווחות ומתחזקות השמועות כי השוחד – אם בצורת כסף ואם בצורת טובת־הנאה אחרת – ממלא תפקיד גדול בסידורים הציבוריים בירושלים. התמונה היא: אספסוף למטה ואזלת־יד למעלה ושחיתות באמצע. התמרמרות החוגים דלי־האמצעים ומחוסרי “הפרוטקציה” גדלה והולכת, והתוצאה היא שהם נותנים אהדתם יותר ויותר ל“פורשים”, שאינם חדלים להסית בגלוי ולטפול שקרים על ממשלת “המדינה” – וגם מוצאים אוזניים קשובות: בקרב העדות המזרחיות בירושלים כל הסימפאתיות הן על צדם של “הפורשים”.

ובשעה זו כל הארץ כמרקחה בגלל מאורעות כ“א–כ”ב ביוני בנתניה ובתל־אביב: מסתבר כי עניין ספינת הנשק של אצ“ל (“אלטאלינה”) אינו עניין שאפשר יהיה להשתיקו או לשכחו בנקל. ברור כי מצד אצ”ל היתה כאן הפרה גלויה של החוזה עם מדינת־ישראל; אמנם דעת רבים היא שגם מצדו של בן־גוריון היה כאן מעשה נמהר במקצת. אבל הן יתכן כי לא היתה ברירה אחרת. ברם, פרשת־הפורשים הזאת אינה מפתיעה אותי ביותר: השכל מחייב שאין תקוה לקיום חוזים מצד חמומי־מוח שכל מבוקשם הוא לעשות דין לעצמם. הדבר המפתיעני כאן הוא, שמנהיגינו הניחו לעניין זה שיקבל צורה מכוערת ולא השכילו להשתלט על המצב מראש, בטרם יגיעו הדברים לידי שערוריה.


י“ז בסיון תש”ח (24.6.48)

אכן, נתרועע מזלנו! ספינת אצ“ל שהופצצה שלשום בידי ההגנה היא פורענות קשה וחרפה גדולה. האסון של פירוד גלוי ומלחמת־אחים, בעטיים של כוחות־השלילה הפנימיים שלנו (שאך לשוא השלו רבים מבינינו את עצמם בתקווה כי אפשר לכרות עמם ברית איחוד ושלום), בא הרבה יותר מהר משחשבתי אפילו אנכי בספקנותי המהססת בנוגע לפרשת הפורשים, הנראית בשעה זו כמין מוקש העשוי לפוצץ ולקרקר קיר ב”מדינת ישראל". זוהי הפורענות על חטא שחטאנו בקוצר ראות ובאזלת־יד ולא הקדמנו רפואה חינוכית למכה זו, שמקורה בכוח־המושך שיש לקיצוני ולמופרז על עמי־ארצות.

ואשר לחרפה – מוטב לשתוק.

ועם כל זה חוששני כי בחוצ“ל, למשל באמריקה ובמחנות־ההסגר, הסימפאתיות עלולות להיות על צד אצ”ל. כי מעטה היא ההבנה בקרבנו…

וזאת פרשת המעשים, במידה שאפשר לצייר אותה בשחזור משוער לפי מה שכתבו בעתונים, כל עתון לפי הפנייה המיוחדת לו (כאופייני לתיאורי־מאורעות על־ידי עדי־ראייה, שהם תמיד ראי עקום):

אור ליום 21 ביוני (י"ד סיון), בלילה, הגיעה לחוף כפר־ויתקין ספינת אצ“ל נושאת נשק. בספינה זו באו “העסקן” המפורסם, פטר ברקסון, (הוא הלל קוק, איש עפולה), ומנחם בייגין, ראש אצ”ל (שיצא, כנראה, קודם־לכן לקבל את פני האניה אי־שם בחופי הים, שהרי על־כל־פנים הוא נמצא בארץ בזמן חתימת “החוזה” בין אצ"ל ובין צבא־ההגנה).

ממשלת ישראל דרשה, על־ידי ראש המטה הכללי של צבא־ההגנה, כי הנשק והספינה יימסרו לכוחות־הבטחון. אנשי אצ“ל ירו, ההגנה השיבה אש, נהרגו 6 מאצ”ל ושנים מן ההגנה ורבים נפצעו. גם אחרי כניעת אצ“ל סירבה האניה למלא אחרי תנאי הכניעה – ושמה פניה למימי נתניה – ומשם למימי תל־אביב, כשאניה ישראלית מלוה אותה. וביום ג' (22 ביוני) נגול בתל־אביב המחזה המעורר זוועה והמחפיר של מלחמת־אחים, כשירדו מהספינה, באסדת־נחיתה, כשלושים אנשי אצ”ל מזויינים, שתפשו עמדות על־יד הטיילת ברציף, בעוד שבעיר ניסה אצ“ל להשתלט על משמרות חי”ש, בעזרת קהל “פורשים”. למרות הזהרת הממשלה העברית שלא לפעול באופן מרדני ולמסור את הספינה, סירבו הללו וניסו להעלות על החוף4 סירת־נחיתה שניה, ואז פתחה פלוגת הפלמ“ח באש על הספינה ועל ראש־הגשר של אצ”ל. אצ“ל ביקש הפוגה, ומשניתנה לו זו ניצל אותה לתפיסת עמדות נוספות על החוף, וכמעט שהקיף את עמדות צבא ההגנה. אז חודשו חילופי־היריות בין האניה ובין כוחותינו, ושוב ביקש אצ”ל הפוגה, שהפעם לא ניתנה לו. כעבור שעתיים החלה האניה בוערת. בינתיים הגיעה תגבורת של צבא ההגנה – בין אנשי אצ"ל החלה אנדרולמוסיה, והם נכנעו בחלקם, ושוב ניסו לתקוף ולבסוף ברחו.

ועתה אין איחוד עם אצ"ל – ויש עוצר בתל־אביב…

לנוכח העובדה, שאנשי אצ"ל לא רצו כלל להמתין עד שנסיים את מלחמתנו, אלא הזדרזו וליבו את האש בבית עוד בשעה שהאויב מבקש להציתה עלינו מבחוץ, מן־הדין היה שיתברר לכל מה טיבם – ואף־על־פי־כן, מה מרובים הם בציבורנו מצדדיהם ותומכיהם! משמע כי שינאת הסדר־והמשטר והאנטיפאתיה לכל קונסטרוקטיביות המיוסדת על אידיאה ועל אידיאל – שתיהן מושרשות בנפש היהודי, הרחוק עוד מהיות בן־חורין, מסוגל לגאולה. העבד אינו יכול להיות בן־חורין – ורק בן־חורין אוהב סדר ומכבד משטר (שהוא עצמו יוצרו ומטילו על עצמו); בו ברגע שהעבד מרגיש כי אין עליו עול נוגש, מיד מקבלת שינאת־העול שלו צורה של שינאה לסדר־ומשטר – חירותו של העבד היא תמיד אנארכיה ושינאת־קונסטרוקטיביות, והשתחררותו היא תמיד הריסה והרסנות.

לא אחת תהיתי על מהות מנטאליותם של “הפורשים” שלנו, וביניהם בעלי מידות טובות וקוי־אופי חיוביים, שבאמתלה של מטרה לאומית מקודשת הם נצמדים לדרכי אימתנות ונותנים יד למעשי אלימות בתחום המדיני והחברתי. כיצד אפשר ליישב סתירה משונה זו בין תכונות־נפש תרומיות ובין הצדקת השרירותיות ונהייה אחרי בריונות שאינה נרתעת גם מפני שפיכת־דמים? נכונות להקרבת־עצמו ולהפקרת חיי הזולת בהעלם אחד – הירואיות ורצחנות – נאמנות שבאהבת המשמעת וכפיתות ליצר ההרסנות – היתכן כדבר הזה?

יתכן גם יתכן, כנראה… במערכי פנימיותו של האדם יש מקום לצירופי ניגודים תמוהים. לא מן־הנמנע הוא, כנראה, שמאור השכל, צביון־רוח דינאמי ואופי טוב, ואף נעלה, ילכו יד ביד עם נפש שבלהות חושך ריתקוה אל הר־הקללה של השלילה – שלילה־לשמה שאורבת לטרף חוקה, להשביע רעבונה. מפיסתופל יכול להיות פיקח וחריף, רב־פעלים ונבון־מעש, מנהיג־מלידה ובעל אופי ג’נטלמני – ועם כל המעלות הטובות הללו שבטבעו הריהו שואף לרע מרצונו (ולא זכותו היא אם הרע שהוא מטפח עשוי להבשיל בסופו של פרי טוב, כמאמרו של גתה). למרות כל סגולותיו הוא אינו יוצר, אלא רק התגלמות של היצר.

אבל הרע כוח־מושך לו הרבה יותר מן הטוב: הוא קוסם לנפש, בעוד שהטוב מבקש רק לשכנע את השכל (ומה כוחו של השכל לעומת כוחה של הנפש?)… רדיפת־השלום נוקטת, בעצם, בעקרון של “שב ואל תעשה”, וברור שעקרון דמוקראטי זה כוח־הפיתוי שלו קטן בהרבה מכוחה של השרירותיות. אין כל פלא איפוא אם מנהיג אימתנים מפיסתופלי עשוי לקנות לבבות הרבה ואם הנוהים אחריו, אפילו כשאינם מרובים מרודפי־השלום, הם ניכרים יותר מהם בציבור, מהיותם נלהבים יותר, קולניים יותר ודינאמיים יותר.

ברם, אם מנהיג של אימתנים עשוי גם להיות אישיות טראגית או חצויה, אובייקט לחקר זהיר של תעלומות־הנפש, הרי הרבה יותר פשוט הדבר לגבי גרורי האימתנות וחסידיה. ביניהם, וכן בין “הפורשים” שלנו, צריך להבחין שני סוגים: האינטליגנציה, או האינטליגנציה למחצה – והאספסוף. זה הנקוב אחרונה – ככל אספסוף שבעולם: איני סבור שיהדותו אוצלת לו יתרון יסודי על אספסוף של גויים (ולכל היותר רק יתרון־מה בתחום ההתנהגות בלבד, כיון שהתלהבותם נובעת לא מהתמכרות לאלכוהל, אלא מקלות־אמנה ומבורות), ולכן לא אדון בו, כשם שלא דנתי כאן בהרחבה במנהיגיו הטראגיים, הכבולים אל סלע היצר, כשעיני היאוש מנקרים את כבדם. אבל פורה רוש ולענה הוא סבורני, הרובד האמצעי, זה של “האינטליגנציה” כביכול. הללו, רובם ככולם, נמשכים אל שלטון הטרור דוקא עקב חוסר עצמיות, בעטייה של חד־משמעיות פרימיטיבית שנפש – מתוך חוסר ביקורת עצמית – בגלל עניות־הדעת ותכונת העדריות. הוולגאריות התמימה, נטולת כוח־ההכרה עם הפתיות של מאמין לכל דבר – אלה הנן השתי־וערב של הארג שממנו נעשים הקאדרים של הפאטריוטים־התוקפנים למיניהם. הם פשוט, אינם יודעים שלא די בפאטריוטיות בלבד ושהלאומיות היא רק שלב לעלות בו אל ההומאניות, אשר עליה אין לוותר גם למען הלאומיות – אינם יודעים זאת מפני שאינם אלא פסיבדו־אינטליגנציה. דוקא הבינוניות שלהם, ריחוקם במידה שוה מהוויה של אישיות, כשל המנהיג, ומחוסר־עצמיות גמור, כשל איש־האספסוף, היא הסיבה שהם נמשכים לקיצוניות, להרסנות, להשתוללות לשם שיכחת־עצמו, לשם בריחה מסד ממדיהם הנמוכים. האידיאה שלמענה הם נלחמים הריהי, לאמיתו של הדבר, רק כסות לאותו שלטון־היצר העוכר, שבעטייו אין אדם זוכה לצלילות ההכרה, אם כל אידיאה שאין עמה הונאת־עצמו. אינני סבור שהאימתנים שפוצצו את האגף הדרומי של מלון דוד המלך או את בניין פאלאס בירושלים אהבו את ארץ־ישראל יותר משאהבו אותה מנהיגי הישוב הציוניים, יוצרי המדינה, בפרט שחיילי־טרור אלה, בשאתם בידם דגל של אידיאה (שלא הם הגו אותה), הלכו למעשה אחרי יצר לבם ההרסני. וגם אם נגיד שהנם (כנאמר בפאוסט על מפיסתופל) בבחינת “רוצה את הרע וגורם את הטוב” אי־אפשר לשכוח שהם טעו לראות את הרע כדרך אל הטוב – ובחרו בדרך זו.

בחלקו העירוני של הישוב, מצאו שלט נאה לנטייתם הטבעית ואמתלה מתקבלת על דעת רבים ותמימים: פטריוטיות. שלט נאה זה משך בקיצוניותו הרבה בחורים טובים, עניי־דעת וקלי־אמנה ומוכנים להקרבת עצמם, אבל לתוך המונם באו לחסות גם יסודות מפוקפקים, ואפילו תבוסתנים בסתר לבם – ודווקא הם־הם הפוערים פיהם ללא חוק נגד הציונות ומנהיגיה. כי התבוסתנות והאימתנות – שורש אחד להן בסתר.

שוב ושוב מפתיעתנו התופעה, שהמצדדים בזכותם של הפורשים, הדוגלים בשם לאומנות קיצונית, הם אנשים שבלבם מקננת שינאה עמוקה לציונות, הנעלמת לפעמים אף מעיני עצמם. שינאה שלא־מדעתם זו משותפת היא לספסר הירושלמי־ליבאנטיני המגושם ולאיש “נטורי קרתא”, ואולי גם לכמה מן הקלריאקאלים הציוניים. כל אלה חובבים את אצ“ל לא משום שהם מוכנים לקרבנות בעד העם ובעד ארץ־ישראל, אלא משום שהם מבקשים להיתלות בכל כלונס שיש בו משום אייום, או הסתייגות, כלפי הציונות, הדורשת מהם קרבנות כאלה. וגם הפעם כך: תגרנים קטנים ואנשים מן הרחוב, שמוחם החשוך אינו מסוגל אפילו לתפוס בקירוב את עצם המאורע אשר אירע, ולא כל־שכן לשפוט מי כאן האשם והמפיר חוק ושלום, משמיעים את התמרמרותם על בן־גוריון והממשלה, הלמאי סירבו הללו לתת לאצ”ל, אמיצי־הלב המסורים, להוריד מעל “אלטאלינה” את הנשק היקר, שנועד למען ארץ־ישראל, לשם “שחרור ירושלים”. ומי, למשל, צועק כך? – שכני הצבר, איש מאה־שערים שהסיר פיאותיו, שבשעת ההרעשה צעק כי צריך להיכנע לערבים ולתת לו, ולעוד נצרכים כמוהו, ספינות כדי לצאת מן הארץ אל קרובים במדינת־הים.

מידה גדושה זו של סימפאתיה לאימתנים היא חידה, שאת פתרונה לא קשה למצוא ומי שיודע אותו מחזיק בידו את המפתח להבנת הרבה תקלות עגומות ותופעות־מכשלה טראגיקומיות של היישוב העירוני בארץ־ישראל, המכיל בקרבו כל־כך הרבה חיידקים מסוכנים לקיומה של ארץ־ישראל עצמאית, עברית, נאורה.

יש בעיר הארץ־ישראלית, מלבד מתנגדים גלויים לציונות, כנטורי קרתא, ומתנגדים סמויים מסימטאות מאה שערים, גם ציבור גדול של גרורי הציונות, הנהנים מבניינה בלי אשר השתתפו בבניין זה כיון שנצטרפו אליו רק מהיותם “לא קרירא ולא חמימא”: לא היה בהם די אומץ להתנגד בגלוי לציונות, שהרגישו בה כוח־גורם של הזמן, אך לא היתה בהם שום התלהבות לרעיון הציוני, שלא רוחם הגה אותו ושבלבם נשארה תמיד טינה נגדו, כטינה שבלב האדם הבינוני לדבר שהוא נהנה ממנו ואינו חפץ להכיר לו טובה – ואותם אתה מוצא לאלפים בקרב יוצאי היישוב הישן, העומדים מנגד, שחמקו לאט־לאט ממשכנותם וחדרו לבין חוגי היישוב “החדש”, הציוני בפועל. גרורי המדינה הללו נעשו “לאומיים” ועל־פי רוב גם לאומנים נלהבים וקנאים בפה, אך נשארו אנטי־ציונים בלבם. כי הדבר העיקרי שהציונות דרשה מהם היה הדבר השנוא עליהם ביותר מעצם טבעם. הציונות דרשה מהם אחריות עצמית כלפי החיים החדשים (וכלפי החיים בכלל, כמידה שבנפש) וסילוק היסוד הטפילי שבנפשם: היא תבעה הסתגלות לאידיאה האומרת כי החיים הם פרשת התפתחות, שנקודת־המוצא שלה היא ברוחו של האדם, ודרשה התמסרות לקדושה (מבחינה נפשית־אישית ולאומית כאחד) שבמעשה זה של בניית־קן ודגירה על הביצים למען העתיד. הכלל: היא היתה מיצוות יצירה – ואת המיצווה הזאת לא יכלו לקבל עליהם אנשים כאלה, שתשוקתם היתה מאז ומעולם לבוא תמיד אל המוכן (ומכאן – שינאת היצירה והתרבות) – ולא בדרך התפתחות, המצריכה רצון לטוב ולבניין איטי, אלא בקפיצת־הדרך, מתוך הערמה על הטבעי וההגיוני־המוסרי, או מתוך הריסת גדרי התבונה (אם בצורה של התלהבות לאי־ריאלי ואם בצורה של התחכמות ובוז כלפי יישובו של עולם וערכיו), – אנשים שהאחריות העצמית זרה להם והם מעדיפים תמיד קוניונקטורה על קונסטרוקטיביות.

אנשים כאלה, בין אם הם “כלי־קודש” של “נטורי קרתא” קשוחים ובין אם זה סרסור קטן ורודף־בצע מהכא, אינם יכולים להשתחרר משינאת־הציונות הכמוסה, הסמויה לפעמים גם מהכרתם. ובלי־משים לבם משיאם לנהות אחרי “הפורשים”, המבקשים לעשות מעשי חבלה וסאבוטאז' בציונות הקונסטרוקטיבית. וכאן מקורו של שיתוף מפתיע זה שאנו מוצאים בין חוגי החרדים ובין “הפורשים”: העיקר הוא שלא לקבל את המשמעת של הציונות – ויחד עם זה להיות לאומיים, יותר מדי לאומיים. יש כאן מידה לא־מעטה של הונאת־עצמו, אבל זו נהפכת על־נקלה להונאת־הציבור, לגניבת־דעת אסוציאלית, שהרי לא יתכן כלל שאנשים אלה אינם מרגישים בסתירה שבין תבוסתנותם ובין נהייתם אחרי “הפורשים”. שוב אין זו סתירה, איפוא, אלא שקר!

ומי יודע? בנטייתו של איש־ההמון ביישובנו העירוני, וביחוד בירושלים, לשיטה האימתנית של “הפורשים” יש אולי לראות גם משהו מאותה אהבת האי־ריאלי, מאותה ההתלהבות לאי־ראציונאלי, המציינות את האופי היהודי: מאותה זיקת־הנפש למופלג, הפורץ את גדר ההגיון וההורס את ערכי התבונה, מאותה “שבירת הכלים” היהודית, שהמניע שלה הוא התשוקה ליצור עולם שאינו בגדר התפתחות. החסידות הטתה בזמנה את התכונה הזאת לאפיק של הערצת המנהיג הרוחני, שיש בכוחו לחולל נפלאות הסותרים כל הגיון וכל משמעת לטבע ולתבונה. איש־ההמון שבעיר הארץ־ישראלית (שעל־פי־רוב אף הוא, כזה שבימי הבעש"ט, “חסיד שוטה” הנהו) מצא את “החסידות” המתאימה לו (יען כי בלתי־רוחנית) בתנועת ‘הפורשים’: כאן הוא מוצא תיקון להערצת האי־ריאלי שבו, להתלהבות למופלג ולאי־ראציונאלי, להריסת התבונה, לתשוקתו ליצור לו עולם בניגוד לכל חוקי ההתפתחות וההגיון. תופעת “הפורשים” – זו “החסידות” (הירודה) של האספסוף הארץ־ישראלי.

וכאן גם נקודת־המגע עם ההתנגדות המסותרת לציונות, המחלחלת בנפשם של רוב הנוהים אחרי “הפורשים”, ביחוד אלה שבין החרדים: הלא הציונות היא הכוונה להחזיר את רכב ישראל למסלול של חוש־המציאות הבריא, היא – רגש ההתנגדות לאי־רציונאליות ולתלישות היהודית, הציונות מאסה בזיקתו המיוחדת של היהודי למה ששונה מסדרי־בראשית, למה שסותר את ההגיון שבטבע, כיהתה בתשוקתו לעולם שתלוי בנס, שנוצר יש מאין ושיזכה בו בלי חובת התפתחות ריאלית. ומשום־כך שנואה הציונות ממילא על “חסידי” המופלג, על מורדי ההתפתחות, על כל אלה המשתכרים מהריסת גדרי־התבונה שבמעשי “הפורשים”.

קו שמעיד על טיבם של גרורי “הפורשים” והחושף את מהותם: את כרוזיהם הם מדביקים תמיד, בכוונת מכוון, על גבי חלונות החנויות ועל שלטי הרופאים ורופאי־השיניים, התופרות ועורכי־הדין, המוסדות הציבוריים והפרטיים. אין לך חלון־ראווה או שלט של בעל־מקצוע בירושלים שאינו מכוסה קליפת־סחי עבה של כרוזים ישנים וחדשים – ואיש שמבקש, למשל, דירתו של רופא פלוני שוב אינו יכול למצוא אותו לפי השלט, שנהפך ללוח־כרוזים בשביל “הפורשים”.

נדמה לי כי דבר זה מדבר בעדו ואינו זקוק לביאור.

העתונות מודיעה היום על מינויו של ג’ימס מקדונלד לנציג ארצות־הברית במדינת־ישראל. יפה אף נעים, לכאורה, ואף־על־פי־כן – “פוליטיקה”: מסתבר כי לא בכדי שמו משרה זו על שכמו של אדם “אקאדמי” במקצת, טיפוס של פוריטאני ואיש־התיאוריה, שתמימות מסויימת שביסוד אופיו עושתו נוח לפוליטיקאים, המקווים כי יוכלו בנקל לכרוך אותו מסביב לאצבעם בלהטיהם ונכליהם, בלי אשר ירגיש בזאת. אפס כי לא תמיד צודקת סברה זו של פולטיקאים, שאיש־ההלכה ניתן להיות מרומה על־נקלה: יש שדווקא איש כזה יהיה להם לאבן־נגף, בה ייכשלו. והלואי!

אנחנו ודאי יכולים היינו לשמוח על בואו של אדם זה אלינו, אלמלא היה אצלנו הכל “בסדר”. ברם, חוששני שמא יגלה אקאדמיקן תמים זה גם את מקומות־התורפה הפסיכיים, הציבוריים, המדיניים והמוסריים שלנו – והם לא מועטים כלל, למגינת הלב. והיתה אז התוצאה כי יתאכזב מעם־ישראל, וייהפך לאדיש או למבקר־שולל כלפינו, אחרי שנהפך פעם ממתנגד, או אדיש, לאוהב, או אוהד.

ואולי צריך אדם להיות מחסידי אומות־העולם כדי לסלוח ליהודים את חטאיהם כלפי עצמם. אנוכי, כיהודי, איני יכול לסלוח לבני עמי את חטאיהם אלה.

אני שומע או קורא סיפורים על אותות רצון והסברת פנים שאנשי הלגיון של עבר־הירדן מראים פה ושם לאנשינו – מזמינים אותם לשיחה “ידידותית” על ספל קהוה, ובכלל מתאווים במקצת למגע־ומשא עמנו. איני יודע כיצד מגיבים על זאת רוב בחורינו, אבל נדמה לי שאילו הייתי שם אנוכי, כי אז ודאי היה גם לי, לפחות ברגעים ידועים, חשק למגע־ומשא עם האויב. נדמה לי כי בכל טבע בריא ובהיר־חושים המלחמה עם אויב מפתחת כמין יחס־משנה אליו, נוסף על יחס האיבה – והוא כמעט חיבה: מין חיבה שעל השטח, חיבה של גרוי, שנובעת מתוך עצם המגע שיש לנפש עם בעל־דברה: כי כל מגע עם הזולת, גם מגע של מלחמה, יוצר יחס אליו – ויתכן כי הנפש אינה יודעת כלל שני מיני יחס (הללו מתפתחים רק בהכרה ובשכל, מתוך היחס היסודי שבנפש) – אלא רק יחס אחד ויחיד והוא יחס של מגע ויחס זה הוא ממילא ובהכרח חיובי תמיד אלא שיש בו מן היחס של הצייד אל צידו: הצייד אוהב את צידו. כך אוהבים האנגלים, ברובם, את הערבים, צידם פה בארץ.


י“ח בסיון, תש”ח (25.6.48)

בימים אלה – מדי עברי בחוצות ירושלים לעת־הצהריים, בחום־היום הלוהט, מתוך הרגשה כפולה: הצורך בתגמול כנגד ארבעת השבועות של מאסר־בית בלב הטירור הבוויני, והצורך לספוג מעט אויר ואור־שמש בטרם נוטרד ח"ו שנית מתוך אויר־החוץ וניאלץ שוב להיטמן במרתפים מחמת המציק. ומה קשה הרגשה זו: לנשום אויר שאינך מאמין בבטיחותו! – מדי עברי ברחוב בן־יהודה אני רואה איפוא, לעת הצהריים, מכונית מפוארת ומצוחצחת (היחידה בכל ירושלים מבחינת הנקיון), שדגל ארצות־הברית מתנוסס על חרטומה, עוברת לאיטה ובלי שאון במעלה הרחוב (ודאי נוסעת היא לקחת את מישהו) – ומלבד הנהג ועוזרו, ליד ההגה, אין איש במכונית ורק כלב־זאב נהדר, גזעי, יושב לו על גבי המושב הפנימי, המרופד עור יקר, וראשו, השלוח החוצה כבהבעת חומרה יתירה, משקיף בזעם אורב של חיה על חוצות העיר הנעגמים ותנועתם הדלה. כלב גדול, מטופח ושבע זה, היושב במקום האנשים הנעדרים, במכונית הריקה של המעצמה אשר לה ההכרעה בגורלנו – הוא בעיני סמל בוטה של הנעשה היום בעולם ושל פני העולם המופנים אלינו. חבל על שאין בידי צלמניה לצלם מראה זה: הרי זו לא רק קאריקטורה סאטירית, אלא מסמך היסטורי ממש.


כ' בסיון תש"ח (27.6.48)

לדברי העתונים יש תקוה לדיואי להיבחר לנשיא ארצות־הברית. זוכר אני את פרצופו של פוליטיקאי זה, כפי שראיתיו פעם בתמונה שהופיעה עוד לפני שנה בשבועון שוויצארי: פרצוף שרושמו קשיחות חמרנית, אבל מין קשיחות רכרוכית, זהירה, גונבת־דעת – פרצוף של אדם שתאוות־הכבוד אוכלת אותו, עם פה של בעל־קרקוס המכריז בקולי־קולות בשוק על עגל שפניו פני אדם או אשה שזנב־דג לה וכיוצא בזה. חוששני שגם הפוליטיקה שלו היא מין מפלצת כזאת, שנועדה למשוך פתאים בשוק. העובדה כי דוקא תרוודי־מבשלים הם המקובלים כיום הזה על דעת הקהל הרחב, עובדה זו ממללת ברור לאן פני האנושות מועדות: אל בצה טובענית, שכל באיה לא ישובון, בצת השחיתות וחוסר כל כוח־הבחנה רוחני – אל שלטון ההמוניות וההתבהמות, שלטון בני־בליעל.

ההנאה היחידה שאני מפיק מן ההפוגה היא ההרגשה שעכשיו אין “אנגלים עליך, ישראל”. אתה יוצא לרחוב ואין אנגלים; מכונית עוברת בקול שאון מלאה־עצבים, אך אין זו מכונית־צבא אנגלית סמורת כלי־משחית, אלא מכונית־צבא יהודית. אותה שעה הרגשתי ודאי דומה להרגשתו של מיסטיקן־אלחימאי קדמוני, משביע־שדים, כשהוא רואה לפניו שד שהוא עצמו העלה לטובתו ולעזרתו: אמנם שד הוא, אבל “שלי” הוא, ותפקידו להזיק רק לצד־שכנגד, לא לי.

מציאותם של אנשי־הצבא האנגלים בחוצות־ירושלים היתה מעיקה על הנשימה; עתה אתה נושם לרווחה אפילו בלב הסכנות.

“המצרים הפרו את הפסקת־האש בדרום” – קובע ברנאדוט בכבודו ובעצמו. אבל הוא לא הודיע כי הערבים – הסורים והלבנונים – הפרו את הפסקת־האש בצפון, וכי אין בכלל לתת אמון בהבטחות של ערבים, כי אין לדבר בכלל בנשימה אחת על ערבים ויהודים כשני צדדים שווים בערכם האנושי־התרבותי. אילו היה פוליטיקאי־מתווך זה אדם ישר, אשר יתרון־רוח בו, כי עתה הן לא קיבל על עצמו תפקיד כזה, אשר לא טהור, מידי מעצמות־המערב העושות אותו שליח לנכליהן. כלום עיוור הוא האיש ותמים עד כדי כך, שאינו רואה לשם מה נתמנה? ואם הוא רואה ויודע, ובכל־זאת קיבל ועושה, משמע…


יום שני, כ“א בסיון תש”ח (28.6.48)

הבוקר נשבע “צבא־ההגנה לישראל” שבועת־אמונים למדינת־ישראל (“הנני נשבע… להקריב את חיי להגנת המולדת וחרות ישראל”). שבועת הקצינים – בתקיעת־כף לראש הממשלה. ואילו הרבנים המתנגדים לשבועה בשם אלוהים בעניינים אזרחיים, דורשים דוקא שבועה באלוהים לצבא־ההגנה. מדוע? מן־הסתם רואים הרבנים את עצמם חייבים להתנגד לרצונם של ציונים, או שיצרם הטוב מסיתם להרגיש כי דוקא ההיפך ממעשי הציונים הוא טוב: בנוסח־השבועה של צבא־ההגנה אין מלת “אלוהים” נזכרת, ועל־כן יש לדרוש כי תוכנס: ואילו בנוהג האזרחי עדיין היא נהוגה, ועל־כן יש לדרוש שיוציאוה.

תל־אביב תתקשט בדגלים ואולי תזכה לטקס של מצעד נאה וכדומה, דברים היפים לימי־שלום ואינם מתאימים ביותר לימי מלחמה, כשצריך לעמוד “הכן” בעמדות, וביחוד היום, כששמינו שוב מתכסים חשרת עננים וברק אש בחובם. פינוי חיפה במוקדם ובמפתיע על־ידי הבריטים מסתבר שאינו מבשר טובות, בפרט שבאמריקה יודעים לספר על מזימה מסויימת, שכבר הוכנה מראש בקשר עם יציאת הבריטים מחיפה בעוד יומיים. תמרונה של מצרים בהפרת ההפוגה אף הוא מכוון מן־הסתם למזימה זו. ו־500 חיילים בריטים כבר הובאו לחיפה לקראת “פינוי” זה.

אנו טובעים בים של תככים – מבחוץ ומבפנים. ברודוס היפה, הטובעת בשושנים מתבשל בסוד, בקלחת מכוסה, נזיד־מירמה אשר מוות בו. כף־המבשלים הדיפולומאטית, הנושאת תואר רוזן שווידי, עושה מלאכתה בשקידה לפי ספר־הבישול האנגלי. וכל הסוכנויות, הן אלה הטורחות לשאוב את ידיעותיהן מפרוזדורי בתי־ממשלה והן אלה המפריחות יונים בשוק, מבשרות את התחדשות המלחמה בארץ. אמנם לא מפיהן של סוכנויות־ החדשות אנו חיים. כבר הגיע הזמן שכתביהן הפיקחים הללו, ידעו כי שוב אין בעולם אדם בר־דעת שנעלם ממנו כי הידיעות שהללו מפיצות מכוונות על־פי־רוב, ככדורי־זרחן אלה, “לבדיקת הקרקע” גרידה ועשויות לפעמים לבשר דוקא את ההיפך משנאמר בהן. אם מעצמות המערב ימצאו לנכון לפניהן למנוע מלחמה נוספת בארץ־ישראל, הרי תוארך הפסקת־האש על אפן ועל חמתן של מדינות ערב (שגם הן, כולן חוץ ממצרים, ודאי אינן נלהבות כלל להמשכת המלחמה המדלדלתן ואינה עלולה לתת להן יותר משהן יכולות לקבל ליד “השולחן הירוק”). ובפרט שאין ספק כי כוונתן האמיתית של המעצמות, ששלחו הנה את ברנאדוט, היא להפוך לאט־לאט, בעקיפין, את התיווך הזה למשטר־נאמנות “זמני”, כזה שנשאו אליו את נפשן למיום שחזרו בהן מהחלטת לייק־סוכסס.

ותככים תככים תככים גם מבית. קניתי היום, בפרוטה, עלון־תעמולה של “הפורשים” – הללו בטוחים, כנראה, שהציבור שאליו הם פונים הוא חסר־דעה כל־כך, שאינו עשוי כלל להרגיש בסתירות שבין משפט למשפט – כי תמיד יימצאו פתאים שיאמינו לכל דבר – והעיקר, שלא צריך כלל לדאוג להוכחות – להיפך, אסור להוכיח את ‘אמיתות’ הדברים, כי ההמון אינו רוצה כלל בהוכחות, אינו סובל הוכחות, אינו תופס כלל הוכחות של הגיון ושכל, וכל רצונו הוא רק שיאמרו לו בקיצור ובפוזיטיביות מוחלטת: “רק כך!” – כדי שלא יצטרך לחשוב בעצמו אפילו רגע מה עליו לבחור ומה עליו לעשות, כי אין לך דבר יותר שנוא על האדם ההמוני מאשר לחשוב, שהרי לחשוב פירושו – לקבל על עצמו אחריות למסקנה, ודבר זה הוא למעלה מכוחו של איש־ההמון, ומשום־כך גם שנוא עליו בהחלט; רוצה הוא שיגידו לו מה עליו לחשוב ושיצוו עליו לעשות כך־וכך, והנימוק היחיד המתקבל על דעתות הוא: “רק כך!” – לאותו “רק” הוא מאמין, ושוב אינו צריך לבדוק את טיבו ואת מהותו של “כך”. אכן, מה נעים ומה טוב לו לאיש־ההמון לחיות בצילן של עריצויות, הנוטלות מעליו כל עול של הכרעה וכל מעמסת מחשבה!

ואנחנו חיים במזל “קול המון”. קול ההמון כקול שדים – ואנו חיים בעולם של שדים. אכן הגיע, כנראה, תורה של ההמוניות המוחלטת בתולדות האנושות – ומה איפוא נקוה עוד מאנושות זו?


כ“ג בסיון תש”ח (30.6.48)

השבוע מלאו שלוש מאות שנה לגזירת ת"ח (“יום נמירוב”) – והושבע, כאמור, צבא־ישראל, שהוקם על בסיס מדיני וחוקי.

והשבוע מלאו ט"ו שנה לרצח ארלוזורוב.

אילו השכילו היהודים ללמוד לקח ממה שקרה להם לפני שלוש מאות שנה ולפני כן ואחרי כן, כי עתה אולי היה לנו כבר – עוד לפני ט"ו שנה – מעמד מדיני, ואף צבא־מגן מוסדר בהיקף לאומי, ואולי לא נשפכו אז דמיו של ארלוזורוב לשוא. אבל הפיגור והאיחור בשטח המסקנות השכליות מן הנסיון אופייניים הם לעם־ישראל ממש כמו הנחשוניות ועוז־המוקדם בשטח החזון והאידיאה – שמפני כך זכינו אמנם לחיי אמונה ומוסר, אך לא זכינו לתפקיד עצמאי ביישובו של עולם. ומשום־כך יכולנו להיות מבשריה של מלכות־שדי לאנושות החמרנית, אך לא יכולנו ליצור לעצמנו מעמד של עם חבר בחברת העמים.

וניגוד זה מבצבץ לעינינו גם בזה־לעומת־זה של תקופתנו: רמתנו בגלות – ורמתנו בציון.

בתפוצות הגולה היו היהודים, כמעט עד הזמן האחרון – למעשה, עד בוא היטלר – מוכיחיה הנמרצים ביותר של החברה הנכרית מבחינת התביעה הרוחנית המוסרית ושוחריה הנאמנים והמועילים ביותר של רמת־המידות הסוציאלית והמדינית. שם, בגלות, היתה לנגד עינינו התרבות המעודנת של “המתוקנים שבהם”, של גדולי אומות־העולם – ואנחנו, שהרגשנו בניצוץ הנבואי שבהם, התחברנו אל הללו נגד כל הבהמי, הקהה ובלתי־רוחני שבהווי הנכרי. היינו ידידיהם של הנאורים שבגויים, וחלף היניקה והתמיכה החברתית, שקיבלנו מהם, עשינו את עצמנו שליחים ומטיפים לדעותיהם ההלכיות ונלחמנו להן באקטיביסם נלהב, בכל כשרוננו הפובליציסטי ובעריכות־שפתים של עורכי־דין מלידה־ומבטן. לא היינו איפוא בודדים לגמרי במערכה. אנשי שלומנו הזרים, אם כי לא היה בהם כי לאצול לנו הרגשה של בטחון וקרקע מוצק לרגלינו במציאות הזידונה, הרי היה בהם לפחות כדי לשמש לנו, מבחינה אינטלקטואלית, מעין אותם המקלות המפוצלים שיעקב אבינו הציג בשיקתות־המים: דחיפה מוחשית להתעוררות הרצון להתחרות עם הסביבה כדי לעלות עליה ולהצטיין על פניה ולהשיג בזאת זכות־קיום וזכויות קיימות.

לא כן בציון, ועוד פחות מזה בגבול מדינת־ישראל. יש לזכור כי כאן אין לנו, מסביבנו, שום מופת חברתי־תרבותי חיובי להסתמך עליו ולמצוא בו חיזוק בשאיפתנו להעלאת הרמה הרוחנית־המוסרית; אין לנו כאן בין הנכרים ידידים נאורים, להתחרות או לחיקוי, לברית־שלום ולפעולה משותפת, אלא רק אויבים, הצודים את נפשנו לקחתה. כאן אנו עזובים לנפשנו, ואם אין אנחנו לנו, מי לנו? כאן משולים אנו ליתום רך, משולח ומודח, האנוס להיאבק עם המציאות המרה בכוחות עצמו בלבד. “עזוב” כזה – הלא רק אם הוא נושא בקרבו כוחות־נפש עצמיים גדולים תהיה לו המלחמה לכור־מצרף וסופו לצאת ממנה במלוא פיתוח סגולותיו התרומיות, ואם אין בו כוחות פנימיים כאלה – סופו לחלל את נפשו בטומאת האשפתות, שבהן הוא מתגולל על־כרחו בהיאבקו עם עזובים כמוהו על פירורי המזון המקריים.

אף ישראל כך: יתום זה, שנגזר עליו להילחם על קיומו עם בני־הפקר מקולקלים וחסרי־תרבות, לא די שיהיה חזק בשריריו ובעל־תחבולות לא פחות מן העזובים האחרים, כי זה עלול רק לעשותו דומה להם גם אם ינחל נצחון גמור עליהם (ואם כן, למה לנו כל המלחמה?) – אלא מן־ההכרח שיהיה שונה ונבדל מהם ביסוד כל מהותו, שיהיה ההיפך הגמור מהם, שיטפח בקרבו את כוחות־הנפש המיוחדים שחונן בהם, שבזכותם הוא יכול להישאר בן־עלייה ובן־נביאים למרות כל ההכרח להתמודד עם “עזובים” נחותי־דרגה – “יכול” במידה שישכיל לשמור על ניצוץ־הקודש שבנפשו, על יתרונו הרוחני הגנוז, שהטבע אמנם אצל לו, אלא שרק הוא לבדו ובעצמו יכול לטפחו ולקיימו.

נטפח־נא איפוא את הניצוץ היתרוני שבעמקי הוויתנו ואל נשכח אותו אף לרגע, אפילו בשעה שאנו מתגוללים על הארץ, בתוך הדם והאֵפר, ונאבקים עם בני־עבדים רעים. נזכור ואל נסיח דעתנו אפילו לרגע מחובתנו לעצמנו – גם יתום עזוב יכול לעשות זאת אם אך יודע הוא כי היתמות והעזובה אינן אלא נסיבות־שבאונס על דרכו, ולא תוצאות טבעו וגזירת חייו, וכי הוא מצווה ומסוגל להיות אציל ובן־חורין גם בעוד הוא חובק אשפתות על־כרחו. יתום כזה יכה את אויביו המופקרים, אך לא ישלח ידו בביזה, לא יוציא פיתם מבין שיניהם, לא יקלל ולא יתעיב עלילה ולא יחלל את החיים שהוא מבקש לגאול מפגיעתם הרעה. נין־קדושים ובן־עלייה שיודע ג’יו־ג’יצו5 – כזה חייב להיות ישראל היתום, ואין הג’יו־ג’יצו צריך לגעת בציפור נפשו של בן־עלייה עזוב זה, הנאבק על חייו: על הדברים אשר יחיה בהם, ולא על דברים שימיתו את נפשו בו!

מנהיגים! הרבו לנו ג’יו־ג’יצו, אך שמרו נא על הניצוץ הקדוש וטפחוהו, כי בלעדיו יחשך עלינו עולמנו, חס־ושלום!


כ“ד בסיון תש”ח (1.7.48)

אתמול, 30 ביוני, הניחו הבריטים, עם גמר יציאתם מן הארץ, לכוחות־הבטחון העברים לקבל לידם את השלטון על הנמל והרכבת בחיפה. בבוקר מסר מפקד־הצבא הבריטי את הנמל לידי היהודים, ולפנות ערב נערך שם מיסקר צבאי בנוכחותו של ד. בן־גוריון, ראש הממשלה, שאמר בנאומו:

“היום מסתיים פרק של שלטון רמיה ומעל, שלטון־הכיבוש הזר, שלטון המנדט”. ויפה עשה שהוסיף: “יום זה הוא תחנה בדרך לשחרורנו”, – וכן – “לא נשכח את עזרתה של אנגליה מלפני ל”א שנה, לא נשכח את ידידינו, הבאלפורים, הוודג’וודים, הווינגייטים, ואם העם האנגלי ותנועת־הפועלים שלו יכריחו את הממשלה הבריטית להפסיק את המלחמה המזוהמת, הרינו מוכנים לשכוח את הפרק המביש של ‘הספר הלבן’." –

מרהיב לראות כיצד המשקל הרב של התפקיד הענקי על כתפי איש מוסיף משקל גם לדיבורו ושיקול־דעת למחשבתו.

ברם, יציאת הבריטים מחיפה ומסירת העיר עם הנמל לידינו היא פרשה האומרת דרשני. אכן אומה משונה היא האומה הבריטית: עשו מעשה פרו־יהודי, אך לא ניצלוהו כדי לשוב ולקחת בו את לב היהודים, אלא עשוהו בצורה של איבה, כמעט שיש חשק לדרוש כאן סימוכין לאותו קו־אופי בהליכותיהם של אנגלים, (שכבר עמדו עליו, כמדומני), והוא – שבשעה שהם עושים טובה לאדם הריהם עושים אותה על פי רוב בצורה של מעשה־איבה, ועל כל פנים בלי סבר־פנים של ידיד או דורש־טוב. אבל ברור שכאן העניין הוא אחר, וגם הרבה יותר מסובך. מצד אחד מוכרחים לקבוע: מסירת חיפה לידנו הריהי טובה מפורשת, שבריטניה עושה עמנו בשעה זו במחושב, לכאורה, שהרי לא היתה מוכרחת לעשות כן, ואף יכלה לעשות את ההיפך מזה; אבל עם זה, חידה היא – ולעתיד פתרונים.


כ“ו בסיון תש”ח (3.7.48)

הגיע לידי “יומן” של קיבוץ עין־גב מן השבועיים שלפני “הפסקת־האש” הברנאדוטית. קשה לקרוא בשקט את הרשומות החטופות הללו, שנכתבו לזכרון בידי אנשים מותקפים ומופצצים, ברגעי ההפוגה הקצרים שבין התקפה להתקפה: כל שורה כאן שותתת דם ויוקדת באש של נאמנות נפשית שאין לה שיעור.

ההתקפה הישרה על עין־גב החלה בר“ח סיון – ונמשכה תחילה שבוע ימים. עוד לפני כן (17 במאי) הורעשה הנקודה, כיון שהערבים פתחו (15 במאי) בהתקפה על עמק־הירדן – ואז פונתה עין־גב והילדים הועברו לחיפה. ביום כ”ג במאי נפגעה עין־גב קשה מתותחי האויב, וביום 4 ביוני עלו עליה הערבים ברכב־שריון ובחיל רגלים. ההתקפה הכבדה ביותר באה ביום 10 ביוני עת שחיל האויב, 500 איש בקירוב, הרעיש את הנקודה בתותחים, באוירונים ובמקלעים. אותו יום נהרגו ארבעה מחברי עין־גב. אבל גם ממחרת היום, הוא יום “הפסקת האש” המפורסמת, הוסיפו הערבים להרעיש את עין־גב עד אחרי־הצהרים ושוב נהרג חבר. כן ניסו להתקרב גם בליל־שבת (11 ביוני), אל המשק, שנפגע קשה, אבל נהדפו.

במשך השבועות הללו עבר על חברי הנקודה היישובית המרוחקת הזאת מבחן־אש דומה לזה שעבר על הרבה יישובים אחרים, אך מסוכן יותר בגלל ניתוקה של עין־גב מכל יישוב עברי. והם עמדו במבחן וגילו בקרבם כוחות לא־שערום.

מה אפשר לומר לנוכח מגילת אימים־וגבורה כזאת? אנשים אלה אינם יודעים בעצמם את כל גדולת נפשם. מי יתן והחיוב הגדול, שדלו מנפשם ושבזכותו החזיקו מעמד, יוסיף לחיות בהם, יום יום ושעה שעה, גם להבא, גם בימים של שלום ובניין.

ולעומת גבורת־הרוח הטהורה של חלוצי העם על אדמתנו – המנטאליות החשוכה והעקובה מדלות־הנפש העירונית־ליבנאטינית של מבלי־עולם, בניהם של מבלי־עולם שקועים בבטלה הוזה וטפילית: חוגי החרדים הירושלמים מן היישוב הישן. על “החרדים” הללו מספרים בירושלים דבר מחריד, שכנראה יש לו רגלים: העיר העתיקה לא נכנעה בי"ט באייר אלא משום שנמושות מסוג “נטורי־קרתא” לא רצו לסבול עוד את תלאות המצור ובמורך־לבם עמדו והרימו דגל לבן – ובזה הכריחו את אנשי־ההגנה להיכנע שעה אחת קודם שבאה התגבורת – ואילו לא חזקו דברי קטרוגם על המגינים ולא הפריעום להחזיק מעמד עוד כשעה־שעתיים כי אז לא היה צורך כלל להיכנע! אם אמנם נכון הדבר, איני מבין בשום־אופן למה מחזיקים דבר זה בסוד ולמה לא יחשפו את קלונם של “יראים” אלה (יראים מפני החיים, ובעיקר מפני הציונות, הרבה יותר משהם יראים את הקב"ה); המתפללים לכשלון המדינה הציונית, האפיקורסית – ועם זה לבם תמיד עם “הפורשים” האימתנים, על אף לאומנותם המפורשת של הללו.

ובו בזמן ש“נטורי קרתא” וגרוריהם מבקשים להכשיל את היישוב החדש על כל צעד ושעל ואינם מוציאים מפיהם את המלה “ציונים” בלי הוסיף לה “ימח שמם”, מתריעים השופרות של “אגודת ישראל”, העושים מעשי חשוכים ומבקשים שכר כנאורים, על הצורך להאליף את מאמצי המלחמה (ודאי בתנאי שתלמידי הישיבות ושאר כלי קודש יהיו פטורים מגיוס). הרי זה ממש בחינת “מלאך רע יענה אמן”.

השמועות על מציאות “גיס חמישי” בקרבנו הוכחשו לא־אחת מפי אנשים מהימנים, שכוונתם רצויה בלי ספק. ברם, גם אם נניח שהיה איזה מקרה מדאיב של ריגול לטובת האויב על ידי יהודים מסוג בזוי, שהיו מסוגלים למכור את עמם בעבור בצע כסף, עדיין אין כאן “גיס חמישי”. הגיס החמישי האמיתי עושה את מלאכתו אצלנו בגלוי. כי קיים למגינת לבנו סוג של יהודים (והוא אינו כלל כמות מבוטלת), סוג ששכלו ציני, חצוף וחנף ואץ להצליח, ועמו נמנים בעיקר יהודים מתבוללים־מתייהדים, שונאי־ציון ואוהבי עצמם, אשר קולם קול עשו, ואילו ידיהם, ידי יעקב. משמשים להם כדי להצטיין כלפי חוץ ולהונות את הכל, ועל פי רוב את עצמם.

כדוגמה קלאסית לסוג זה רואה אני את האינטלקטואל היהודי המחונן וההפכפך ארטור קסטלר מיודענו.

א. קסטלר בא “לגלות את חרפת הארץ”, בגלוי ובשחצנות הוא בא לתור את מקומות התורפה של המפעל הציוני־המדיני – בא לתור, וישפוט שפוט.

בלבו הריהו שונא־ציון, כי מתבולל הוא על־כרחו, אבל יהדותו משמשת לו רק קרדום לחפור בו בידיו הזריזות, ידי יעקב, והקול אשר בו הוא מביע את עמדתו הרצונית, המחושבת, הוא קול עשו. ומהיותו שונא־ציון הוא גם ידיד “הפורשים”, החותרים למעשה תחת קיומה של ציון הנבנית. כאן, בנקודה זו, יתכן שהוא אינו מבקש לרמות את שומעיו, אלא מרמה קודם־כל ובעיקר את עצמו, אך מכל־מקום חוצפתו הטבעית היא שמסייעת לו, לאיש מן החוץ, שאין לו אלא הרושם החטוף שקיבל מארץ־ישראל בביקורי־ריפורטר הקצרים שלו, איש שלא חיה את חיינו ולא התענה בעינויי־יצירה שלנו, לפתוח עלינו בפה ממלל רברבן, לתת עצות ולדרוש דרישות – והכל מתוך הזרות והטינה המסותרת שבלבו כלפי הציונות הקונסטרוקטיבית ומתוך פנייה דוקא לטובת אותם החוגים העלולים יותר מכל להרוס את יצירתנו ולפוצצה מבפנים; וכך הוא, המתבולל, הסופר הלועזי, האגואיסטן היהיר ורודף ההצלחה, נעשה סניגורם של “הפורשים” וקטיגור על הציונות היוצרת־המתונה. אילו היה קסטלר איש־היצירה, ולא בעל־מלאכה ספרותי־ריפורטרי זריז, כי עתה הלא צריך היה להימשך דוקא אחרי תהליך־היצירה האטי, הנבון, ההומאני, האנוס להתגונן, כשהוא מוקף אויבים, אבל שואף לשלום ושונא כל אגרסיביות ושפיכת־דמים. אבל למעשה אנו רואים כי קסטלר הספקן, הרחוק מלהאמין באידיאל הציוני, נותן יד דוקא לאלה שאינם מסוגלים כל־עיקר למעשה יצירה וכל עולמם עומד על ההרסנות, על הניגוד להומאני, על התוקפנות ושפיכת־הדמים – וזה משום שהוא עצמו אינו יוצר, אלא איש המזייף את מטבעות היצירה, וכל זייפן – בהפקרות נוח לו.

במובן־מה יוצא איפוא כי מעשהו של קסטלר הבא לגלות את חרפת הארץ ומוציא דיבה על היישוב ועל הכוחות הציוניים, מחולליו, הוא בכל־זאת מין “גיס חמישי” כשר מדי בואו אלינו, ואם מעשיו נעשים בגלוי ובחוצפה הרי אין זה משנה הרבה מעצם טיבם ואינו מטהר את היסוד השלילי המסותר במניעיהם הנפשיים. מוחו המתבולל, העשויי, של קסטלר ונפשו האנוכיית – הם המכוונים את עמידתו המזוייפת בנחלת יעקב, עמידה שאין לה רגלים.


כותרת: גמל, קונצרט ושליחי או"מ.

קראתי בעתון כי לפני ימים אחדים הטילו פתאום השומרים הערבים איסור על התנועה בכביש ירושלים בטענה כי גמל נעלם ממחנהם, וכל עוד לא יחזירו להם היהודים את הגמל לא יניחו לכלי־הרכב שלהם לעבור בדרכם מתל־אביב לירושלים. התערבו שליחי או“מ והחלה חקירה־ודרישה – והשיירות לירושלים עוכבו בינתיים מטעם או”מ. לא התביישו שליחי או"מ, היודעים כי יש מידה ומידה, אחת בשביל הערבים, לחיוב ולקולא, ואחת בשביל היהודים, לשלילה ולחמורה. עולם כמנהגו נוהג בנוגע לישראל.

בינתיים נמצא הגמל, כשהוא רובץ לו במנוחה שלמה ומעלה גרה – בצל אוהלו של ערבי, אויבו בנפש של בעל הגמל. האבידה הושבה לבעליה – ותנועת היהודים הותרה, לדאבון לבם של בעלי הגמל ואנשי גמולם.

באותו הזמן הוטל מטעם או“מ עוד איסור אחד על נוסעים יהודים בכביש לירושלים: שליחי או”מ בתל־אביב החליטו שאין כל צורך להרשות לחברי התזמורת הפילהרמונית הארץ־ישראלית בתל־אביב לנסוע לירושלים ולנגן כאן: מוחם לא יכול, כנראה, לתפוס כי תושבי עיר נצורה מתאווים לשמוע מוסיקה בשעת־חירום – אין זאת כי אם עורמה טמונה כאן, והיהודים מתכוונים להעביר חמרי־נפץ וכלי־משחית בתוך הכינורות והבטנונים והתופים והחצוצרות, ויש איפוא לאסור עליהם דבר זה, לבל יבולע לשיווי־המשקל שלפי תנאי הפסקת־האש.

והתזמורת לא באה לירושלים – ותקוותם של ירושלמים רבים, אוהבי מוסיקה, נשארה מעל.

אכן יש כאן שילוש סמלים קולעים לממלאי התפקידים המדיניים במצב הנוכחי: הגמל, תעייתו והמסקנה שהוצאה מתעייה זו – סמל ערב; הקונצרט, התשוקה אליו ואיסור עליו – סמל ישראל; ושליחי או"מ ודרך פיקוחם על תנאי ההפוגה ועל התנועה בכביש – סמל של אומות־העולם ושל תפיסתן את תפקידן ההיסטורי ואת המצב (שהן יוצרות).

רוצה הייתי לומר להם למפקחי או"מ אגב טפיחה קלה על שכמם, כי בעוד הם עומדים על המשמר לבל יעלו חלילה אנשי התזמורת לירושלים הנצורה אפילו למשך לילה אחד ולא ישמיעו את מנגינותיהם, נכנסו במשך החדשיים האחרונים לארץ־ישראל הנצורה כעשרים אלף יהודים – ובפיהם מנגינה אחרת לגמרי.


כ“ו בסיון תש”ח (3.7.48)

אתמול מהלך הייתי בחוצות ירושלים – ופתאום נתחלחלתי מן הרושם הקשה: ירושלים – פני עיר גוועת לה.

רושם זה של חדלוון נעוץ היה לא רק במיעוט התנועה ברחובות ובריבוי החנויות הסגורות, או החלונות השבורים והסתומים בשקי חול, לא רק בהבעת פני האנשים, ספק עייפות של תוגה ספק קהות שבאדישות, אלא במשהו נוסף, ‘אימפונדיראבילי’, שאתה חש בו, אך אינך יכול להגדירו בבירור. כך יש שאתה פוגש ברחוב אדם ואתה רואה משום־מה שסכנת כליה חתומה בפניו. כי הבאות – זו תכונתן וזה כוחן שהן מניחות חותמן מראש על הברואים הצפויים להן.

ברם, “הבאות” – מי יודע אם לא אנחנו בעצמנו הננו המביאים אותם עלינו, על פי רוב? – והלא זאת אומרת כי יש גם שהדבר בידנו הוא לקדם את פני הרעה ולהקדים רפואה למכה.

אכן לא לשוא היו בני ירושלים חוששים להזנחת עירם. אם מתוך אונס ורזיגנאציה שבאין־ברירה ואם, להיפך, מתוך אופטימיסם מופרז העוצם עיניו מראות ברעה, אין עושים לעת־עתה הרבה למען עתידה וקיומה של ירושלים כעיר עברית, עירם של דוד נעים זמירות ונביאי ישראל. אין עושים מאומה אפילו לתיקונה הסוציאלי, הכלכלי והתרבותי בשעה זו (שהרי החבילות לקרובים, שנשלחו לירושלים על־ידי אנשים פרטיים, והאספקה המוגבלת שהובלה אליה בימי ההפוגה הראשונה בהשגחת אנשי ברנאדוט, אין בהן כדי להיקרא "תיקון סוציאלי, כלכלי, וכו' ")!

בירושלים אין ראשות עברית מרכזית ויעילה, אשר תבלום את מעשי ההסתה וההתבדלות של שונאי־ציון למיניהם (כגון “נטורי קרתא” ושאר חוגים שנוח להם בהפקרות); אין השגחה ואין פעולת־־פיקוח ראוייה לשמה על דרכיהם של אלה שבידם הופקד, כביכול, המשטר־והסדר הרשמי (כגון המשטרה האזרחית); אין כוח מוסמך שישתלט על השוק השחור ויבלום את היוקר המאמיר והולך (כנראה, בהסכמת “ועדת המצב”), הפוגע קשה במשפחותיהם של העמלים והמגוייסים; אין שום פעולה חינוכית להסברה תרבותית־ציבורית בקרב הרבדים החשוכים והחשוכים־למחצה, הזקוקים לה ביותר. בקיצור: אין כל אוטוריטי ציבורית ולאומית – והוועדות המרובות והמפוצלות אינן, כנראה, אלא עניין של חלוקת־כבוד ורדיפת־הבל קטנונית ונלעגת של קרתנים, שכוחם בפיהם ותו לא, וככל שמספר הוועדות הולך ורב, כן פוחת והולך הפועל־יוצא שלהן. ברם, יש כאן לא רק “אזלת־יד” בלבד, אלא גם חוסר כל רצון אמיתי לעשות מה שראוי ואפשר לעשות. וחוסר־רצון זה (המלווה הסתפקות בכבוד גרידה) נובע אולי בעיקר מתוך שהרגשת האנשים האלה אומרת להם כי עזובים הם לנפשם, כי “הפקירו” אותם, כי בנים חורגים הם למדינת־ישראל, כי הדאגה בתל־אביב לשלום ירושלים אינה אלא משאלת לבו של אוהב רחוק, העסוק בדברים יותר קרובים לו במקום שם הוא נמצא, ביטוי של יחס לקניין נצחי, שאסור לדחות מפניו את צורך־הרגע, את ההכרח האקטואלי וכי הם, השומרים, על ירושלים, אינם חלק אינטגראלי וחיוני של המדינה, בהכרתה של זו.

פעמים שאתה שואל את עצמך: מהו, בעצם, הגורם העיקרי, המשכיח כביכול את ירושלים מלב המנהיגים? הלא אך סברה של דופי תהיה זאת, לומר כי יש כאן פשוט הזנחה. חלילה לנו מלחשוד במנהיגינו בדבר כזה. ודאי יקרה היא ירושלים לכולנו במידה שוה, וגם אין ספק כי ירושלים יקרה לכל ציוני לא פחות, ואולי גם יותר, אפילו מתל־אביב: שהרי תל־אביב היא, לכל היותר, אהובתנו, ואילו ירושלים היא אמנו. ברם, היא הנותנת: יש שגם בן מסור ואוהב “שוכח” את אמו ארעית בזמן שלבו הולך שולל באהבה אשר בכוחה זכה ביעודתו. כלום שוכח הוא באמת את אמו אתה שעה? – חס ושלום! אלא שזוהר אש־האהבה, “שלהבתיה”, מכהה בו בבן הסוער־עשיר את האהבה השקטה לאמו, שכן אמו היא בעיניו קניין כמעט נצחי ומובן מאליו, שאין הוא עלול להפסידו לעולם, ואילו הנערה הריהי לו תופעת־קסמים, שהוא צריך להיחלץ ולרוץ אחריה בשוקי־איש, ודוקא ברגע זה, ולהחזיק בה בכל חם נפשו, פן תחלוף ותאבד לו.

וזהו מה שקרה למנהניהגינו. מפני זהרה של “שלהבתיה”, של “פאסיון” עצומה, שבכוחה שרינו עם אֵל וגם יכולנו לו – מפני זוהר הנצחונות במערכה, בקווי־האש – חוורה אהבתנו לירושלים אמנו. לא פחתה, חלילה, אהבתנו אליה, אף לא כהתה עינה, אבל חוורה, כנראה, לשעה קלה מול זוהר נצחונותינו המשכרים, שבכוחם זכינו ביעודתנו הנפלאה – במדינת־ישראל צעירה, מוחשית, מתפעמת – ושכדי להחזיק בה שומה עלינו עוד להוסיף ולהילחם הרחק מן האֵם, בקצוי הארץ… אבל רצה המזל כי שעה זו תהיה גם שעת הקרב המכריע במלחמה על ירושלים. ובשעת סכנה כפולה הנשקפת לאֵם ולאהובה גם יחד – קשה לדעת מראש לאן ירוץ הבן תחילה. יש שדוקא בטחונו הפנימי באֵם כקניין אשר ממנו אין הוא עלול להתקפח לעולם הוא שיגרום כי הבן הנלהב ירוץ תחילה אל האהובה, להציל אותה מן הסכנה. והלא רק זוג רגלים אחד, זוג ידים אחד, זוג עינים אחד לו לבן, ואין הוא יכול להימצא ולפעול בשני מקומות בזמן אחד…

משום כך לא באו לירושלים, ברגע הנחוץ, מטוסי־מלחמה עברים כדי להגן על מגיניה, משום כך לא אכלו חייליה לשובע, משום כך כה רבה העזובה במערכי חייה הציבוריים, הכלכליים, הרוחניים. משום כך נערם הזבל בפינות סימטאותיה ובורות־השופכין עוברים על גדותיהם, פה ושם, והצחנה מתרה בהבל־פה שטני: ואם תקרינה ח"ו מגיפות?

בין כה וכה – והאֵם הדוויה והעזובה לנפשה נושאת עיניה אל האופק המאיים ואנחתה שוברת חצי גופה: האומנם עזבני בני היחיד? בני, אייך?

כיום הזה ירושלים אמנו יושבת בדד, מחוץ לגבול ישראל. ונוסף על מהרסיה ומחריביה האורבים לה בחוץ, בהרים סביב לה, מתרבים בה, בתוך המבוכה, גם אלה שנאמר עליהם: “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”..

אם אמנם כך יימשך להבא – תגווע ירושלים ח“ו ושוב לא תהיה לה תקומה כעיר־מרכז עברית של ארץ־ישראל. עתה היא שעת המשבר במהלך הרעה החולה, החרותה על פניה כאות לבאות: בשעה זו עוד יש שהות לקדם את פני הרעה; אך אם ישועת ירושלים לא תמהר לבוא, אם לא תופע מיד – ואיחרנו את המועד. מסתבר כי הימים האלה הם ימי ההכרעה בגורלה של ירושלים. אם עיר־ואם עברית זו, אשר נזר עברנו הכבד ונוגה עתידנו הרפה משולבים יחד בהילם על ראשה, תישמט עתה מידי מדינת־ישראל וציבורה היהודי יינתק (ברצון או באונס) מעל ריקמת חייה המדיניים והרוחניים־האקטואליים – שוב לא נוכל לתקן את המעוות ולזכות בה שנית, על־כל־פנים לא בתקופה הקרובה, ואולי גם לא בדורות הקרובים. ירושלים – לבתה של האומה, תאבד לנו ח”ו כאשר אבדה לנו חברון, עיר האבות.

כן, לעת עתה ירושלים מוזנחת. אין לה פרנסים, אין בה פרנסה. אין עוצר ואין משגיח. אין סדרים ואין סדר. לעומת זאת יש ויש עוול ואוון ודופי. מן־הדין היה להתריע ברמה ובפירוש – (בלי כל התחשבות עם הנימוקים, המונעים את הביקורת הפנימית באמתלה כי יש בה בזו כדי להזיק לנו, או לרפות את הידים, או לגרום תבוסתנות) – לקום ולצעוק באזני ראשי המדינה: דעו לכם, אם אינכם יודעים, כי ירושלים הולכת ונהפכת לנו למוקש ולמכשלה! דעו לכם כי ירושלים טובעת עד צואר בהפקרות, בשחיתות, בחוסר אתוס חברתי, ויש אומרים גם בשוחד! דומה שהציבור הירושלמי החליט, ולא בלי יסוד של עובדות, שהוא נכווה בהן יום־יום, כי מתן־השוחד ומיקח־השוחד הוא מעתה מנהג־המקום, “מן המפורסמות” – דבר מקובל, שכבר “לא כדאי” להתקומם נגדו, משום שבין כך ובין כך “לא יועיל”. “מי אינו לוקח שוחד?” – אמר לי אתמול איש ישר וצנוע מיקירי ירושלים ונאמניה, והוא לא חלילה פתי שמאמין לכל דבר, אלא איש שאהבתו לקדשינו אינה יודעת גבול ושהאופטימיסם שלו בכל הענייינים הציבוריים והלאומיים נראה לי תמיד מופרז, כאילו הוא עוצם עיניו מראות ברע. “מי אינו לוקח שוחד כיום הזה בירושלים? מי שאינו לוקח, לא יחזיק מעמד בשום מוסד אזרחי, – מטרידים אותו משם!” – וסברה היא שהנגע מבצבץ לא רק בין חוגי־הנמושות, המועדים לכך מעצם צביונם (אם כי, יחד עם זה, באשמתנו שלנו, יען כי הפקרנום ללא חינוך והשפעה, ללא טיפול של אהבה, והכשרנום ליהפך לאספסוף, למשתלה של “עולם תחתון”), אלא פה ושם גם בין שולי החוגים ‘המתוקנים’ לכאורה, שעליהם אנו סומכים בדברים שנוגעים לחיינו הציבוריים, הפקידים הקטנים, הנהגים (שידעו להראות כל־כך הרבה “יעילות” ואומץ־לב ברגעי צורך וסכנה)".

הלב, פשוט, מסרב להאמין.

אנחנו דורכים כאן, בישובנו העירוני, על גבי קרקע של טיט־יוון טובעני, העלול לבלוע אותנו מכל הסכנות, שאנו צפויים להן בשעה זו ועוד נהיה צפויים להן במשך הרבה שנים, הסכנה הגדולה ביותר, סבורני, היא הקלקלה שמבפנים – הירידה המוסרית של ציבורנו העירוני. רקבון זה מסוכן לנו יותר מפגזיו של גלוב־פחה, יותר מתככיו של בווין, יותר מעיקשותם והלך־מחשבתם החמרני של מדינאים בני עשיו ובני יפת, יותר מקטרוגם של הערבים במזרח ושונאי־ישראל במערב. כי נתאר־נא לנו לרגע מצב כזה, שנצחוננו כבר שלם “בכל החזיתות” ומבוקשנו ניתן לנו בלייק־סוכסס וכבר יש לנו מדינה מבוססת, שאין מגור לה מסביב: האם לא נתפורר עד־מהרה מבפנים בעטיים של שחיתות חברתית־מוסרית, הפקרות בתחום המושגים והערכין, פחיתות הכבוד העצמי, העדר־האחריות וחוסר המשמעת?

ועוד דבר:

משפטה של מדינת־ישראל, דרך התפתחותה וגורלה תלויים בטיבם ובצביונם של הצעדים הראשונים שייעשו עתה, בימים הראשונים לקיומה, בשטח חלוקת התפקידים הממלכתיים והציבוריים – וצעדים אלה כיוונם ואופיים תלויים במידת חכמתם המדינית והפסיכולוגית של ראשי ממשלתנו הזמנית. אם לא ישכילו הם לבור לתכלית כל תפקיד ומשימה את האנשים הכשרים לכך לא רק מבחינת האפשרות “הריאלית” (כלומר – הרגעית והנמוכה) של “המפתח המפלגתי” בלבד, אלא לפחות גם מבחינת הערך האישי־העצמי והרמה הרוחנית־המוסרית, סופם לגרום “בכייה לדורות” – כי התקדים הרע יהיה עד־מהרה למקור תקלה קשה ולמכשלה שאין לה תקנה. ברם העובדות מעידות כי לא תמיד, ולא לגבי כל דבר, ראיית־הנולד החזונית היא נר לרגליהם של אלה שהוטל עליהם להרכיב עתה את המנגנון המדיני והציבורי שלנו, אלא השיגרה של ‘ההווי’ הלקוי, שממנו אנו חייבים עתה להיגאל, יפה שעה אחת קודם, פן יהיה לנו לאבן־נגף בבאות. במעשי הרכבת המיניסטריונים שלנו יש שהתמוה והמופרך נלווה אל הראוי וההכרחי. יש כאן דברים, שאנו עלולים להתבזות בהם. אוי לנו אם בצמרת של הנטע ששתלנו (ובדמינו השקינוהו!) תישנה אותה תופעה עגומה, שעינינו רואות על הארץ לרגליו של נטע זה, מקום שם הנמלים עוסקות, כדרך הטבע, בשלהן: שנאת העידית והעדפת הזיבורית – הלא זוהי מאֵרת הציבור הארץ־ישראלי בחלקו הרשמי והעירוני, והיא כבר הניחה חותמה על כל מוסדותינו הלאומיים, ביחוד ברבע־המאה האחרון. ואם חס־ושלום יחדור מנהג נפסד זה גם לתוך מערכי חיינו המדיניים, הנובטים עתה לעינינו – ולא תהיה לנו תקומה מפני חוק המרפקים ושלטון ‘עם־הארץ’. אפילו במסגרת “המפתח” ההכרחי עוד יש לתקן הרבה, כי הרושם הוא שאפילו בתחום־ברירה מצומצם זה שלטת למעשה הנטייה להעדיף את הפחות־טוב ולדחות מפניו את הטוב־יותר. בשעה זו עינינו הרואות כי כל מקום שעוד חסר גלגל רביעי לעגלה מבקשים, מתוך שכל של בעל־עגלה, דוקא גלגל שלא יהיה, חלילה, גדול אף במקצת מן המקצת משאר הגלגלים. אין דבר אם הוא יותר קטן – אין בכך כלום, כי זה לא יפריע לה לעגלה להתנועע במסלול הרצוי לו לבעל־עגלה – אבל אסור שיהיה יותר גדול. מבחינת שכלו של בעל־עגלה ודאי יש כאן מן ‘ההגיון’, אבל יודע אני עוד פתרון אחר לבעיה לנוכח מציאותו של גלגל יותר גדול, טוב כשלעצמו אך פסול מלהשתמש בו – פתרון שלא יעלה, כמובן, על דעתו של בעל־עגלה: והוא – להחליף גם את שלושת הגלגלים האחרים בגדולים מהם, למען לא יהיו צולעים במחיצתו של הגלגל הרביעי, שדחייתו היא מעשה “בעל־עגלה” – פתרון הנדחה למעשה, כיום הזה, כל־מקום שהברירה היא בידו של בעל־עגלה.


יום א', כ"ז בסיון תש,ח (4.7.48)

אתמול לפנות ערב – וכן בלילה – שבו ופתחו הערבים באש־תותחים מקוטעת על עמדות־הספר של ההגנה, בעיקר משער שכם לעבר מוצרארה. גם היום נשמעו כמה יריות תותחים, ומפקידה לפקידה גם יריות מקלעים ורובים. הפרת ההפוגה, איפוא, בזעיר אנפין. כנראה, קצרה רוחם של הערבים ומפקדיהם האנגלים להמתין עוד חמישה ימים, עד תום זמן הפסקת־האש, וידיהם כבר נמשכות אל הדק המקלע ואל מנוף התותח – “יפה שעה אחת קודם”, כסוס זה, המתרוצץ תחתיו ומתאווה לרוץ אורח, בעוד רוכבו עוצר בו ברסנו.


ר“ח תמוז תש”ח (8.7.48)

זה היום החמישי, מאז כ“ז בסיון, חוזרות ונשנות הפרות ההפוגה מצד הערבים. אין לך יום שאינם פותחים באש על עמדות ההגנה, בעיקר על הר־ציון שבידנו. היום בשעה 2 אחה”צ פתחו באש־תותחים לשעה שלמה, וצלפי שיך־ג’ראח כבר חידשו את פעולתם ופצעו יהודים.

מתוך הידיעות מתברר איפוא עתה לכל מה שהלב ניחש זה־כבר, והוא, ששליחות ברנאדוט לא באה אלא כדי לבטל, למעשה, את עצם החלטתה של “מועצת הבטחון” בדבר שביתת־הנשק בארץ־ישראל. לצורך זה בויימה “הפסקת אש”, ולמראית־עין מבקשת עתה בריטניה להאריך את הפסקת־האש הזו, אלא שעם זאת – ראה זה פלא! – מתנגדות ארצות־ערב להמשכת ההפוגה (והלא יודעת היא בריטניה שאין איש בעולם, מלבד אזרחים בריטים טובים, שיאמין לה כי הערבים עושים כאן משהו בניגוד לתכניותיה).

ומה יהיה עתה? יחליטו מן־הסתם על הפוגה חדשה, ולצורך זה אולי יאמרו להכניס לארץ־ישראל איזה סוס טרויאני – למשל, חיל בין־לאומי – באמתלה לשמור על ההפוגה הנוספת, ולמעשה – כדי להקים כאן אותו משטר נאמנות, שאליו מעצמות־המערב ודאי נושאות את נפשן. ברם, אין ספק שאו"מ אינו מסוגל לגייס חיל בין־לאומי כזה, וספק גדול הוא אם מסוגל הוא למעשים בכלל. לנו הוא מסוגל אולי להזיק: על ידי חוסר־מעשים.

התישאר לנו איפוא ברירה אחרת מלבד להתייצב במערכה? לא איש־מלחמה אני ואיני מבין כיצד זה, לנוכח הפרת ההפוגה במשך כל השבוע הזה, לא הקדימו כוחותינו לפחות ב־12 שעה את האויב, העומד לפתוח מחר בבוקר באש עלינו – ולא כבשו את נבי־סמואל ואת שיך־ג’ראח ואת מבואי שער־הגיא בירושלים, כדי להרוויח קצב? אין זאת כי אם הלחץ של הגורם הדיפלומאטי הוא שפעל כאן לכבול את ידינו ממש כגורם צבאי, שהרי מלחמה כפולה לנו, עם שני מעגלים קונצנטריים: עם אויבינו כאן ועם העולם הגדול שאינו אוהב לנו. כשהערבים מפירים את ההפוגה, הרי זה נושא לשיחות על ספל קהוה בין רוזן שוודי ובין פחה בריטי או אמיר של בדואים; אבל הפעולה הקלה ביותר שבהשבת מלחמה שערה מצדנו היא אמתלה לאיומים בסאנקציות נגד “הצד המפיר”. לא לחינם עם־הבחירה אנו, שיש לנהוג בו מינהג "יוצא מן הכלל'.

ובעוד הגדולים מעמידים פנים, הרי הקטנים מהם, כיון שאינם דיפלומאטים כל־כך מובהקים, אפילו להעמיד פנים אינם יודעים. מספרים שהקונסול האמריקני בירושלים מתנהג כמעט בשינאת־ישראל גלוייה, עוד יותר מן האדון די־רנייא, בא־כוח הצלב האדום, בשעתו. הנכון הדבר?

ואין צורך לומר כי תותח ערבי עומד בתחום “הקונסוליה” הבריטית החדשה בירושלים. ועתה שמענו כי תותחיו של הבריגדיר גלוב (המפקד הראשי והגלוי של צבאות הפלישה הערבית לארץ־ישראל!) הועמדו בשערי המקומות הקדושים לנצרות בעיר העתיקה, מה פלא? הלא ההרס הוא אלוהותם – ודתם היא דת הסיף. הכוונה ברורה: יכריחו את היהודים לענות באש ולכוון אותה אל עמדות הערבים ליד “הקבר הקדוש” – וכך ישיגו “עלילת־דם” חדשה וכל העולם הנוצרי יתבשר מחר־מחרתיים כי היהודים שבו והרגו את אלוהי המערב, כבימי פונטיוס פילאטוס: כי היהודים הרסו את הקבר הקדוש. על ידי כך אולי מקווה בווין לעורר נגדנו את העולם הנוצרי כולו: לג’יהאד אריי על ישראל, אשר ילך יד ביד עם הג’יהאד של עמי־ערב.

בינתיים והחרדים שלנו, בעוד הם תובעים לעצמם את הזכות לפקח במדינת־ישראל על חיי היחיד ולרכז בידם את דיני המשפחה, חוקי הנשואין וכו'. הריהם מנסים לעשות כמין “דין לעצמם” גם בשטח המדיני: “נטורי קרתא” רצים אל ברנאדוט, כהזדמנו ירושלימה, לדבר עמו על “המקומות הקדושים”, כאילו מונופולין להם על הקדושה, ולא עוד אלא שיש מהם שהגישו תזכיר לבא־כוח האו“מ בבקשה להגן עליהם מפני העריצות הצבאית־החילונית של ממשלת ישראל, לקחתם תחת חסותן של או”מ, להוציאם מגלות בן־גוריון, להצילם מהציונים…

אף אם הלצה היא, הרי זו מציאות; אבל כנראה אין זו הלצה.


ב' בתמוז תש"ח (9.7.48) – בבוקר.

מה שמציין את “ההפוגה” הברנאדוטית, העומדת להסתיים בעוד שעה (בעשר בבוקר, אם לא נשמע בינתיים כי הוסכם על ארכה) הוא, שמצד אחד לא הביאה לנו שום קורת־רוח אפילו לשעה קלה, ומצד שני מנעה אותנו מלשוות לנגדנו בתבונה ודעת את מצב־הדברים לאחר שהיא תסתיים: אי־אפשר היה לשמוח בה, משום שידענו כי היא שוא והבל, כי אינה אלא הסוואה גרידה; ואי־אפשר לראות מבעדה את המציאות לאשורה, משום חוסר־ההגיון שבכל המכשלה הזאת, שחותמה האבסורד הגדול שקפץ על האנושות, ליקוי־המאורות הכללי, והמצעיד את כולנו למדחפות, אך גם משום הסם המשכר שבהפוגה זו, שהעצבים נתפסו לו נגד רצוננו, כתרדמה זו שנופלת על המנותח ואינה מביאה לו גהה להחליף כוח. “הפוגה” זו משאירה טעם רע בפינו. והעורף לא יכול אפילו לנצלה כראוי לשם התכוננות נבונה בעוד מועד.

ארבעת השבועות האלה יצטיירו ודאי בדמיוני, בעתיד, בדמות להט־השני המשונה של צמח הבוגינוויליאה (אשר חוץ מעליו הירוקים יש לו גם עלי ארגמן, הטרפים המשמשים כותרת לפרחו הצהוב הזעיר): הצמח המשתרג הזה החל לפרוח עם ההפוגה והתחיל לנבול עם תום ההפוגה. הלהט האדום הזה, הנאה אך לא מרענן, יש בו גם משל עולם־הטבע וגם משהו מלאכותי. כך גם הפסקת־האש הזאת היתה מזיגה משונה של השלום ושל האש, משהו לראוה, אך לא לריח־ניחוח.

ענודים בזרי דיקוראציה כזאת עמדו בינתיים הבריטים ועשו כל מיני “נפלאות” של לולייני קירקס, עם המצאות ונכלים של חנוונים, כדי למנוע את העלאת הכלואים במחנות־ההסגר. בקפריסין “לא יכלו” לתת דלק לספינותינו וכו'.

אבל נהניתי היום בקראי כיצד קפץ כנשוך־נחש קאדוגן, “צרברוס” בריטי נאמן זה במושב או"מ, כשנפלטה מפי מנואילסקי האוקראיני המלה “ישראל” (תחת “הסוכנות”). אבל המלה נאמרה ואין להשיב. אוי להם, לרוכבי פרצדנטים צחורים! והיום עומד שם שולחן קטן ועליו כתובת “ישראל”. אוי לבושה זו! בראבו, מנואילסקי! מה שלא תעשה אהבת מרדכי, תעשה אולי שינאת המן?

אוירת ירושלים מלאה היסוסי ניחושים: התימשך ההפוגה, כרצון הבריטים, המראים לכאורה כי הם מעוניינים בה בשעה זו, או יחזור מצב־החירום לקדמותו, כפי שרוצים המצרים, שגם הם פועלים בלי־ספק בהסכמת הבריטים. ואולי אין אני טועה בהשערתי, כי הבריטים רוצים רק בהפסקת־האש מצד עבדאללה (שתבוסתו לפני צבא־ישראל, ביחוד בירושלים, אינה רצוייה להם; כיון שהם אולי מתעתדים לשלוט בירושלים תחת שלט עבדאללה), ואילו המשכת הפעולות מצד מצרים רצויה לו לבווין, בין אם תגרור אחריה תבוסה למצרים (להחלישה ולהכריחה לבקש את עזרת בריטניה) ובין אם תכבוש בינתיים חלק מן השטחים שעבדאללה נושא עיניו אליהם: שהרי זו דרכם של הבריטים, ליצור לעצמם בעלת־ברית יש מאין, ויחד עם זה להקים לה לזו אויבים, למען תהיה בעלת־בריתם, יצור כפיהם, זקוקה להם עוד יותר!

ואם תאמר: הרי סופה של בריטניה בתככיה אלה יוכל להיות כסופו של אותו תלמיד־הקוסם, שהתיר את הרוחות ושוב אינו יכול לכלוא אותם? לזה אין היא חוששת, מטבעה, כמו שאין חוששים בשעת מישחק כדורגל לאשר יוכל לקרות כעבור כמה שלבים במשחק: המצב שיתהווה יביא עמו גם את האמצעים להתגבר עליו – די לצרה בשעה: Wait and see…


ד' בתמוז תש"ח (11.7.48)

אתמול נמשכו היריות, לסירוגין, במשך כל היום, ופעמים אחדות היה הרושם כי בסביבת מוצרארה מתנהל קרב. לא היה חשמל ולא רדיו, ולשמוע “שמועות” גרידא כל־כך לא־נעים!

הניתוק מרגיז ומקשה על מצב־הרוח. בכלל, צריכה עתה הנפש לשוב ולהסתגל אל אוירת ההרעשה אחרי שכבר “נגמלה” ממנה במשך ארבעת השבועות האחרונים. כמו שגופיפי־הדם ממהרים ורצים אל מקום פצע בגוף ופועלים שם במיטב כוחם נגד הדלקת, כך גם הנפש מזעיקה בשעת סכנה את כל הכוחות הפועלים להיזוק ולעמידה במבחן, ומשחלפה הסכנה מסתלקים הכוחות של “שעת־חירום” מן החזית שבנפש, וזו חוזרת למצבה הרגיל. במשך השבוע האחרון של ההפוגה היתה נטיית הלב להאמין כי ההפוגה עוד תימשך “בכל־זאת”, זמן־מה על־כל־פנים, ולכן לא הזעיקה הנפש את כוחות־ההתנגדות כדי להיות מוכנה לקראת התחדשות הסכנה ואווירתה המבעיתה. ומשום־כך בא עתה ההמשך, עם שלב־ההרעשה השני, כמו במפתיע – ועכשיו צריכה הנפש להתבצר בפניו שנית, אחרי שכבר ישבה פרזון…

כל הלילה ירו התותחים. היום בשעות הבוקר נפלו פגזים בשכונתי, סמוך למקום עמדת־תותח שלנו בכרמלית אחת. ליד בית־החולים וואלאך נמצאה גופת אדם בלי ראש – הפגז הסירו מעליו. וברחוב הסמוך לרחוב מגורי נהרגו כמה אנשים. השריקות המרושעות של הפגזים העוברים מעל לביתי צורמות את העצבים כשפשוף הסכין על גבי הפח.

עובדה היא כי מקומו של התותח הנזכר נודע לאויב סמוך להעמדתו באותה כרמלית, והיה צורך לשוב ולסלקו משם מקץ שעה. ומשהעבירוהו למקום אחר לא יצאה שעה ארוכה עד שהאויב התחיל קולע את פגזיו למקום החדש. ברור איפוא כי יש כאן מי שמודיע לאויב את הנחוץ לו לדעת. משמע כי הפיקוח הפנימי אצלנו אינו בסדר; האומנם יש טיפוסים מפוקפקים בין הממלאים תפקידים אחראיים, ואין איש חושד בהם? זוהי הטומאה שהעיר הארץ־ישראלית הציפה בה את היישוב. כלום יתכן דבר כזה בנקודה מנקודותינו החקלאיות? אבל בעיר יש ודאי אנשים כאלה שאפשר גם לחשוד בהם כי מרגלים הם: בעיר הכסף יענה את הכל.


אור ליום ב'.

היום, ד' בתמוז (11 ביולי), הוא מן הימים שלא יישכחו מזכרוני. לפנות ערב גברה ההרעשה על סביבת מגורי. האויב כיון, כאמור, את פגזיו אל סוללת־התותח שבקירבת־מקום, וכמה בתים סמוכים לביתי נפגעו מרסיסים או מפגיעות ישרות. ברחוב הסמוך נהרג חנווני בעמדו בחנותו וכמה אנשים נפצעו. הבית שליד ביתי נפגע משתי פצצות־תבערה. “מכבי האש” באו מיד וכיבו את הדליקה אשר פרצה שם. ואותה שעה עצמה אירע הדבר שלבי כמו ניבא לי במשך כל היום: פגז פגע בבית־מגורי, נפל על הגג ונקבו, נתץ את המחצית העליונה של הכותל החיצון ואת הגזוזטרה והרס את התקרה בחדר של השכן, שרק קיר דק מפריד בינו ובין דירתי. קול הנפץ החריש את האזניים, אך בו ברגע שמטר האבנים והרעפים וצרורות־המלט וקוזזות הטיח ניתך על מרפסת דירתנו ידעתי כי ניצלנו בנס. אותו רגע עסקתי בהעתקת העמודים הקודמים של יומן זה במכונת־הכתיבה, והדף האחרון נקרע בין ידי.

אש האויב עוד נמשכה עד תשע, ובחצות־הלילה חודשו היריות, אבל עייפות עצבינו היתה גדולה כל־כך, שנרדמנו. הוספתי לשמוע את קולות היריות גם בתנומתי.


ה' בתמוז תש"ח (12.7.48)

למרות הזעזוע שגרמה לי אתמול פגיעת הפגז בבית־מגורי, ועם כל המועקה ששמה בי התחדשות ההרעשה, קנתה לה אחיזה בלבי כמין הרגשה של בטחון – ואולי נאה לה ההגדרה: תוחלת שיש עמה צפייה לאחרית טובה שמוכרחת לבוא. לבי אומר לי כי מפנה־מה לטובה עתיד לבוא לא רק במערכה הצבאית, עם תגבורת האמצעים שבידי כוחותינו, אלא גם במערכה המדינית, אשר זמן־מה סבור הייתי כי היא אינה יכולה עתה להביא עמה שום הכרעה לטובתנו, אף אם ננחל נצחונות בשדה־הקרב (כי זה רק יקומם נגדנו את מעצמות המערב, שיתחילו לראות בנו כוח מסוכן שיש לסלקו מן הזירה במזרח התיכון, מחוז חפצן).

והמיפנה יבוא אולי מתוך שהמערב יראה סוף־סוף כי “המזרח התיכון” המוסלמי אינו אלא קנה רצוץ, שאין להישען עליו. אמנם גם על מדינת־ישראל לא יאבו להישען – (ממה נפשך? אם כידון יש כאן, הרי סכנה שמא יינעץ בידם!) אבל המערב יראה, מכל מקום, כי שוא פחדו מפני הערבים, בעלי הנפט, וכי אין צורך להקריב קרבנות כה גדולים כדי לכפות אותם.

יש לציין, שאם בשפלה, בצפון ובנגב אנו עושים חיל ופיקודנו מצטין שם כנראה באסטראטגיה טובה, הרי יתכן כי המצב בשטח זה בירושלים שונה הוא במקצת. חלילה לי מלחוות דעת בעניני אסטראטגיה, אבל העובדה היא שכבר עברו שלושה ימים מעת התחדשות הפעולות ועדיין לא “זז” כמעט שום דבר בחזית ירושלים. כאן היוזמה בשלושת הימים האלה לא היתה שלנו: אנחנו רק הדפנו את התקפות האויב, בעוד שכוחותינו בשפלה כבר כבשו אמש את לוד ושדה־התעופה שלה, את רמלה, את בית־נבאללה ועוד כמה נקודות אסטראטגיות חשובות, ובנגב הכּינו את המצרים (הידיעות מדברות על ת"ק חללים) ולקחנו מהם שלל רב.

ברור כי עתה גם אנחנו זקוקים להצלחה דיפלומאטית: לא רק לבחורים אמיצי־לב (שבעודם בבית־הספר הם עורכים מרידות ביד חזקה נגד מוריהם, “כובשים” בחינות, מאגפים מורים והורסים דפתראות, וכעבור ימים מועטים הם מראים את יכולתם וגבורתם האמיתית במערכה נגד אויב פחות מדומה, ומוכיחים שאם ברוחם עוד רחוקים הם, בדור זה, ממדרגה תרבותית, הרי בנפשם הם עומדים על מדרגה גבוהה של תכונות נאות!). כן: זקוקים אנו עתה למדינאים חכמים, חריפי שכל ורחבי־אופק, שיוכלו לומר גם על בווין: יהבתיו בחפתי!

אם עבדאללה כבר נוכח לדעת כי בלי היד הבריטית, האוחזת בו, הוא אינו “רובה קשת” גדול, ואם המצרים אולי אף הם כבר יודעים כי ההבטחות שפיזר להם קלייטון אינן אלא תולעים בקצה חכה, להוציא מהם במירמה את הסודאן ושאר לקט, שיכחה ופאה, וחוץ מהן אין שום טובה גנוזה להם בצלוחית זו של קלייטון, הרי בריטניה ואמריקה עדיין עוצמות עיניהן מראות את המישגה ההיסטורי הגדול שהן מסתבכות בו, בהמשיכן בצורה כה מבישה את רדיפות היטלר על ישראל ברדפן אחרי פאטה־מורגאנה במדבר ערב, בעוד שיכלו להגיע אל אואזיס אשר ברכה בו בדרך הרבה יותר בטוחה והרבה יותר הומאנית: במתן־יד לישראל, שידו אינה מגואלת לא בדם ולא בנפט וכל רצונו הוא לבניין של שלום.

אוי לנו כי הדרך שלפנינו תלויה במה שהללו רואות לפניהן. ועתון “טיימס” קובע גם עכשיו שהערבים אינם התוקפנים.

ובינתיים מוסיפים תותחי בריטניה להמטיר מוות על ירושלים העברית בפיקודו של רובוט־ג’נטלמן ושמו ג’מס ווטסון, לייטנאנט־קולונל מצבא־התותחנים הבריטי.

קשה לרדת ליסוד־שורש כוונתם של הקונסולים בירושלים – של הבלגי והצרפתי, ואף של האמריקאני שאינו נמנה עם אוהבינו – שחיוו דעתם, שלא תהיה עוד הפגזה ערבית על ירושלים. העובדות הזימו את דבריהם והתחדשות המלחמה בט' ביולי חידשה גם את הרעשת ירושלים, אם כי לא במידה כזאת וברציפות כזאת, כמו בשבועיים האחרונים לפני ההפוגה. אפשר סמכו על רצונן “הטוב” של מעצמות המערב לאכוף על הערבים את המשכת ההפוגה ואת פירוז ירושלים? אם כן, הרי הפריזו במקצת בנוגע למידת פעולתו של רצון “טוב” זה על מצבנו במציאות הארץ־ישראלית.

למעשה, אולי טובה עשה עמנו שר־האומה שהקשה את לבה של ממשלת אמריקה והניא אותה מלהסיר את האֶמבארגו מעל ארץ־ישראל: עכשיו שעמדנו במערכה נגד חיילות ערב, ואף בפיקודו של הבריגאדיר הבריטי, בלי מתנות מאת מדינת־הים, אין מקום, לפחות, לסירוס הסיבות־והמסובב ולסילוף המשפט המדיני־בינלאומי בנוגע לנו. שלנו היה הסיכון שבדבר ושלנו יהיה הנצחון, אם ננחל אותו בשלמות. ואף אם יתעורר המערב, לנוכח עובדת העצה והגבורה אשר לנו למלחמה, ויחליט: “הבה נתחכמה לו לישראל פן יפרוץ” – וימנע מאתנו את הנצחון הגמור, הרי מוטב שיצטרך לתת לנו את אשר יתן באונס ובאין ברירה מאשר אילו נתן לנו מתוך “רצון טוב” – לרעתנו.

מבחינה זו ודאי יש לראות כנכונה וקולעת אל המטרה את החלטת מנהיגינו לרדת במלחמה: “ירידה” זו צורך עלייה היא. אמנם ישראל עוד רק “חוגר” הנהו, ועדיין רחוקים אנו ממעמד של “מפתח” – והסיכון בעינו עומד. אבל המלחמה היתה לנו הכרח, ואילו נכנענו לבווין ולעושי רצונו ולא קמנו להילחם, מזויינים ברוח־גבורה יותר מאשר בנשק ממשי, כי עתה הלא נגזרנו זה־כבר: אותם הישובים שנחרבו במלחמה ודאי היו נחרבים גם אילו לא נלחמנו, אבל אותם הישובים שאנו עתידים להקים אם ננצח במלחמה לא היו נבנים לעולם! ועוד דבר היינו חסרים אז: לא היינו זוכים למבחן־אש זה שהראה לנו כי אכן יש חוט־שידרה לישראל – ואולי תשפיע מעתה הכרה זו על בני עמנו להגדיל בהם את הכבוד העצמי, התובע מבעליו, בראש ובראשונה, עמידה על משמר עצמו במדרגה של בן־חורין, שהרמה הרוחנית־המוסרית שלו היא כבודו.

אמור מעתה: חשיבותה של מלחמתנו זו מרובה לגבי חינוך אופיינו הציבורי, טביעת עצמותנו וקביעת רמתנו הרוחנית, אולי יותר מאשר לגבי ההכרעה לטובתנו בשטח המדיני. חלוק האבן שדויד הטביע במצחו של גליית אולי לא הכריע במלחמת ישראל ופלישתים, אבל הוא ודאי הכריע לגבי דרך חייו של דויד, ואף־על־פי־כן ככל שיוחש קצה של מלחמה זו כן מוטב בשבילנו: משולה היא לסמי־רפואה חריפים ומסוכנים, שמיעוטם יפה וריבוים ממית.


ו' בתמוז תש"ח (13.7.48)

אמש רעד אווירה של ירושלים מרעמי תותחים גדולים (ודאי ק' ליטרא). תחילה חשבתי שאלה היו תותחי המצרים, שהרעישו מבית־לחם את העמדות החדשות שכבשנו זה־עתה מימין ומשמאל לעין־כרם הערבית (“חורבת חממה” ובית־מסמיל), אבל יתכן כי גם לנו תותחים גדולים, והם־הם המשמיעים את קולם. לפי השמיעה בלבד קשה לקבוע את אתר־הפעולה של כלי־מפץ, כי הרוח נושאת את הקול לאשר תחפוץ. שלשום, למשל, כשפגע הפגז בביתי, סבור הייתי ברגע הראשון כי הוא נפל ליד הקיר המזרחי של הבית, וכי הרסיסים נופלים על המרפסת הפונה מזרחה, בעוד שלמעשה הוא ניתץ, כאמור, את הקיר המערבי והרס את חלק־הבית הפונה מערבה: וזה משום שהרוח שנשבה ממערב הסיעה את קול־הנפץ מזרחה.

אם כי לעומת ההרעשה של אייר מעטים הם, לערך, הפגזים הנופלים עתה על שכונות־האזרחים בירושלים, הריני קובע כי מצב־הנפש שלי, וכן של רבים אחרים, הוא עתה גרוע ורעוע יותר, וזאת למרות ההכרה האומרת כי מצבנו האובייקטיבי הוא עתה יותר טוב וכי בודאי שוב תבוא בקרוב ההפוגה, שחסידי או"מ בלייק־סוכסס שוקדים עתה על התקנתה, ברוב הומאניותם. כבר קצה, כנראה, הנפש האזרחית במצב זה של דריכות הירואית בפני חלל ריק, אשר מוות בו, ושוב אין היא להוטה אפילו אחרי כבישת־העצבים הנאה ומידת האומץ וכוח־ההתנגדות, הישגיה להתפאר. “לא מעוקצך ולא מדבשך!”… כל המתלאה הזאת כבר היתה לזרא, וצר על כל יום שאדם מאבד לשוא ולריק, ללא יכולת־מעשה וללא יכולת־מנוחה גם יחד. קלעי־תותחים אלה – גם כשאינם פוגעים בגופך, הריהם הורגים ימים על ימים מחייך – נמצא שהם בכל־זאת הורגים אותך!

לשוא אני אומר אל לבי כי למרות כל המצוקה והמועקה, הסכנה והחרדה, שכל רגע מרגעי היום מביא עמו עתה, בעוד המלחמה נטושה בתחומנו, הרי יבואו ימים שדוקא רגעים קשים אלה יחיו בזכרוננו כרגעים מלאי־התוכן והנמרצים ביותר בחיינו! מוכן אני לוותר מראש על הרכוש הנפשי הזה של עיצום־חיים ותעצומת־רשמים לעתיד לבוא ולהסתפק בחיים מונוטוניים של שלום ושלווה בהווה ובעתיד. כוח־היוצר, של היחיד ושל הכלל, זקוק לשלווה.

מתברר כי רעמי התותחים הגדולים ששמענו אמש – מקצתם על כל פנים – משלנו באו. צבא ישראל כיוון אמש את תותחיו אל מול בית־לחם, מקום שם המצרים העמידו עוד לפני חדשיים ימים, את תותחיהם. שהפציצוו בשעתם את רמת־רחל, ואת תותחי “אנטיפרסונל” שלהם, שהפגיזו את שכונות ירושלים הדרומיות־מערביות (בתחילת יוני). עכשיו עומדים תותחינו במרחק של שמונה ק“מ מסוללות המצרים. שאר כלי־המפץ שלנו מכוונים היו, במשך הלילה, לשיך־ג’ראח, לכפר השילוח ולעיר העתיקה. אותה שעה כבשו אנשי פלמ”ח את כפר צובא בהרי ירושלים, ששימש בשעתו מקום מטהו הראשי של עבדול קאדר חוסייני. גם עמדות האויב בהר־ציון, מבפנים לשער (מקום שם נמצאים עתה חיילים של ערב הסעודית, שהובאו הנה בעצם ימי “ההפוגה”), הותקפו באש תותחינו.

אבל גם האויב הפגיז בלילה את ירושלים העברית (ודליקה פרצה במרכז־העיר) ואף ניסה להתפרץ לעבר “בתי ההונגרים” מדרך סט' ג’ורג' – אך נבלם.


ז' בתמוז תש"ח (14.7.48)

אמש היה ליל־שימורים בירושלים. רעמי התותחים הגדולים גברו עם חשיכה ועליהם נוספה אש חזקה של כלי־מפץ ומכונות־ירייה מכל המינים. מקרוב ומרחוק. משלנו ומשלהם, עליהם ועלינו. תפתה ערוך זה נמשך כל הלילה וחודש בבוקר, ואחר־כך בצהרים. בשעה 4 אחר־הצהרים פתחו התותחים הערבים באש, כל פעם בשלושה תותחים בבת־אחת: האש היתה מכוונת בדיוק אל כרמלית אחת, מקום סוללת־תותח שלנו. אצבע מרגלים!

הבוקר נודע כי בליל־קרב זה כבשנו את מלחה, כפר ערבי סמוך לבית הכרם, בסביבת ירושלים, מדרום לה. לפנות בוקר נכבש בידינו כפר צרעה, בין כפר־אוריה ובין הרטוב. הכובשים עלו מחולדה. נכבשה גם שפרעם בהרי נצרת.

היום הופצצה מן האוויר, בפעם הראשונה, חיפה. תל־אביב אף היא הופצצה שנית היום, אחרי הפצצת יום אתמול, שהפילה 14 חללים ופצעה ארבעים איש.

ידיעה מעניינת: הפגנות אנטי־בריטיות ברבת־עמון. אילו לא באו הללו אלא לגרום רעד של פחד לגלוב־פחה – דיינו. אבל הן תגרומנה רעד לא־נעים גם לבווין. אכן זה גורלה של בריטניה, שכל ידידיה אשר קנתה בחנופה, באתנן ובקרבנות־מולך, נהפכים לה לבסוף לשונאים, משהם נוכחים לדעת כי לא להם נתכוונה אלא למטרותיה האנוכיות שלה. ברם, האומנם לא ראו זאת תחילה? אלא שתחילה חפצו לקבל טובת־הנאה. הרמאי והמרומה שווים זה את זה.

היום “יום בסטיליה”, ובפאריס נוהגים לרקוד ביום זה בחוצות הקריה. שלושת היובלות שעברו מיום כיבוש בסטיליה השכיחו זה־כבר מלב כל את האידיאות והערכין שעליהם נלחמו בני הדור ההוא, בשנת 1789, אבל הריקוד עדיין נמשך. הערכין נשכחו כבר לפני מאה שנה, בשנת 1848, וזה מאה שנה חוגגים המוני־עם נבערים מדעת את חגו של כוכב שכבה זה־כבר, אך קרניו עוד מרחפות על ראשם, אלא שהם – אפילו את הקרניים הללו, יש ואין כאחד, אינם רואים.


ח' בתמוז תש"ח (15.7.48)

ליל־פחדים כזה עוד לא עבר על ירושלים במשך שני הירחים של מלחמת ישראל ועמלק זו.

משנודע על הצעת אמריקה בלייק־סוכסס לכפות על ארץ־ישראל שנית, בעוד שלושה ימים (ועל ירושלים לאלתר) הפסקת־אש, הפעם בלתי־מוגבלת, נתמלא הלב צפייה, ואף תביעה, שנשכיל לנצל את השעות הספורות כדי להיטיב לפחות את מצבנו הפגום (“הפגום” למרות כל הנצחונות שנחלנו במשך השבוע הזה בחזית המרכזית והדרומית). רגע־רגע חכיתי להתחלת “פעולות” של צבא־ישראל בירושלים. תחת זאת באה לעת־עתה הגברת ההרעשה מצד האויב. חלילה לי מלשפוט על בעיה שאיני מומחה לה ושמצבה גם אינו ידוע לנו, האזרחים. ודאי עושים מפקדינו מה שנראה להם. אבל פגזי האויב, שכוונו, החל משעה 4 אחה"צ אתמול, בכמות גדלה והולכת, אל השכונות העבריות – אינם מעודדים את העורף, שפחד המרגלים עליו. אכן הרגשה משונה היא זאת, אדם פאסיבי מול תותח אקטיבי: משהו מטעמו של שלטון־הרובוט המתקרב ובא לעולם.

לפנות ערב שוב החל האויב להמטיר פגזים לרוב משלושה־חמשה תותחים בבת־אחת) על שכונותינו. מול ביתי נפגע קשה נער, שאביו שלחו אל החנות. מסתבר כי מספר הנפגעים בעיר רב למדי. בבוקר ראו ברחוב מגורי איש רץ ובידו תמונת־צילום והוא צווח בקול בלתי־אנושי: “הראיתם את זה? היש עוד בעולם בחור כזה? בני הוא זה! והיכן הוא? היכן בני?”

דעתו של אב זה נטרפה עליו. אבל ברור היה כי אין זה מטורף, אלא אדם שצערו העבירו על דעתו. איש זה אפשר לרפאו וחובה לעשות זאת – וחובה זו על “ועדת ירושלים” היא מוטלת, שיש לה גם מחלקה רפואית. אבל “ועדת ירושלים”, שאינה יכולה לדאוג כראוי גם לענייני הכלל, אלא אם מרימים קול צעקה ומאשימים אותה ברמה בהזנחת תפקידה – כיצד תוכל לדאוג לעניינו של היחיד?

נטיתי מן העניין הראשון – מוראות־המלחמה המתחוללות שוב על ראשינו יומם ולילה.

בחצות־הלילה כבר היו העצבים עייפים מאוד מאימת הפגזים וקולות־הנפץ בסביבה הקרובה. ואז נשמע פתאום, ברגע של דממה יחסית, קול זמזום מטוסים. הלנו או לצרינו. אין לדעת, כמובן. אותה שעה סבור הייתי כי שלנו הם: נדמה לי כי שמעתי תחילה כעין צפירת־אזעקה חלשה, אבל זו יכלה להיות טעות. ואש התותחים, שחשבתי כי של האויב היא, הטתה אותי לסברה כי מטוסינו הם. נדמה לי כי היו שני מטוסים (ולא אחד, כאשר הודיעו בבוקר עיתוני ירושלים), רעש הפצצות שהוטלו היה מדהים ומחריש. ירדתי למטה, למסדרון המלא עיפוש ואבק (שקי־חול), וראיתי את ברק האש של הפצצות כהרף־עין לפני קול־הנפץ האדיר. בשתים וחצי שבתי לדירתי אך קולות התותחים והפגזים, ששבו להמטיר אש על העיר, הוסיפו להחרידנו עד אור הבוקר.

גם במשך היום הוסיפו הערבים להפגיז את השכונות וניכר היה שהם יודעים היטב לאן לכוון את תותחיהם: זה חמשה ימים נופלים פגזיהם בסביבות של סוללות־התותחים שלנו. הערב נפגעה שנית דירתי: רציצי הפגז ניקבו שלושה תריסי ברזל, ושיברו שתי זגוגיות. “איש לא נפגע”… שוב, “נס”.

הפעולה הדיפלומאטית של הוועדה הקונסולארית בירושלים, או של הקונסול הבלגי ה' ניובנהויס, (שדיבר ודאי בשם הועדה כולה) – זו חוות־הדעת חסרת־הבושה לאמור כי עתה הוא הרגע הנכון למנוע את יהודי ירושלים ממזימתם הרעה להשתלט על עיר־הקודש – היא עדות קלאסית לשינאת־ישראל המסלפת את משפטם של רוב הגויים בכל הנוגע לישראל. ובכן גם הקונסול הבלגי, נוסף על האדון בורדט, האמריקאני, שגם רצח הקונסול, קודמו, בידי הערבים לא פעל עליו לפקוח את עיניו על ההבדל היסודי, הנוגע עד לשורש ההוויה האנושית, שבין שני “הצדדים” הנאבקים: שינאת מרדכי גדולה ועמוקה כל־כך, שהמן עדיף בעיניהם, בכל ניוולו, על היהודי נדיב־הלב וההומאני ביותר. לא, כאן לא יועיל שום דבר – ולא כדאי אפילו להשחית מלה אחת לעניין זה. לא מוח של גוי כאן אלא לב של גוי כאן.


י' בתמוז תש"ח (17.7.48)

שלשום היה לילה, שכולו דממה מוזרה וכמעט מפחידה. אותה שעה היה רצון לשמוע לא את קול־הדממה הזה, שלא היה בו מן השקט ולא־כלום, אלא קולות נפץ ויריות של צבא־ישראל, שישתמש בשעות המעטות שעוד נותרו לו לפעולות, כדי לתקן את אשר העוו הנסיבות הקודמות ולהספיק לעשות עוד בירושלים את אשר לא עשו במשך כל השבוע. אמנם נכבשו שני “מישלטים” חשובים צפונית־מערבית מירושלים, אך בעיר גופה לא נוצל שבוע זה כמעט כלל. אנכי, למשל, אזרח (“ציוויליסטן”) עד מוח עצמותי, איש רחוק ממלחמה כרחוק מזרח ממערב, מוכן ומזומן הייתי לקבל עלי את כל מוראותיה של התקפה, שאשה המצטלבת נבזקת מעל לראשי, כשסכנת הפגזים מקפיאה את הדם בכל רגע ורגע, ובלבד שמשהו יזוז, ייעשה, יארע ויבוא! אבל הלילה עבר בצפיית־שווא מענה – ולא הביא בכנפיו השחורות ולא כלום, מלבד מבוכה ותמיהה.

אבל אתמול בשעה 10 בבוקר פרצה לפתע־פתאום סופת־אש מן המארב. תחילה אי־אפשר היה, כמובן, לדעת מצד מי באה האש. אחר־כך נתברר כי הערבים הם שפתחו בהתקפה – חזקה למדי, מאחורי מסך של עשן – על עמדותינו בין מוצרארה ובין בתי אונגרין. התקפה זו נמשכה כל היום – כל היום רעמו התותחים השונים, גם של האויב – מן העיר העתיקה ומשיך־ג’ראח ומשעפת ומנבי־סמואל ומעמדות המצרים בבית־לחם – וגם שלנו במקומות שונים בעיר ובסביבה. נראה היה כי לא קל היה להדוף את האויב. משמע כי נפגם כאן משהו, בשוגג או באונס, והיוזמה עברה לעת־עתה לידי הערבים. והלא הבטח הבטיח המפקד בפירוש ובדברים שלא נוקו מהתפארות, לאמור כי בטרם יצא השבוע תהיה ירושלים נקיה מן האויב? ובכן – הבטיח!…

בערב גונב אלי סוד לאמור, כי בחצות־הלילה יבוא סוף־סוף האות: הפיקוד הירושלמי החליט להשתמש בחמש השעות הנשארות (עד 5.30 לפנות בוקר) כדי לכבוש בליל־שבת זה את העיר העתיקה ואת שיך־ג’ראח, לא היה כל ספק באמיתותה של ידיעה זו. ובכן, שוב אותו בטחון מוזר – משונה מאוד לגבי מצביא, שחייב לדעת מה שיודע גם ציוויליסטן חשוך כמוני, למשל, כי a la guerre comme a la guerre וכי לעולם אי־אפשר לעשות מראש חישוב מדויק של הנסיבות והגורמים, העלולים להתערב במהלך הפעילות, ומשום־כך אסור לדחות את הפעולה המכריעה לרגע האחרון! ההחלטה לגשת אל הפעולה הקשה הזאת רק ברגע האחרון –כחמש שעות לפני הפסקת האש – הזכירה לי משום־מה את נאום־הרהב של המפקד הנכבד לפני העתונאים – והייתי “מחריש משתאה”.

ובחצות הלילה אמנם החלה ההתקפה. התותחים שמאחורי ביתי פתחו באש מרוכזת, הם פלטו בקולות־נפץ אדירים כמה מאות פגזים, שעברו על ראשנו “כצפרים עפות”. אבל גם תותחי האויב לא טמנו ידם בצלחת והטילו מאות פגזים על בתי אזרחים ללא אבחנה ועל “מטרות צבאיות”. אחרי “הריכוך” האדיר של תותחינו צפינו לשמוע מרחוק את קול היריות של התוקפים, המעפילים לעלות. ואמנם באו כמה יריות, אבל הן שבו ונפסקו עד־מהרה – והדממה השתררה לשעה קלה, דממה שהשתיקה יפה לה, האויב הרגיש, כנראה, ברפיון־פתע זה – ומיד פתח באש חזקה עוד יותר מבראשונה, שנמשכה עד סמוך לשעה חמש־וחצי לפנות בוקר.

אבל כאן, בתחומי שלי, בירכתי העורף, רשאי אני להפיר את השתיקה. אותה דממה מבוישת ומבישה, שהשתררה פתאום בקו־האש שלנו על חומת העיר העתיקה באישון־לילה אור לי' בתמוז, צועקת אלינו מתוך העזובה המציינת את מצבה של ירושלים, שבגזירת הגורל עדיין היא הבת החורגת של המדינה החדשה. איני בקי בתכסיסי מלחמה ואיני רואה את עצמי רשאי לדון בבעיות אסטראטגיות אבל רשאי אני לציין כאן את החששות שיש לי כל הזמן לגבי פרשה זו, שהעובדות באות בזו אחר זו ומאמתות אותם, לדאבון הלב.

איני יודע מהו הדבר שגרם את הכשלון הזה אמש, אבל כשלון היה כאן, ללא כל ספק. בפעולות לכיבוש העיר העתיקה נמסרו תפקידים גם לאצ“ל וללח”י. היה מה שהיה (יש אומרים: חוסר־תחמושת שנגרם על ידי התפצצות, שנגרמה על־ידי גיס חמישי), אבל היה הכרח לסגת ואת מבוקשנו לא השגנו, ולא עוד אלא שהאויב הצליח (אמש, או ביום שלפניו – איני יודע) אף להוציא מידנו עמדה אחת, סמוכה לבתי־אונגרין, שהיתה בידנו כל הזמן, בהתקיפו באש חזקה מצד שיך־ג’ראח (שנשאר בידי האויב!) ובהגיחו באותה שעה עצמה מצד המושבה האמריקאנית. מבחינה אסטראטגית השביח איפוא האויב עתה את עמדותיו בהשוואה למה שהיה לו לפני ההפוגה הראשונה – והוא תקע טריז ממש לבין שכונותינו הצפוניות־מערביות.

והיום באה ההודעה הרשמית של צבא־ההגנה ברדיו והביאה נוסח של עריכות־דברים רשמית כמיטב המינהג של כל “לשכות־המודיעין” בעולם: הכל היה בסדר גמור, אלא שמוכרחים היינו להפסיק ולצאת חזרה מן העיר העתיקה, כילדים טובים, פשוט משום שהגיעה בינתיים שעת הפסקת־האש. הביורוקראטיה הרשמית – “סדנא דארעא” זה – “חד הוא” בכל העולם.

נשאלת אמנם שאלה: וכי מה נשאר לה לעשות, למפקדה שלא הכינה את ההתקפה כהלכה בעוד מועד, ודחתה אותה (אולי באונס?) לרגע האחרון – ונכשלה שלא באשמתה – ומוכרחת לתרץ איך־שהוא את הכשלון הזה?

עוד דוגמה ל“נסים” שקורים לנו על אף הקלקלות: בשעת כיבוש לוד היה, כזכור לקוראי העתונות, רגע שהכיבוש עמד בסכנה, כיון שטאנקים הגיחו פתאום מבניין המשטרה, שנשאר בידי האויב, ופרצו למרכז העיר. מעשה שהיה כך היה (שמעתי אמנם מפי איש מהימן, אבל מוסר אני את הדברים בלי אחריות לאמיתותם השלמה):

נכבשה העיר ורק בניין המשטרה נשאר בידי האויב, התחילו כמה טיפוסים מפוקפקים (האומנם מאנשי החי"ש?) עטים אל השלל ושלחו את ידם בביזת חנויות וכו' – ולשם זה עזבו את עמדותיהם. ראו זאת הצופים של האויב והשתמשו בשעת־כושר זו ופרצו אל מרכז העיר – ואך כפשע היה בין “הכיבוש” ובין כשלון. מיריות התוקפים האלה נהרגו שנים מבין הבוזזים ונפצעו עשרה או שנים־עשר. ראה זאת בחור מן הפלמ"ח והזעיק על דעת עצמו קצת “חברה” ועמדו בפרץ – והתוקפים נהדפו.

וזה לעומת זה: בעצם פתיחת ההתקפה על רמלה נערך במחנה צריפין (סראפנד) קונצרט בשביל החיילים שבחופשה, הפצועים וכל שאר יושבי המחנה, וחברי התזמורת הפילהארמונית באו לשם כך מתל־אביב. אבל באמצע הקונצרט נשמעו קולות־יריות חזקים: המחנה הותקף. חברי התזמורת המשיכו בנגינתם עד תום התוכנית. ואחר־כך סיפרו כי יותר משהתרגשו מחמת הסכנה התרגשו מן החוויה העמוקה שהם, אזרחים אשר ידיהם אינן מחזיקות בנשק, זכו להימצא בקו האש ועם זה גם למלא את המוטל עליהם.

על כיבוש נצרת נודע לנו היום מן הרדיו (חשמל ניתן לנו למשך שעתיים). בוודאי חשוב כיבוש זה מבחינה אסטרטגית, אם כי יש לחשוש, כמדומני, שמא דוקא בריחת הפלחים מכפרי הסביבה עלולה לחזק את מחנה קוקאג’י, כי הללו יצטרפו אליו סוף־סוף, באין ברירה – אבל נדמה לי שאילו הכינו כראוי את המערכה הירושלמית ולא דחו את ההתקפה לשעה האחרונה לפני הפסקת־האש – ואילו כבשו את שיך־ג’ראח היה זה חשוב אולי לא פחות בשביל חזית ירושלים מאשר נצרת בשביל חזית השומרון והגליל התחתון.

אבל, כאמור, נתרועע מזלה של ירושלים!


י“א בתמוז תש”ח (18.7.48)

יום אתמול, יום שבת, היה יום של הפוגה – לעצבים. על הפוגה צבאית אי־אפשר לדבר במקרה זה, משום שהיריות נמשכו לסירוגין בקצווי העיר במשך כל היום – והיתה הרגשה שהפסקת־האש החדשה הזאת עדיין מרחפת בין הוודאי ובין הספק, מלבד מה שהפוגה זו אמורה לבוא רק בעוד שני ימים וחצי, וקשה לדבר על שקט בשעה שבמבואי ירושלים ובכביש לאטרון מתכוננים לקרב המכריע – ובאוירה של העיר גופה מרחפת רוח האכזבה והבושה על הכשלון של ליל־שבת. – אף־על־פי ששלושה לילות ללא שינה היו מאחרי, לא עצמתי עין כל הלילה – וכשעה אחרי חצות החלה שנית אש תותחים, שנראתה לי כבאה משני כיוונים בבת־אחת: מצד דרומית־מערבית (המצרים) ומצד צפונית־מזרחית משיךהג’ראח (הלגיון), הקרב על ירושלים חודש איפוא עוד אור ליום א' – ואמנם הוא נמשך גם בשעה זו. המצרים ממטירים על שכונות האזרחים פצצות אנטי־פרסונל, המתפוצצות (בלי נפץ רב) באויר, בתוך חתולת עשן צהבהב, ומפזרות אלפי־רסיסים, הפוגעים ככדורים בכל מי שנמצא תחת כיפת השמים וגורמים לכוויות (לתוך הבתים אין הם חודרים, כפי שאומרים). אבל גם קול יריות מקלעים מכל המינים, וקול תשובתם של הכלים שלנו, ו“דוד’קה הקטן” בתוכם, פולחים את האוויר בלי הרף.

העתונים מוסרים כי האויב השתער על “בתי מאנדלבוים” ועל בית־המשטרה של מאה שערים, אלא שנהדף. לצערנו, כבר ניכרים בהודעות הרשמיות של המפקדה שלנו, הנמסרות לעתונים, כמעט כל סימני ההטיה וההסוואה, הנהוגות (אולי בהכרח) בכל המפקדות הצבאיות שבעולם. ודאי כוונתה רצויה, אך להאמין לדבריה בכל שוב אי־אפשר. אבל יש לומר לשבחה כי אין היא מכריזה על נצחונות שלא נחלה. ניכרים דברי אמת. דוקא הידיעות על נצחונות אין להטיל ספק באמיתותן. למשל, הידיעה כי כבשנו את עין־כרם. משתפסו כוחותינו את גבעת “מיס קרי” הנשקפת על כל הסביבה חולשת עליה – ממילא נכבשה לפנינו גם עין כרם (שחציה נוצרית).

“ומה יהיה הלאה?” – זה תלוי, במובן המצומצם, בהחלטתם של הערבים בנוגע להפסקת־האש, ובמובן הרחב – באו"מ. אשר לאו“מ, הלא ראינו ברור במושב האחרון כי מוסד זה אינו אלא כוכב שכבר כבה, אלא שקרניו עוד מוסיפות להשלים את דרכן ולהופיע בשמינו בלי הכוכב עצמו, קרניו הקלושות והקרות של הכוכב שדעך הלא הן נראות בעובדה שאו”מ לא החליט )ואפילו לא העלה כל הצעה כזאת על הפרק) לנזוף במצרים, לאמור: מה לך בכלל כאן, בארץ־ישראל? חייבת את להוציא את צבאך אכול־הכינם מגבול הארץ!" – וכן לפקוד הסתלקות מן הזירה, כיוצא בזה, על סוריה ועיראק, שהראשונה מהן היא חברה באו“מ והתערבותה המזוינת היא עבירה מפורשת וחמורה על תקנות או”מ, וכן לצוות על עבדאללה להוציא את הלגיון שלו מירושלים תיכף־ומיד. לא! שום דבר מכל אלה לא עשה או"מ, ואך זאת עשה: הוא החליט לשלוח הנה שנית את הדוד הטוב מארץ־הפלאים, היושב עתה ספון באי־השושנים שבים־התיכון ומנהל שיחות על “שיווי־משקל” בין יהודים לערבים בנוסח בריטניה – ולפי הוראותיה ורמזיה – והדוד הזה שוב ירכז מסביבו “מפקחים” שישגיחו בשבע עינים לבל תגיע חס־ושלום לידי היהודים ליטרא יתרה של קמח או אבק־שריפה – והעיקר שלא ייכנס לארץ שום אדם העלול להיות חייל (בניגוד מפורש החלטת או"מ. – שהוא, ברנאדוט, רואה את עצמו, כנראה, פטור בכלל מלהתחשב בה – האומרת כי הכניסה מותרת ורק האימון הצבאי אחרי הכניסה אסור).

עצם השאלה: הטובה לנו הפוגה נוספת, או לא? – אף היא שאלה שרק הזמן יוכל להשיב עליה, לכאורה, אפשר שיהיה בה בהפוגה מחודשת זו כדי להרע לנו, בניגוד לקודמת.

על־כל־פנים נדמה לי כי “המחזור” הראשון בהתמודדות בין ערב ובין ישראל בזירת המדיניות נסתיים לא עם בוא ההפוגה הראשונה, כפי שמנסחים העתונים, אלא דוקא עכשיו, עם כיבוש לוד ורמלה ונצרת ושחרורו הגמור של כביש חיפה ותיקון המצב בכביש לאטרון.

עתה, עם תחילת ההפוגה השניה, יתחיל “המחזור” השני בהתמודדות – והוא יגולל על “השולחן הירוק”, במזל הדיפלומאטיה. – ואם תאמר, אין לנו מדינאים ישוו לו למצב ולצורך־השעה! – הרי יכולים אנו להתנחם ולומר כי אלה שישנם – כוונתי לבן־גוריון ושרתוק – הם לא רק פיקחים גדולים אלא גם נבונים בפעולותיהם המדינאיות, וזה הרבה מאד לנוכח העובדה, שגם לאומות־העולם אין בשעה זו אנשים גדולים: עכשיו הרי שעתם של האנשים הקטנים היא בעולם כולו. האנושות בתקופה זו מראה בכלל סימנים של שינאה גלויה לאנשים גדולים, כאילו הרגישו הקטנים כי עכשיו שעת־הכושר שלהם, כיון שגדולים אין – והם יכולים איפוא להזדרז ולתפוס את מקומם למשך זמן רב ולהוכיח כי טובים הם מן הגדולים, אלא שכמובן לא היו יכולים לעשות זאת בלי סיועם של המוני־העם הרחבים, שהנם שותפים לתופעה זו של המרת גדולים בקטנים.

לא אדבר כבר על מיניסטרים כפורסטאל האמריקני, למשל, אבל גם מרשאל בכבודו ובעצמו – ואפילו בווין הפיקח, הנמרץ ועם־הארץ הנחוש – הריהם אנשים קטנים מאד, קטנים למופת! לעומתם האנשים העומדים בראש מדינת־ישראל, אם כי ודאי אינם רואים את עצמם כגדולים כשלעצמם, גדולים הם לעומת שרי המדינות של אומות העולם, משום שהנם רוחניים יותר מהם.

ברם, ההצלחה הדיפלומאטית אף היא מבוססת בעולם השפל הזה לא על המוח, אלא בעיקר על הכוח שמאחוריו. ונמצא כי סיכויינו אינם גדולים ביותר. ואף־על־פי־כן לא מן־הנמנע הוא כי יתערב לפתע־פתאום לתוך מערכי המישחק המדיני ההאזארדי, שאנו משחקים בשעה זו, איזה גורם בלתי־צפוי, שיכריע את הכף ארעית לטובתנו. אבל אסור לנו לשכוח כי גם הצלחה זו לא תהיה אלא דיפלומאטית גרידה, הצלחה של קוניונקטורה בלבד, שדבר אין לה, בעצם, עם ביסוס עתידנו הלאומי, כי “גאולת ישראל לא תבוא על־ידי דיפלומאטים, כי אם על־ידי נביאים!”


י“ב בתמוז תש”ח (19.7.48)

אתמול בשעה 7 בערב צריכה היתה להתחיל הפסקת־האש מס' 2 בכל הארץ. אבל במשך כל יום־אתמול נמשכה בירושלים, לסירוגין, אש־התותחים הערבית.

ושוב אירע מה שכבר היה כאן ביום הפסקת־האש “המקומית” (10 ביוני), רבים מבין יהודי ירושלים, בהתאם לטבע היהודי שאינו לומד מן הנסיון, סבורים היו, בתמימותם או בפזיזותם, כי בירושלים כבר התחילה אתמול ההפוגה – ויצאו החוצה. אותה שעה פגעו בהם פגזי האויב בכל מקום, כמה אנשים נהרגו ורבים נפצעו. ברחוב בן־יהודה נתרסקה אשה צעירה אחת ואבריה הוטלו למרחוק. מרובים היו חללי היום הזה מחללי ימי־ההרעשה הקודמים, כשהתושבים ידעו את הסכנה הצפויה להולכי־חוצות ונשארו ככל האפשר בבתיהם.

אתמול ניסו הערבים, שוב ושוב, להתפרץ לתוך עמדותינו שבעיר וגם הצליחו לפוצץ את “בתי מאנדלבוים” ולהטיל בזה פגם בעמדותינו. בשעה 6.30 פסקה האש, ומאז נשמעו עוד אך יריות בודדות מדרום ומצפון. אבל היום בשעה 2.30 אחה"צ פרץ פתאום קרב חדש. מטר יריות רובים ומקלעים – ורעמי תותחים שהתערבו אף הם כתופים הללו לתוך הסימפוניה.

תמוהני אם האויב מפיר וחוזר ומפיר את “ההפוגה”, למה זה אסור לנו להשיב מלחמה שערה – ולתקן עוד בשעה זו מה שפגמנו, בגלל חוסר אמצעים, במשך שבוע־ההפוגה בחזית־ירושלים? האזרח הפרטי שבי ודאי אינו להוט אחרי חידוש ההפגזה וסכנת־החיים; אבל הן זה אות הזמן, שהפרט מזדהה עתה על־כרחו עם הכלל במידה כזאת, שהוא מקדים בלי־משים את צרכי הכלל ומשאלתו לצרכיו האישיים ולמשאלת נפשו. נפשי רוצה מנוחה – רק מנוחה! – אבל איש־הכלל שבי רוצה לגאול את ירושלים מיד הזדון וצלפיו, וקולו של זה מחריש בי את קול הנפש, “קול ענות חלושה”.


יום ששי, ט“ז בתמוז תש”ח (23.7.48)

ובכן, הפסקת־האש השניה נכנסה לתוקפה. נדמו קולות התותחים; נפץ הפגזים נעשה לדבר שבזכרון בלבד, ואתה מרגיש כי בתחום־הוויה זה, ששמו “הזכרון”, אין הבדל רב בין דברים שאירעו לפני זמן רב ובין דברים שאירעו תמול־שלשום; גם מה שהיה תמול־שלשום היה “לפני זמן רב” וגם “לפני זמן רב” אך תמול־שלשום הוא. ברגע זה הפגזים ומוראותיהם הם דבר רחוק, אבל דבר רחוק זה הריהו בכל־זאת דבר אקטואלי מאד, שיכול לחזור כל רגע. שקט זה, שאדם מרגיש עתה בירושלים (ודאי כך הדבר בהרגשת כל איש ביישוב) הוא סוג חדש של שקט, לא ידענוהו קודם; הוא דומה לשקט אמיתי, טבעי ומושרש במעמקים, כמו שפניני־דונג דומות לפנינים שנדלו מן הים – זה שקט לפי כל סימני־ההיכר החיצונים, אך לא לפי המהות; לפי המהות הרי זה ההיפך הגמור מן השקט, כיון שאין כאן אלא הסחת־הדעת מן האימה.

אבל סילוק האימים, אפילו אם רק ארעי הוא, מכשירנו לעמוד בבהירות־יתר על המצב בהווה. בשעה זו הרינו יכולים, על־כל־פנים, לשאול את עצמנו: הפוגה שניה זו – מה פירושה.

לא נטעה, כמדומה, אם נאמר כי פירושה של הפסקת־אש מחודשת זו, שבאה מקץ עשרת ימי המלחמה האחרונים (שהנם השלב השלישי של מאבקנו, כיון שהשלב השני התחיל מיד עם הכרזתנו על ייסוד מדינת ישראל) הוא, פשוט, זה: מעצמות המערב, משנוכחו לדעת כי בשדה־הקרב לא יוכלו לנו (לאחר שאין להן בנסיבות הקיימות פתחון־פה לשלוח בעצמן צבא נגדנו, והעובדות הוכיחו כי צבאות מלכי ערב, אפילו בפיקוד בריטי, אינם יכולים להכותנו אותה מכה ניצחת, שבווין ומרשאל קיוו לה, כדי להיפטר מן היישוב העברי וממדינת־ישראל בבת־אחת ולפנות את המקום בשביל אפיקי־נפט בנגב ובצפון גם יחד) – מעצמות המערב החליטו כי מן־ההכרח הוא להפסיק בשעה זו את המלחמה ביהודי ארץ־ישראל, ותחת זאת להכין לנו מוקש ופחים פוליטיים, שיפעלו בבוא מועד. אל לנו איפוא להשלות את עצמנו, כי ידנו היא שעשתה את החיל הזה. אמנם גבורתנו חוללה נפלאות והיא שהכריחה את המדינאים במערב לשנות את תכסיסיהם במסע־ההשמד נגדנו, אבל לעומת הגבורה הישראלית עוד יש עצה נוכחית למלחמה נגדנו, והיא, עצת גויים זו, מסוכנת לא־פחות מן הקרבות הנטושים מן הלבנון ועד מדבר־סיני ומן הירדן עד אי־קפריסין. עמה, עם עצת אחיתופל־בווין, נצטרך להיאבק לחיים ולמוות, כדי שלא ניאלץ ח"ו לעשות ויתורים בניגוד לכל מפעלותינו והישגינו.

ברם עכשיו, ברגע שפרץ משבר בחיכוכים שבין מעצמות־המערב ובין הסובייטים בברלין, כאילו הוסטה נקודת־הכובד של פקעת־התסבוכת שלנו, כאן בציון, ועברה בחשאי למקום אחר, רחוק מאתנו, ומשך רגע קטן הורגשה הסחרחורת שבתזוזת־פתע של נקודת־הכובד מתחת לרגלים. האין בזה כדי להראות מה מאוד אנו תלויים במה שמחוץ לתחום יכולתנו? אם אמנם יש סכנת מלחמה במערב – הלא בהכרח תשנה סכנה זו את עצם עמדתן של הממשלות כלפי קיומנו המדיני בארץ! העולם בזמן מלחמה אינו דומה כלל להעולם בזמן שאין בו מלחמה (על “שלום” לא נדבר כלל מעתה!) – והלך מחשבותיו חורג בבת־אחת מהמסלול של “הראוי” – ועובר למסלול ההכרח המעשי אשר ביד ייתפש. והאם לא צילה האדום של אימת המלחמה, הפרוש עתה על המוחות, הוא המונע כל נימוק של “הראוי”, העלול להכריע לטובת ישראל, מחדור להכרתם של המדינאים אפילו כשאין “משבר”? עכשיו שתהום (ממשית או מדומה) שבה ונפערת בברלין – לא כל שכן?


י“ח בתמוז תש”ח (25.7.48)

לנוכח דרכיו המשונות של הרוזן ברנאדוט, שבא לתווך, אינך יודע על מה להתפלא: האם עליו בעצמו, הניגש אל הבעיה הבוערת והשותתת־דם כגוף מרוסק, כאל בעיה של אשקוקי, כאל קונסטרוקציה של דברים מלאכותיים בלי רוח־חיים (משום כך גם לא איכפת לו כלל, בעצם הדבר, יד מי על העליונה, ומי ינצח, ‘הלבנים’ או ‘השחורים’), או על חברי או"מ במדינת־הים, שולחיו, שראו לבחור דוקא באיש קר ומוגבל זה, שבעיות האנושות אינן נוגעות אל לבו – ואולי גם איש שאינו מצטיין בבהירות המחשבה ובעמקות השכל, איש מתאים אולי להוצאה אל הפועל, אך בשום־אופן לא למציאת פתרון ופועל־יוצא. – מה אדם זה מרשה לעצמו להציע – ומה הוא חושב בכלל? כאן עניין של פיקוח־הנפש והוא בא בפיקוח על החופים; קוראים לרופא – ובא איש של חברא קדישא, שתחת לחבוש את הפצוע הוא לוקח מידה לארון־מתים.

אתמול שמענוהו מפטפט משהו על “משאל־עם”, והיום הוא מבקש לרוקן את ירושלים מתושביה היהודים לשם “פירוז”.

נראה הדבר – ומעתה ללא ספק כל שהוא – כי כל מבוקשו הוא רק למצוא דרכים לעשות את רצונם של אותו קונצרן־המדינאים האנגלו־אמריקאני השואף להצר את צעדינו ולשרוף עלינו את הבית באש של תככים ונפט. ברנאדוט הוא שליחו של מקום־התורפה הזה, ששמו: פוליטיקה פרו־ערבית וברור שהכל יודעים זאת, אלא שאין חוששין כלל לא לקומדיה ולא לרמאות.


כ' בתמוז תש"ח (27.7.48)

זכה הרצל ויום פטירתו נעשה – מקץ כארבעים שנה בסך־הכל!– “ליום המדינה” בישראל. בן־נביאים ובעל־חזון זה, שנתגלגל למערכת “נאייע פראייע פרעסע” בעיר־הבירה המערבית של קלות־הראש בנעימים, יהודי אצילי וקדמון זה, שמת משברון־לב בעטיים של יהודי זמננו נעווי החולין, זכה לדבר שלא זכה לו שום אדם אחר בעולם המודרני ושום חובב־ציון ואוהב ישראל, מבני־ברית או משאינם בני־ברית: ליצור מדינה עברית בהבל פיו. ובמה זכה? בכוח האמת שבפיו. גדול כוחה של אמת, אלא שדרך ארוכה לה כאורך קרני אורם של המזלות. ואם קרן־האור של מזלנו זה, של הרצל, הגיעה אלינו מקץ ארבעים שנה – הרי זה מפלאי העולם – פלא שלא היה כמוהו מעולם.

והיום נערכו לכבוד “יום המדינה” – לא לכבוד הרצל – מיסקרים, מיצעדים ומישדרים צבאיים בתל־אביב ובירושלים. לא הלכתי לראות את “המיסדר” בירושלים; לבי לא נתנני להעיב את זהרו של הסמל שביום זה במראה הכיעור החתום בפרצופו של הרחוב הירושלמי. אבל הקשבתי ברדיו לתיאור המיסדר הצבאי בתל־אביב ולקול נאומו של בן־גוריון, שהיה הוגן ונאה לה לשעה זו. ראיתי בדמיוני, למרות התיאור הקלוש והפגום של הקריין, את הכל כאשר לכל, כאילו הייתי שם – ולבבי “פחד ורחב”: כי רגשותי מחולקים עלי כל־אימת שאני רואה את גילויי הצבאיות, שבסימנה אנו חיים בשעה זו על־כרחנו. לנוכח כל גילוי כזה עולים על לבי דברי שמואל לעמו הדורש מלוכה. יתכן כי גם אז נחוצה היתה הממלכה לנוכח השונאים הרבים מסביב, כשם שהיא נחוצה לנו כיום הזה. אבל זוהי קללת האנושות, שכל צורך נעשה לה הכרח, וכל הכרח נהפך לה לרועץ ולחטאה. ההכרח והחטא – הלא כמעט דבר אחד הם…

אכן, ימינו הם נקודת־יקוד של התהוות היסטורית: לעינינו נהפך השלילי להכרח, וההכרח – לחיוב, ואנחנו אנוסים לעשות דברים שחשבנום תמיד לבלתי־מוסריים, ואילו עכשיו “בלתי־מוסרי” הוא לא לעשותם.

לכאורה, צריכים היו הימים האלה ללמדנו להבין לנפשם של העמים, שבתוכם חיינו ושאת שינוי־הערכין המפתיע שלהם בשעות־חירום יכולנו לדון כמו מן־הצד, כיון שמלחמתם לא מלחמתנו היתה (אם כי אויביהם היו על־פי־רוב גם אויבינו). עכשיו אירע הדבר גם לנו, כמו שהוא מוכרח לקרות לכל עם המחובר אל אדמתו והיונק לא רק מטל השמים הצלול אלא גם משמני הארץ השחורים, המלכלכים את הידים. שוב אין לנו ברירה: יש לנו ארץ ואנו יונקים ממנה ונאחזים בה בידינו, ושוב אין אנו יכולים להסתפק בזה שנרים אצבע נקיה השמימה ונספור את הכוכבים; מעתה תהיינה ידינו שחורות וגסות ומזוהמות מן הרקבובית הפוריה, תערובת עפר ודם, העתידה לשמש יניקה למטענו – או קבר לתקוותינו, אם לא נשכיל לטעת בה בעוד מועד את נטע העתיד. כבני־חורין חייבים אנו לעשות את המוטל עלינו – ולהבין עם זה גם לרוחם של האחרים, וגם של שונאינו בכלל זה.

אשרי העם אשר שונאים אצילי־רוח לו. ברם, בחלקנו לא נפל אושר כזה, אף־על־פי־כן חייבים אנו להישאר אצילי־רוח במילוי חובתנו כבני־חורין; לא כעבדים מתפרצים, שואפי נקם, מתנשאים, אלא כברי־חורין אמיצים, סלחנים, עומדים על זכותם ביושר, נלחמים למען החיים ולמען הצדק, לא חשוב מה טיבו של הצד שכנגד; חשוב מה טיבנו אנו. ואם לא יהיה מחננו טהור, מוטב שלא ננחל נצחון.


יום ד', כ“א בתמוז תש”ח (28.7.48)

ביאליק לא הוזכר השתא, ביום־הפטירה, אלא בפיהם של “דופקי תרבות” (בלשון חיילינו) שמקצועם ותפקידם בכך, ודבריהם העמומים צלצלו כאילו המדובר הוא בגדול שאי־אפשר להבחין בו עוד מחמת ריחוקו – במישהו מטושטש כמו מתקופת־הגאונים.

ואילו היית עתה בחיים, ביאליק – כלום היה קולך נשמע? לכל היותר היתה “אגודת הסופרים” העלובה מטילה עליך ללכת ‘המסדרונה’, אל לשכת השר פלוני, ולבקש רחמים על סופרי ישראל (ולפי רשימה שהוכנה מראש, ובלי הגיון וצדק) שיתקבלו גם כמה מביניהם כפקידים קטנים במנגנון הממשלתי שלנו. ואם היית משמיע קולך ברמה לאמור, כי יש לכונן מיד גם מיניסטריון להשכלה, ודאי היו משיבים לך כי בשעה זו יש עניינים יותר חשובים, והיית מתאנח על כי שבת שוק הספר העברי, וחיילינו קונים עוד רק ספרי־בלשים אנגלים בהוצאת־הזול האמריקאנית.

שואל אני את עצמי לא־אחת, בימים האלה: הכרת המפנה הגדול שבא לעינינו בהיסטוריה של עם־ישראל – האמנם חודרת היא במלא מובנה למוחות בציבורנו?

חזות קשה לי: נדמה לי (בל אחטא בשפתי) שהתשובה היא – לא.

טייס משוגע הטיל פצצה על ארמון או“מ לאות מחאה – כדבריו – על מעשי או”מ, המוליכים את העולם למלחמה חדשה. יתכן כי האיש הזה משוגע הוא, אבל האנשים היושבים באותו ארמון שבליייק־סוכסס – כלום אינם משוגעים כמעט כאותו זורק־פצצה? האין הם משחקים בפצצות כמו בכדור־רגל?


כ“ד בתמוז תש”ח (31.7.48)

גם השבוע עבר עלינו מתוך “הפוגה” מאוד מוחשת, הפוגה אשר קול לה – הלא הוא קול יריות הצלפים הערבים, המחזקים את ההפוגה הזאת במסמרי כדוריהם. אבל גם קול נגינה שמענו בשבוע זה – שני קונצרטים נאים של התזמורת הארץ־ישראלית, שהגיעה סוף־סוף לירושלים.

גם קול ברנאדוט שוב נשמע בארצנו – והפעם שירה חדשה בפיו, שהצליל העיקרי שלה הוא דרישתו להחזיר את הפליטים הערבים למקומותיהם בארץ. ודאי מוטב היה אילו לא היו כלל פליטים בעולם, לא ערבים בסוריה ובעבר־הירדן ולא יהודים במחנות־ההסגר בגרמניה ובקפריסין. ברם, כיון שאין זו בעיה מוסרית כל־עיקר, כנראה (בניגוד לאשר צריך להיות!), אלא בעיה של פוליטיקה מעשית, הנחתכת לפי תככים ומזימות־רשע – למה זה נבדיל את בעית הפליטים הערבים מעל בעית פליטינו היהודים?

אך מה זה אני כותב כאן? כאילו מתווכח אני עם מישהו. עם מי יש כאן להתווכח? אוי לכל הקומדיה המתועבת הזאת, שאין לה נחמה! ברנאדוט דורש פירוז לירושלים, אם כי ידוע לו היטב שאין בידו אמצעים להוציא דבר זה אל הפועל; ולעומתו מחליט או"מ לדחות את הדיון בעניין ירושלים, כדי לתת לסרסור שלו שהות להרויח זמן בכפיתת ידינו כאן ובהפקת מרגליות של תמימות מעושה, ‘ארזאץ’ של בלוף דיפלומאטי.


כ“ז בתמוז, תש”ח (3.8.48)

ירושלים הוכרזה כשטח “מוחזק” בידי מדינת ישראל, ומושל צבאי הופקד עליה לשמרה. הצחוק עשה לנו “הגורל” – תמול־שלשום עוד היינו מורדפים על צוואר בארץ־ישראל, והיום כבר יש לנו כאן אפילו “אוקיופייד טריטורי”. אפילו אם נאמר לראות בזה רק מין השתעשעות שיש עמה שמינית של זחיחות־הדעת, הלא נודה כי גם שעשועים המרחיבים את דעתם של ילדים אינם נופלים בחלקם של כל הילדים במידה שוה. משך אלפיים שנה היינו ילדים עניים, יתומים, שלא זכו לשעשועים מלבד שעשועי־הדמיון – ועכשיו אנו משתעשעים כבר, ב"ה, במשחק של “אוקיופייד טריטורי”. הלא דבר הוא!

ואף־על־פי־כן מעדיף הייתי כי ירושלים תהיה יישוב עברי יושב בשלווה וחוסה בצל מדינת ישראל משתהיה טריטוריה “מוחזקת”, ברם חזקה על ירושלים שלא תזכה לשלום של קבע, אלא למשחקי־אשליה מסוכנים, בין אם הללו מושטים לה ביד הגויים (שידם השניה אולי מסתירה בשעת־מעשה מאחורי גבם פּלצור ללכדנו בו) ובין אם אם מושטים לנו בידי מנהיגינו, מאין בידם דבר של ממש במקומם.

ובעוד אנו “מחזיקים” בירושלים (קרי – בשכונות היהודיות שלה, השוכנות בעמקים של פרזון מבחינה אסטראטגית, והמופצצות כל הזמן מעמדותיהם של הערבים, החולשות על שכונותינו), “מחזיקים” הערבים בשכונות היהודיות אשר בקהיר ובדמשק ובבירות ובבגדד וכו' ועושים שם כלה באחינו העלובים, שאין להם מושיע וקול שוועתם אינו מגיע לחלל העולם – (ואילו הגיע? העולם כבר הסתגל לקולות שוועה) – והאויב המזוין “מחזיק” בכביש לאטרון והמצרים “מחזיקים” בדרכי הנגב – והעולם עודנו “מחזיק” בטומאתו ובשינאת־ישראל ובדעה האומרת כי מוטב אילו לא היו כלל יהודים בעולם ולא היו מבלבלים את מוחן של אומות־העולם בבעיות שאין להן פתרונים בעיניהם.

ובינתיים יושבת בירושלים, זה שעות אחדות, ועדת “השרים” שבאו הנה כדי להסדיר את השלטון העברי בעיר. ודאי יכלו לעשות רבות וגדולות, אלא שהשאור שבעיסה – המפתח המפלגתי – מעכב. חזקה עליו על מפתח זה שיסגור את הדלת בפני מעשים מועילים ויפתח פשפש אחורי למעשים של מכשלה. המוח היהודי כמנהגו נוהג.

ואם נוסדו 16 נקודות יישוב חדשות בארץ במשך ששת השבועות הראשונים לקיום המדינה – הרי זה כמעט למרות המוח היהודי. אין זאת כי אם הנשמה היהודית היא הבונה את ארץ־ישראל, ולא המוח היהודי!


כ“ט בתמוז תש”ח (5.8.48)

אמש, אחרי ששמענו קונצרט של התזמורת הארץ־ישראלית, שוב שמענו את קולות התותחים של האויב שניסה לפרוץ לתוך השכונות היהודיות בצפון.

אתמול פגשתי ברחוב סופר עברי אחד, מורה שהתגייס לצבא ההגנה ושרת זמן־מה בחיל־המרגמות. אחר־כך נתמנה לעבודה “תרבותית”, אך לדבריו לא ראה בה ברכה, כיון שנתקל באנטיפאתיה מסותרת וגלויה כלפי הסופר העברי מצד פרחי־כהונה שהשם “פרחחים” יאה להם יותר – שקפצו בראש ותפשו בריתחת השעה המעשית־הגשמית את עמדות־המפתח גם בפעולות ההסברה או “התרבות”, כביכול, ועושים כאן כבתוך שלהם ולפי כוח מבינתם הם. לא היה בדבריו משום חידוש בשבילי: יכולתי לספר לו, מצדי, כהנה וכהנה, אך מקוצר־רוח שתקתי.

אחד מן השרים של הועדה שבאה בשבוע זה לירושלים לדון על עתידה, ביקש לבוא במגע גם עם סופרים עברים ולשמוע את חוות דעתם בנידון בעיותיה הפנימיות של ירושלים העברית, אלא שלא מצא, כנראה, את הכתובת. הפקיד, שהוטל עליו מטעם השר הזה להזמין את הסופרים, אמר לי אמנם אמש, באולם הקונטצרט, כי שלח לי הזמנה (ליום־אתמול), אך הכרת פניו ענתה בו כי שקר הוא דובר וכי לא שלח לי כלל הזמנה כזאת – העיקר כי בפרוטוקול הרשמי יימצא רשום כי גם סופרים עברים הוזמנו לעוץ עצה. כלום לא די בזה?

בכלל, הולך ומשתרש אצלנו המינהג של יציאת ידי חובה למראית־עין כלפי דברים הנחשבים לבעלי־ערך להלכה ואינם נחשבים למאומה למעשה בעיני אלה שההוצאה אל הפועל היא בידם.

כך, למשל, קורא אני היום בעתון מסקנה של סטאטיסטיקה הקובעת כי מאז ייסוד המדינה פחת מספר הפשעים בארץ. הסטאטיסטיקה היא החכמה האהובה על ביורוקראטים, משום שהיא עשויה (וכאילו נוצרה לכך) להוכיח אמת למראית־עין, שהיא ההיפך מן האמת לאמיתה.

וכיצד מוכיחים בדרך ביורוקראטית “אמת” זו, כי פחתו הפשעים בארץ? משער אני, כך: לוקחים את המיספר הרשמי מתקופת השלטון הבריטי, שצירף לאחד את מספר הפושעים הערבים עם היהודים, ומשווים אותו אל מיספר התיקים במשטרה במשך שלושת החדשים האחרונים, עת שלא היה לנו מגע־ומשא אזרחי עם הערבים ולא היתה לנו משטרה תקינה למניעת פשעים בקרב הציבור היהודי, שאף הוא הועמד על מחציתו, כיון שרוב הגברים בגיל הגיוס נכנסו לצבא או לארגוני ‘הפורשים’, שאין למשטרה שליטה עליהם – והמסקנה מוכנה! אבל מתברר שהאמת היא כי באופן פרופורציונאלי לא פחתו הפושעים בחדשים האחרונים, אלא נתרבו, כיון שרבתה ההפקרות ולית דין ולית דיין. כלום מעשי הביזה של רכוש האויב ושל רכוש יהודי אינם בגדר פשעים? אבל הללו לא הוכנסו, כנראה, לאותה סטאטיסטיקה.


ר“ח מנחם אב תש”ח (6.848)

פניית שרתוק לערבים, על־ידי ברנאדוט, למשא־ומתן על שלום הוא בלי־ספק מעשה של חכמה. אמנם אין כל ספק שהערבים ידחו את ההצעה, ואין כל ספק בעיני כי ברנאדוט (שמרוב תמהון נשאר פעור־פה, כפי שמספרים, ולא ידע מה להשיב) לא ישתדל הרבה לתווך בעניין הזה, העומד בניגוד לתפקידו… ואף־על־פי־כן מחכמה עשתה ממשלת ישראל. ברם, זה מצבנו, שגם חכמתנו לא תעמוד לנו: גדול כוחה של הרשעות מכוחה של החכמה, על־כל־פנים בתקופתנו שלנו.

יה רבון עולמים! מאין נקח כוחות ככל הדרוש לנו להחזיק מעמד בפני כל המזיקים אשר סבונו? ומניין נקח את האמצעים – את הכסף ואת האנשים, והעיקר את הכסף – להחזיק מנגנון אזרחי וצבא־מלחמה וצי־הובלה ורשת חינוך ועוד ועוד? מה נעשה שלא לפשוט את הרגל? הנה החליטה מועצת־המדינה על מתן קיצבה למשפחות החיילים – דבר טוב והכרחי! – והיש מוצא לכסף? ברור שאומות־העולם יסרבו לתת לנו מילוות! אין לנו איפוא אלא לסמוך על “הנס” גם בתחום הממון.


ג' באב תש"ח (8.8.48)

לפני ימים אחדים הופיעה בעתונות ידיעה קטנה לאמור כי חברי הוועדה המייעצת (מטעם הוועד הלאומי) ליד הנהלת “קול־ישראל” בתל־אביב התפטרו מתפקידם. זה מזכיר את “התפקיד” של הוועדה מטעם הוועד הלאומי ליד שירות השידור הירושלמי בימי השלטון הבריטי: גם הם לא יכלו למלא את “תפקידם”, אם כי לא שמענו שהתפטרו, שהרי משימה של “שרד” ליד השלטון הבריטי – ולו אך על הנייר בלבד – בכל זאת כבוד הוא, כנראה. כאן, כשהמדובר הוא בעניין השייך למדינת ישראל, התפטרו הנלבבים. איני יודע למה התפטרו, כשם שאיני יודע למה נתמנו; יתכן כי טוב עשו, ומי יודע אם לא נשם מישהו לרווחה, כשקיבל את כתב ההתפטרות – מישהו, שהוטל עליו לעשות בשטח הרדיו העברי הראשון של מדינת־ישראל מה שצריך לעשות וכמו שצריך לעשות. שאלה אחרת היא, כמובן, אם “מישהו” זה באמת עושה, עשה או יעשה את מה שצריך לעשות – וכמו שצריך לעשות. על־כל־פנים, עד עתה לא שמענו ולא לקחה אזננו שמץ מכל הטוב שהרדיו העברי בתל־אביב (וכן בירושלים) צריך היה להשפיע עלינו. לא שמענו ב“קול ישראל” לא דברים של כובד ראש, או של טעם, או של עידוד והדרכה, ולא דברים שמרחיבים את הדעת ומהנים את השומע, בין אם הוא איש נאור ומשכיל ובין אם הוא איש העם הפשוט. לא חינוך לעם ולא שעשועים לרוח ואף לא מעט מוסיקה טובה, ואפילו קריינית או קריין, שקולם נאה וחיתוך־הדיבור שלהם ראוי לשידור והם גם מבינים את אשר הם משמיעים לתוך המיקרופון, ומבקשים סליחה על השגיאות הנפלטות מפיהם, אלא קולות צורמים את האוזן וחיתוך־דיבור כשל תלמיד או תלמידה מבית־הספר העממי – ותקליטים נבובים ומשעממים של פסיבדו־מוסיקה, זיופי מזרח ומערב. וביחוד נמוכה הרמה בקול־ירושלים. הקוריוזים היוצאים כאן יום־יום מפי הקריינים יכולים היו – הם לבדם – לבדח את דעת השומעים, אילולא היו כל־כך מרגיזים. ולמה זה ומדוע? האין למצוא בארץ אנשים מומחים, שיודעים לערוך תכניות־רדיו אשר חייים ועניין בהן ורמה תרבותית להן – ובחורות ובחורים שקול נעים ותרבותי להם ומידת־השכלה מספיקה וגם הבנה כדרוש? – יש ויש! אלא מן־הסתם עניין הרדיו נחשב בעיני אנשי ,הקריה" שלנו לטפל גמור, שהרי יש לתיתו עניין לתרבות – והלזו בידוע שמותר לסלקה לפי שעה מעל־הפרק “עד שתחפץ” – היא אינה מיוחסת גדולה אצלנו ויכולה להמתין. ברם, טעות אחת קטנה יש כאן, במחילה מכבוד הטועים: מילא, “התרבות” היא אילמת (אם כי לא חרשה) ואינה מעידה על עצמה, ולכן אפשר לפטרה בלא כלום; אבל הרדיו יש לו קול והוא מעיד על עצמו – ואי־אפשר איפוא להסתיר את חרפת ליקוייו הצועקים מכל בית… הרדיו – “הנעשה” שבו מבצבץ מתוך “הנשמע” שלו, ואת השרץ של שפל מדרגתו אין לטהר אפילו בתירוץ של המפתח המפלגתי. הרדיו הוא השטח היחיד, אשר בו התרבות לובשת צורה של יכולת טכנית – והיכולת הריהי מין מרצע שאין להטמינו בשק הביורוקראטי.


ה' באב תש"ח (10.8.48)

ציר רוסיה המועצתית הגיע היום למדינת ישראל. סבורני שיום זה יישאר תאריך היסטורי בתולדות המדינה העברית, כי בין אם נרצה ובין אם לא נרצה הרי מגע ממשי ראשון זה בין “המדינה” אשר לנו ובין מדינת הסובייטים מטילנו עתה אל בין הפטיש והסדן. אגוז קטן אך קשה הננו, ושיניו החזקות של בווין אינן יכולות, לכאורה, לפצחו, ובעקשנות פליאה אנו מחזיקים מעמד בפאתי הסדן האנגלו־אמריקני; אבל עכשיו ששר־האומה, שכוונותיו סתומות – לא כדרך השרים היושבים בקריה, שכל מעשיהם גלויים ומובנים – זימן לנו את הפטיש הרוסי, העלול גם לרדת בכל כבדו על הסדן האנגלו־אמריקני – עכשיו יש לחשוש: בין שני גושי מצוקים כאלה גם כוחו של האגוז הקשה היהודי אינו אלא כוח־אראלים, ומעולם עוד לא שמענו כי אראלים ינצחו את המצוקים בעולם הזה.

המושל הצבאי של ירושלים העברית – איש יהודי טוב והגון ודורש טוב לאחיו, המעיד על עצמו כי תפקידו כמושל צבאי הוא לעייל את הפיל הפוליטי הזה, שמו ירושלים, לתוך קוף־המחט ששמו מדינת ישראל – המושל הצבאי שלנו זכה לפמליה בת 27 חברים אך לא זכה כי יהיה ביניהם אפילו אחד מבין חכמי ישראל וסופרי עבר, היושבים בירושלים.

אם חס־ושלום לא יצליח המושל הצבאי בתפקידו, משום־מה, אולי ייחשב לו אז לזכותו חוסר־הזכות הזה: כלומר – לא אשמתו היא שהפמליה אשר לו לא הכילה אפילו אחד מבין חכמי ישראל וסופרי עבר.


ו' באב תש"ח (11.8.48)

לפנות בוקר שוב הומטרה אש משער ציון על עמדותינו. אחר־כך שמענו עוד קולות נפץ אחרים, כגון שהליגה הערבית דוחה את הצעת־השלום שלנו, ושברנאדוט מאיים בעונשין על שני הצדדים ודורש את החזרת הפליטים הערבים – ושהמופתי של ירושלים, ידידו של הימלר, מתנגד להחזרת הפליטים הללו לפלשתינה כיון שנאמן הוא לתורת היטלר, האומרת: ככל שהמצב יותר רע, הרי המצב יותר טוב!

כך המופתי, אשר לב ישמעאלי לו; לא כן האדון ליפסון, ציר הפרלמנט הבריטי, שלבו לב ישראלי: הוא אינו יכול לראות בסבלם של הפליטים הערבים. צאו וראו מה בין בני לבן חמי: מה גדול האלטרואיסם של יהודי כליפסון, שידע להבליג על צערם של ששה מיליון מאחיו, קרבנות היטלר, אך לא יבליג על צערם של ששה ריבוא פליטי ערב, שברחו בעטיים של המופתי ובווין. כאן לא יבליג, אם כי הבליג שם. לא אלמן ישראל.

אגב, כדאי לשאול את מיסטר ליפסון, השמח בוודאי על שהשוטרים הבריטים הוצאו מארץ־ישראל ושוב אינם סובלים מפגיעתם הרעה של היהודים התוקפנים, מה דעתו על סבלם של בני מאלאייה הסימפאתיים, שהמשטרה הבריטית, ובראשה המומחים הבריטים למלחמה בטרוריסטים (שהתמחו במקצוע זה בימי פעולתם בארץ־ישראל), מנשלים אותם ממושבותם והופכים אותם לפליטים מורדפים על צוואר.

וחבל על שמיסטר ליפסון והמצביא קאוקג’י, ראש צבא־הפליטים “הבלתי־סדיר”, אינם מכירים זה את זה, כי בינתיים מבלבל קאוקג’י את כל החשבון האלטרואיסטי של ליפסון והוא עושה שפטים בתושבי כפר ערבי, שביקשו לישב בשלווה ובשלום עם היהודים, מגלה אותם לדמשק ומוציאם שם להורג והופך את נשיהם וטפם לפליטים מזי רעב.

אכן, קשה לראות ברעה המוצאת את הפליטים, בין אם מישראל ובין אם מישמעאל הם. רעה חולה היא מכת הפליטים; אבל עוד רעה חולה אחת אני יודע, והיא שמבקשים את שורשה של אותה רעה חולה לא במקום שהוא נעוץ. – ונמצאים מוסיפים רעה שבסילוף המשפט על הרעה שבמציאות.


ח' באב תש"ח (13.8.48)

קוה קווינו כי יהיו לנו מים בירושלים בשפע עוד בערב תשעה באב – כי כן הבטיח המתווך. למען האמת עלי לציין כאן, שלא היו לנו – חוץ מאלה המאמינים לכל דבר – אמון גמור בהבטחה זו של המתווך הסותר את עצמו לא־אחת.

והנה בא מה שאפשר היה לחזות מראש, מאחר שמנזר־לאטרון, הקרוב לתחנת השאיבה, נמצא בידי הערבים והואיל ואין לתת אמון, כידוע בהבטחות של שכנינו ואין לסמוך על הסכמים עמם: הערבים פוצצו את תחנת השאיבה אור ליום ז' באב, שעות מעטות לפני המועד שנקבע להזרמת המים. הערבים – פירושו הלגיון הערבי – פירושו הפיקוד הבריטי.

ומה משמיענו הרוזן היושב ברודוס ורואה חלום בפלשתינה? הוא מאשים את היהודים בנקיטת היוזמה להפרת ההפוגה בירושלים. ומה יעשו איפוא הערבים המסכנים לנוכח מעשה־רשע כזה מצד היהודים? הייפלא כי הם משיבים ליהודים כגמולם?

ואולי כיוון הרוזן הדיפלומאטי את הצהרתו זו לרגע בואו של ג’ימס מקדונאלד, נציב ארצות־הברית, שהגיע היום לארץ־ישראל? מנסתרות נקני.

על־כל־פנים ברור כי יש דברים במזרח המאירים בחשיכה (ex oriente), אם כגפרור ואם כמשואה, והרוזן ברנאדוט אינו יודע על־אודותם ולא כלום, כנראה: למשל, דבר הנשק הבריטי, הזורם – ללא הפוגה – דרך עקבה לעבר־הירדן

גם על־אודות צלפי־ערב, הפועלים בלי־הפוגה בירושלים ומדגישים את פעולתם, מפקידה לפקידה, ביריות מרגמות ובפגזי־תותחים, אין הרוזן המחונן יודע מאומה. מה לעשות? סברה היא שמה שאדם בגילו אינו יודע שוב אי־אפשר להקנות לו.


י“ב באב תש”ח (17.8.48)

בליל תשעה באב (ליל שבת) ובלילה שלאחריו (ליל תשעה באב נדחה). וכן אתמול, שוב היתה ירושלים גיא קרבות. ביחוד היתה אש האויב חזקה במוצאי־שבת ונמשכה עד הבוקר. הערבים ניסו לפרוץ לתוך שכונותינו בעזרת מסך־עשן ומטר פגזים. סברה שסמכו על כוחו של תשעה באב כמועד של אסונות לישראל, אך השתא היה זה תשעה באב נדחה, ומשום כך לא הצליח חפצם בידם. צבא־ההגנה קיבל פקודה להשיב אש רק על אש־תותחים ומרגמות, ולא על אש רובים – ושכנינו הטובים משתדלים לתת לנו אפשרות לירות רק בהתאם לפקודה זו, והם מפעילים את מרגמותיהם למעננו. לפי חשבון המפקדה עשו הערבים 78 הפרות במשך השבוע שעבר – ולפי דברי “אקונומיסט” יש לעוץ עצה טובה ליהודים הכובשים שיכבשו את יצרם ולא ילכו אחרי תאוות לבם )הצמא לדם), אלא ינהגו במתינות וישלטו ברוחם.

“שב ואל תעשה” מייעצת ליהודים גם ממשלת אמריקה, שגזרה עתה על עליית יהודים בגיל הגיוס מגרמניה. ברנאדוט נותן פירוש־פוסק לדברי אמריקה ואוסר לנו את הגיל הצבאי, ואמריקה שבה ונותנת פירוש־תוספות לדברי ברנאדוט – מזדרזת היא, כנראה, לעשות זאת בטרם תרד קרנו של הרוזן החביב כליל – ועתה חסר עוד שהרוזן יבוא ויתן פירוש נוסף להוראות הממשלה האמריקאנית וידרוש קל־וחומר מגרמניה על קפריסין, וחוזר חלילה.

ולכל זה ביחד קורין “הפוגה”. ואיך לא יתגנב ללבנו ספק מוצץ; שמא אנו משלים את עצמנו לשוא בסברנו כי ההפוגה המשונה הזאת לטובתנו היא? שמא איפכא מסתברא – והיא דוקא לטובת הערבים, כפי שאולי נועדה לשמש בתחילת ברייתה?


י“ג באב תש”ח (18.8.48)

ושלשום אירע בירושלים דבר, שבנסיבות אחרות ודאי היה בו כדי להוריד מעט את הכף של הצד הערבי במאזני־הצדק של ארצות־הברית, אלא שמסופק אני אם בנסיבות הנוכחיות יעשה הדבר רושם גדול על מרשאל וכל כת דיליה, ביחוד מאחר שראינו עד מה נתרשמו מרצח הקונסול האמריקני בירושלים בידי ערבים ושאר מעשים נגד־אמריקאניים כיוצא בזה.

ובכן, שלשום אחרי־הצהרים רצחו הערבים את קצין־הקשר היהודי שליד או“מ – הם ירו בו ממרחק מועט לעיני הקונסול האמריקאני, שברח במכוניתו ממקום המעשה וכמסופר הניח את הפצוע מתבולל בדמו, ורק מקץ שעה ארוכה צלצל (ממשרדו, כנראה אחרי שנרגע והשיב את נפשו בכוס וויסקי) למגן דוד אדום וקרא לעזרה – כלומר, לסילוק גופת ההרוג. ולא נתקררה דעת בן ארצו של אברהם לינקולן עד שעמד והכריז כי לא הערבים הרגו את זאב הרצוג, אלא “כדור תועה” הוא שפגע בו. ומי ירה כדור “תועה” זה? לדעתו של אותו יאנקי לא ירו כלל הערבים אותה שעה, אם כי יתכן, כמובן, שהיה שם איזה צלף “בלתי־סדיר” – הוא, כדיפולומאט, יש לו עסק, כידוע, רק עם קלגסי “סדירים”; אין זה לפי כבודו לשים לב ל”בלתי־סדירים" והוא עובר עליהם לסדר היום, ומשום־כך גם מיהר לנסוע במכוניתו ממקום המעשה – הוא לא ברח – האיש כמוהו יברח? בכלל, מגזימים היהודים בדבריהם על זדון לבם של הערבים, והראיה, כי גם הרוזן ברנאדוט משבח את הערבים על הבטחתם הנתונה שלא להשיב עוד אש על הפרות־ההפוגה מצד היהודים.

הרוזן מאמין לערבים, אך אינו מאמין, כנראה, ליהודים, עם לא אֵמון בו, שעוד לפני אלפיים שנה לא התנהג יפה כאן, באותו הר עצמו, שעכשיו הקימו להם שם אוניברסיטה ובית־חולים והם מתחצפים ודורשים כי תהיה להם דריסת־רגל במוסדות אלה, שאינם כלל בגדר “מקומות קדושים”. הרוזן זוכר, כנראה, היטב את אשר היה כאן לפני אלפיים שנה, כשירושלים היתה כולה יהודית, משום־מה; נוצרי טוב הוא. ואולי טוב שיש כאן, בהר הזה, צלפים ערבים הבולמים מעט, כיום הזה, את תאוות האכספאנסיה היהודית. ברם, ספק הוא, אם די בצלפים הערבים, שעצלים הם: יש איפוא להביא עוד “משקיפים” ממדינת־הים, רבים ככל האפשר – לעומת כל מאה עולים יהודים (שבוודאי באו ביניהם, בגניבה, גם אנשים בגיל הגיוס) יש להביא עוד מאה “משקיפים” בני יפת – לשם שיווי־המשקל, ולא יהיה העולם הפקר!

הנה באו היום 500 עולים יהודים. טוב כי לעומתם באו, לפחות, גם 300 משקיפים של או“מ – אין די בזה, כמובן, ביחוד שלא כל המשקיפים עומדים על הגובה הדרוש (יש להביא בחשבון, כמובן, את האקלים הקשה) שאם לקחת בצהרי־יום לגימת וויסקי – מיד הוא, האקלים, מכביד עליך ומרפה את אבריך. והנה, למשל, היום היה מעשה ובחורי הלגיון המעניינים התקיפו את השיירה היהודית בלאטרון. ומה עשו משקיפי או”מ? – הם קפצו ממכוניתם והתחבאו, המסכנים, ואחד מהם אף נחבל. כך סובלים כאן הבחורים האמריקנים בעטיים של היהודים! והיהודים מה עושים? הם בשלהם. הנה אך אתמול הנהיגו שטרות־כסף חדשים במדינתם. עם משונה! ועתה הם אומרים לדרוש הגבלה לזמן־ההפוגה. כמובן, יש להתנגד לזאת בכל תוקף!


ט“ו באב תש”ח (20.8.48)

מתוך העתונות: הרוזן ברנאדוט מבקש מאת שרתוק לפעול למען מנוע יריות בירושלים… הדוד הטוב מחזיק תמיד בכיסו איזה צעצוע קטן גם בשביל הילד הרע.


י“ח באב תש”ח (23.8.48)

אתמול נפתח מושב הוועד הפועל הציוני בירושלים – ומלאו שבעים שנה לאם־המושבות, פתח־תקוה. ולמה אני מזכיר את שני הדברים בנשימה אחת? משום ששניהם יש להם אופי חגיגי של הפגנה גרידה, שהרי אם באו חברי הוועד הפועל לירושלים (ציוני חוצ"ל המפונקים! הבה נחזיק להם טובה על ששמו נפשם בכף!) – הרי לא באו אלא לשם הפגנה חגיגית, ויש בדעתם למהר ולחזור לתל־אביב כשרק יסיימו את הפרשה הרשמית־חגיגית של המושב: לדיונים בכובד־ראש אין הליווי של קולות־נפץ נאה כל־עיקר – והרחק משכן רע!

אין לומר כי לא נשמעו כל דברים חדשים במושב הוועד הפועל הציוני. שרתוק, למשל, אמר בפירוש כי לנוכח הנסיבות ומה שעוללים לנו הרי גם אנחנו רשאים מעתה לדרוש כי יובאו שינויים בגבולות המדינה. חי נפשי! צודק שרתוק. אך ממי נדרוש זאת? שייר שרתוק ולא פירש. ולונדון מה היא אומרת? – ישראל, אומרת היא, רוצים לכבוש את הארץ כולה, ואף אל עבר־הירדן הם לוטשים עיניהם. טוב שיש עוד קצינים בריטים בפלשתינה. והקצינים עזי־נפש. הנה אחד מהם סייע בפועל ממש לפיצוץ המשאבה בלאטרון והיה המוציא והמביא בהכנות למעשה. “בוי” אמיץ־לב זה הצטיין עוד בהיותו קצין משטרה בימי השלטון הבריטי.

“לנוכח המצב” מודה אני כי טון זה של מאמצי הומור מצדי אינו כלל במקומו. שעה של כובד־ראש היא לנו ואין להקל בה. אם ננקוט לשון של רצינות נאמר שמצווים אנו לאזור מתנינו – ואף להדק את החגורה! מצווים אנו להטות שכם ולסבול עם ממשלת ישראל, לבער את הרע מקרבנו, לפתח בנו את רוח ההקרבה העצמית, לחנך את העם ההיטרוגני אשר בציון ולעמוד בפרץ כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד. כך, יפה דרשת.

והנה העיר הארץ־ישראלית, כאמור, אינה עומדת כלל על הגובה הדרוש. שורצים בה רודפי בצע וטיפוסים אסוציאליים מכל הסוגים – למן הדורשים לקולא, מתלמידיו של עכן, שרגליהם עומדות אמנם בשורה, אבל ידם פשוטה ליטול, אם אפשר, גם מן השוד והביזה, ועד הרמאים למיניהם, הצדים דגים במים עכורים – ובבתי־הקפה יושבים בשלווה משתמטים לעשרות, ואולי גם למאות.

ואמנם נתעוררו שלטונות ישראל על תקלה זו, נטלו מסרק בידם ויצאו “לסרוק” את השחין הרע הזה. ודאי מן־ההכרח הוא לעשות זאת – יש ראשים, האומרים סרקני. ואף־על־פי־כן – למה אכחד? – טעם לא־טוב נשאר בפי כשקראתי על־אודות “מיבצע בצר” שנערך שלשום בתל־אביב לציד המשתמטים. ציד משטרתי־צבאי זה, שגם שם מיוחד נקרא עליו. כדרך שהיו האנגלים עושים בזמנם והיה מלווה עוצר ממושך (שאף הוא ודאי הכרחי היה) – אינו עשוי להרנין את הלב. שירים פאטריוטיים אי־אפשר לכתוב עליו אך גם לעבור עליו בשתיקה אי־אפשר. מכל מקום תמוה הדבר, שהיה צורך לשתף בציד זה – לפחות במקום אחד – גם כלב־משטרה, מאלה הנועצים שיניהם בבשר הבורח. כלום הכרח הוא לנו לחקות את האנגלים ולעשות כאשר עשו לנו? שמא יש לסרוק גם את שחין החיקוי שדבק בנו?

(הוספה לעניין זה – ר"ח אלול). – אמנם אין כל ספק כי יש ויש בעיר הארץ־ישראלית “יסודות”, שמן־ההכרח לשים עליהם יד, ויש להצטער על שדבר זה לא נעשה זה־כבר, ולא־דוקא לשם גיוס צבאי – שהרי “יסודות” כאלה, כפי שהשכל מחייב, אינם כשרים כלל לשרת בצבאנו, ולא עוד אלא שהם מסוכנים לנו: הלא הם “היסודות” המבצעים עתה אף הם, מצדם, “מיבצעים” נועזים, כגון גניבת בקר, באשון לילה, מן המשקים החקלאיים שלנו ומסוגלים אף לרצוח נפש חברי־משק מן השומרים על הרפתות, כאשר עשו בימים אלה בגת.

חוששני שאילו אפשר היה לעשות סטטיסטיקה נכונה על שיעור “יסודות” אלה בקרב העיר הארץ־ישראלית, היינו נבהלים ומשתוממים על הפרופורציה, שלעומתה כרכי אמריקה הם כמעט אידליה.


י“ט באב תש”ח (24.8.48)

מה קרה בדרומה של ירושלים – בסביבת ארמון הנציב וחוות־הלימוד שמדרום לתלפיות – מקום שם נפלו קרבנות יקרים? אין הצבא מגלה זאת, לפי שעה. ידוע רק כי באזור הארמון, שהיה צורך לפלוש לתוכו, ולו אך כדי להכריח את “הצלב האדום”, המחזיק בו להלכה, להחזיק בו גם למעשה, ולא למסרו ליד הערבים, כאשר היו ודאי עושים לולא זאת – באזור זה נפלו בחורינו במלכודת, והערבים, שהגיחו מן המארב, התעללו כדרכם בגופותיהם של הנופלים, ועשו זאת כמעט לעיניהם של אנשי “הצלב האדום”, שלא יכלו כנראה למנוע זאת.

ובעתונים קוראים כי בעבר הירדן יש תכונה למלחמה ולאיחוד צבא עבדאללה עם צבא עיראק. ובינתיים ירושלים מוקפת משלושת עבריה, ומה שאנו רשאים לעשות כאן הוא, לכל היותר, להחזיק בעמדותינו תחת אש הצלפים והמרגמות, שאינה פוסקת, ואש התותחים, הנוספת עליה מפקידה לפקידה.

לא יהיה בזאת משום התאמרות לעסוק באסטראטגיה, שאינה מענייני, אם אומר כי מצב קשה זה של מלחמה בלי רשות להילחם, שאנו שרויים בו זה כשני חדשים, מצב האוכל בגלוי את עצבינו ואת יגיענו ומכרסם בלאט את כוח־ההתנגדות של אזרחינו אשר בעורף – מצב זה הוא פרי משגה קשה אחד שעשו מנהיגינו משבאה ההפוגה השניה; הערבים, לפני שנתנו סוף־סוף את הסכמתם (על־תנאי) להפוגה, ביקשו שוב ושוב כי תינתן להם “ארכה”. פעם בנימוק שעליהם להימלך עוד בדעתם ופעם בטענה שנחוץ להם זמן כדי לכנס את הליגה ופעם באמתלה שדרוש להם יותר זמן כדי להודיע לכל חלקי צבאם את עצם דבר ההפוגה וכו' – ומבוקשם גם ניתן להם פעם בפעם. ואילו אנחנו ממתינים היינו להם בסבלנות, כאילו הם רשאים תמיד לדחות ואנחנו מחוייבים תמיד לקבל. וכך היה: ברגע שהם הסכימו, בו ברגע קפצנו אנחנו וקיבלנו עלינו לקיים את ההפוגה כהרף־עין – וזה היה בשעה שדחייה קטנה, ארכה כל־שהיא, היתה נותנת לנו את האפשרות להשלים את אשר החילונו לבצע בלוד וברמלה – להשתלט על עמק איילון ועל שער הגיא וכביש לאטרון ועל הדרך לרמאללה, העוברת מצפון לעמק איילון. מתאר אני לעצמי את האכזבה הקשה של מצביאינו כשהוגד להם כי חייבים הם להפסיק את הפעולות הללו באמצע, שעה אחת קודם שכילו את מלאכתם! איני יודע את הסודות שמאחורי הפרגוד, אבל אין כל ספק בעיני שאמנם כך היה הדבר: הממשלה סבורה היתה כי מטעמים מדיניים עליה להיענות תכף־ומיד למצוות ההפוגה, אף־על־פי שהערבים לא כן עשו (ואו"מ לא כיהה בהם כלל בגלל זאת) – ולא ניסתה אפילו להאריך במקצת את המועד בדרך לוייאלית וקורקטית: לבקש אף היא, מצדה, ארכה קצרה, כאשר ניתנה שלוש פעמים לצד שכנגד. ממשלתנו נזדרזה והוציאה בעצמה את בילעה מפיה על־ידי אמירת הן נחפזת. כך נדמה לי – במידה שאיש מן העורף רשאי לשפוט על הדבר. התוצאה היתה כי המצב האסטראטגי של הרגע ההוא – עת שהאויב עוד שלט על כל אותן הנקודות, שבלעדיהן אי־אפשר היה להמשיך את נצחוננו בלוד ורמלה גם על חזית ירושלים – המצב ההוא נשאר תקוע לנו כעצם בגרון, לא לבלוע ולא להקיא. ולמאותה שעה ואילך אנו אוכלים את פרי הזדרזותנו היתרה לקבל את מועד ההפוגה יום־יומיים לפני המועד הדרוש לנו. יתכן כי שגיאה אשקוקית זו היא ששיבשה את פועלנו הצבאי – ותוצאותיה מורגשות לנו היטב יום־יום ושעה־שעה.

בעטייה של חפזון־הסכמה זה לא תהיה לנו הפוגה זו אלא מין פרוזדור־ביניים להמשך חדש של המלחמה, מה שאין כך אילו דחינו את מועד התחלת־ההפוגה לעוד ימים אחדים. אילו כך עשינו, היינו נכנסים להפוגה כשמנזר לאטרון ותחנת שאיבת המים נמצאים בידנו וצבאנו חולש על הדרך לרמאללה, לעקפה בשעת הצורך – ואז היה הלגיון הערבי מסתלק מאליו מירושלים, תחת להתבצר בה ולהמתיר עלינו, מאז ועד היום (אם כי לסירוגין), את אשו.


כ“א באב תש”ח (26.8.48)

ושלשום בלילה – וכן אתמול בבוקר – שוב אש־קרב בדרומית־מזרחית של ירושלים: הערבים מטילים רימונים ומטר יריות (מנשק אוטומאטי) על הר־ציון על רמת־רחל ותלפיות ומקור־חיים מעמדותיהם במר־אליאס ובבית־צפפא; ובאותה שעה עצמה מרגמותיהם משער שכם מרעישות את עמדותינו שבקירבת השער החדש (כמה ילדים נפצעו).

היום – שוב אש על תלפיות.


כ“ב באב תש”ח (27.848)

היום נקראו בני י"ז לאימונים.

נסתיים (ברוך השם!) “שבוע ירושלים הלוחמת”. תהלוכות תינוקות, שהטעינום כצאן צפופות על גבי מכוניות־משא והחזיקום שעות על שעות בלהט־החמה הקשה; ריקודים ברחובות, מלאכותיים ועלובים עד לחומלה – מחזה שקשה היה לחזות בו; הצגות פגומות, חסרות טעם וחסרות סדר. כאילו כבר אין לנו דאגות אחרות. בעסק גדול רעשו עשרות או מאות של בעלי “תפקידים” ממשמר־העם, שמוטב היה אילו עסקו במשהו יותר פרודוקטיבי מאשר להראות את הנטייה הנלעגת למשחק־ביורוקראטיה בכל משימה של שטות, שכל־עיקרה מיותר לחלוטין. במישרדים התווכחו עסקנייא וכתבו כתבייא ובחוצות הדביקו פלקטייא – וזרקו אבק בעינים. ולשם מה כל זה. – מי יבין לרוחם של עסקנים?

משתאה אני לדעת אם גם ההוצאות לצורך זה לוקחו מתקציבה של הסוכנות, שעליו מספרים היום העתונים כי שיעורו הוא 150 מיליון דולאר.

לא נשאר לנו אלא לקוות כי אותה “מחלקה לחינוך ולתרבות”, שהועד הפועל הציוני החליט עתה להקים (כיון שבשטח זה העניינים יגעים במקצת, כנראה, בידי הממשלה הזמנית של מדינת־ישראל), תדאג לכך בעתיד, כי העוסקים בצרכי הציבור והעם לא יגוייסו להבא דוקא מבין המתנפחים כצפרדעים, המתאווים לעשות רושם של שור־הבר, ולו אך על חשבונם של תינוקות דבית־רבן שמעמידים אותם בחמה עד להתעלף.


כ“ד באב תש”ח (29.8.48)

הלגיון, כדרכו, ממטיר אש על ירושלים, שלשום, בליל שבת, הורעשה תלפיות (מצד צור־בחר) ועמדותינו באבו־טור (ומצד כפר השילוח) – ומרכז העיר הופגז בתותח שהועלה על מגדל־דוד. יהודי נהרג אתמול ביריית צלף. הפרובוקאציה גלויה ומשקיפי או"מ משקיפים, רואים ושותקים. אנחנו משיבים אש – אך זהו, כנראה, מה שהאויב רוצה, כדי שיהיה לו פתחון־פה לשוב ולהרעיש את השכונות.


כ“ו באב תש”ח (31.8.48)

לא זו בלבד שהערבים נותנים ללונדסטרם, בא־כוחו של ברנאדוט, “הבטחות” ציניות – מתוך כוונה גלויה שלא לקיימן כלל – אלא שהם גם תוקפים פה ושם משקיפים של או“מ ביריות – ואחר־כך מודיעים משקיפים אלה בדו”ח שלהם כי היהודים מפירים את ההפוגה. האומנם ניתנו להם הוראות כה ברורות, שאין הם מעיזים כלל לומר גם מקצת אמת? –ו“מועצת הבטחון” דוחה את אגרת שרתוק בדבר קביעת מועד להפוגה. הדברים ברורים.


א' באלול תש"ח (5.9.48)

מימון המלחמה מצריך בשעה זו 12 מיליון לא"י נוסף על תקציב המלחמה שלנו, הענקי לגבינו כשהוא לעצמו. מס־ההכנסה החדש צריך להקדים רפואה למכה, אבל חוששני כי הוא עשוי לעורר רוגז לא רק בקרב העשירים (שנתבעים לפיו להפריש כשלושה רבעים מהכנסותיהם), אלא גם בקרב המוני־העם החיים מיגיע כפיהם, ורוגז כזה ודאי אינו עשוי להקדים רפואה למכה.

ברם כלום יש דרך אחרת? והלא שבעים אלף לא"י לחודש דרושים, כפי שנמסר בעתונות, בשביל נפגעי־המלחמה שלנו בלבד! ומה נשאר לנו איפוא לעשות אלא לנהוג גם בענייני חשבון אריתמטי באותו אופן אי־ראציונאלי עצמו שאנו נוהגים על־כרחנו בענייני המדיניות ובתוכניות פוליטיות ויישוביות? כל מעשינו – מן המופלא אלא המפליא.

זה היום השלישי שורר “שקט יחסי” בירושלים. הערבים והיהודים עסוקים בפינוי שטחי הפירוז בעיבורה הדרומי של ירושלים – חווות־הלימוד החקלאית (של רחל ינאית בן־צבי), ארמון הנציב שבידי הצלב האדום בית־הספר הערבי וכו'. – ויותר משהערבים עסוקים בפינוי הם עסוקים, כנראה, ברקימת מזימות כיצד להשתמש אחר־כך בפירוז לטובתם ולרעתנו. מכל מקום יש כאן למפקחי או"מ חתיכת עבודה הראויה בעיניהם להתכבד ולשמוח עליה כמוצאי שלל רב, אם כי גדול פחדם האישי מפני הערבים, העלולים כל רגע להרוג בהם (כדרך שעשו לטייסים הצרפתים בעזה ולאמריקאנים במקומות אחרים בארץ), והם משתדלים למצוא חן בעיני הערבים ולהקפיד ביותר עם היהודים – ביחוד מאחר שדבר זה אינו עומד כלל בניגוד להוראות שהם מקבלים מאת שולחיהם – אדרבה!


ג' באלול תש"ח (7.9.48)

הלילה שוב הומטרה אש כבדה של מרגמות ותותחים על שכונות ירושלים, ועמדות ישראל הותקפו על־ידי הערבים. חמשה ימים של “שקט יחסי” – זה היה, כנראה, לפנים משורת הדין מנקודת־ראות הערבים – ובשעה 4 לפנות בוקר חזרו לסורם. זה היה הרבה יותר מהפרת־הפוגה גרידה – זו הייתה פעולת־מלחמה ממשית.

עתה, בתשע בבוקר, עדיין אני שומע את כלי־המפץ שלנו, העונים מעמדותיהם שבסביבתי למרגמות הערבים שבפאת דרומית־מזרחית (הר־ציון, שער שכם וכו').

אתמול סיפרו העתונים על התוכנית (הנתמכת כנראה על־ידי די־רנייה, ראש משלחת הצלב האדום, היושב בביירות) להכניס גיס ערבי “בלתי סדיר” של רבבה שלמה לאזור הפרזון החדש (ארמון הנציב וכו') באמתלה של שיכון פליטים ערבים בשטח הצלב האדום. היפלא דבר מידידינו אלה? מה פירושם של פליטים אלה – דבר זה ידוע היטב גם להם גם לנו. יש מי שידאג לכך כי “פליטים” אלה יוכלו ליהפך ברגע הנכון לצבא ערבי “בלתי־סדיר” – ובלתי אחראי. לא ינום ולא יישן שונא־ישראל

לא ינומו ולא יישנו גם העסקנים הציוניים, אנשי הפוליטיקה הפנימית שלנו. הם עשו לילות כימים וישבו על מדוכת “המפתח המפלגתי” בהרכבה של המנהיגות הציונית החדשה, לפי הצרכים החדשים שהזמן גרמם – ומשמצאו את הפתרון, כפי שנראה להם בהתאם לכוח־מבינתם, נחה דעתם ועלו במטוסים לשוב למדינות־הים – והם לא ידעו כי לא קברניטים אלא קברנים מינו לה לציונות; ובמקרה הטוב ביותר – חונטים; אבל את הפיראמידות שכחו להקים; לא, פיתום ורעמסס לא יבנו יהודים טובים אלה; ועל אחת כמה וכמה שאינם מסוגלים להבין מה תעודתה של הציונות מכאן ולהבא. והלא עכשיו היא שעת הכושר ההיסטורית להחיות את תנועת־התחייה שלנו (או ליצור אותה, שהרי לאמיתו של הדבר עדיין לא נוצרה זו בכלל) – ולעורר בקרב העם תנועה רבת־דינאמיות של ריפורמה פנימית ושל תשובה, תנועה של גילוי עצמנו כיהודים ושל גישום צביוננו הלאומי הרוחני – תנועת התחדשות וגאולה עצמית מן הגלותיות! ברם, כל זה אינו בעיניהם אלא עניין לספרות, עסקים בשביל סופרים, כלומר אותה “חכמת המסכן” הבזויה.


ח' באלול תש"ח (12.9.48)

עוד בסוף השבוע שעבר, לפני ג’–ד' ימים, שבו הערבים להפציץ את חוות הלימוד ואת תלפיות, אחרי ההסכם שהושג סוף־סוף, מקץ משא־ומתן ממושך ומייגע. הפרה זו נעשתה בתוך תחום הצלב האדום, אשר לרשותו נמסר כל אותו איזור. האש גברה שלשום, ותלפיות עם חוות־הלימוד שמדרום לה הורעשו קשה. אתמול, כל יום־שבת, החל האויב להמטיר פגזים לסירוגין גם על מאה־שערים ובית־ישראל מעמדותיו בשיך־ג’ראח ובהר־הצופים (“הגבעה הצרפתית”). במוצאי־שבת החלו עמדותינו להשיב אש – ואז הרעיש האויב גם את שכונות הצפון – ובשעה 11 בלילה החרידו קולות־נפץ חזקים את בית־מגורי: פגז אחרי פגז נפל בסביבתי, שוב נתמלא הבית ריח אבק־שריפה ואווירה של אימה, וכמה אנשים נפגעו ליד הבית. גם בשאר מקומות היו פצועים והרוגים. ושוב היתה לי אתמול כל היום אותה הרגשה משונה כי משהו “מתרגש” לבוא. אכן, עצם הביטוי העברי הזה מוכיח כי הקדמונים שהשתמשו בו ידעו היטב הרגשה זו שבנבואת הלב שאינו יודע מה הוא מנבא, ובכל זאת מרגיש בהרגשה סתומה את העומד לבוא.

היום – הבוקר – פצחו התותחים הכבדים רעמי־אימים: הערבים מרעישים את עמדותינו במוצרארה; שני ‘הצדדים’ עונים זה לזה; הטיח נופל פירורים־פירורים מן התיקרה על השולחן העזוב, ששוב אי־אפשר לשבת על־ידו כדי לכתוב כמה שורות.

רע מכל ב“הפוגה” זו בירושלים הוא הקשב המסותר, המאומץ ובלתי־פוסק, שלבך החושש מקשיב, שלא מדעתך, למה שעולה ובא מן החוץ, כיון שהחוץ אינו עשוי להביא בשעה זו שום דבר טוב: תמיד בכל עת אוזנך נטויה מאליה לשמוע את קול־הנפץ העלול לבוא בכל רגע; תמיד בכל עת אתה נמצא מחכה לרעה.

בעצם הדבר, הרי זה מצב לבלי נשוא – והמצב הזה הוא לך עתה קבע ואתה שרוי בו בלי הפוגה. גם כשעוברת שעה, ואפילו יממה תמימה, בלי יריות, לא היתה בזאת כל הפוגה לאמיתה, שהרי הזמן הזה עבר עליך בחכיון למבעית האורב בסתר. “ההפוגה” היא איפוא חרדה בלי־הפוגה, אוטומאטית ואילמת, וזה משום שהיא מלכודת שטמנו לנו אויבינו.

מצב זה כבר שינה לחלוטין את אווירתה הפסיכולוגית של ירושלים. היריות וקולות־הנפץ נעשו חלק מחלל־האויר שלה, כשם שצלצול הצלחות, הסכינים והמזלגות, הוא חלק מאווירו של בית־אוכל. ביעות־המלחמה הוא עתה לחם חוקה של ירושלים.


י“ב באלול תש”ח (16.9.48)

אם כך הם פני הדברים למרות מישקל החיוב וההכרה שטרומאן נשיא ארה“ב, מטיל לטובתנו על כף־המאזניים המדינית – מי יודע מה היה מצבנו בלעדיו? האם לא חיים בלעונו אז שונאינו, המרובים גם בממשלת ארה”ב?…


י“ג באלול תש”ח (17.9.48) – ליל שבת.

אמש, בשעה 8.35 התקפה ערבית עזה על הר־ציון ועל שכונותינו. האש החזקה ניתכה לפתע־פתאום ונמשכה כשתי שעות, אך יריות תותחים עוד נשמעו עד קרוב לחצות־הלילה. לבי אמר לי אותה שעה כי זהו קיצה של ההפוגה הברנאדוטית האומללת.

ביליתי את הלילה על מזרן דק בקומה התחתונה – ולא עצמתי עין כל הלילה. היום נזכרתי בשיחה שהיתה לי אתמול עם ה' ינון, שדיבר על לבי לכתוב כמה “פלייטונים” לשידור ברדיו. ישבתי אחה"צ וכתבתי את הפלייטון “בדיה לילדים”, וכשגמרתי להעתיקו במכונה פתחתי את הרדיו, בשעה 10, ושמעתי כי הרוזן ברנאדוט נרצח בירושלים. הוא נרצח בזמן שאנכי ישבתי וכתבתי על־אודותיו.

מילא, כתבתי פלייטון לחינם – שהרי מעתה אי־אפשר יהיה לא לשדרו ולא להדפיסו, מאחר שהוא מכוון נגד ההפוגה ונגד או"מ.

אשר לרוזן ברנאדוט, הרי קנה זה את עולמו (ובלי צדק) במיתתו יותר מאשר בחייו: מעתה מובטח לו שייכנס להיסטוריה ויישאר בה, בזכותו של עם־ישראל, שאת טובתו הוא, ברנאדוט, לא דרש כלל. הרצח הכניס את האיש הבינוני הזה לפנתיאון. כך האלימות עושה היסטוריה, ואנשי התבונה רואים ומחרישים. אם יקום היום אדם וידבר בגנותו של הרוזן ברנאדוט, או ימתח קו־ביקורת על מעשיו – ונמצא נותן יד, למרות רצונו, לאלימות.


י"ח בטבת תש,ט (19.1.48)

חוסלה גולת קפריסין, וכלואיה הועלו לארץ־הישראל.


כ“ד בטבת תש”ט (25.1.49)

היום יום הבחירות לאסיפה המכוננת במדינת ישראל – ובירושלים בכלל זה. הונח איפוא היסוד לפארלאמנט של הריפובליקה היהודית הדימוקראטית. אכן דבר זה לבדו דיו להניח על יום זה חותם של נקודת־מפנה. אבל היום כמו נועדו ונפגשו יחדיו עוד כמה מאורעות – גודש של אירועים – שבזכותם הוא יישאר בלי ספק בזכרון הדורות כיום “היסטורי”.

היום הביאה הספינה “גלילה” לחיפה את ראשוני פדויי קפריסין (1500 מבין רבבה ומעלה), שסוף־סוף קורא להם דרור על־ידי בווין – אשר עשה זאת לא מטעמים הומאניים, ח“ו, אלא כאיש שמפקיר לזאבים סוס אחד מעגלתו כדי שיוכל להימלט מפניהם עם שני סוסיו האחרים. כי עוד סוסים אחרים בריתמתו של בווין, הלא הם: ראשית, מגמתו להטיל מעמד בינלאומי על ירושלים; והשנית, שאיפתו לתקוע יתד צבאית בנגב, על גבול ישראל, ודאי באמצעות גלוב־פחה, למען הוסיף להציק לנו כל עוד יוכל. תוקפן זה עוד לא אמר נואש – עדיין תככיו נעוצים כשפודי־ברזל מלובנים בסדן שתחת מפוחו – ושריריו מתעוותים מתשוקה לוהטת להרים את קורנסו ולפוצץ את כל המדינונת שלנו. ברם, כמין יד מסתורית נשלחת פעם בפעם וסותרת את כוונותיו, על אף כל הנסיבות המדיניות, הנראות כמסייעות לו להמן זה של הדימוקראטיה האחשוורושית, המכונה “גוש המערב”. היה זמן, והוא לא רחוק, ששאיפותיהן של בריטניה וארצות־הברית זרמו יחד באפיק אחד, שהיה מכוון נגדנו, ואמריקה כבר היתה מוכנה־ומזומנה לבגוד בהחלטת האו”מ של 29 בנובמבר; היה זמן שחכמי־חלם בלייק־סוכסס כבר היו נכונים לעשות לו לבווין נחת־רוח ולהכריז עלינו “סאנקציות” כלבבו; היה זמן… אבל הן כל הזמן הזה נעה נפש־המאזנים של או"מ בין הן ולאו בנוגע אלינו – האמת היא שאין העולם יודע כלל מה לעשות וכיצד להתנהג ביחס ליצור חדש זה בהיסטוריה, שצץ בן־לילה כמטה אהרן והוא “מאיים” להיות לגורם חדש ובלתי־מבוטל במערכי המדיניות העולמית; ובעוד העולם נבוך ומפקפק – והנה כאן, בציון, נעשים מעשים כמו מאליהם, כמו מעל לראשן של אומות־העולם (וכמעט כמו מעל לראשנו אנו) – לכאורה, מתוך התחשבות הכרחית עמן, אך למעשה בלי שאול את פיהן, ואפילו בלי שאול את פינו אנו, אם כי אנחנו, לכאורה, העושים… האין גם אנחנו נעשים יותר משהננו עושים? האין ‘ההיסטוריה’ כופה עלינו “הר כגיגית” בשנתיים האחרונות – וביתר גילוי מאז יום 14 במאי – ומכריחתנו להעביר ביד רועדת קולמוס טבול בדם על פני אותיות של אש לבנה שהושטו לנו על גבי מגילת הימים, כמו שמושיטים לתינוק דפתר של קאליגרפיה עם כתב־מים, לאמור: למד את ידך לכתוב על גב האותיות הלבנות שלפניך? לא יועיל קצפו של בווין, לא יועיל ארסם של שונאי־ציון פנימיים – ‘הגורל’ הפיל פור ויילכד בן־גוריון, והוא נעשה עושה־היסטוריה, כאילו מלידה ומבטן הוקדש לכך (היה זמן שהוא חלם להיות ספרא, לא סייפא – וחלומו ההוא ודאי יעמוד לו שלא ליהפך לסייפא במובן השלילי, שהרי הוא אדם שיש בו אהבה), ועתה צעדיו בטוחים ומדודים כצעדיו של מצביא גאוני או של סהרורי, לא תיגוף באבן רגלו, כי את מצוות ההכרח ההיסטורי הוא מוציא אל הפועל בניגוד לכל תבונה – לכאורה, בחכמה, אך לאמתו של הדבר באופן אי־ראציונאלי – ושליחי מצווה אינם ניזוקים (משונה, כיצד דוקא הריאליות המוחשת מכריחתנו, יותר מכל, לחשוב באופן הרבה יותר אי־ראציונאלי, כמעט מיסטי, משאנו מרגישים לפי הרגלי רוחנו).

ואילו בווין – הנה כבר החל לנפול. וכיצד כתוב שם, במגילה ההיא? – “אם החילות לנפול, נפול תפול”.

דוד הרג את גלית באבן קטנה.

דרכה של היסטוריה מאז לא נשתנה.

חרוז זה כתבתי באלבום של נער אחד בימי המלחמה, כשהיינו בעלי בריתה של בריטניה וצפינו לנפילתו של גלית הנאצי. חרוז זה עצמו מוכן אני לשוב ולכתוב לכבוד המאורע באלבום של ארנסט בווין, אשר ניאות לו לקבינט הבריטי להסכים על הודאה “למעשה” במדינת־ישראל, כפי שהודיעה לונדון על גלי האתר.

ממשות גדולה מזו, אם כי יחסית אף היא, יש להודאה די־פאקטו שניתנה לנו – אף היא היום – מאת צרפת ומאת איטליה, וכן להודעה הרשמית, האומרת כי אוסטראליה וניו־זילאנד עומדות אף הן להכריז על הודאה במדינת ישראל, ולידיעה כי ממשלת ארצות־הברית תכריז גם על ‘הודאה להלכה’ עקב אשר נתנה לנו סוף סוף, ‘גמילות חסד’ קטנה (מאה מיליון דולר).

ועדיין לא תמו מאורעות היום.

היום בא המפנה המכריע גם במלחמת סין: הקומוניסטים נכנסו בשערי פקין, אחרי בריחת צ’אנג־קאי־שק, והם כובשים את רחבי ארץ סין כאסוף ביצים עזובות. פירושה של עובדה כבירה זו לגבי מדיניות־העולם והשפעתה על מהלך העניינים באו“מ – ואולי גם על עצם קיומה של זו – יתגלה רק כאשר יבוא לאו”מ הנציג הקומוניסטי של סין תחת נציגה הקודם ויצטרף אל ב“כ רוסיה, לשנות בזה את מערך הכוחות באו”מ… ופילוג של מחצה על מחצה בתוך “ארבע המעצמות” הלא כמוהו כפילוגה של או“מ לשני או”מ־ין, כלומר, כביטולו הגמור של מוסד בינלאומי זה, “נפל” שהדימוקראטיה המערבית מזה ורוסיה הסובייטית מזה מתפללות למותו זה כבר – ואשר בו אנחנו תולים, למעשה, את כל אחיזתנו הפוליטית־הבינלאומית לקיום של “oeffentlich־rechtlich”….

ברם, עוד לא שלם הגודש של היום הזה – כי היום באה מרודוס בשורה, לאמור כי פרץ כקופה של מחט ניבעה בקיר שאליו נלחץ האיל המצרי בקרניו וכי יש תקוה – כך אומר ד"ר באנץ', חתן־התיווך המצליח, כי דרך הקוף הזה אפשר יהיה לעייל את החוט לתפירת חגורת עלי־התאנה של שביתת־נשק לכיסוי ערוותה של מדיניות בווין־ערב.

כיום הזה, כשאתה סוקר לאחור על כל הגדולות והפליאות – “על הנסים והנפלאות” – אשר באונו במשך ששת החדשים האחרונים, הלא רטט יעבור בך, כרטט העובר באדם מורדף שניצל באורח־פלא ממלתעות כפירים, ולא עוד אלא שבאותה דרך, אשר בה ניצל, חזר אליו הכבוד אשר גלה ממנו, והוא יודע כי לא בכוחו ולא בזכותו אירע לו הנס וכי אין בלשון־אנוש מלים להגדיר, או לבטא, את גודל הסתירה בין הכליון החרוץ, שהיה צפוי לו לפי ההגיון שבנסיבות, ובין הגאולה ומתת החיים שזכה להן בניגוד להגיון.


ב' בשבט תש"ט (1.2.49)

“המשטר הצבאי” שהונהג בירושלים, בראשות ד“ר ברנארד (דב) יוסף, בכ”ו בתמוז שעבר, בוטל היום. פירוש הדבר: ירושלים לא ‘שטח־כיבוש’ היא לנו, אלא חלק ממדינת־ישראל, ולכן היא סרה למשמעתו של השלטון הכללי של המדינה. הלוואי.

לשבחו של המישטר “הצבאי” הזה ושל ד“ר יוסף ייאמר־נא כאן כי במשך חצי־השנה של קיומו אמנם באו קצת שינויים לטובה ברושם החיצון של המצב בעיר. נעלמו ערימות הזבל מקרנות הרחובות, הוזרמו מים, הונהג קצת סדר בחלוקת הדלק ושאר מצרכים, פונו עיי המפולת והעיר יישרה במקצת את קמטיה… מסתבר כי ד”ר יוסף אוהב את ירושלים באמת, ומשום כך גם עלה בידו לעשות משהו – בשטח שידו מגעת. כי מובן מאליו כי לא בידו הכוח והסמכות לשנות את מעמדה האובייקטיבי של ירושלים – לא מבחינת חשרת ענני־המזימות והספיקות הבינלאומיים, התלויים עוד עליה, ולא מבחינת ערפלי הפקפוקים בנוגע אליה מצד ממשלת ישראל.


ט' בשבט תש"ט (8.2.49)

הקור, שגדל בזמן האחרון מאוד (עד למעלת אפס), הביא סוף־סוף את השלג, שכבר היה מורגש באויר, והיום ירושלים עטופה כולה לובן־שלג. עמדתי ליד החלון וחפצתי להעלות בלבי את הרגשת ההתחדשות ושימחת המיפנה, שהיו מלוות תמיד, במרחשון או בכסלו, את השלג הראשון בארץ־מכורתי הצפונית. – לשוא!

רגש־ההתחדשות למראה השלג הראשון בארצות הקרות נובע לא מתוך מראה התמורה עצמה, אלא מתוך הרגשת הבטחון של החזרה העולמית. היוצא מן הכלל שבתופעה חד־פעמית, העומדת בניגוד לקבע החוזר, עשוי אולי להרהיב את חושינו ולהפתיע את כוח־הדמיון בנו, אך אינו עלול לשמח את לבנו באותה הרגשת־אושר שאנו מפיקים מחזרתו של אותו המודע שכבר היה לעולמים ושיהיה לעולם־ועד. הדבר שלא היה לעולמים והעשוי לחלוף כלעומת שבא הריהו לנו דבר שאנו צריכים להתרגל אליו, כלומר – להתגבר עליו, לעכלו בנפשנו, שאם לאו לא יזין אותה אלא יעיק עליה; רק המותנה בחזרה הנצחית והמובטח לנו בתוקף תקופת־העתים הוא האוצל לנו הרגשת אושר; לא החדש, אלא ההתחדשות שבמחזור־הנושנות הקבוע היא המביאה עמה את השימחה, שימחת התמורה. השלג הראשון, כמו הסיגל הראשון באביב, נותן לנו הרגשת־מיפנה טובה ומיטיבה משום שהוא מסמן נקודה מאווה במחזור הזמנים המובטח לנו. לא הניסים והנפלאות “שבידי שמים” הם אושרנו, כי דבר שלא פיללנו לו אינו נעשה לנו יקר – אלא הנושנות והחוזרות במחזור הארץ הן אושרנו. השמים שמים לה' והארץ נתן לבני־אדם.

אבל השלג הירושלמי אינו מחמם את הלב משום שאינו נקודת־מיפנה במחזור של קבע, אלא תופעה חד־פעמית.

ומדינת־ישראל, ששינתה בן־לילה את עין הארץ, לסמאנו בזוהרה שבא בהיסח־הדעת? – ודאי יש תמיד מן הפוגם והמטעה להעמיד את הגדרתו של נמשל על גדרו של המשל – וגם חלילה לי מהמשיל את חזיון־הפלאים של מדינת־ישראל לשלג הירושלמי, אבל עובדה היא כי תמורת־פתע זו בעולמנו אינה מרעידה משום־מה את רוב רובם של הלבבות באותו רעד ההתחדשות, באותה חדוות־המיפנה, שהתגשמותו של המקווה־והמאווה כרוכה בהם. וכלום לא היתה ארץ־ישראל עצמאית, עברית, כהישג של גאולה עצמית, מיטב תקוותנו ושיא מאוויינו מאז?

לכאורה צריכה היתה איפוא רוממות הימים האלה שאנו עומדים בהם, ימים שלא היו לנו כמוהם מיום שישראל גלו מארצם, לעורר את הכרתנו שתתרומם למדרגה של ראיית כלל־הדברים, תחת להישאר שקוע בתחום הצר של הרגעיות הפגומה, אשר הפרוטרוט דוחק בה את רגלי האופק. אבל גדולת השעה הזאת – האמנם מצאה בקרבנו גדולת־נפש תשווה לה?

נדמה לי כי ברוב העניינים – ואף עניין ירושלים בכלל זה – עוד לא התרוממנו כיום הזה, עם ייסוד המדינה, לגובה של אותה תפיסה מקיפה שאינה מסתפקת בראיית כל פרט מפרטי המצב, כל אחד לחוד ורק אותו בלבד, ברגע שאנחנו מתנגשים עמו, אלא מבקשת לראות את מקומו של כל פרט ופרט בתוך מפת הזמן שהיא פורשת לפניה. ולמה? – משום שהתוכנית, שאנו מוכרחים עתה לעסוק בפרטיה (התלויים בגורמים כל־כך מסובכים ובלתי־צפויים), בלעה את החזון שמחובתנו לשימו ביסוד התוכנית. ובאין חזון…

רואים אנו את הגורמים כיון שהכרח הוא לנו לאמץ את כל כוח־ראייתנו לראותם, כי בהם תלוייה אפשרות קיומנו המדיני; ברם, הרואים אנו גם את הערכים שלמענם אנו חרדים לבואם של גורמים חיוביים וחוששים מפני גורמים שליליים? והלא בערכים אלה תלויה זכות קיומנו הלאומי!

דא עקא, הערכים אינם מכריזים על עצמם. הם נענים רק למי שמבקש אותם לשמם ומתדפק עליהם בחרדת נפש.

אבל מהו צל־הרהור זה, הפרוש כפגם־סתר על זוהרו של החדש הזה?

התשובה היא: עצם החידוש שבדבר. רושם החדש הוא המפריע את הרגשת ההתחדשות. המודע־והחוזר עודנו חסר בחזיון ימינו אלה, ועל־כן פועלת התמורה כתופעה מתמיהה, יותר מאשר כנקודת־מיפנה הצופנת בקרבה הבטחת טוב־ומיטיב להמשך טבעי ויקר. והיוצא מן הכלל, החד־פעמי שבדבר, גורר אחריו את החשד שמא אין זה אלא חזיון־חלוף ככל דבר חד־פעמי – וחשד זה הוא המעציב את רוחנו בלא יודעים ומטיל את צלו על תפיסתנו כולה. כבר שבענו את היוצא מן הכלל – כי הן כזה היה עם־ישראל משך דורות רבים – משאת נפשנו היא הקבוע־והחוזר, הנעשה מודע ויקר, הנעשה “שלנו” וחלק מעצמנו. – כל זוהר־הפלאים שבהוויה המדינית החדשה, ששינתה עלינו את עין העולם, לא יתגלה לנו אלא לאחר הרבה תקופות ויובלות, לכשתיהפך זו לקבע מודע וחוזר, להוויה ‘טבעית’, המתחדשת מתוך עצמה.


 

חלק ב: עם מלחמת ששת הימים


פתיחה

אם פסקתי מלכתוב יומן זה לפני י"ח שנה ולא פקדתיו מאז ועד עתה, הרי זה לא משום שפרק־זמן זה, שעבר בינתיים, היה עני במאורעות ובנצורות, אלא מפני שכל שלשלת ארוכה של מקרים יוצאים מגדר הרגיל נהפכת לו לאדם עד־מהרה לשורת דברים שבשיגרה. גם הגדולות, אם הן חוזרות ונשנות יום יום, הריהן מקבלות אופי של ‘יומיום’ רגיל. למעשה היה דוקא הזמן הזה, למן קום המדינה ועד עתה, כולו מתוח וצנוף חרדות, מלא וגדוש חיכוכים והתנגשויות בינינו לבין אויבים קרובים ורחוקים, ואפילו בינינו לבין עצמינו כדרך גוברין יהודאין אבל משום חידוש לא היה בזה, שהרי אי־השקט ומעשי־האיבה לא פסקו בארץ, למעשה, למיום שהבריטים נטלו לעצמם את המאנדאט עליה, ולפי הכלל הגדול “הפרד ומשול” עמדו על המשמר שלא יהיה חלילה שלום בינינו לבין הערבים ולא תחדלנה מהומות מקרב הארץ. הרי זה כמעט יובל שנים שהיהודים חיים כאן חיים של סכנה, ואורח־קיום זה כבר נעשה הרגל לפחות לשלושה דורות שנולדו לנו כאן בתקופתנו זו, ושוב אין משום דבר שאינו מתקבל על הדעת או שלמעלה מכוח־אנוש. נפש האדם הריהי ישות גמישה ועשוייה להרחיב את קוטרה פי־כמה מכפי שיעורה הנורמאלי, כרחמה של אשה בשעת לידה. כוח־הסבל האנושי הוא מן הדברים שאין להם שיעור כמעט; ואנחנו, יהודי היישוב החדש ומדינת ישראל, אולי עוד רחוקים אנו גם היום מקצה גבול יכולתנו. אכן הציבור העברי בארץ מעין תהליך של לידה מתגלם בו; הוויתו מחושקה לאבניים ומתפתלת בציריה על מקום אחד מתוך שהוטל עליה להביא לעולם ישות חדשה, המשך־ואריאנט יהודי חדש, מודרני, של ישות עתיקה, ישראלית. – כלום פלא הוא איפוא אם האלאסטיות של כוח־הסבל, המציינת ציבור זה, רבה היא עד להפליא?

שכנינו, הסורים מצפון, המצרים מדרום והעמונים ממזרח, משנוכחו לדעת כי במערכה גלויה לא יוכלו לנו, נקטו שיטת פגע וברח, “גרילה”. כנופיות־חבלה של “פידאיין” היו פושטות על יישובינו ומקצצות בהם בהיות להם הלילה לסיתרה. המדינות הערביות אגרו נשק במידה מדאיגה. נוסף על החרם הכלכלי בא ההסגר על תעלת סואץ ועל מיצרי עציון־גבר. מעשי הרצח נעשו מעשים בכל יום. באה, בין השאר, התנגשות־הדמים עם הסורים, בעקב התגרותם, ליד תל־מוטילה בצפון בתחילת מאי 1951, והתגובה העקובה מדם על פשיטות העמונים, שבאה ביום 15 באוקטובר 1953 על הכפר הערבי קיביה. ושוב זכורה התנפלות המחבלים הערבים על אוטובוס “אגד” במעלה עקרבים במארס 1954, כשנרצחו 15 איש מבין הנוסעים. כוחות ישראליים התחילו להגיב במהלומות עזות על מרכזי הפידאיין (על כפר נחלין 24 באמרס 1954; על בניין המשטרה בחאן־יוניס, 31 באוגוסט 1955; על כונתילה שבמדבר סיני, 28 באוקטובר 1955; ועל עמדות המצרים באזור עוג’ה אל חפיר, 13 באוקטובר 1955; על משטרת א־ראהואה בנפת חברון בספטמבר 1956; ועל משטרת קלקיליה, 10 באוקטובר 1956 – ועדיין לא מניתי כאן הכל. ותמיד היו כמובן אבידות משני הצדדים. וזכור המעשה הנתעב של הירדנים שהמטירו אש על כינוס החברה לחקר הארץ ברמת רחל בי“ח בתשרי תשי”ז (23.9.56), ובין קרבנותיה היו אנשים כה יקרי ערך כברוך שוחטמן, איש הספרייה הלאומית, וד"ר ר. רודברג, רופא־שיניים ירושלמי מחלוצי גרמניה. וכעבור שנה (7.9.57) ראה דוד בן־גוריון את עצמו אנוס להכריז על ביטול הסכם שביתת הנשק עם מצרים.

גם ביחסי הגורמים הפנימיים לא חדלה אצלנו ההתרוצצות והפלגנות, האופייניות לכל עניין יהודי מאז ומעולם. בשנת 1956, למשל, מחריפה המחלוקת בין ד. בן־גוריון לבין משה שרת עד כדי כך, שזה הנקוב אחרונה נאלץ להתפטר מתפקידו כשר־החוץ, ובמקומו נתמנתה גולדה מאיר. ברם, הפוליטיקה הפנימית הריהי אצלנו בבחינת חכמות בחוץ תרונה, ואך למותר הוא איפוא לעסוק בה כאן.

בינתיים נודע על הנשק הרב שהסובייטים מעניקים למצרים ועל ההכנות הנמרצות והגלויות לתקוף את ישראל. “מבצע קדש”, מסע־הבזק לסיני, בא לקדם את פני הרעה. הוא התחיל בשלהי חשוון תשי"ז (29 באוקטובר 1956) ונמשך ימים אחדים בלבד, כיון שעורר, כידוע, מיד את התערבות המעצמות.

כל הדברים האלה – לא כאן המקום לדבר עליהם בהרחבה: זאת יש להניח להיסטוריון, שגנזי הארכיונים יהיו פתוחים לפניו, לא היסטוריון אני, כי אם רושם־רשמים מן־הצד, ורק לשם הקשר אני מזכיר כאן דברים, שבעצם אני פטור מלדבר עליהם.

עשור השנים המפריד בין מבצע קדש ובין מלחמת ששת הימים היה פרק־זמן שפעלו בו כוחות מתנגדים: מצדנו אנו – מאמצים להרחיב, לבצר, לשלוח שרשים להרבות יישובים, לפתח מפעלים וכו'; מצד אויבינו – מעשי איבה חדשים לבקרים. התקפות הסורים על יישובינו שממזרח לים־כנרת נעשו חצופות ותכופות יותר ויותר (זכורה התקפתם על דן, דפנה ושאר־ישוב בח' בכסלו תשכ"ח (13.11.64), שהפילה ארבעה קרבנות במחננו). כל התקופה הזו כולה אופי של אין־שלום היה לה, גם כשהיתה עוד רחוקה, לפי שעה, ממצב של מלחמה למעשה.

המלחמה, מלחמת מצוה זו של מדינת ישראל, שנגזרה עליה לשם התגוננות בפני האויבים המבקשים להשמידה, – ההכרעה בה היתה כידוע, מקץ שלושת ימי קרבות הוריקאניים, שאחריהם באו עוד יום אחר של כיבוש חצי־האי סיני ועוד שני ימים של השתלטות על “הרמה הסורית”, הוא הגולן־המערבי. מלחמת בזק זו, ששינתה בבת־אחת את כל מערך היחסים בין ישראל לשכנותיה ואת כל המצב המדיני במזרח התיכון, הביאה גם תמורה יסודית ביחסן של אומות־העולם (אך לא של האו"מ) אלינו: כי מעתה אולי יראה אותנו העולם באור אחר ויבין סוף־סוף שטעות גורלית היתה זאת בידם של אלה שעמדו להפקיר אותנו, כמו שהפקירו בשעתו את צ’כוסלובקיה ואת פולניה לאגרוף־הרשע של היטלר ימ"ש. שר־האומה עשה בלהטיו ואנחנו ניצלנו מתוצאותיה של מגמת־הטעות הזו, ולא עוד אלא שיצאנו מחושלים מכבשן־האש שלתוכו הטילו אותנו רשעי ארץ.

קטעי יומן חטוף זה של מלחמת ששת הימים, שנכתב בעורף הירושלמי בעיצומם של המאורעות ובימים שקדמו להם, ניתנו כאן מתוך הנחה, שיש בהם אולי כדי להאיר במקצת מן הצד את הפרשה הרת־הגורל והמפוארת של עמידת מדינת ישראל על נפשה.


י“ב באייר תשכ”ז (22 במאי 1967)

שלשום עוד ישבתי עם ידידים על המרפסת הרחבה של מצפה ראש־הנקרה מול הים הפתוח, הנאדר בגלוי שבו, שאינו אלא סתום גדול ומזהיר, כמבט־עיניים מאיר ולא־מובן מתוך פנים רעולים ושותקים. במרחק צעדים אחדים מן המרפסת – מחסום הגבול הלבנוני. מעבר מזה של הגבול, בשטח שלנו, חבורות צופים, בני־נוער מטיילים, משפחות (הורים צעירים וילדיהם) שנקהלו לסיורים בסביבה, לפי המינהג החדש לערוך טיולי משפחות בשבוע של חג־העצמאות. מן העבר השני, אם כי זה הגבול השקט ביותר אשר לנו, ריק של הסוואה, כמציאותו של מארב רואה ואינו נראה, או כיד המחזיקה אבן מאחורי הגב, אולי לשם כוננות יותר מאשר לשם התקפה. ריק עוין זה מקבל את טעמו המר מן המעשה הנמהר של אוּ תאנט והחלטתו המבישה (מיום תשעה־עשר במאי) להוציא את כוחות האו“מ משטח הגבול המצרי, אף על פי שחייב היה לדעת שמעשהו זה הוא סטירת־לחי לאו”מ, שאותה הוא מייצג. העין נשואה אל האופק הבהיר, המרגיע לכאורה, של הים אך הלב אינו נרגע מן החשש הכוסס, שרעה נגד פנינו, ואולי היא כבר מתרגשת לבוא. איומי נאצר, שברית המועצות משסה אותו בנו (כדי להבטיח לעצמה את העולם הערבי), מצלצלים הפעם לא כקללת סרק אלא כהרמת אבן על מנת להשליכה עלינו.

עשרות שנים חלפו מעת שהייתי בסביבת ראש הנקרה, שעתה נשתנה מראיה ותפרח. ומי יודע, חשבתי, אם אזכה עוד פעם לראות את יופיו של אתר קדמון זה, שנפגשו בו ים והרים, ישראל וכנען, חירם ושלמה.

מראש הנקרה נסענו לתרשיחה. כפר זה מגלם לכאורה דו־קיום בשלום של יהודים וערבים. העפת מבט אחת דיה לראות מה רב השגשוג החומרי שתושבי המקום הערבים הפיקו משלטון היהודים – עצם מראה הבתים בחלק הערבי מעיד על כך. אגב, באחדים מן הבתים מצופה החזית רובד של צירופי לוחות אבן־סיד מקוטעים, בגוני חום ואפור, בגדלים שונים ושברי שטחים, המחוברים בצלעותיהם לפסיפס חפשי, האחוז ברשת מפותלת של עורקי דבק והמעיד על טעם טבעי טוב וחוש אסתיטי.

ברם, היש בטחון שהערבים האלה, היושבים כה סמוך לגבול (ואיזה מקום בארצנו אינו סמוך לגבול?), נאמנים למדינת ישראל בלבם? חוששני שלא יכול להיות כלל בטחון כזה. נפש איש־המזרח היא תהום אפלת ומחשבתו תעלומה, ומה גם שאין זה כלל מדרך־הטבע שקול הדם והשייכות הגזעית, המושכים את הערבי במדינת ישראל אל העולם הערבי, לא יהיו חזקים יותר מן ההכרה המבוססת על היתרון החומרי שמדינת ישראל אוצלת לו בימי שלום. לא, אין אתה יודע מה בלבו של שכנך הערבי, אם בבאר־שבע ובוואדי־ערה ואם בלוד וברמלה, או בעכו ובתרשיחה. שום סידור או מערך ביחסים שבין יהודים וערבים במדינת ישראל אינו יכול להיות טבעי ובר־קיים. אין זו בעיה ארעית, אלא קללה לדורות. “בגויים לא תרגיע” – גם במדינת ישראל. אל לנו להשלות את עצמנו לשוא, ומוטב שנזכור כי לא יתכן שום פתרון סופי.

דרך קיבוץ גשר־הזיו נסענו למעלות, מין ישוב בלתי־מוגדר, ספק כפרי ספק עירוני, לא עירוני ולא כפרי, בראש גבעה הנשקפת על פני מישור נרחב ומלבב במורדות הגליל המערבי, הגולש הימה והמכוסה אלונים נמוכי־קומה ויפי נופים. לא יכלתי להבין למה היה צורך להקים כאן שיכון של בתים (תיבות מלט מרובעות ומכוערות) בני שלוש וארבע קומות, בעוד שהמרחב מסביב כה גדול וריק! האמנם רק כדי לקמץ בהוצאות צינורות המים והביוב? ואומרים לי שכל ההתחלות של מיני תעשייה והנסיונות להקים כאן חרושת נכשלו כולם, והתושבים – מהם עוזבים את המקום ומהם עובדים במפעלים שבסביבות נהריה.

בלב כבד אני חוזר עם ידידי לחיפה דרך נהריה (שאינה שוקקת עתה המון אדם, על אף עונת התיירות), כשאנו עוברים בתוך נופי הארץ, שעתרת ירקותם האביבית מרהיבה את העין. והדאגה המוצצת את הלב בחשאי עוד מחריפה למראה הפריחה מסביב. בטרם חרבוני קיץ. נדמה לי שזה כבר, זה כבר לא היה בארץ אביב שופע־הדר כזה – אולי בגלל שהחורף נמשך השתא יותר מהרגיל. פה ושם אמנם ניכרים כבר סימנים ראשונים של צהבון־הקמילה עקב רוחות הקדים שפקדו את הארץ לפני כשבועיים ימים, אבל שכרון האיתנים בטבע שמסביב עודנו בתוקפו והכל מלא נהרה וריח ניחוח. עוד אחת מעט והאש תלחך ותשרוף – “קיץ” הרי זה “קץ” החמדה הצבעונית, והולאי שתהיה זאת אש דלעילא ולא אש דלתתא. ביד אדם אל ניפולה!


י"ג באייר (23 במאי)

ובכן, אחרי החלטתו הרת־המכשלה של או תאנט מלפני ארבעה ימים, שבאה כברק מבין העננים שנראו אז עוד רחוקים ונערמים באופק בלבד, נפל היום רעם של חבלה מחשרת עננים מתקרבת. נאצר, שתיאבונו גדל עם הזלילה מתוך היד המושטת לו בזדון נגדנו, סוגר את מיצרי טיראן בפני אניות ישראליות וספינות שמובילות לנו מטען וחוסם את הדרך למפרץ אילת. זה עשוי, כמובן, לחסל את מסחרנו עם ארצות אפריקה ולשים לנו מחנק, אם לא תימצא מיד עצה ותחבולה לבטל את רוע הגזירה וההתנכלות הזידונה. ברור שלא לאל ידנו הוא להכריח את הרודן המצרי לחזור בו מכוונתו הרעה, והשאלה היא איפוא: מי יפעל למעננו ולטובתנו? בודאי שלא האו"מ, שהרוב במועצתו הוא עתה נגדנו, וספק אם יכולים אנו לסמוך על המערב, בעוד שהמזרח, מן הגאנגס ועד הוולגה, רוצה היה לחסל אותנו.

הכרזתו זו של נאצר, קריאת תיגר שהוטחה ישר בפני מדינת ישראל, הסעירה את הרוחות בארץ. הדה ניכר בכל פנים. הכל מנחשים מה יהיו המעשים מצדנו לקדם את פני הרעה. סגירת המיצר הריהי פעולה מלחמתית להלכה, המצדיקה פעולה שכנגד, אבל הן ידינו כבולות בחבלים לחים של דיפלומאטיה, ואילו נאצר קיבל כנראה רשות לתוקפנות מאת ברית־המועצות, בעוד שזו מתרה בנו: “שב ואל תעשה!” – ברם בריטניה וצרפת (כפי שמודיעים העתונים) מנערות את חוצנן מן האחריות לשלום באזורנו ואומרות לנו: פנו לכם אל האו"מ, ואולי תושיעכם אמריקה. ואמריקה, הנאדרה בכוח, גורסת שהנייטראליות ניתנת לחלוקה: במזרח הרחוק – לאו; במזרח התיכון – הן. אין חקר למחשבות דיפלומאטים.

הדבר היחיד שיכולנו לעשות בשעה זו היה, כמובן, גיוס כללי, שבוצע כהלכה. וגיוס כללי במדינת ישראל פירושו כמשמעו: אבות ובנים יחדיו וחתן מחופתו –אין יוצא מהכלל. תוצאתו החיובית, לפי שעה, פנימית היתה: להרים את “המוראל” בקרב האוכלוסיה האזרחית, שצבא הבטחון שלנו הוא לה ערובה לכך, שה“בטחון” היהודי העתיק יש לו, במקרה זה, על מה שיסמוך; וגם לספוג חלק מצבא המובטלים שהעיב על שמינו בארץ, בזמן האחרון: עתה הוקלה, אם לא חוסלה, מועקת האבטלה הקשה – שמסרה אמנם את מקומה למועקה אחרת, יותר מסותרת.

“קול העם כקול שדי”, האומנם? – אולי רק במובן זה, ש“שדי” נעשה לנבערים מדעת, בעוונותינו הרבים, סמל לחוסר עקיבות, להפכפכות, לבלתי־צפוי, להיות פטור היום מאחריות למה שנאמר אתמול, כי מה שלמעלה מן האנושי הריהו ממילא פטור מחובת הגיון אנושי ורציפות הרגש… עוד תמול שלשום היה כבודו של דוד בן־גוריון ירוד למדי בעיני אותו רוב־הציבור שאינו יודע בין ימינו לשמאלו והולך תמיד אחרי האימפולסין ואחרי העסקנים, ושמכל מקום לא העלה על דעתו שהאריה הסר־וזעף עשוי לקום מרבצו בשדה־בוקר ולחזור לשלטון. והנה מבוכת הימים האלה, החשש הנוקב “מי ילך לנו?”, והאכזבה הכללית (בצדק או שלא בצדק) מממשלת אשכול גרמה שבן־לילה הפך לב העם, ובתפנית חדה הוא נושא עכשיו את עיניו אל בן גוריון: אולי יושיענו זה!

אבל בחומה הבצורה, חומת סין, של המפלגתיות לא ניבעו לעת עתה שום פרצים אשר יפתחו דרך למיזוג היסודות השונים לגוש לאומי אחד, למשען בשעת חירום. חלוקת הכסאות לפי מפתח מפלגתי עודנה שרירה וקיימת גם היום, בשעה קשה זו, כשמפלצת ההרס גחה למחיצתנו: אותו שקא דריספק שבגללו חרבה ביתר…


י"ד באייר (24 במאי)

האווירה הישראלית מתקדרת והולכת משעה לשעה. גיוס כל כוחות הצה“ל וריכוזם ההכרחי בגבולות, ביחוד בדרום, אל מול פני רבבות קלגסיו של נאצר, הדרוכים להתקפה עלינו, גרם כמובן מאליו מיד לצמצומם או הפסקתם של הרבה שירותים ציבוריים. כך, למשל, פסקה תחבורת האוטובוסים בירושלים, רובה ככולה. בהלת האגירה של צרכי מזון, שאחזה את התושבים, שיבשה את אספקת המכולת. נשים־אמהות, שבימים כתיקונם הנן נשות־חיל נבונות ומתונות, שמו עתה מצור מבולבל וקולני על חנויות המכולת וקונות בפחז כמעט היסטרי מה שנחוץ ומה שלא נחוץ. זה מזכיר לי את המצב בימי המצור על ירושלים בשנת תש”ח. והלב דואג: אם היום כך, מה יהיה אם חס ושלום לא יהיה לחם ומים ומוצרי חלב, לכשתפרוץ מלחמה באמת (והלא פרוץ תפרוץ בהכרח!)? אבל מוחות אנוש, רובם ככולם, אינם יכולים לראות את הנולד, ולבי, לב־אנוש, מבקש להאמין שהציבור הישראלי למד בינתיים משהו, בכל זאת, והוא עתה “מבוגר” יותר משהיה לפני עשרים שנה – הלא מאז קם לנו בארץ דור חדש, מחושל יותר! – והבהלה תחלוף ותמסור מקומה להתאוששות.

הכל צמודים אל תיבת הרדיו או אל הטראנסיסטור מתוך הרגשה של ערב־מלחמה. מודה אני כי בשמעי ברחוב דעות שונות, חלקן חיישניות וחלקן אופטימיות, על המצב האובייקטיבי ועל פעולות הממשלה, הנראות כנובעות מתוך “נמתין ונראה”, מתעוררת בי, כמתוך רוח־הניגוד, דוקא אופטימיות לגבי העתיד הקרוב, אולי גם מתוך הרגשה שלא יתכן שהעולם יעמוד על דמנו וישתוק. היתכן? אבל כשאני חוזר הביתה ומהרהר ביני לבין עצמי על רוע הקונסטלאציה של מדינת ישראל, אז קשקשי האשליה (“יהיה טוב!”) מחשבים לנשור מעל עיני. דיבורו המחוצף של נאצר וצעדיו, ריכוז צבאו, המוכן להתקפה, בצפון מדבר סיני וברצועת עזה, אזלת ידה של מועצת האו"מ, החוטים המסותרים והסותרים זה את זה שהדיפלומטיה של המערב מושכת בהם והנגררים כרשת לרגלינו – כל אלה מעיקים על הרוח וצובטים את הלב. “מאין יבוא עזרי?” – מפללת מדינת ישראל, ועמה כנסת ישראל כולה, והלב עונה: “מי שעשה ניסים לאבותינו ולנו הוא יעשה עתה נסים גם לבנינו־בונינו”.

דוקא על רקע “בטחון” יהודי פנימי זה רשאים אנו לתת דעתנו “אובייקטיבית” על המצב. אכן משולים אנו לאדם שאויב רצחני ומוג־לב מתנפל עליו באגרופים מורמים, בעוד שאויבו השני ערום ומסית בהיחבא, אומר להחזיק בזרועותיו בכוח, לבל יוכל להתגונן, בעוד שהידידים, הקוראים אמנם בשפה רפה, או אף בהתרגשות, קריאות־גנאי למתנפל, עומדים מרחוק וקריאותיהם אינן אלא מס־שפתיים. חוששני – והרגשה זו מחלחלת בי לא מהיום או מאתמול – שלא רק אויבינו שונאים אותנו, אלא גם ידידינו אינם אוהבים אותנו אהבת־נפש כנה, היוצאת אל הפועל. הפלא שבתקומת מדינת ישראל, שעורר בגויים הדים רחוקים מעולמם של כתבי־הקודש, הוא בעיניהם משהו הלכי־ספרותי, כמעט אגדי, מפתיע כקוריוז, יותר משהוא מדיני־אקטואלי ונחוץ להם למעשה ובאמת. ולפיכך, באדישותם ובאנוכיותם (פרי שתי מלחמות־עולם), עשויים הם להישאר עומדים מרחוק גם אם יקרה חלילה אסון והמשחית יבוא בגבולנו. אם נגזר עלינו, חס ושלום, חורבן בית שלישי – הם לא יתאבלו עליו לאין נחמה, גם אם מעדיפים הם, מבחינה רגשית ובלתי־מעשית, שלא ייבלע לנו ושנוסיף להתנוסס לנגדם כפליאה היסטורית לוקחת לב. ברוב רחמיהם הם יושיטו אחר־כך, בדיעבד, עזרה לנותר בציון. אבל חורבן המדינה הריהו דבר שאין אנו יכולים כלל להעלות על הדעת, לנו אין זו אפילו צל צילה של אלטרנאטיבה. נמצא כי תקוותנו ובטחוננו נמצאים בשטח האיראציונאלי של דברים שאין לחזותם מראש בשכל (אם כי ללב קיימים הם כמין אקסיומה): נסים.

עם כל זה מהרהר אני עם עצמי בימים נרגשים אלה: אם לא התעורר העם היהודי עם קום המדינה ולא קמה אז בתפוצות הגולה ובמדינות־הים תנועה ציונית (כן! ציונית!) מחודשת של חלוצים המתנדבים לבניין הארץ, הלא תתעורר לפחות עכשיו תנועה יהודית־כללית להצלת היישוב שנבנה מאליו, בלי השתתפות־בפועל של יהדות־העולם (פרט למגביות, שאינן אלא כופר תחת העדר־השתתפות)? האומנם לא יקומו ולא יעלו עתה צעירי היהודים בהמוניהם להילחם מחר, אם יהיה הכרח בדבר, ולבנות את החרבות מחרתיים? – והנה מובא בעתונים כי במרכזי התפוצות – באמריקה, בצרפת ובאנגליה – פונים אמנם אל הקונסוליות של מדינת ישראל מאות ואלפים יהודים ונכרים, המבקשים להתנדב לתפקידי חירום אזרחיים עמנו, ומהם גם עולים ובאים לעת עתה… עשרות או מאות. אולי יבואו גם אלפים אחדים – אך האומנם די בזה? והעיקר: “מתנדבים” אלה מה צביונם? היהיו “עולים”, או רק מתנדבים ארעיים על תנאי ועל מנת לחזור לארצם שלהם?

או תאנט, אחרי שנתן לו לנאצר את כל מבוקשו, בא שלשום לקהיר ועמד שם כעני בפתח מעת־לעת שלם עד שזכה להתקבל אצל הרודן לשיחה לשם “קיום השלום” במזרח התיכון – ויצא כנראה בידים ריקות ובבושת פנים. אכן זר מעשהו של תמיהוני זה, איש המזרח הרחוק, שדומה כאילו לקח עמו את ביטול־היש הבודהיסטי לתחום הפוליטיקה, בעוד שנאצר כבר נוכח והשתכנע שהחוצפה “משתלמת”.

ומי יודע אם לא כמו או תאנט לפני נאצר עומד עתה אבא אבן לפני דה גול ומייחל למוצא פיו הסתום של הדעתן היבש הזה, אשר יוקרתו (שבעיניו היא יוקרת צרפת) יקרה לו, כמובן, פי־אלף מגורלה של מדינת ישראל ושאין ספק ששיקול דעתו נתון לא־דוקא למצבנו, אלא למערכת יחסיו עם הקרמל מזה ועם הבית הלבן מזה, ומשום־כך אין הוא שם לב כלל לדעת הציבור בצרפת, שברובה היא מרימה עתה את קולה בפירוש לטובתנו ותובעת שצרפת תתייצב לימין ישראל.


ט"ו באייר (25 במאי)

שמועות שירדן התירה כניסת צבאות סעודיה ועיראק לגבולה מעוררות ספקות. אין להאמין, כמובן, לכל מה שמסופר בעתונים, שהרי למחרת עלולה לבוא הכחשה. סופו של חוסיין אמנם להתרפס לפני נאצר, ההולך מחיל אל חיל בדרך ההתאמרות לנוכח כשלונו וחולשתו הדיפלומאטית של המערב ותמיכת ברית המועצות, המשתמשת בו בנאצר לקנוניה נגד המערב. וחוסיין בודאי ירוץ אחרי נאצר אף על פי שירדן נפגעת קשה בכלכלתה מחסימת מיצרי טיראן.

בינתיים נהפכת מועצת־הבטחון של האו"מ לקומדיה צינית, בהתייצב נציגי המדינות הקומוניסטיות, האסיאתיות והאפריקניות, במצח נחושה לצד הערבי התוקף. על כף־מאזנים שלנו מטילים בעולם, לפי שעה, רק דיבורים, נאומים באסיפות עידוד לישראל מצד יהודים ולא־יהודים, אותות אהדה וכו' – אבל הן דיבורים משקלם קל כנוצה ואין בהם כדי להכריע, ואפילו לא כדי לאזן.

יש סבורים (וביניהם גם מדינאי כדגלאס יום) שאיומי מוסקווה אינם אלא זריקת אבק בעיניים והיא לא תסתבך בהתמודדות מלחמתית עם ארה“ב לשם תמיכה בערבים בפועל ממש (בשעה שסכנה הרבה יותר חמורה צפויה לה מצד סין ברגע שזו תרגיש שהיא, ברית המועצות, חישפה את עקב אכילס שלה לשם בעיטה בארה"ב). ואם כן, אולי אין זו שטות בעלמא לשאול: שמא מוטב לנו להנחית מהלומה על מצרים ועל סוריה התוקפנית עתה, מוטב יום אחד קודם, שהרי ברור כי הללו דרוכות למלחמה וכי בנסיבות אלה עשויה כל השהייה לפעול לרעתנו? אין אני מוסמך להשיב על שאלה זו. מצד אחד נדמה שאין אנו יכולים לירות את היריה הראשונה, פן נקפח את זכותנו היתירה בעיני ידידינו, ומאידך גיסא ברור לכאורה, שאך תמימות היא לחשוב שידידינו יבואו באמת לעזרתנו: השכחנו את הלקח של עמידת המעצמות מרחוק בקום היטלר לבלוע את המדינות הקטנות? ואת לקח בדידותנו בעת מלחמת־השחרור, כשמדינות ערב קמו עלינו להשמידנו אחרי שהאו”מ סמך ידו על הקמת מדינת־ישראל?


ט"ז באייר (26 במאי)

ברור למעלה מכל ספק שהמצרים יבקשו בקרוב תואנה ועלילת דברים כדי להכריז שישראל תקפה אותם (וכיצד נזים את השקר?) והם רשאים איפוא להתחיל בפעולות מלחמה. מצבנו קשה איפוא כפליים, כיון שלעת עתה אין אנו רשאים ליטול את היוזמה בידנו, ולא עוד אלא שאסור לנו להיגרר אחרי פרובוקאציה – ואין ספק שזו בוא תבוא. ואז נהיה אנוסים לצאת למלחמת־מגן גלויה.

ברור שצו השעה הוא לרכז את כל כוחנו בהתבצרות פנימית, בליכוד המשמעת והאחריות לכלל, הנחוצות לנו כאויר לנשימה, כי חוץ מזה אין לנו מה לעשות בימים הקרובים, עד שיתברר כי כלו כל הקצים של המגעים הדיפלומאטיים וניתנה הרשות לתותחים לפתוח את לועם – והרי כבר הכריזה ברית המועצות בפירוש שאין ברצונה ליישב את המשבר.

בינתיים אמנם הוכחשו השמועות על כניסת צבא עיראק וסעודיה לעבר הירדן. יתכן שירדן היתה דוקא רוצה, כדברי פרשנים, שמדינות ערביות אלה תשלחנה צבא לגבולה, בהעדיפה אותן על כניעה לנאצר, אבל סוריה מכריזה על איבתה לחוסיין –ומסכן זה מתרוצץ כבמלכודת ואינו יודע איזוהי הרעה הקטנה אשר בה יבחר.

דומה שהמוראל הציבורי במדינת ישראל מתרומם והולך וגם בהרגשת היחיד באה התאוששות. בהלת האגירה פחתה וכמעט פסקה לנוכח הכרזת הממשלה שיש מלאי מספיק בממגורותיה. גוברת רוח התנדבות בקרב ציבור המשכילים והמון־העם כאחד. רבים מתנדבים להג“א (הגנה אזרחית), תורמים דם ונחלצים למילוא תפקידים חיוניים במקום המגוייסים לצה”ל. הציבור הערבי במדינה רובו ככולו, ובפרט הדרוזים, אף הוא מצהיר על נאמנות לישראל. ציבור זה יודע מה רבים היתרונות החומריים אשר הפיק מן המדינה בי"ט שנות קיומה ובאיזה יושר נהגה זו בו.

בינתיים צפויה לנו סכנה של ירידה חומרית: מחמת ההידלדלות של “כוח־האדם” בתעשיה עקב הגיוס פוחת הייצור, התיירות פסקה מן הארץ בן־לילה ובני חוץ־לארץ מסתלקים לפי הוראות ממשלותיהם. גם חבורת חסידים, אזרחי ארה“ב, מכפר חב”ד שיגרה שאלה אל הרבי מלובאוויץ, ר' מנחם שניאורסון בניו יורק, האם עליהם לחזור הביתה. לפי דברי העתונות היתה תשובת אדמו“ר זה: שבו תחתיכם בכפר חב”ד ולימדו תורה. גם זו לטובה.


י"ח באייר (28 במאי)

נאצר מכריז בגלוי שהוא מצפה למעשה של תוקפנות צבאית מצד ישראל כדי שתהיה לו עילה לעלות עליה למלחמת־השמד. אוּ תאנט, אחרי ששמט ושבר את “מקטרת השלום” שהופקדה בידו, עומד עתה וקובל: סגירת מיצרי טיראן יצרה מצב מסוכן – גוואלד! ההתפוצצות קרובה! ובאותו הזמן מתעלמת ממשלת ארה“ב מהבטחתה המפורשת, שניתנה, לפי עדות יודעי דבר, לפני עשר שנים על ידי אייזנהואר לבן־גוריון ועל ידי ג’ון פוסטר דאלס לאבא אבן, להגן בכוח הנשק על חופש השיט במפרץ עקבה, ממשלת ג’ונסון מעמידה פנים כאילו היא מאמינה שהאו”מ יתרץ קושיות ואבעיות, ולא עוד אלא שאם תפרוץ מלחמה היא “תטיל אמבארגו על אספקת נשק לשני הצדדים”…

למרות גל ההתעוררות ביהדות האמריקאנית והבריטית ובציבור הצרפתי לטובת מדינת ישראל הנמצאת בין המצרים, הרי משולים אנו בשעה זו ללודר שדוחפים אותו בצד ובכתף לצאת אל הזירה, אל מול החיות הטורפות, לקול תשואות העידוד והחיבה של הצופים. לודר זה חביב עליהם, הוא כבר הראה גבורה בזירה, רוצים היו שיינצל מן הטורפים, אבל הזירה היא להם מוסד־חיים שאין מוותרים עליו.


י"ט באייר (29 במאי)

ממשלת אשכול הודיעה שהיא נענית לעצת הבית הלבן להימנע מפעולה צבאית ולהניח את היוזמה ואת ההכרעה לדיפלומאטיה של המעצמות, אולי יימצא מוצא מן המיצר הפוליטי הזרוע מוקשים… מי יודע? – כוסס ספק בלב – אם לא נאצר, ורק הוא בלבד, הוא הנשכר מדחיות אלה, הואיל והזמן פועל לטובתו, לכאורה. הנה חוצפתו עולה כפורחת משעה לשעה: הוא כבר הכריז שיסגור את תעלת סואץ בפני כל מעצמה שתסייע לישראל; שלעולם לא יסכים לדו־קיום עם ישראל; שהפלשתינאים צריכים לחזור למקומות שמהם ברחו בשעתם; והעיקר – שפניו למלחמה. סומך הוא על ווטו סובייטי להכשיל כל הצעה נגד מצרים, והוא נשען על הטילים שברשותו, מתנת ברית המועצות, שכוחם יפה להשמידנו מרחוק. אין לנו אלא להשיב לו: אל יתהלל חוגר כמפתח. גם צה"ל חוגר. ואין זה מן הנמנע, שככל שיארך פרק הכנותינו כן ירבה כוחנו.

אין זה מן־הנמנע אבל מאידך גיסא – אם נחכה בלא החלטה ונמתין “עד בוש”, מי יודע אם לא יתברר אחר־כך, לאחר מעשה, שאילו הכינו את מצרים ברגע זה היינו דוקא נשכרים, ומשום שהיססנו יתר על המידה איחרנו את המועד והפסדנו. הפחד, כיון שהוא דמיון, הריהו עף כנשר, ואילו השכל זוחל כצב, ופעמים כצב שאין לו שריון לגבו.


כ' באייר (30 במאי)

העתונים מביאים דעה רווחת בין משקיפים צבאיים בצרפת, שחולשתה של ממשלת אשכול היא שחיזקה את ידי נאצר בשעה שהחליט על צעדיו התוקפניים. ובן גוריון הדגיש אמש בכנסת כי אורבת לנו עתה מלחמה לא מצד מצרים בלבד, ועם זה חלילה לה למדינת ישראל מהסתבך במלחמה שאינה מלחמה מגן בלבד. יפה דרש, אך כיצד עושים זאת?

אבן נגולה מעל הלב כשנודע שצה"ל ריכז כוח גם בצפון־הארץ למקרה של התנכלות מצדה של סוריה, היושבת במארב כשהיא נמנעת בשעה זו אפילו מהתגרות של מחבלים למיניהם ומחכה לשעת־כושר להצטרף אל מצרים לכשתצא זו להתקפה.

וכבר אתמול ניסו המצרים ליצור אינצידנט ופתחו באש מרגמות ומקלעים לעבר חברי נחל עוז שקצרו בשדות המשק. כאלפיים דונאם חיטה נשרפו באש המצרית. כתום ההתקפה חזרו חברי נחל עוז לקצור בשדותיהם, והם מבקשים קומביינים לעזרה.

היו ששיערו שצעדו הבא של נאצר יהיה לפלוש לעבר־הירדן ולהשתלט על רבת־עמון בשותפות עם סוריה, השונאה־בנפש לחוסיין. אין פלא איפוא אם ביאושו קם עתה חוסיין ורץ אל נאצר להתחנן על נפשו, והלז הסכים בנדיבות רוחו לכרות עמו ברית מלחמה, ברית שהכזיבה את סוריה ועוררה בה התמרמרות. ובכן, נצחון אסטראטגי נוסף לנאצר, שמחר מחרתיים אולי יעמדו רגליו בעבר הירדן.


כ"א באייר (31 במאי)

חוצות ירושלים ריקים למחצה, הגיוס הכללי כאילו טיאטא אותם. בני הנוער, ביחוד מבין עולי צפון־אפריקה שרגילים היו להסתובב ברחובות להנאתם כל־אימת שיכלו, נעלמו רובם ככולם; גם קשישים ממעטים עתה לבוא למרכז העיר משכונותיהם מחמת קשיי התחבורה. בתי הקולנוע אף הם ריקים למחצה. שלשום עוד חולק דואר בידי נערים מתנדבים, שקיבלו רשות לשם כך מבתי־הספר, אבל אתמול והיום לא הובא דואר בכלל, חלוקת העתונים אף היא משובשת.

שיחת הכל היא הרחבת הממשלה וחילופי גברא בה. קוראים בשמו של משה דיין הראוי להתמנות עתה לשר־הבטחון. ברם, אשכול מתנגד למינוי זה, ומציע כתחליף את יגאל אלון כסגן ראש־הממשלה, בעוד שהוא, אשכול, יישאר גם להבא שר־הבטחון. גולדה מאיר מסייעת בידו במרץ. דעת הכל היא, שלא מחכמה הם עושים. הכריע את הכף יגאל אלון בעצמו בהסירו את מועמדותו. כולי עלמא תמהים על שאשכול רואה את עצמו מוכשר לעמוד בראש מערכת הבטחון אפילו במלחמה. וזאת בשעה שארה"ב אומרת בפירוש שאין לה למדינת ישראל אלא לסמוך על כוחות עצמה, כיון שהיא, אמריקה, עסוקה בוויאֶטנאם..

בוושינגטון מדברים על פשרה אמריקאנית: חופש שיט לאילת, אך לא לאניות ישראליות. אבל חוששים לווטו רוסי אפילו לגבי פשרות. רוסיה, שטעמה בשעתה טעם היטלר, מגדלת עכשיו בעצמה, בחממה הפוליטית, מין היטלר חדש, היטלר־ספיח בשדות ערב.

בוושינגטון מדברים, במוסקווה מדברים, בירושלים מדברים. דיבורי וושינגטון באיתכסיא; דיבורי מוסקווה רשעות; דיבורי ירושלים נבוכים לעת עתה – ואולי משום־כך הם זוכים לשבחים מפי דיפלומאטים זורעי־מבוכה במדינת־הים. אבל ברור שאין אנו יכולים להרשות לנו עוד מבוכה ממושכת, אנוסים נהיה לדבר דברים ברורים.

בינתיים עומד הצי הסובייטי לעבור במיצר הדרדנלים ולהופיע אף הוא במזרח הים התיכון, בצדם של צי אמריקה וצי בריטניה.

דוגמה לשטות שאדם עלול לעשות מתוך כוונה טובה: סגן אחד בצה“ל קרא את שם בנו שנולד לו ביום שנאצר חסם את הדרך למפרץ אילת – “טיראן”. רבש”ע! מה אשם ילד זה, שיצטרך לשאת כל ימיו את גיחוך של מחוללו?

אבל שיא הסיכלות הצומחת משרשים תחובים ברקבובית של ציבור אנשים מתדיינים ורבים זה עם זה הלא היא העובדה שגם על גבי גשר צר למעבר על התהום אין אף אחד מבעלי־הדעות שלנו רוצה לוותר כמלוא הנימה ומוסיפים להאשים זה את זה. עתון “הארץ”, למשל, ודאי שאינו נקי משמץ־מה של שוללנות כלפי ממשלת ישראל, אבל צעקת החמס כלפי “הארץ” מצד עתוני המפלגות על שהלז תובע עתה במפגיע מנהיגות לאומית אחידה – אף היא חשודה. באמת, מוטב היה אילו תחת להתקוטט ולהטיח דברים של דופי זה בזה היו עסקני פרהסיה שלנו חוזרים יום יום על הכתוב בספר דברים (כ', ג־ד): "שמע, ישראל! אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תיחפזו ואל תערצו מפניהם: וגו'. האין פסוק זה עדיף מכל מאמרי המערכת בראשי העתונים?


כ"ב באייר (1 ביוני)

סוף סוף נשמעו גם בארה“ב קולות מפורשים, תחת המגומגמים עד עתה, המודים שהאו”מ עומד לפני פשיטת רגל. את הקבר הן כבר כרה או תאנט בכבודו ובעצמו. הפרשן יוסף אלסופ סבור שהמלחמה עשויה לפרוץ תוך כדי שבוע ימים, כי אין ישראל יכולה להמתין יותר מזה עד שג’ונסון ישיג את הסכמת המערב לנקוט פעולות של ממש – והרי ספק גדול אם ישיג זאת!

“המגוחך הוא” – כותב אלי אייל, שליח “הארץ” בארה"ב – “שהשגרירות הישראלית בוושינגטון מפיצה אופטימיות יותר מהמשקיפים האמריקאיים.” – אם אמנם כך הדבר, מה נעשה אנחנו אחריו? אכן, מה שלא יעשה השכל, יעשו פקידים.

בינתיים התלהבותם של הערבים למלחמה גוברת והולכת. הנצחונות האסטראטגיים של נאצר בכוח זינוקי הבלוף שלו גורפים את עמי ערב שמסביבנו, ואין לדעת כיצד ישפיע הדבר על הערבים אזרחי ישראל, אם כי הללו מצהירים בפירוש על נאמנותם. שוקיירי הידוע לשימצה כבר בא לרבת־עמון לפי הוראת נאצר, שגזר על חוסיין להשלים עם שנוא נפשו זה, והוא בודאי מכין שם עתה פעולת פידאיון מחודשת (שחוסיין עמל היה בכל־זאת לבלום אותה). אשר למוראל שלנו, שבמשך כל השבוע הזה היה גואה ועולה להפליא, הריהו עלול ח“ו להתקפח מחמת מיתוח העצבים הממושך. זה כשבועיים ימים מתחפרים ו”מתמרפקים" בחורי צה"ל בישימון הלוהט של הדרום, האבק והשרב אוכלים אותם, המתיחות מתישה את עצביהם לא פחות מקרב ערוך למבחן־אש. וזה פועל בהכרח גם על “העורף”. הרבה כוחות־נפש דרושים לנו, נוסף על כוחות לחימה. וההיערכות למלחמה בולעת מיליונים יום יום.

אבל וושינגטון עדיין לא החליטה להפסיק את מתן הסעד החומרי והצבאי למדינות ערב האגרסיביות. הביזנס של הפקידים – as usual. והמוני בית־ישראל בתפוצות עדיין לא התעוררו לקום כאיש אחד לעזרת המדינה בגופם ממש. אלפים מכריזים אמנם על נכונותם להתנדב – ועשרות נוסעים ובאים למעשה. היום באו (לדברי העתונות) ל“ו צעירים מארה”ב, כתיב וקרי למד וו – ובהם שלוש או ארבע בחורות. וכנגדם באו לישראל כשלושים מתנדבים מיפאן, לעבוד במשק דליה (זו הקבוצה השלישית שבאה לדליה מיפאן). פרופ' קוסקארי היפאני הוא המארגן את ידידי הקיבוץ בארצו.

ברם, אם מעטים הם (יחסית) המתנדבים, הרי רבים מאוד התורמים, ותרומותיהם מצטרפות למליוני דולרים.

מדמה אני להרגיש היום אוירה של אתנחתא ארעית בהלך הרוחות, כאילו נוטים לסברה שעוד תיתכן אפשרות של “יעבור זעם”. אבל אין ספק שנטייה זו בחלק מן הציבור נובעת לא מתוך הערכה אובייקטיבית של המצב ואינה מיוסדת על שום ידיעה מסויימת, אלא היא פרי העייפות שבאה בעקב מיתחון־העצבים של כל השבוע. הרואים אפשרות של הקלה במצב, או התמעטות הסכנה, רק מהרהורי לבם הם רואים. טובה עשה הטבע עם האדם הצפוי למתיחות־נפש ממושכת, שהוא אוצל לו לרגע קט פוגה קלה להונאת עצמו, מין אנטי־רעל שנפשנו מפרישה לצורך הקיום העצמי דוקא מפני שהיא יודעת מאוד, הרבה יותר מן ההכרה, שפוגת־ארעי כזו נחוצה לנו לנוכח מה שעשוי לבוא. אם שכלנו אינו מסוגל לראות את הנולד, הרי נפשנו תמיד יש בה משום ראיית הנולד. בודאי אין כאן הקדמת רפואה למכה, אבל יש כאן הקדמת אשליה לאימה, וגם זו לטובה. אשליה יכולה להיות לגורם של חיזוק ואומץ. האשליה, התקווה והבטחון אחיות הן, והאמונה היא אמן יולדתן – ובלי אמונה אין אדם מסוגל להילחם על קדשיו.


ער“ש, כ”ג באייר (2 ביוני)

בקלחת הרותחת של המפלגתיות, במטבח המהביל שמאחורי הפרגוד, נתבשל משהו למזל טוב. סוף־סוף הוקמה ממשלת “איחוד לאומי”! היתה זאת לידה קשה של “יוצא דופן” – שלישיה: דיין עם בגין ועם ספיר צורפו לממשלה. ואך חבל מאוד על שהרחבה זו של הממשלה אף היא נעשתה, כנראה, לפי מפתח מפלגתי, ולא על טהרת ערכם האישי של מתאימים לדבר (אם כי מפתח חלוד זה לא יכול היה לסגור את הדרך בפני משה דיין, שכאן הנהו בודאי האיש הנכון במקום הנכון). והלא ברור, לכאורה, שהדרך היחידה לתיקון ההנהגה חייבת היתה להתחיל מסילוק “המפתח” החלוד הזה! ועוד דבר: כלום לא מוטב היה, תחת להרחיב את הממשלה מבחינת כמותית, לצמצמה ולהעמידה על מינימום הכרחי ורם־האיכות של בעלי־תפקידים מלוכדים לצוות אקטיבי? אף על פי כן הבה נקוה שגם מן העז הזה יצא מתוק. ועצם מסירת תיק הבטחון למשה דיין הפיקח והדינאמי, יחד עם מינויו של רב־אלוף יצחק רבין למפקד צה“ל ושל האלוף חיים בר־לב לסגנו, הריהם ערובה לתוספת תנועה ולהכרעת כיוון נכון במנוע הדרוך שלנו. הן למעלה מכל ספק הוא שלא נימלט ממלחמה ושאנוסים נהיה בקרוב להפעיל את המנגנון העומד ערוך במדבר הדרומי, ועתה, לאחר השיפור בהרכב הממשלה, הלא מוכשרים נהיה לרכז את המרץ למערכה מול האויב. הרי גם וילסון הבריטי כבר אמר בפירוש בקנדה, שאין לצפות למעשים מצד האו”מ, ושוקיירי העושה כבר כבתוך שלו ברבת־עמון ובירושלים העתיקה אומר שירדן תפתח עתה במלחמה (לפי צו נאצר, כדי ליצור “התקפה מצד ישראל” שתתן לו היתר לפתוח במלחמה). ודה גול הרי הכריז בפירוש ששני הצדדים ישראל ומצרים, שווים בעיניו ומי שירים ראשון ידו למהלומה יתקפח בתמיכת צרפת. ויש מקום לחשוש שלא לנאצר הוא מתכוון, מאחר שאין הוא, דה גול, רוצה להפסיד את “הידידות” הדיפלומאטית של ברית המועצות, העומדת מאחורי נאצר בגלוי. הוא לא ראה אוון בהתקפה המצרית על נחל עוז, בסגירת מיצרי טיראן ובמיקוש דרכים בחבלי הספר.

אם לפי כל זה נדון, הרי השכל מחייב שלא יעברו ימים מועטים ואנחנו ניגרר למלחמה אפילו אם נימנע מכל מה שאפשר להגדיר בשם “תוקפנות”. אבל צא והוכיח לאחר־מעשה מי היה הפותח, “היורה ראשון”! נאצר עלול להתחיל, ובשעת־מעשה לצעוק שהוא רק מתגונן מפני ישראל התוקפת – ולך התדיין עם גאנגסטר תקיף (המבקש להיספח אל שליטי העולם) לפני בית־דין של “נייטראלים”. וביניהם אמריקה וצרפת ובריטניה, המתייצבות מרחוק. ואמנם דומה שאין מנוס ממלחמת־מגן לאלתר לנוכח חיל־השריון וחיל־האויר המצריים והירדניים, שכבר ניגשו אל הגבול ממש ושוב אינם מניחים שום ספק שמגמת פניהם היא לעבור אותו בלי דיחוי. ברור שאגרוף זה, המונף על ראשנו, יכריחנו לפתוח בפעולות התגוננות – וכי יש לנו ברירה?

אבל מי יכול להתנבא, או לשער השערות, על־אודות המעשה שתנקוט ברית־המועצות לכשתפרוץ המלחמה? אם הפתגם הרוסי אומר “נפש הזולת תעלומה”, הרי הנפש הרוסית היא לא רק תעלומה אלא גם חידה סתומה. כאן לא רק מסך ברזל, אלא גם מסך עשן, נוסף עליו. ויש סימנים ברורים לדבר, שבמערב מתחזקת הדעה שאין מנוס מפעולות־כוח נגד הקנוניה הסובייטית־המצרית.

הרדיו הודיע, שלפנות בוקר ירו הסורים בצפון, ליד כפר הנשיא, ושנים מבחורינו נהרגו. שני הרוגי־מלחמה ראשונים (עוד שלישי בנחל־עוז (שלשום), ועמם שני פצועים. גם בירושלים ירו הירדנים מעמדה צפונית־מערבית למעבר מאנדלבאום לעבר רחוב שמואל הנביא. גם אלה פרובוקאציות לגרור אותנו לפעולה מלחמתית.

טוב לשמוע שבלונדון נרשמו אלף מתנדבים יהודים לעבודה במשקי־ ספר, – וכשבעים מביניהם עמדו לטוס היום לישראל. אחזו לנו אחוזים גדולים מאלה!

אגב, נשיאת־העינים אל ד. בן־גוריון בחלק מן הציבור, היתה רק עד ארגיעה. חטף־רעיון זה צץ אמנם פה ושם, אבל “קדמת שלף יבש”, כי מתוך כמה סימנים ברורים למדי הסיק הציבור שפירוש הדבר הוא לתלות תקוותו בקרן הצבי. הצבי יפה ונאדר בעוז כשהוא מגמא ארץ בסערה, מיותרת לפעמים, יפה מרחוק יותר משהוא יפה מקרוב, ואין צורך לומר שאין הצבי עשוי להירתם לרכב־אש בדרכי צוקים וחולות מסוכנים. זמן לכל חפץ, וטוב כי ידע האדם את עתו. אכן פרישתו של גיבור, הבאה בעיתה, אף היא גבורה. לא הפרישה תמעט את דמותו, כי אם אי־דעת הרגע היאה לפרישה.

מאמר מוסגר: יתכן שטעיתי בסברה שהגיוס סייע לפתור את שאלת האבטלה: שעת החירום גררה אחריה בהכרח שיתוק חלקי של ענפי תעשייה שונים, מן הבנייה ועד המותרות, כיון שנידלדל במידת־מה הביקוש, בעיקר בשוק הפנימי, ופירוש הדבר הריהו ממילא גם תוספת מובטלים תחת אלה שנספגו לתוך חיל־המילואים של צה"ל. ברם, מה שפחת באמת – זה מיתחון הרוחות והעצבים של מודאגים ומתאוננים וסובלים בגלוי או בסתר. המיתחון המציק שבשאלה “מה ילד יום?” הפונה עתה אל חזית־המחרת הנחושה, שחזונה סתום וסברה קודר.

עם זה דומה כאילו יש בו בגיוס הכללי כדי לסייע למיזוג הגלויות, ועוד יותר להתקרבות (או לטשטוש ההבדלים הפעורים) בין שלושת היסודות העיקריים שבאוכלוסיה הישראלית, שהיו כל כך שונים ונפרדים זה מזה בדורנו: היסוד החקלאי, אנשי הקיבוצים והמושבים; היסוד העירוני הזעיר־בורגני (אנשי המסחר והממון, וכן הפקידות למיניה); היסוד המזרחי והצפון־אפריקאי, שעדיין לא הגיע לכלל גיבוש חברתי ולדמות ציבורית ברורה. שלושת יסודות אלה, שהנם למעשה שלושה טיפוסים שונים זה מזה מבחינה פסיכולוגית ומנטאלית – (כך, למשל, זיקה לספרות ולערכים רוחניים מצוייה בעיקר בהתישבות הקיבוצית, ואך מעט בהאחרים) – יתכן שצה"ל יהיה להם בשעה זו, עוד יותר מבימים כתיקונם, לאולפן של הסתגלות והשתוות ביניהם, וזה מתוך גילויי האחווה והעזרה ההדדית – אולפן שלקחו הטוב ודאי לא יתנדף גם לאחר תום שעת החירום.


כ"ד באייר (3 ביוני)

לפי הרדיו הלך וילסון מקנדה אל ג’ונסון בארה“ב. באוטאווה הוא לא השיג את הסכמת ממשלת קנדה לשתף פעולה של ממש בהדברת נאצר, אין אנו יודעים, כמובן, מה הסכימו ביניהם השר הבריטי ונשיא ארה”ב בנוגע לפעולות, אבל וילסון סבור (וכן אמר, לפי הרדיו) שאם לא ייאות נאצר לרסן את עצמו לגבי מיצר עקבה בדרכי שלום, לא יהיה מפלט מהפעיל כוח נגדו. וילסון הוא לכאורה היחיד בין־מדינאי המערב שמוחו הצלול אינו משתרך, מתוך קונפורמיסם גמור, באורחות דיפלומאטיה עקלקלות בלבד, אלא מנסה לצאת למרחב של אופקי ההגיון והיושר.

ואצלנו דומה שהלך הרוחות עכשיו, אחרי מינויו של משה דיין, הוא שאין להימנע ממלחמה, יהיה מי שיהיה “היורה ראשון”, אך אין איש יכול, כמובן, לנחש דבר בנוגע לעיתוי, התלוי בעיקר בצעדי־ההקדם הדיפלומאטיים ובתוצאותיהם.

מכל מקום, הופעתו של דיין פעלה לפחת רוח־בטחון נוסף בחיילינו, הבוטחים במצביא מנוסה זה.

יש סימנים לדבר, שמינויו של משה דיין מדאיג את נאצר, שחוצפתו ועקשנותו נבעו אולי באמת (כסברת פרשנים בחו"ל), נוסף על בטחונו בעזרת ברית־המועצות, שבידה הוא כלי־שרת, גם מתוך שסמך על חולשתה של ממשלת אשכול. מי יודע? אולי הופעתו של דיין בזירת המעשים תפעל לרסן מעט את נאצר, המתאמר להשמיד את ישראל גם ביבשה. אפס כי ברור, שמכיון שהסכמנו (בלית ברירה) להמתין בסבלנות לתוצאות של שכנוע נאצר על ידי הדיפלומאטיה, ניאלץ לשהות עוד “מעט קט” במצב־ביניים זה של הן ולאו וספק. מה שיעורו של מעט־קט זה? – מעתה לשר־הבטחון פתרונים: הוא הדיין… וחזקה עליו על וילסון הבריטי, שהוא יודע מה הוא סח בהכריזו על הסכנה הכרוכה בדחיות ממושכות ובאמרו בפירוש, באוטאווה ובוושינגטון, שמהירות הפעולה היא הדרך היחידה להכרעה ולסילוק סכנת המלחמה, העלולה להתפשט כאש שאוחזת בקש ולהיות למלחמה עולמית.

רבונו של עולם! הבדל תהומי זה, מעבר לתפיסת השכל, בין הווית השעה במוחותינו ובין הווית הטבע בחלל־חוץ, בשלהי אביב זוהרים אלה! בחוץ נהרה רוות אונים, שלווה ירוקה פורחת בזהב ותכלת, ישות ברורה שלמעלה מכל מעקש ומצוק אשר נוצרו מן הרקק של סכלות אנוש ורשעות אדם, שאי־אפשר להן בלי שפיכות דמים וחורבן חיים; ואילו בפנים, במוח, עכירות של מבוכה פרושה כתבלול ומועקת חרדה וכעס לנוכח הרעה המאיימת עלינו. בטחון זה שבטבע “האלוהי” – וסכנה זו מצד חיית־האדם הזידונה, האורבת לבחורינו, נשינו וטפנו במאות היישובים היקרים שנבנו בחירוף נפש כזה. הרי זה אור וחושך בזמן אחד ובמקום אחד, הורמוז ואחרימן תאומים, שני צדדיו של מטבע אחד, שרק שיכבה דקה של מתכת מפרידה ביניהם ומאחדתם לעצם אחד. הוי על שניות זו, מקור כל הרעה שבחיי האנושות!


כ"ה באייר (4 ביוני)

בוושינגטון סבורים, לדברי העתונות, שנכשלו מאמצי ארה“ב להניע את נאצר לפשרה בענין מפרץ עקבה בדרך של מו”מ סודי. וילסון חזר והכריז שהמצב חמור מאוד, לדעתו, אבל בנוגע לאפשרות של התערבות מזויינת מצד בריטניה הריהו מסתייג, למעשה, ממש כדה־גול וכארה“ב, אם כי אמר, בבקרו אתמול במרכז האו”מ, שאי־אפשר להמתין עוד זמן רב.

כשאני רוצה לרשום כאן גם את גילויי־הדעת של ברית המועצות (כגון אגרת קוסיגין לאשכול ותשובתו המאופקת) תוקפת אותי מין התקוממות־הנפש, הרחק מעבר למורת־רוח גרידה, עד שאיני יכול להעלות שום דבר על הכתב. יש מידה של שיקרות, שאפילו בפוליטיקה, זו המכשלה הגדולה של האנושות, היא מוקצית מחמת מיאוס. מדברי רוסיה האדומה עולה הד קולה של רוסיה השחורה, הצארית.

ודה גול? – יש, כנראה, איזו גזירה שווה בינו ובין בן־גוריון – שניהם “משכמם ומעלה גבוהים” ושניהם דומים בדעתנותם לצינורות־ברזל חיוניים, העשויים להתפוצץ, אך לא להתכופף. אבל בן גוריון הסתלק אנוס “על פי הדיבור”, ואילו דה גול ממשיך בשלו, אם כי אולי מן־הראוי היה שילך לנוח על גבי ההדסים. עקשן זה סבור שיש בכוחו להשפיע על ברית המועצות לאסוף ידיה מן המזרח התיכון ולחדול מתככיה… "אם תפתח ישראל במלחמה תחדל צרפת לספק לה תחמושת וחלקי־חילוף חיוניים: – מסביר “לה מונד” את עמדת דה גול, שעוררה מורת־רוח בדעת הקהל בצרפת גופא, וסברה היא שדה גול אומר לקשור את עניין מפרץ עקבה עם התביעה הערבית להחזרת הפליטים. סברה אחרת היא, שכוונת דה גול בהצהרתו הסתומה משלשום היא, שגם נאצר יפסיד את ידידות צרפת אם יהיה הוא “היורה ראשון”. מכל מקום, צד מסויים של הפקרת ישראל יש בה בהצהרתו. ורע מכל: דומה שיש מקום לחשוש שמעצמות המערב כולן מוכנות בסתר לפשרות עם נאצר ועם תביעתו להחזיר את המצב לקדמותו כבשנת 1956, ובלבד שיסיר את ההסגר מעל מפרץ עקבה, כיון שזה פוגע בזכויותיהן שלהן, בעוד שהפגיעה בזכויותיה של מדינת ישראל נראית כטפל, לא כעיקר. צרפת יש לה מטרה חשובה: שחצי השישי יסתלק מהים התיכון… והצי הסובייטי מה דינו, לנוכח משחק־הידידות של צרפת עם הקרמל?

הצלב האדום קבע שמצרים הפציצה כפרים בתימן בגאז מרעיל (דבר של מה בכך, כנראה, בעיני מוסקווה – על כגון זה אין מתריעים). היש ספק שבמקרה מלחמה תנסה מצרים לעשות כך גם אצלנו? היש לנו מסכות גאז?


יום ב', כ"ו באייר (5 ביוני)

פרצה המלחמה! מלחמת־מגן דינאמית לנו בדרום, צה“ל קידם את פני הרעה המצרית וחדר לגבול האויב. ניכר צה”ל “מקול שעטת פרסות אביריו, מרעש לרכבו”. התרגשות עצומה אחזה את כל העם בעורף, ודומה שרק בחורי השריון שלנו שקטים. אין ברירה: “הבא להרגך השכם והרגו”. ובמלים אחרות: יש רק “ברירה” אחת בלבד: שנמשוך ידנו מכל שאיפה לאומית למקלט בטוח במולדת, נוותר על עצם הרעיון של מדינת ישראל עצמאית, כלומר – נושיט את הלחי השניה ונהיה עם מוכה־פאסיבי על טהרת המוסריות, אהימסא! – או נהיה ככל הגויים, כלומר – נשפוך את דמנו ואת דם זולתנו להגן על זכויותינו כאומה, ואומה פירושה גם אמת וגם אימים, רוח וכוח גם יחד. ודומה שאת ההכרעה בדילמא זו כופה עלינו עתה ההיסטוריה “הר כגיגית”: לאמיתו של דבר אין לנו ברירה כלל.


יום ג' כ"ז באייר (6 ביוני)

רשום בחפזון:

אתמול בבוקר יצאתי מבית־הכרם העירה לסדר כמה ענינים דוחקים, אם כי אולי לא כל־כך חשובים כשלעצמם, ולשמוע מה “עמא דיבר” על המערכה העומדת לפרוץ (ושלמעשה כבר פרצה אז). ובשעה 11, בהיותי ברחוב בן יהודה, בדרך לרחוב יפו, לשוב הביתה, השיגתני האזעקה, ועמה המהומה וההתרגשות ברחוב, משהתחילו הירדנים להטיל פגזים ולהמטיר אש על ירושלים העברית. הירושלמים סבורים היו, משום־מה, שירושלים לא תותקף – אבל משנכנסו הירדנים למערכה נהגו כצביונם הבידואי, לפגוע במשכנות אזרחים. נגררתי לתוך מקלט צר ואפל בתחתית אחד הבתים ברחוב המלך ג’ורג‘, ושם נשארתי כחמש שעות. האנשים שהיו עמי במקלט, בני המעמד הבינוני, היו שקטים ושלטו ברוחם למופת. אחרי ש’ 4 היתה שעה קלה של הפוגה ביריות, ומשלא עצרתי כוח להישאר עוד במחנק של המקלט, עליתי והצצתי החוצה בעמדי בפתח קפה סמוך וראיתי טאנקים שלנו נוסעים במעלה רחוב יפו ופניהם פני דרומה־מזרחה, בכיוון לשער יפו. זאטוטים ונערים שעוד לא הגיעו לגיל הגיוס שכחו כל סכנה וכל אזהרה ורצו בתרועות התפעלות לרחוב יפו, כשהם מנופפים זרועותיהם בתשואות שמחה מול רכב־השריון החום־אפור. עמי במקלט היה בעל מכונית, שהחליט לנצל את רגעי השקט היחסי ולחזור עם אשתו לביתם אשר בעיבורה של העיר, והם הביאוני, לפי עצת מכירה, עד בית אחד במעלה רחוב המלך ג’ורג‘. כאן לא היה מקלט, וכל דייריו נתקבצו בקומה התחתונה, בדירה של משפחת אנשים אינטליגנטיים ונעימים, שחתנם הצעיר גויס ונמצא אי־שם בחזית הדרום. הם אירחו ברצון גם אותי, ושם נשארתי כל אותו הלילה וכל יום המחרת עד ש’ 5 אחה"צ, מאין שום יכולת לצאת ולהגיע לבית־הכרם. מובן שאף איש לא עצם עין כל אותו הלילה, אבל עקרת הבית חילקה משקה קר, צנימים וקוניאק ופלחי נקניק. הכל הקשיבו במתיחות בלתי־פוסקת לשידורי הרדיו בטראנסיסטורים, וההרגשה הכללית היתה של בטחון (במובן היהודי־הנפשי של מלה זו) הצפיה היתה מכוונת כולה לטוב, לא לרע חלילה, כאילו אין שום רע יכול לבוא כלל, ובואו של הטוב הוא רק שאלת זמן. יממה זו מסכה בכל האנשים התעוררות חיובית, כמין תרועת חצוצרה פנימית, קול בשורה.

הבשורות המרעישות, ברדיו, על התקדמות צה“ל בדרום כאילו החרישו את קולות הפגזים שהירדנים הטילו על מקומות שונים בעיר. והבוקר התחילו הבשורות הטובות לרדת עלינו כגשם נדבות ששטף כל שיור של חרדה, במידה שזו נתלוותה עוד בחשאי להרגשת הבטחון הגוברת. היה ברור כשמש, שהיום הזה, יום ג', כ”ז באייר תשכ"ז (6 ביוני 1967) הוא יום גדול, יום היסטורי, יום מפואר לישראל, יום שיישאר חרות בלבבות לנצח.

בצהריים כבר הודיע “מעריב” (שהצליח להגיע גם לירושלים) על כיבוש לאטרון (נקודה חשובה זו, שבלעה קרבנות רבים בשעת מלחמת תש"ח, נשארה אז בידי הערבים, וזה חסם את המשך הכביש ליפו והצריך סלילת כביש־עקיפין חדש, “כביש בורמה”). באותו הזמן כבש גדוד צה“ל אחר את ג’נין, וכוח שלישי – את נבי סמואל (מצפה), ואת שיך ג’ראח בדרך להר־הצופים (שנמסר בשעתו לערבים על ידי הבריטים בעזבם את הארץ). סמוך לזה בישר הרדיו על התקדמות צה”ל דרומה מרצועת עזה, במטרה להקיף בתנועת מלקחיים, דרך המדבר, את העיר עזה ולהבקיע לו דרך אל חודו של המשולש הדרומי הגדול, מדבר סיני. כאן נכבשה אום כותף, נקודה מרכזית של הצבא המצרי בדרך לאבו־עגילה.

לנוכח מעשי גבורה מרעישים אלה של צבא ישראל חרה אפה של ברית המועצות, והיא הזדרזה לתבוע ממדינת ישראל, על ידי השגריר צ’ובאחין ובמרכז האו"מ, לשוב ולפנות תיכף ומיד את כל השטחים שכבשנו. ואם לא – מרה תהי אחריתנו (הגם כי בישיבת מועצת הבטחון של או“מ הצטרפה ברה”מ, בלית ברירה ולנוכח תבוסת נאצר, אל ההצעה להפסקת־אש בלבד).

טענת השקר הגס של נאצר, שחיל־האויר הישראלי פועל בחסות “מטריה אוירית” של ארה"ב ושל בריטניה, עוררה התמרמרות רבה בממשלותיהן של הללו, והן גינו את הרודן המצרי בחריפות. ברם אימתי חששו דוברי שקר להזמה ולהוקעה?

הבוקר הפציצו מטוסי הסורים, בסיוע רכב שריון, את היישובים בגליל המזרחי, החשופים זה שנים רבות לאשו של אויב זה: את גדות, את אזור משמר־הירדן, את מעין־ברוך, את כפר־סולד ואת שאר־ישוב, וכמו תמיד גם את תל־קציר והאון, תותחי ישראל השיבו באש על עמדות הסורים ופגעו במוצבים של תואפיק ושל דבשת ההרים אשר ממזרח לכנרת (“הרמה הסורית” בפי צה"ל עתה). כאן ריכזו עתה הסורים כוחות חזקים והם מפגיזים את יישובינו בלי הרף. ברור שלא תהיה ברירה לכוחותינו אלא לעלות בסערה ההרה ולכבוש את קני התוקפים, וברור שזה ידרוש קרבנות לא מעטים לנוכח הנשק הסובייטי הרב שבידי הסורים.

זכורה המהלומה שחיל־האויר הישראלי הנחית על עמדות סוריות אלה ביום כ“ו אדר ב' ש”ז (7 באפריל 67), בהפילו ששה מטוסי “מיג” (2 מהם במבואות דמשק), אחרי שהסורים הפגיזו את גדות ואת תל קציר ואת עין־גב והפילו קרבנות.

בינתיים נתבשרנו על נצחונות צה"ל בחזית המצרית: נכבשו רפיח, אל־עריש, חאן יוניס ודיר בלח. נודעו הפרטים דלהלן:

אתמול, השכם בבוקר, החלו כוחות שריון וכוחות אוויר מצריים להתקדם לעבר גבולות ישראל ולהפגיז בתותחים את נחל עוז, כיסופים ועין השלושה. באותו זמן פעלו כוחות צה"ל נגד הלגיון הערבי לאורך גבול ירדן, משהצטרפה זו למלחמה עלינו. אבל הירדנים והסורים הוסיפו להפגיז אתמול את טירת צבי, יד חנה, כפר סירקין ולהפציץ את בית־החרושת “אביק” ליד נתניה, וכן המטירו אש על לוד ואת תל ברוך ליד אפקה.

והנה העיקר: לפנות בוקר הודיע מפקד חיל־האויר, האלוף מ. הוד: היום התמודדנו עם חילות־האויר של מצרים ירדן, סוריה ועיראק. במערכה זו השמדנו כארבע מאות מטוסים של האוייב, מהם במצרים כ־300 (רובם, כנראה, על הקרקע), בסוריה כחמישים ובירדן עשרים ושבעה. במערכה זו אבדו 19 מטייסינו, מהם 8 הרוגים, ואחד־עשר נעדרים, שבחלקם נפלו בשבי האויב.

בירושלים השתלט צבא ירדני על ארמון הנציב בדרומה של העיר וגרש משם בכוח את משקיפי או“מ השוכנים שם. צה”ל שב וכבש עד מהרה את הארמון מידי הירדנים. ואז דרש הגנרל אוד בול מצה“ל להחזיר את ארמון הנציב לאו”מ (כנראה, כדי שהירדנים ישובו וישתלטו עליו?)… אבל אנשי האו"מ שוכנו באדיבות בבית־מלון “הנשיא” בירושלים העברית.

בינתיים כבש צה"ל את “הגבעה הצרפתית”, הסמוכה להר הצופים, ואת הכפר הירדני הגדול צור־באחר בדרומה של ירושלים ואת שעפת בצפונה, וכן את מוצב הרדאר, נקודה אסטראטגית ממדרגה ראשונה, ואת שיך עזיז מצפון למעלה החמישה.

בו בזמן שצה“ל תקף את האויב בחירוף־נפש תקף ח”כ של רק"ח (אותה מפלגה קומוניסטית קיצונה, שנפלגה ממק"י) את מדינת ישראל בכנסת – כנראה, בתקווה לקבל גמול ישוה לו ממסקווה.


יום ד', כ"ח באייר (7 ביוני)

העיר העתיקה כותרה על ידי כוחותינו מכל העברים. נפתחה הדרך להר הצופים. אתמול נכנס צה"ל לתול־כרם (שנתרוקנה מחלק גדול של תושביה הערבים). נכבשה קלקיליה, שממנה היו תותחי ירדן יורים לעבר שטח ישראל ופגזיהם היו נופלים באזור תל־ברוך בצפון תל־אביב וליד כיכר מסאריק במרכז העיר.

עוד אתמול הודיעה סוכנות טא“ס הסובייטית כי החלק הירדני של ירושלים נכבש בידי צבא ישראל; ולונדון מודיעה שירדן נמצאת על סף התמוטטות כללית. אחרי התמוטטותו של המערך המצרי בסיני פתחו המצרים היום בהתקפה על קווי צה”ל במערב סיני, באזור מיתלה ועוד. ועדיין הקרב בעצם עוזו.

נודע כי כיבוש עזה הושלם עוד אתמול בצהריים. סמוך לזה נכבשה ביר לחפן, דרומית־מזרחית מאל־עריש. סמוך לזה כבש צה“ל את אבו עגיילה, במדבר סיני, ואחרי־הצהריים את ג’בל לבני ממערב לאבו עגיילה. העתונים כותבים: כך השתלט צה”ל על צומת המרכז של חצי־האי סיני, מקום שממנו מסתעפים קווי התנועה לכל הכיוונים: למערב בכיוון ביר חמה ואיסמעליה, לדרום בכיוון ביר חסנה, שממנה מוביל כביש אל מעבר המיתלה החשוב ולעיר סואץ ולדרך נוספת המגיעה עד הנחל שעל הציר אילת־תמד וסואץ. עם כיבוש ביר גפגפה מקום שם נערך קרב־טאנקים ענקי, נפתחה הדרך לאיסמעיליה. באותו הזמן נערכו בשמי סיני קרבות אויר בין חיל־האויר המצרי (או שרידיו) ובין מטוסינו, שהפילו אתמול 8 מטוסי־קרב מצריים. כוחותינו הגיעו עד רומאנו, 34 ק"מ מתעלת סואץ.

כל זה היה אתמול. והיום השתלט צה"ל על העיר העתיקה, וירושלים היא עתה בידינו בשלמות, ראש הממשלה ברך “שהחיינו וקיימנו” ליד הכותל המערבי. ומשה דיין אמר באותו מעמד: חזרנו למקומות הקדושים לנו על־מנת שלא להיפרד עוד מהם לעולם!

גל הסימפאתיה העצום לישראל בצרפת עומד בניגוד מפתיע לעמדתו התמוהה של דה גול, ששמע לעצת הנייטראליסיים, וקוב דה מירוויל בראשם, ולא קיבל את עצתם של אלה המשדלים אותו לתמוך בישראל, ובראשם שר־האוצר מישל דברא, הגנראל ביוט ורוגר פריי, המיניסטר לענינים פרלאמנטאריים. גם באיטליה נסערו הרוחות לצידוד בישראל.

אבל הרודן המצרי עודנו סבור, כנראה, כי החוצפה המופרזת היא הדרך הטובה ביותר להצלחה מדינית, ולמרות תבוסתו המחפירה, שאת ממדיה הוא מסתיר מעמו, הריהו מודיע על סגירת תעלת סואץ בפני בריטניה – ויחד עם עיראק וסוריה ולבנון ואלג’יריה וסודאן הוא מכריז על ניתוק היחסים הדיפלומאטיים עם ארה"ב. סוריה ניתקה את יחסיה גם עם בריטניה. עיראק הפסיקה את הזרמת הנפט, וכן עשו גם כווייט ואלג’יריה. מה יש בדעתן של ארצות אלה לעשות בזהב השחור שלהן? סופו שיוצק לתוך פיהן.

בינתיים נודע היום כי בהפגזות־יומם של תותחי ירדן על ירושלים נהרגו 15 אזרחים ובהם 2 ילדים, ונפצעו כ־500 איש, כאלף בתים נפגעו מן הפגזים, בחלקם מוסדות ציבוריים וביניהם ביה"ח הדסה ושערי־צדק.. שריפה והרס נגרמו על ידי תותחי ירדן גם לכנסית דורמיציון בהר ציון, רוב הפגיעות היו בשכונות הספר: ברחוב שמואל הנביא, בשכונות מאה שערים, בית ישראל, מוצרארה ותלפיות. אבל הכל מרימים על נס את המוראל המעולה של האזרחים ואת התנדבותם לתפקידי שעת החירום.

חיפה לא סבלה עד עתה ממטוסי האויב.

ירדן הודיעה היום שהיא “מוכנה לקבל” את החלטת מועצת הבטחון, הקוראת להפסקת־אש לאלתר. ידיעה זו עוררה צחוק בפרלמנט הבריטי.

ועוד נודע כי אתמול בבוקר ניסו כוחות שריון וחיל רגלים סוריים לחדור לשטח ישראל באזור שאר ישוב ותל דן בצפון, אחרי שהפגיזו את כפר הנשיא, את שמיר ואת חצור. במהלך הקרב עם כוחות צה"ל הפגיזו הסורים את דן ואת דפנה, את להבות הבשן, יסוד המעלה וראש פינה. בגיזרה הדרומית הטילו הסורים פגזים על תל־קציר ועל עין גב, מקום שם נהרג איש אחד ונפצעו שישה. נהדפה התקפה שלישית על תל־דן, אבל כעבור חצי שעה שבו הסורים והפגיזו את כפר סולד, את אשמורה ואת חורשת טל, הידועה ביופיה. ההתקפה הסורית נבלמה במהלומת־מחץ של מטוסינו על מוצבי הסורים תל עזיזיאת ותל חמרה ולאורך הרכס הסורי. רק לפנות ערב יכלו תושבי המקומות האלה לעלות מתוך המקלטים ולנשום מעט אויר עם תום השרב הקשה.


יום ה', כ"ט באייר (8 ביוני)

צה"ל, שהבקיע לו דרך בסערה דרומה, דרך כונתילה במדבר סיני, נכנס עתה לשארם א־שייך, הנקודה האסטרטגית ליד מיצרי טיראן, הפתוחים שוב מעתה! מרבית חצי־האי סיני כבר בידינו.

צה“ל כבש את גוש עציון, שחורבנה במלחמת תש”ח היה כרוך בקרבנות כה רבים (זכורים ל"ה הבחורים היקרים שנשחטו בידי הערבים על במתי ארץ אלה).

נכבשו בית לחם וחברון ויריחו ושכם. שום דבר לא הסעיר את רוחי במידה כזו ככיבושה של חברון. חברון, ערש האומה.

עדיין לא פגה מלבנו זוועת השחיטה הפראית, שערביי חברון עשו ביהודי חברון ובחורי הישיבה שבה בתש"ח6. וברטט רציונאלי אני נוהר לקראת הרגע שאזכה לעמוד עתה במערת המכפלה. כלום יכול הלב להכיל את מלוא משמעות הדבר הזה: לעמוד על קברם של אברהם אבינו ושרה, של יעקב ולאה. לא, לא רגשנות היא זאת, זה משהו אחר לגמרי.

מפקדי צה"ל, ראש המטה הכללי רב־אלוף יצחק רבין ומפקד חיל־האויר מ. הוד, סיכמו אמש במסיבת עתונאים בבית סוקולוב בתל־אביב כי במשך 60 שעות המלחמה הושמדו 441 מטוסים של האויב – (של מצרים, ירדן, סוריה ועיראק).

ברית המועצות מוסיפה להתעלם מסירובן של מצרים וסוריה להיאות לשביתת־נשק ומהפרות חוזרות ונשנות של הפסקת־האש מצדן, והיא מאיימת עלינו לא רק בניתוק היחסים הדיפלומאטיים אלא גם בנקיטת “צעדים אחרים”, שטיבם לא פורש. בעוד סוריה מפגיזה חדשות לבקרים את חולתה, תל קציר והאון וכו' היא דורשת מאתנו שאנחנו ניסוג אחור ונניח לסורים לקצץ בנו. אכן דרישה על טהרת הנצרות, לפי תורת “הלחי השניה”. ואנחנו חשבנו שהסובייטים אינם דוגלים כלל בתורה זו. טעינו. אין חקר לנשמה של תלמידי סטאלין.

מכל מקום, בחורינו שלנו, בלי רצחנות ובלי רשעות, ואך מתוך הכרת ההכרח להדוף את מבקשי נפשנו, זכו להישגים שלמעלה מכוח מצביאים גדולים שבעולם – ובזכותם כבר נתיישר הקו המחבר את נצרת בצפון, דרך עפולה, ג’נין, שכם, רמאללה, ירושלים ובית לחם, עם חברון: קו ישר מצפון לדרום.


ער“ש, ר”ח סיון (9 ביוני)

נודע שגם מצרים וסוריה נתנו אמש את הסכמתם להפסקת האש, אבל שוב להלכה ולא למעשה, כי למרות זאת מוסיפים התותחים הסוריים להמטיר, מאז הבוקר, אש על יישובי הגליל העליון: על תל קציר והאון, החשופות לכדורי הסורים זה ימים ושנים, וכן על מעגן ובית הלל ועמיר7 וגדות ועוד, וגם על טבריה. ההבטחה להפסיק את האש אינה מחייבת, משמע את ישמעאל, כי רב מאוד אצלו המרחק בין דיבור למעשה, והשקר אינו עוון כלל. תחת אתיקה יש לו שינאה ותחת אחריות – תאווה. “דין מוחמד בסיף” – הלא הוא הסיגנוּם העתיק של שכנינו.

כך, נודע שהסורים התעללו בגופת טייס ישראלי, שמטוסו נפל בקרב לא הרחק מבוטמיה. אביו, האלוף מאיר זורע, מצא שם את גופת בנו, שהסורים השחיתוה. גם שנים מאנשי האו"מ, שנשלחו לסייר לאורך קו הפסקת־האש, נרצחו בידי הסורים.

ובעוד מדינת ישראל מקבלת ברצון את ההצעה להפסיק את האש, כשסוריה ומצרים נענות לה בפה ומחללות אותה במעשים, מוסיפה מוסקווה, ועמה גם פראג (אך לא בוקארשט), לקטרג בלי רסן על ישראל, להשליך עליה שיקוצים, להאשימה בתוקפנות ולאיים עליה באגרוף רשע. מי שזוכר את “התאגדות הרוסים האמיתיים” ואת אנשי “המאות השחורות” מימי הצאר ניקולאי, יודע שרק הנימוקים “האידיאולוגיים” כביכול נשתנו בפי גלגוליהם הסובייטיים של הללו, אבל עצם ההעמדה, הכוונה, הסגנון ואף התוכן, לא נשתנו כל־עיקר.

ובשעה שממשלת דמשק “מקבלת” את הפסקת האש מסית רדיו דמשק בגלוי, בפה ממלל רברבן, את הפידאיון וקורא להם להוסיף לקצץ בישראל, להרוג, להשמיד ולאבד, רק חוסיין נוקט לשון רכה ומודה על כרחו ששקר היה בפיו בשעה שהכריז, יחד עם נאצר ולפי הוראתו, שמטוסים בריטיים ואמריקניים נטו חופת־סוככה על כוחות ישראל במלחמת שלושת־ארבעת הימים האלה. תפקיד נלעג ביותר נטלה על עצמה לבנון, אשר אתמול, לאחר תבוסת הערבים וההכרזה על הפסקת האש, התנערה פתאום לגרש מארצה את שגרירי ארה"ב ובריטניה.

מרגיש אני צורך פנימי להסיח את דעתי מכל רשעי ארץ, מדמשק עד מוסקווה, ולהתרכז בדברים הנוגעים לעולמנו שלנו – זאת לא רק זכותי, אלא גם חובתי. זמן רב יותר מדי, שנות אלפים, אנוסים היינו לפזול תמיד באחת מעינינו אל העולם הנוכרי ואל שליטיו הגדולים והקטנים, לנחש את כוונותיהם כדי להינצל ממזימותיהם, עד שנעשינו יצורים אכסטרוורטיים עד לאין שיעור, כאילו נתרופפה בנו נקודת המרכז הפנימית ונפוגה, עד שעצם היקף הקיום שלנו נעשה לאבילי ועשוי לשנות את מקומו, כנטול עצמות קבועה וכמין עב נהדפת ברוח. והנה התחלנו לבסס לנו כאן בציון, היקף־חיים קבוע משלנו, שלא יהיה תמיד תלוי כולו במה שמחוצה לו. כלום ניתן עתה למניעי־חוץ רעים לשוב ולהסיטנו מבית־מרבעת זה, שבו אנו מבקשים להגדיר את עצמנו, ולעקרנו מתוכו עוד בטרם יהיה סיפק בידנו להתבצר בו כראוי? חלילה לנו מהיות כפופים בפנימיותינו למה שחיצוני לנו וזר לנו ושונא לנו, אלא נביט אליו מתוך רשות־היחיד הלאומית שלנו, כמי שמשקיף אל מחנה האויב מבעד לצוהר בחומת מבצרו, כשהוא מבוצר בתוך שלו, בתוך נפשיותו.

עתה, משהוסר פתאום מעל רגלינו הסד המסומר שהיה כובל את צעדינו בארץ בכל כיוון שהוא, נשמנו לרווחה. אבן ירדה מעל הלבבות ומסרה את מקומה לגל ההתלהבות שסחף את כל אלה שגם לפני ההכרעה הראו מדרגת מוראל גבוהה. ארץ ישראל נתרחבה בבת־אחת ועם זה כאילו גם נצטמצמה, כי אותם חבלי הארץ שהיו זמן כה רב מנותקים זה מזה כאילו הם נמצאים בפינות שונות של העולם, שבו והתקרבו עכשיו זה אל זה. חברון, למשל, שלא היתה קיימת לנו כלל כאפשרות של מגע, אליה אפשר להגיע עתה במכונית מירושלים בפחות משעה; בית לחם, הרחוקה רק 5 ק"מ משער יפו, ברבע שעה מגיעים עתה אליה; ואילו יריחו וחופי ים המלח נעשו כמעט עיבורה של ירושלים, בעוד שקבר רחל הוא שוב חלק אינטגראלי של ירושלים שחוברה לה יחדיו. רגלינו עומדות על הר גריזים וכוחותינו חולשים על הר עיבל, זרועותינו לופתות את עמודי עזה, וממקורות הירדן בצפון עד הר סיני בדרום פתוחה הארץ לפנינו.

נחשול התלהבות כזה שצנף את כולנו בימי הכרעה היסטוריים אלה לא הסעיר את בית ישראל, כמדומני, אפילו בימי קום המדינה. מעולם גם לא זכתה מדינת ישראל לגילויי חיבה ואותות ידידות כאלה מדעת הקהל בעולם כולו. ברם יתכן שהתלהבות הגויים לנצחוננו אינה שונה במהותה מתשואות החיבה שמעורר הטוריאדור בזירה. אוהבים את האַלים, לא את האילם…

בזמן הכרזת בלפור היה יחסם של רוב המדינאים והממשלות חיובי, בעוד שהאדם ברחוב, בגויים, היה פוסח על שתי הסעיפים, או אף נוקט עמדה שלילית; היום, בתשכ“ז, נהפוך הוא הדבר; הציבור, בכל אתר ואתר, מריע לנו, בעוד שהמדינאים מתכוונים להרע לנו. זו ראיה נוספת, אגב, מה עמוק הפער בין האנושות לבין מדינאים שבה: הללו – פעולתם בגוף האנושות הריהי כפעולת הנגיפים והטפילים המזיקים בגוף האדם, הם המביאים עליה מרעין בישין והרס פנימי. והיאך זה לא גמרה האנושות אומר, זה כבר, שכל־זמן שהיא לא תסלק מעליה, במהפכה עולמית, בניתוח מכריע, את הספחת הזו, היא תוסיף על־כרחה להתפלש באפרן של השריפות שהציתו רשעי עולם אלה, יהיה אשר יהיה שמם וגונם “האידיאולוגי”; היטלר או סטאלין, נאצר או כרושצ’וב, ועמם עוזריהם, עושי דברם או נציגיהם באו”מ… ‘רעיון כופה’ זה אינו מרפה ממני.

סרתי מן הענין של יומני. היכן אנו עומדים? – בפרשת ההתלהבות הכללית.

התלהבות דומה לקדחת, ומן־ההכרח שתפוג עם הגיעה לשיא מסויים ותמסור את מקומה לרפיון־מה, ומפני תמורה הכרחית זו עלינו להיזהר בשעה זו, כי הן דוקא עכשיו, עם גמר הנצחון, תתחיל המערכה השניה, אחרת ושונה מן הראשונה – מאבק קשה ומפותל על שמירת ההישגים שבידינו. ברור שאסור לנו וחלילה לנו לוותר על אותם חבלי הארץ שהיו לנו למוקש ולמקור סבל בלתי־פוסק כל ימי קיומה של המדינה; אסור לנו לוותר על תול כרם וקלקיליה ויריחו, על חברון ובית־לחם ועל מצפה (נבי סמואל) ורמאללה – בקיצור על כל עבר־הירדן המערבי, בגבולותיו ההיסטוריים. גבולנו החדש, מן הבאניאס ועד עקבה ואילת, צריך לעבור מעתה על גב רכס הגולן שממזרח לכנרת, לאורך הירדן והחוף המזרחי של ים המלח עד מפרץ שלמה בדרום. אין ספק שהאנושות בין תבין זאת, אך אין ספק שהמדינאים לא ירצו להבין זאת.

רבות וקשות הן הבעיות שנולדו מן התמורה שזכינו לה. אחת מהן (וזו שאלה, שקשה למצוא לה פתרון שיניח את דעת הכל): מה נעשה ברבבות הפליטים הערבים שנוספו עתה על מאות אלפי הפליטים הקודמים, שמחנותיהם גם הם נמצאים עתה בתחום כיבושינו? כיצד נעמוד במעמסה מסוכנת זו של מיליון ערבים נוספים במדינת ישראל, בעוד שאת תקוותנו לחיזוק היישוב בכוחות מן החוץ אנו תולים רק בכמה אלפים של עולים יהודים, המתנערים בקושי לשים חלקם עם המדינה בפועל ממש, אי עצה ואי תבונה?

סבורני שלא אחטא לאמת, ואפילו לא לאהבת־עצמנו אם אגיד שנצחוננו המרעיש במלחמת בזק זו – ואולי ביחוד הנצחון – עורר בהכרח מחשבות על התולדה הצפויה לנו ממנו ועל מצבנו המציאותי ועמדתנו הרצויה בשעה זו. המנצח הישראלי יצא אמנם מכלל “חוגר”, אך עוד לא הגיע לכלל “מפתח”, ומי יודע אם לא יוכרח לשוב ולהיות על כרחו “חוגר” בקרב הימים. – לנו נצחון פירושו שלום, והלא ברור שנצחוננו לא קירב את השלום אלא הרחיק אותו, בהגדילו את המרירות ואת החימה שבלב העולם המוסלמי עלינו. משולים אנו ברגע זה לאגרופן שהפיל את יריבו, אבל “השופט” עודנו סופר “אחת, שתים שלוש” ועדין לא ידעו אם לא יתנער הנופל ולא יחפץ להמשיך בהתמודדות, הפסקת־אש אינה סוף המלחמה, היא אינה אפילו שביתת־נשק – ולנגדנו הן עומדים כחומה שונאים קשים וארסיים, שלאחר ששיסו בנו את אויבנו וליבו את אש שינאתו ודחפוהו להתקפת־מצח, יוסיפו עכשיו להלהיבו וימריצוהו להתנער ולהרים שוב את אגרופיו (בפרט מכיון שהם אשמים בעקיפין בנפילתו). היום תהיה זאת ברית המועצות ומחר אולי סין. ועתה האופק הגיאופוליטי שלנו נעכר מעשן חרונן של מפלצות אנטי־הומאניות, המוכנות לבלענו חיים. למה? – משום שהנימוקים המדיניים שלהן בשעה זו מתאימים ליצר־ההרס ולאותה שינאת־ישראל שרשית, בת הדורות, השוררת כיום הזה בקרמל, שאינה שונה במאומה מן המשטמה הגסה של עורכי הפוגרומים בימי הצארים, ואין ספק שגם נימוקיהם המדיניים, שלכאורה הם חייבים להיות מבוססים על ההגיון והתבונה, חוטאים לתבונה ולהגיון והם נובעים בעיקר ממניעים נפשיים שבזיקה נאלחה אל החומר ומשינאת הערכים הרוחניים (הללו, אחרי כלות הכל, הריהם מיוצגים, בדורנו זה היתום, דוקא על ידי ישראל יותר מאשר על ידי המעצמות הגדולות, שמחקו אותם מסיפרם הפוליטי). נימוקיהם המדיניים משרתים איפוא את הרע, לא את הטוב, והם רתומים לאותו רכב־המשחית אשר בו רמסו את בני־האדם ואת האנושיות הרודנים של אתמול ושל היום, מסטאלין והיטלר ועד מאו־צא־טונג. כל הכוחות־הגורמים של המזרח מאיימים עלינו כמין ג’אגרנאוט, בעוד שהכוחות־הגורמים של המערב, בפירוד ובמחלוקת שביניהם, אינם מסוגלים ואינם נלהבים להגן עלינו. לאמיתו של הדבר הרינו בודדים ומבודדים היום בעולם של אויבים מכאן ואדישים לגורלנו מכאן, ואלה שבידם ההכרעה הפוליטית (החוגים האזרחיים הרבים, באירופה ובמדינות־הים המצדדים בזכותנו – ספק אם יש להם השפעה של ממש על בעלי ההכרעה המדינית).

אל לנו איפוא להשלות את עצמנו בשוא, שאיזה ריווח־והצלה יעמוד לנו מן האו"מ, פיקציה זו, שפשיטת־הרגל הגמורה שלה נתגלתה כבר ברגע שאוּ תאנט נענה לו לנאצר. אין לנו לסמוך אלא על כוח אחד בלבד: על “נצח ישראל” במובן של גורם־פועל בנפש היהודי, במובן של כוח פנימי – אם נדע למלא בו את כל הראיים והרגעים של קיומנו הישראלי, גם הגשמי במשמע. כוח־נפש גדול הוא בעל־נסים.

ולנוכח הבעיה הקשה של עמדת גוש־הגויים המזרחי, המבקש רעתנו, מצד אחד, ושל מידת יכולתנו הפנימית לעמוד על הגובה בנסיבות הקיימות, מצד שני – הרי לפנינו בעיה לא פחות קשה: מה תהא עתה עמדת יהודי התפוצות? היבינו כי כדי שמדינת־ישראל תהיה לארץ היהודים, כלומר – כדי שממושג מדיני גרידה, שיש לו רק נקודת־השקה עם ההיקף הרחב של היהדות, היא תיהפך למושג לאומי־חיוני, מן־הצורך שהם יעלו ויבואו בהמוניהם ויבעלו את הארץ ויפרוה ויצמיחו בה פרי־הדר ישראלי מודרני, טוב למאכל ונחמד להשכיל, – שאם לא הרי אין לנו צורך כלל בשטחים נוספים על השטחים הנרחבים, בגליל ובנגב, המצפים עוד למתיישבים וצועקים “עם־ישראל, אייך?!”, והם עלולים להיות לנו, על ידי כיבושם, למעמסה ולמוקש.

ברם, היתעורר העם? הבאמת ובתמים רוצים היהודים לשוב לארץ ישראל – לפחות עכשיו, משראו את הסכנה האורבת לבית השלישי?

ועוד בעיה קשה אחת, קשה בעיקר משום שפתרונה אינו תלוי ברצון, אלא בגורל: מהיכן יימצאו לנו קברניטים יהודיים גדולים, בעלי שיעור־קומה מתאים לנסיבות זמננו, אשר ינהגו את ספינתנו לבטח בין השרטונות והמוקשים הפזורים על דרכה בשעה זו, ולא רק בשעה זו בלבד, בין איבת המזרח מזה וה“נייטראליות” של המערב מזה? והלא מה שדרוש לנו, זה לא מדינאים שאינם אלא מדינאים בלבד, מסוגם של מדינאי אומות־העולם והאו"מ (כאלה אולי אפשר למצוא גם בתוכנו), אלא אנשים גדולים, גדולי רוח ובעלי נפש, יחידי סגולה, שיהיו מסוגלים להיות אפילו מדינאים, באין ברירה, לרדת אל המדינאיות בירידה צורך עליה, כדי להעלות את מדינת ישראל לראש אררט ולהצילה מן המבול של רעת העולם – “מדינאים” בעלי חזון וחכמי לב כהרצל, כראטנאו, כווייצמן, כבן־גוריון בשעתם. אם תבעיון בעיו.


ליל שבת.

הרדיו הודיע שעבדל נאצר התפטר היום ומסר את תפקידו לסגנו זכריה מוחי א־דין. פתי יאמין לכל דבר, ושועל זה ודאי סבור שיש לו עסק עם פתאים בלבד (אכן זוהי הנקודה היחידה שהציניקנים הגמורים אינם רחוקים בה מן האמת: שהעולם הוא גולם). טורף פרא זה ודאי מקווה להפיק יתרון והצלת יוקרה גם מתבוסתו הטוטאלית ביד ישראל, השכל מחייב שכל עצם ההתפטרות הרגשנית הזו אינה אלא אחיזת עינים להטוט פאקירי. והרי אם אך לא יטרחו עכשיו מדינאים־מחבלים במזרח ובמערב להושיט לו יד לעזרה ולהשיבו על כנו, עשויה מפלתו לסייע לפתיחת דף חדש במערך־הענינים במזרח התיכון – אפס כי מי יודע מה צפון בה בהידרה זו, בעלת שבעת הראשים, הקרויה דיפלומאטיה? מפלצת זו עוד עלולה להטיל בנו את זוהמתה למרות הנס הגדול של הצלחתנו, שיש בה, כפי שמודים יחידים רבים באומות העולם, כדי לגאול את האנושות ממלחמה בין־גושית. אגב, מי יודע אם בגלל תאוות הדיפלומאטיה של דה גול, המבקש לאחוז בכנף מוסקווה ולא להניח ידו גם מארצות ערב, לא נפסיד עכשיו את ידידותה של צרפת?

ואם במדינאים כך, בפקידים של משרדי המדינות לא כל שכן? עדות לכך הריהן הדעות המוטעות והמטעות ששררו במיניסטריון־החוץ של ארה“ב בנוגע לחשיבותו של נאצר: במשרדים האמינו לו שהוא המנהיג הכלל־ערבי והכל־יכול, ושהוא אינו שואף כלל להשמיד את ישראל (והלא הוא מכריז על ההיפך מזה? – אין קושיה: זאת הוא עושה מטעמי דיפלומאטיה. וזה בוודאי תירוץ המתקבל על דעת דיפלומאטים!), ולכן החליטו משרדים נבוני־דבר שנאצר הוא עמוד־התווך, שעליו חייבת להישען מדיניות ארה”ב במזרח התיכון, בעוד שישראל אינה אלא כמות מבוטלת מבחינה מעשית. והאומנם אין העולם רואה שקוצר הראייה וחוסר הכוח־השופט של מדינאים, סגנים, שליחים, פקידים, מומחים, יועצים וכו' הם שהביאו את הדיפלומאטיה העולמית, למן דין ראסק ועד דה גול, עד עברי פי פחת? חלמא טבא חזו ומעשי “חלם” יהיו מעשיהם בעיני ההיסטוריה.


ב' בסיון (10 ביוני)

הרגשתי לא שגתה והשערתי לא נתבדתה. דבר התפטרותו של נאצר לא היה אלא מעשה עורמה מבויים, “טריק” תיאטראלי מתוכנן, “משכני, אחריך נרוצה”. וכנראה הצליחה עורמתו בידו. “העם המצרי כולו” כבר מתחנן אליו שלא יתפטר, חלילה; ואין צורך להיות צפנת פענח כדי להבין שהצגה זו כולה נעשתה על דעת ברה"מ, בחשאי. שוב מחמיצה איפוא הפוליטיקה העולמית הזדמנות לשנות את המצב לטובה מעיקרו, וכל תמורה אינה אלא חזרה על הרעה החולה הקיימת מכבר.

אבל כל תהפוכותיו של נאצר אינן אלא דבר של מה בכך לעומת מה שאירע היום: צה“ל השתלט (בקרב־דמים רב־קרבנות ורב־גבורה) על “הרמה הסורית” – זה רכס הרים גבנונים ומפותלי נקיקים של הגולן המערבי לאורך החוף המזרחי של הכנרת – מתואפיק וסוסיתא אשר מול תל קציר, האון ועין גב, ועד תל עזיזיית אשר מול דן ודפנה בצפון. נצחון נוסף זה בצפון הוא נזר התגברותו של צה”ל על האויב והוא גאל את היישובים שבין סוריה ובין לבנון מפגיעתם הקשה של הסורים שבמשך כל שנות קיום המדינה לא פסקו מהמטיר אש על יישובי הצפון וגרמו סבל לא יתואר לגיבורי החלוציות האלה, שרק עכשיו נשמו לרווחה.

כיבוש “הרמה הסורית” התחיל אתמול (9 ביוני) והיה כרוך במאמצים גדולים. שעל אחרי שעל צריכים היו לוחמי ישראל להתקדם תחת אש תותחי האויב, בין שדות מוקשים במעברות־ההרים הצרים שבהם לא יכול רכב־השריון כמעט להתקדם, ופלוגות ההנדסה עשו גדולות והראו נפלאות בהבקעת דרכים מהירה למעבר חיל־השריון בהעפלתו ההרה. המערכה הכבדה ארכה שני ימים. אתמול, יום ו', נפלו בידינו באניאס, דרדרה, תל־הילאל ותל עזיזיית, וכן עורפיה, דרבשיה וג’לבינה, והיום נכבשו גם תואפיק עילית, חירבת בטין, מזרעת8 א־דין וכפר חארב. צה“ל חדר כעשרים ק”מ לתוך תחום סוריה, בהגיעו שמה מן העורף, דרך הגולן, וכבש את קונייטרה, עיירה בגובה של אלף מטר ומעלה, שבה שכנה מפקדה סורית קדמית ורוכזו מתקנים, מחסני נשק ועוד. דמשק רחוקה מקונייטרה רק כחמישים ק“מ בלבד. נודע שמעשרים אלף תושביה של עיר זו לא נותרו בה אלא פחות משלוש־מאות נפש, יתרם ברחו כבוא צה”ל. אכן מזלנו הוא, שכוחותינו הספיקו לבצע כיבוש זה לפני המועד הסופי של הפסקת האש, בעוד הסורים מוסיפים לתקוף את יישובי הצפון.

לעומת נצחון מרעיש זה שנחל צה“ל, לנזר מלחמתו ולתפארתו, רק כקול ענות חלושה נשמע באזנינו קול טריקת הדלת ביד ברה”מ, שניתקה את יחסיה עם ישראל מתוך איום בסאנקציות ובחימה שפוכה על נצחוננו, אשר הפתיע את העולם ועורר את התפעלותו, אבל לצנינים הוא בצדה של מסוקווה, שראתה כיצד אוצרות הנשק, רכב השריון והמיגים למיניהם – אלפי מיליוני דולארים שוויים – שהעניקה לנאצר ביד בזבזנית, נשמטו ברגע אחד מידו של בחירה זה המובס, שטעה כנראה טעות מרה במהות העזרה שברה"מ הבטיחה להושיט לו.

לניתוק יחסים זה הצטרפו, כידוע, גם צ’כוסלובקיה ובולגריה, בעוד שרומניה השכילה להסתייג. אין פלא אם גם במרכז האו“מ פרץ הזעם הסובייטי על ישראל, על שהעיזה להילחם ולנצח. טובארישץ פדורנקו, נציג מוסקווה המגדף, שלפי דבר העתונות הבטיח להעמיד לדין בקרוב את מנהיגי ישראל שאינם אלא פושעי מלחמה דומים לנאצים לא חשך מאתנו דברי בלע בנוסח אותם עבדי סטאלין שהאשימו בשעתם את הרופאים היהודיים בקנוניה להרעלת מנהיגים סובייטים. חסר היה רק שישלוף את נעלו ויכה בה על השולחן. וידועים דברי גדעון רפאל, נציגנו באו”מ, שידע מה להשיב לרשע ולהקהות את שיניו. ואולי אין פלא, לנוכח נסיבות השעה הזו, גם בשתיקתו של נציג צרפת, שלא גילה שום התנגדות לשקרים הסובייטו־ערביים הגלויים. מסתבר כי צרפת רוצה שברה"מ תישאר באזור הים התיכון, בתקוה שבדרך זו תזכה גם היא, צרפת, בנתח מן הצלע. בן־לילה נעשינו איפוא גורם במדיניות־העולם, שעתה שומה עליו להתמודד עם עולם שלם של איבה והתנכרות.


א‘, ג’ בסיון (11 ביוני)

היום, שבועיים אחרי הכרזת נאצר על סגירת מיצרי טיראן עברה שם אניה נושאת דגל ישראל, “דולפין”, שהובילה מטען ממסאווה לאילת.

והעתונים מודיעים כי בארבעת ימי מלחמתנו במצרים חדרו אניות חיל־הים שלנו, משחתות וספינות־טורפדו, לנמלי פורט־סעיד ואלכסנדריה ופגעו שם בספינות־טילים מצריות וכי שתי צוללות מצריות נפגעו באזור חיפה ובראש הנקרה.

בינתיים נכנסה לתוקפה הפסקת־האש משני עברי הקו הסורי־ישראלי. ובעוד נציג דמשק קורא בקול חרדות במרכז האו"מ שהישראלים מפציצים את דמשק (בלי שטרח לבדוק את אמיתותה של “ידיעה” זו שקיבל מדמשק), ובעוד ששופרות סוריים מוסיפים לקרוא לפדאיון כי לא יחדלו להכות ולקצץ בישראל וכי המלחמה לא פסקה כלל, ומלהיבים את יצר ההרס והשינאה של ההמון בהראותם בטלוויזיה מעשה לינץ' בטייס ישראלי שנפל בסוריה, הרי אין כוחנו שלנו במלים אלא במעשים בלבד, ועכשיו גם הפסקת־האש הריהי בגדר מעשה.

משקיפי האו“מ יוצבו עתה משני עברי הקו הנכחי כדי לפקח על ביצוע ההוראה להפסקת האש. אבל משה דיין הטעים לו לגנרל אוד בול, שהוא, דיין, נועד אתו כעם נציג אישי של אוּ תאנט, מזכיר האו”מ, ובשום פנים לא כעם ראש מטה המשקיפים של האו“מ, כיון ששביתת־הנשק הישנה בטלה ועברה מן העולם בעטיים של הערבים שהפירוה, ומשום־כך אין הפסקת האש יכולה להיות חלק מהסכם שביתת־נשק אשר יבוא אי”ה.

למדור “שונות”: מקאריוס הקפריסאי נתגלה כאוהב הערבים או כשונא ישראל. כנראה, שלחנו יותר מדי תיירים לקפריסין בשנים האחרונות. והנה משהו משעשע: סין המאו־צא־טונגית מגנה את צרפת על שעשתה יד אחת עם לונדון ועם וושינגטון לטובת ישראל. טענה כזו היא כבר השמיעה גם כלפי ברה"מ, המסייעת כביכול לישראל להציק לערבים ולקפחם. אכן רואה סין מה שלא ראה נאצר בסיני. וזה לעומת זה: צרפתי אחד, שלבו טוב עלינו, מציע את עינו למשה דיין ומבקש להודיע לו, למתי יוכל להיכנס לבית־החולים לשם ניתוח להעברת העין. לזאת ייקרא עין טובה! ביחוד אם נשווה אותה לעין הרעה של גויים רבים ועצומים.


יום ב' ד' בסיון (12 ביוני)

פולניה והונגריה גם הן ניתקו יחסיהן עם ישראל. עוד מעט וסוכת ישראל תישאר בלי סכך מיערות הצפון. לעומת זאת – הולנד! גילוי יחס חיובי חד משמעי ומפורש כזה. בלא הן ולאו ורפיא בידיה, הריהו יוצא מן הכלל בעת צרה לישראל. גם בגרמניה המערבית רבים עתה גילויי אהדה כנה לישראל.

ברם, בעקיפין, קיבלנו בכל־זאת שי קטן מברה“מ: בשעת מסע צה”ל בסיני, בין מעבר המתלה ובין סואץ, נפל בידנו בסיס טילי “קרקע־אויר” מתוצרת ברה"מ.

האלוף ישעיהו גביש, מפקד חזית הדרום מסר לעתונאי תל־אביב שכוחותיו השמידו 3 דיביזיות מצריות, שרק חלקים מהן הצליחו להימלט, ומוטטו עוד 4 דיביזיות. מספר השבויים המצריים שבידינו הוא כ־3000. מבין אלף הטאנקים שהיו למצרים בסיני הושמדו (בקרבות ועל הקרקע) למעלה מ־600; 100 נפלו בידי צה"ל במצב תקין. אבידות האויב הן 7 עד 10 אלפים, ועוד רבבות משוטטות במדבר ומבקשות להגיע אל תעלת סואץ.

אמש פרסם צה"ל את מספר אבידותיו בשלוש החזיתות – מצרים, ירדן וסוריה: 679 הרוגים; 2563 פצועים, מהם 255 קשים ובינוניים. מספרים אלה אינם כוללים את הקרבנות מבין האוכלוסיה האזרחית ולא את אלה שנפגעו ממוקשים ביממה האחרונה.

חטיבת רכב־שריון מצרית שלמה, שעוד לא נכנסה לקרב, נלכדה שלשום בידי צה"ל צפונית־מזרחית ממעבר המיתלה. כשליש מצבא ירדן, שמנה 40 אלף איש, הובס כליל במלחמה זו, וכשמונים אלף פליטים מעבר־הירדן מערבה נמצאים ברבת עמון.

עכשיו שספינתו של נאצר טובעת כאבן במצולה עוזבים אותה מומחי־הנשק הגרמניים: לדברי העתונים הודיעו רשמית בבון כי 80 מהנדסים וטכנאים גרמניים, שעסקו בתעשית החימוש הצבאי במצרים, חזרו עתה לגרמניה. עמם חזרו עוד 900 אזרחים מערב־גרמניים, שהועברו דרך אלכסנדריה לכרתים, ומשם בדרך האויר לגרמניה.

שוב ושוב מנקרת במוח התמיהה שבהתפעלות: מי עשה לנו את כל אלה? מהו, בכל זאת, סוד הצלחתו היחידה במינה, המופלאה, של צה"ל, ויכולתו זו שאין בעולם דוגמתה? ידועה מידת חירוף־הנפש מהכרה, הממלאה את כל בחורינו בשדה־המערכה, איש איש מהם הוא בעצמו המפקד הממונה על משימתו האישית בקרב, הברורה לו כהכרח־חיים. והקצינים כולם, אין יוצא מהכלל, לעולם אינם קוראים “קדימה!”, אלא תמיד “אחריי!” – ואין פלא אם גבורת הנפש של החיילים עונה בהד רם לגבורת־הנפש של קציניהם־אחריהם.

עתה אנו יודעים גם מהו “הנס”, שבו תלינו את תקוותנו האי־ראציונלית: הלא זה היהודי החדש, ישר־הגב, שצמח לנו בציון, והוא המשכו או גלגולו של היהודי הקדמון, מאנשי גדעון והמכבים ומגיני מצדה.

אינטרמצו: סיור.

קבוצת סופרים מתל־אביב ומירושלים הוזמנה מטעם צה"ל לסיור בעיר העתיקה, הר הצופים, קבר רחל וחברון. מודה אני כי נפעמתי.

אחד, סתם מקשן, שאלני מה ראה צה“ל, בעידנא דריתחא, לתת דעתו על סופרים, והלא כבר נגזר על המוזות לשתוק בשעת חירום. אמרתי לו: יודע צה”ל מה שאתה אינך יודע, כנראה – והוא, שזה חיל מדינה שנשיאה סופר ושמסורת היא בה: ספרא וסייפא נפגשים במנהיגיה. אפילו המדריך בסיור זה משורר היה: הקצין ג. ריבלין, עורך “מערכות”.

הבוקר יצאנו איפוא דרך “מעבר מאנדלבאום”, שסיים את תפקידו העגום, ופנינו ימינה אל מול החומה בגיזרת “שער הרחמים”, כשהכיפה הזהובה של מסגד עומר והכיפה המוכספת של מקדש אל־אקצה (אורוות שלמה) נשקפות אלינו מימין, בעוד שמשמאלנו מתרוממים הר הצופים, טירת אוגוסטה ויקטוריה המוקפה חורשות, הר הזיתים השומם, טור מלכא, ושוב מימיננו יד אבשלום והלאה, על פני עמק קדרון והר ציון וגבעת חנניה (אבו טור), לדרך בית לחם ולדרך חברון, בכביש החדש שסללו הירדניים כדי שלא לעבור ליד רמת רחל. עברנו על פני קבר רחל, על פני הכפר הערבי הגדול צור־בחר (שנכבש עוד בתחילת המלחמה). הכביש, העובר ביון גבעות שוממות, פונה אל מול ארמון הנציב, ושוב מתפתל שמאלה ועולה בהר. עתה נשקפים אלינו הרי מואב. הר הורדוס (הירודיון) ומנזר מר אליאס (היווני) מתרוממים הרחק משמאל. מימין נראה היטב גוש עציון החרב, בואכה בית לחם. פונים לדרך חברון. משמאל מחנה־הפליטים הירדני – הוא נראה עזוב, מרוקן. מימין – ערוב, מקום תחנת־הנסיון החקלאית מתקופת המאנדט. מכל העברים צצים כרמי חברון המפורסמים. והנה אנחנו בחברון, עיר יפה ושרועה, יושבת פרזות, ובה כמאה אלף תושבים. כאן נושמים אוויר־רמות צח, רוב החנויות בעיר סגורות, אבל בבתי־הקהוה יושבים אוהבי בטלה ומשחקים בשש־בש – המבטים הבוהים שהם שולחים אלינו אינם אומרים כלום, אלא הם מבטי־עיניים שלא נועדו לביטוי רחשי הלב: “רואות”, ולא עינים. עוברים את מרכז העיר, השוקק נערים מוכרי סיגריות ולימונד, אבל ניתנה הוראה לא לקנות כאן מאומה, לעת עתה. פה ושם גברים מצטדדים, מתאמצים להיראות אדישים, אך יורקים לפעמים חזיז שינאה מסותרת וחטופה, לא מסוכנת.

באנו אל מערת המכפלה. עולים במדרגות ונכנסים לתוך המסגד, עוברים את החצר הפנימית, שמשמאלה בית־תפילה מוסלמי רפוד שטיחים, ועוד “חצר”, ושם מימין ומשמאל המצבות המרובעות לסימון מקום קברי האבות, המכוסות שטיחים דהים: מימין שרה; משמאל אברהם. בסמוך לזה “חצר” יותר גדולה, ובה הקברות המיוחסים ליצחק ולרבקה. ועוד “חצר” קטנה, וכאן מימין לאה ומשמאל יעקב.

נזכרתי בביקורי היחיד והחטוף בחברון, בחבורת בחורים, לפני נ"ד שנים. בימים ההם, והשלטון הטורקי אז בארץ, רשאים היו יהודים לדרוך רק על מדרגות אחדות בלבד בכניסה למערת המכפלה – הערבים הקפידו שאיש יהודי לא יעבור על איסור זה. נפגעתי אז עד עומק הלב וסירבתי לגשת על מנת לעמוד בכניסה כעני בפתח – ונשארתי עומד בחוץ, בריחוק־מה, כשלבי מתכווץ מעוצר עלבון. לא לחינם איפוא הייתי עתה נרגש כל־כך מעצם העובדה שאני נכנס באין מכלים וכמובן מאליו למקום מקודש זה, עתיק הזכרונות והחרות בלב, ויותר משנתפעלתי מן המראה האובייקטיבי של המקום לפרטיו הייתי נפעם מנוכחותי בו. אבל אחשוך־נא לפעם אחרת את רגשותי ואת מחשבותי לענין זה. ואך זאת אגיד: עצם להט הקשר־ שבנפש לקדמוניות האומה, המאחד חרדים וחפשים בישראל, נתגלה לי בכל חיובו, מוחש ביותר, במערת המכפלה.

בדרך חזרתנו סרנו לקבר רחל. המון רב, יהודים מכל העדות והסוגים, צעירים וזקנים ונשים, צבאו על מצבת העבר וסמל האמהות היהודית הזה, הצובט את הלב גם במהותו וגם בעזובה השוררת בו (אם כי הבניין נשמר בשלימות), כשהם מתרפקים על צלעות הקבר המרובע, המכוסות אבק שנים פוגם וחתימות־שם בעפרון, מעשי־אווילים פוגמים עוד יותר. נרות־החלב הנמסים מוסיפים על המחנק שבחלל־האויר ובסגור־הלב. בחורי־ישיבה, ארוכי פיאות ולבושי שיראין, סידוריהם בידיהם, עומדים ומתנועעים כשהם כאילו מסבים את עיניהם מנגד חיילי צה"ל המצויים שם, כחוששים, שמא ייתקלו במבטי תמיהה על שבחורים ירושלמיים בריאים, המוכנים ומזומנים תמיד לקבל את הישגי המדינה, אינם רוצים לשאת בעולה. אך לחינם הם חוששים, אין איש מביט עליהם בתמיהה. עברו הזמנים כשבחוצות תל־אביב וירושלים היו פוגעים בכל בחור שלא התנדב לבריגאדה, או לגדוד העברי. היום נעשינו סבלתנים עד מאוד, אדישים לכל עמידה מנגד ולכל הסתייגות מן המדינה בעורמה או בחוצפה – אולי משום ששבענו עמידה מנגד והסתייגות עיקשית מצד יהודי התפוצות, המתנועעים במרץ, בשיראין וכלי מילת, על קברות התאווה שלהם, הרחק מדרך אפרתה…

ברם, יצויין־נא שלא כל הדתיים השתמטו ממלחמת־מצווה זו למען קיום המדינה. רבים מאוד מבין החרדים התגייסו לצה"ל וירדו במלחמה שכם אחד עם כל האחרים.

האחרים – התפללו. ודאי יש כאלה שהתפללו לנצחונו של צה“ל ויש כאלה שהתפללו רק שהשי”ת יצילנו מידו של ישמעאל, בבחינת “ה' ילחם לכם ואתם תחרישון”. “תחרישון”, כלומר – שב ואל תעשה.

הייתי עד שמיעה לחילופי־דברים בוטים בין בחור שעמד לצאת לחיל־המילואים (והיה בזמנו במלחמת סיני) ובין בחור שפיאותיו יורדות לו על פי מדותיו, ופרצופו כאילו לא נגעה בו יד החיים מעולם – מין יהודי כמעט לא־יהודי כביכול, לא יהודי במובן שלנו, העולים מן הפזורה שברשמי פניהם טבוע החותם החדודי־העירני, הרוחני־העצבני, של תולדות ישראל בגלות. בחור־הישיבה עמד מן הצד, כמין שיכחה ופיאה, והסתכל בפלבול־עפעפיים ברכב־השריון הנוסע ועובר אותה שעה ברחוב. קינתר אותו בחור־המילואים בגערה: “עתה יצאת להביט ולהינות מן המוכן – והיכן היית קודם? נחבאת בבית וחיכית שמלאכתך תיעשה על ידי אחרים?” – השיב לו בחור הישיבה: “אני התפללתי”. והוסיף: “סבור אתה שצה”ל הוא שעשה את הנס? והלא נס היה זה! התפילה היא שעמדה לנו! אני התפללתי!"

מזיגה תמוהה זו של אמונה בכוחה של ההשגחה ובכוחה של תפילה, שהקב"ה נענה לה, בהעלם אחד עם בריחה מן החיים ומן האחריות למציאות! מבין אני את האמונה בנס שברוחו של בחור־הישיבה, אבל קשה לגרוס את חוסר חוש־המציאות הזה!

בשובנו עלינו דרך שיך־ג’ראח, העקובה מדם לוחמי תש"ח, להר הצופים, אבל משהגענו כמעט עד בנייני הדסה העזובים ועוטים אלמנות אפורה, היה הכרח להפוך פנינו ולחזור, כי בגלל פיצוצי מוקשים, שחיילינו עסקו בהם אותה שעה, אי־אפשר היה להתקדם. נסינו להיכנס לעיר העתיקה דרך שער שכם (הוא שער דמשק, באב אל עמוד), אבל גם כאן נשנה אותו הדבר: פיצוצי מוקשים, וגם סכנת צלפים ערבים. היום כבר נטה לערוב והגיעה שעת העוצר. חזרנו לעיר החדשה.


ערב חג השבועות תשכ"ז (13 ביוני 1967)

פרשנים אנגליים (פטריק דונובאן ב“אובזרוור”) מדגישים שאין העולם המודרני יודע נצחון כזה שנחל צבא ישראל בשישה ימים. העולם ציפה לחורבן ערים, לערימות של גוויות ולילדים מזי רעב, אבל נצחון זה דומה לניתוח רפואי, והוא בוצע ללא חמת־שינאה, והוא שינה את מאזן הכוחות במזרח התיכון לא רק בין הערבים ליהודי, אלא גם בין המזרח למערב. “אחד הנצחונות הקלאסיים בתקופתנו” – אמר הגנרל יו סטוקוול, שהיה מפקד כוחות־היבשה הבריטיים במבצע סואץ בשנת 1956.

אבל יוגוסלביה ניתקה גם היא את יחסיה עם ישראל. ואנחנו חשבנו שטיטו אינו הולך בתלם המותוה ביד מוסקווה.

אחרי בייום ההתפטרות פיטר נאצר את מפקדי צבאו, כדי לגול את האשמה עליהם. אבל נודע כי בהגיע עתה אל תעלת סואץ פליטים של הצבא המצרי המובס, והם כושלים באפיסות הכוחות ומתעלפים בצמא מהליכה ממושכת במדבר הלוהט (עד 420 ), מקדם חיל־המצב המצרי את פניהם ביריות ומקצץ בהם. משתאה אני לדעת אם העולם יתן דעתו על הבדל יסודי זה בין מינהגם של בני אסיה ובני אפריקה ובין מינהגם של חיילי ישראל, המחלקים את טיפת המים האחרונה שברשותם עם פליטים עייפים בדרך. יש בפרשת־המלחמה הזו קווים המזעזעים באנושיותם אצלנו ובחוסר־אנושיות אצלם, אבל מובטחני שהעולם יסיח את דעתו מהם ולאחר שיתפעל כמה ימים מגבורת צה“ל ומפליאת הנצחון הישראלי יחזור לסדר היום אַ לאַ או”מ – יחזור לסורו, יתבע מאתנו צדק כלפי הערבים, כלומר – החזרת הגבולות למקומם הקודם וכו‘, אבל יתעלם ממעשי האכזריות של הערבים כלפי יהודים בדמשק (גווייות טייסים ישראלים גזורות לחתיכות), פוגרומים ורדיפות על יהודים בלוב, בעדן ובמצרים ובארצות־איסלאם אחרות וכו’.


מוצאי חג־השבועות תשכ"ז (14 ביוני 67)

נצחון ישראל בשדה־הקרב הבשיל ספיח ראשון: מועצת הבטחון דחתה היום את הצעת ברה“מ וגרוריה לגנות את מדינת ישראל על “התוקפנות” שלה ולדרוש ממנה להיסוג מיד וללא תנאי מן השטחים שכבשה. עתה דורשת ברה”מ לכנס את עצרת־החירום של האו“מ, וקוסיגין בכבודו ובעצמו יבוא לניו יורק כדי לעמוד בראש המערכה הגדולה נגד ישראל הקטנה, גלית נגד דויד. הוא יתריע שם על רצחנותם של בני ישראל הדומים לנאצים ועושים פוגרומים בערבים הנגזלים – וזה בעוד צה”ל מושיט עזרה לחיילים המצריים, הבורחים דרך המדבר לתעלת סואץ, ואילו חייל מצרי שולח כדור בבטנו של חייל ישראלי בשעה שזה מוסר לפליטי מצרים הצעה לעבור אל התעלה ברכב ישראלי, והמצרים באיסמעיליה סוגרים את צינור המים לקנטארה, שמא חלילה ישתו לא רק תושבי המקום אלא גם צה"ל: הם התעלמו מיסורי פליטיהם הנמקים בצמא.

במשך כל יום החג נהרו אל הכותל המערבי, שהכניסה אליו הורחבה בהרבה, יהודים מכל קצווי הארץ. מספרם נאמד במאתיים אלף איש. שקטים היו, מבליגים על התרגשותם – המון נפעם וכובש רוחו. ראשית, הפגישה עם העבר הקדוש שנגאל היתה מתוך יראת־הכבוד. השוקיות והזולות באו אחר־כך, כמאסף. למגינת לבנו, באו גם הן.

אכן חג־ביכורים מיוחד במינו הוא לנו חג־השבועות הזה – ביכורי נצחון שהטבע האנושי הבשיל לנו, בדרך נסים ונפלאות, בששת ימי־מעשה גדולים, ששת ימי בראשית של חדש שבא לעולמנו. ואין לדעת מה כאן טבעי ומה כאן למעלה מדרך הטבע. אבל הלב אומר שלנצחון כזה אין עם זוכה אלא פעם אחת בלבד בתולדותיו. ויש איפוא לנהוג בו כבוד כבדבר חד־פעמי ומופלא, שניתן לנו לפקדון. אוי לנו אם נבזבז את פרי המאורע הגדול על קטנות, חילוקי דעות בין פלגות, מיקוח על כסאות או תפיסה מוטעית של עצם המאורע, ואם לא נכלכל את מעשינו בתבונה ודעת ובהתעלות פנימית.

ניצלנו מסכנת שואה וחורבן, שאותו שארלאטן מרושע המעפיל לפיראמידות ביקש להמיט עלינו בעזרת התככים וכלי־המשחית של הקרמל. עמדנו על נפשנו וניצלנו. אמנם הכל מודים שהיכולת הטאקטית של מפקדי צה"ל, כוח האירגון, המהירות, האילתור והגבורה של חייליו, שהכרתם אמרה להם על מה הם נלחמים ועד מה עצם הקיום של המדינה ושל כל בית וכל נשמה במדינה תלוי בטיב לחימתם, – כל אלה נפלאים היו, והם שקטפו לנו את פרי הזהב של הנצחון. אבל טוב כי נזכור ולא נשכח שאנו היינו רק הקוטפים אשר העפילו לעלות בתומר זקוף ולוהט זה ואחזו מסנסיניו, אבל הכוח שהצמיח לנו אילן נאה זה לא כוח טאנקים ומטוסים הוא, אלא כוח־הנפש הישראלי, שבשעת־הכרעה היסטורית זו נתגלה בכל סגולתו החיובית, כהיחלצו בבת־ראש מאותה רשת חוטי־החולין הגסים, שכיווניהם החותכים זה את זה משבשים כרגיל את חיי־הכלל ואת הווית־היחיד אצלנו והופכים את מאמצינו לגיהנום, תחת להעלותם למדרגה של נטיעת גן־אדני. ואם הוראינו עתה לדעת שאמנם מסוגלים אנו להתעלות בשעה שחרב חדה מונחת על צוארנו, הרי שחייבים אנו לפתח בקרבנו סגולה זו גם בימים של טיפוח החולין והמעשים “העומדים על הפרק”. לא בשמים היא, כי בנכונותנו הפנימית תלוי הדבר, שלא נשוב להיתפס עד מהרה לירידה בעוד שכל עתידנו כאן תלוי ביכולת עלייה של קבע.

העובדה שחומרת השעה ההיסטורית פעלה לעורר הד בחוגים נרחבים של העם היהודי בתפוצות, אף באלה שעד עתה עמדו שאננים מנגד, והם תורמים עתה ביד נדיבה לקופת “בעל הנס” המודרני־האקטואלי, לאוצר הבטחון הלאומי בישראל, ולא עוד אלא שרבים ושלמים מבין הנוער היהודי במדינות־הים מוכנים ומזומנים כיום הזה לעלות לארץ ישראל ולהטות שכם למאמצינו (אם כי גם עתה אין זה נחשול סטיכי, תנועה רבתי־תנופה, ומספרם עולה רק לאלפים ואפילו לא לרבבות) – וכן העובדה שגל אהדה לישראל שטף עתה לבבות רבים באומות־העולם והם מצדדים בזכותנו בדיבור ובמעשה – עובדות אלה, המעודדות מאוד כשלעצמן, אינן צריכות להשכיח מלבנו את העיקר: את ההכרה האומרת כי נסיבות השעה, בכל הגדלות שבכנפיהן, עוד אינן הכל וכי פתרון בעיותינו המדיניות והקיומיות אינו בכלל שאלה של קוניונקטורה, אלא של זכות פנימית, חיה וקיימת ובלתי־תלויה במידת ההצלחה המעשית הן בשדה־הקרב והן בסוד מדינאים ונפתוליהם – וזכות פנימית זו יכולה להיות רק תולדה של מדרגה נפשית־רוחנית גבוהה, שאליה יתעלה הציבור היום והעם כולו בכל עידן וברציפות – המדרגה שעליה היומיום יתנהג לפי מה שקרוי בפינו “נצח”. אם רבים הרגישו בששת ימי המלחמה, או אחרי הנצחון, אם בהתרפקם על הכותל המערבי המשוחרר ואם בעמדם במערת המכפלה שנגאלה או בהר גריזים, הר הברכה הקדמון, כי עכשיו, בשעה היסטורית זו או במעמד מפעים זה, מתחוורת להם מהותו של המושג “נצח ישראל” – הרי ברור שמושג זה חייב להיות לנו לא משהו ארעי וחולף, המנצנץ בתודעה לאור ברק הרגע המיוחד, אלא בסיס־קיום קבוע, יסוד חיים שאין להסיח את הדעת ממנו, אלא לעשותו אבן־בוחן לכל מעשינו בכל הימים ובכל הנסיבות, בציבוריות, בפוליטיקה המפלגתית ובאתיקה של היחיד והחברה – שאם לאו הרי אין זה כלל “נצח ישראל” אלא אשליה או מיתוס בלבד.

בלי “מבצע” נפשי־רוחני זה של הפיכת אופיו של רגע־ההתעלות לצביון קבוע של מציאות יהודית במדינת ישראל עלול הישגנו הצבאי להישאר אפיזוד גרידה, שלא יהיה בו כדי לאצול יניקה להמשך קיומנו. אוי לנו אם נשוב לסורנו ושוב ניתפס חלילה לאותה התפרקות פנימית, שאיימה עלינו ושרק הסכנה בלמה אותה.

במהירות הבזק בנינו מזבח, של מסירות־נפש יהודית ואהבת־ציון יוקדת ועליו העלינו לקרבן את בני אוננו היקרים, שדמם השפוך הרווה את הארץ. נחזיק־נא בקרנות המזבח הזה לבל תשיג אותנו ידו של חילול־הערכים הנפשע, האורב תמיד לאדם היורד מן המדרגה שעליה היה מסוגל לעמוד.


כ' בסיון (28 ביוני)

אם ששת ימי המעשה של נצחון צה“ל ותבוסת עמלק היו לנו ימי התעוררות־נפש עצומה בהתנדב עם, ימים של “בטחון” יהודי מופלא, אי־ראציונאלי, שקולו, קול קדומים אטום, עלה ממעמקי ישותנו כתרועת השופר בתפילת ימים נוראים – ימים דינאמיים של אופטימיות נמרצת, ברורת מטרה, אך לא שיכורה אלא הומאנית וטהורת אמצעים, שספיחי גילוייה היהודיים־הטבעיים, הרגשיים, הגיעו לשיאם ביום חג־הביכורים, חג מתן הבשורה הישראלית, כאשר עשרים ריבוא יהודים מכל העדות ומכל הסוגים קמו כאיש אחד ועלו ביום אחד אל הכותל המערבי – הרי שבועיים הימים שבאו אחרי־כן היו לנו ימים של קניטות־נפש והתמרמרות עמוקה, ימי הכעס והממרורים שהשביעונו מדינאי האו”מ, ומדינאי ברה“מ וגרוריה בפרט. הדברים אמנם לא הפתיעו אותנו, כי חזינו אותם מראש, אבל בכל זאת מסכו בנו מבוכה: מבוכה לא עקב מה שעשינו אנחנו, אלא עקב נמיכות־המדרגה המחפירה וקטנות־המוחין שלהם. אין ספק שמערכי המדיניות בעולם דהאידנא הנם מערכי דור יתום, המסתבך והולך באזלת־יד ובחוסר עצה ותבונה. גם נער יבין זאת. אם היה לבנו נוקף אותנו על שלא זכינו להעמיד מקרבנו קברניטים בעלי־מעוף, בעלי שיעור־קומה גדול, שיכופו בעיים רוחם את שליחי האומות ושרי הממשלות להודות בצדקנו הלאומי ובעקרוננו המדיני – ושיאצלו לנו עם זה את ההרגשה שגם כלפי פנים וכשלעצמנו מעלים אותנו קברניטינו אלה לרמה מוסרית כראוי לתחייתנו – הרי נתברר עתה שמבחינת העדר־שיאים ככל הגויים עם־ישראל (אם כי מבחינת הרצון המוסרי עולים אנחנו עליהם אלף מונים). כי הנה בתחכמוני של האו”מ כולו לא נמצאו רבים שהיושר וההגיון ישאו בהם בד בבד ושיהיה בהם האומץ להרים קולם במפורש לזכותנו, לנוכח כל התככים חסרי־הבושה והקנוניות הצבועות שחברו עלינו ממזרח וממערב גם יחד. לא נמצא בעצרת האו“מ אפילו נציג־המדינה אחד שיקום ויתריע בפירוש ובלי עקיפין. קושט דברי אמת, על חוסר הצדק־והיושר ואי־ההגיוניות שבשפך השקר והדופי והציניות של המשרת פדורנקו המוכשר, המוכשר לכל, במועצת הבטחון ועל דברי הסלף והתוקפנות של קוסיגין אדוניו בעצרת האו”מ. הקרמל פוסל אותנו במומו – בתוקפנות. הכל יודעים זאת ואין איש מוקיע זאת. הכל יודעים שהמדיניות של שליטי ברה“מ ומצרים הנאצרית מדיניות אימפריאליסטית היא במלוא מובן המלה – והכל משלימים עמה בשתיקה שכמוה כהודאה. אם כי אקסיומה היא מקדמת דנא, שהעולם הוא “גולם”, הרי גולמיותו היא סוף־סוף רק לגבי סוף מעשה, אך לא לגבי מחשבה תחילה. ואכן דעת הציבור – ועל כל פנים דעת רוב הציבור – בכל ארצות אירופא (וסברה היא, שבמידת־מה אפילו ברוסיה המועצתית) ביחס לישראל שונה תכלית שינוי מעמדת מדינאיהן, ואף על פי כן אין הללו מתחשבים כלל בדעת העולם, והם מבקשים ליצור עולם־גולם מדומה של כזב וחמס ועושק, בעוד שהתגא של חוקיות, שבה הם מתעטפים, אינה יכולה לכסות על מערומי הציניות המרושעת בנוסח המזרח, או הצבועה בנוסח המערב, שבה הם מודים אמנם בזכות קיומנו, אך עם זה הם מתנכלים, או אינם מתנגדים, לכרות את הענף שעליו מבקשת שארית ישראל לבנות לה קן ולמצוא מנוח. “התוקפנות” של מדינת ישראל גוזלת את מנוחתן. כל דאגתן היא שמא ח”ו נביא רעה זו לעולם ונגאל את ירושלים העתיקה מידי “המלך” הפיקטיבי (שנציב עליון יהודי הושיבו לצנינים בצדנו), או נוציא ח"ו מידי הערבים צמאי־ההרס את המצודות שמהן המטירו עלינו אש קטלנית למיום קום המדינה. דברים כאלה אינם מתקבלים כלל על דעתם המתחסדת של גויים, אפילו כשאינם מסכימים לדעתם של נאצר והקרמל, שיש להשמיד את מדינת ישראל לגמרה. לעומת זאת, מזימת מוסקווה, המוסיפה לשלוח לנאצר נשק רב ומדריכים צבאיים במטרה גלויה לרתקו למרכבת האימפריאליסם שלה – זוהי פעולה אנושית והגונה בהחלט, שאין כל צורך למחות עליה. אם הירדנים, בימי שלטונם בעיר העתיקה בירושלים, הרסו שם את הרובע היהודי העתיק ועשרות בתי־כנסיות שבו, וחיללו את הר־הזיתים, בהשתמשם במצבות קבריו לבניינים שבסביבה, בעוד שמדינת ישראל שמרה בקפדנות על כל “מקום קדוש” או בית־קברות מוסלמי בגבולה – לזה לא כדאי לשים לב, אבל כשהערבים מעלילים עלינו מעשי זוועה שלא היו ולא נבראו, ומוסקווה עונה להם בהד כפול ומכופל, הרי העצרת מעלה שקרים גלויים אלה על ראש חשרת ההבאי ליד שולחן הדיונים שלה.

אמנם נמלצו אף חזקו דברי הקושט והיושר וההגיון, שאבא אבן נשא לפני מועצת האו“מ והעצרת שלה, אבל יש לתמוה על שהוא לא הטיח בפני האו”מ קושייה גלויה וחמורה זו: מה זכות יש לו לנאצר, הקוזאק הנגזל, להתריע על העוול שמדינת ישראל עושה לו בגרשה אותו מעמדות־ההתקפה שלו, בעוד שהוא ממיט שואה וחורבן, בחרב של זדון אימפריאליסטי, על ארץ תימן ומשמיד שם אוכלוסיות שלמות בגאז מרעיל? ואף זו בתמייה: למה לא התקיף לה לברה"מ, שהיתה שותפתו של היטלר לפני שזה פרץ לגבולה, בקושיה מפורשת זו: עד שאת דורשת מאתנו להחזיר למצרים לאלתר את השטחים שכבשנו במלחמת־מגן, כשעמדנו על נפשנו באין ברירה, שמא תחזירי את תחילה לגרמניה את החבלים שקרעת מעליה, במזרחה, ושעליהם השתלטת מסווה של ממשלת־בובות גרמנית?

מתוך הפחד שמא תבוא סין, אם לא מחר אז מחרתיים, ותתקע את רגלה אל בין הדלת והמזוזה, כדי לחדור לתחום המזרח התיכון (אם לא לשם אוזורפאציה, כמו בטיבט, אז כמחוז אמיגראציה בשביל עודפי־אדם שלה, כבהודו ואפריקה) ניצבות עתה ברה“מ וארה”ב סמורות־חשד ומתחרות אשה ברעותה למשוך את לב העולם הערבי (או לפחות לא לפגוע ברגשותיו, כמשפט ארה"ב). ומה בדבר ישראל? האומנם עלולות אומות העולם, בלית ברירה, להשליך אותו אל גוב האריות (והלא כך זה, למעשה, אם לא יניחו לו ליישר את גבולו כראוי, מן הבאניאס בקו ישר, לאורך הירדן, עד אילת)? – גורל ישראל אינו גוזל את מנוחתן: איש־חמודות זה הריהו מלומד בנסים, ומן־הסתם לא יבולע לו…

מה יש כאן: ליקוי מאורות? צביעות טיפוסית של מדינאים מקצועיים? אדישות גמורה לכל אשר בשם הומאניות יכונה: למוסר ולצדק, לטוב וליושר, ואפילו להגינות פשוטה – או איבה מסותרת כלפי מדינת ישראל, היונקת מן המשטמה המסותרת, הנושנה, כלפי היהודים בכלל? אנשי האו“מ רואים את הקומדיה הגלויה שברה”מ מביימת במצרים ואפילו אינם צוחקים. הם ראו איך שלושת רעי עבדול נאצר, פלוני הפודגורני, אלמוני הזכארובי ופלמוני המאליקי, בשמעם את כל הרעה הזאת, הבאה עליו (מיד ישראל התוקפנית), באו לנוד לו ולנחמו, “וישאו עיניהם מרחוק ולא הכירוהו, וישאו קולם ויבכו ויקרעו איש מעילו ויזרקו עפר על ראשיהם” לתוך עיני נאצר ועיני העולם כולו – זאת ראו מאנדאריני האו"מ ולא צחקו, ואין צורך לומר לא נקטו עמדה מפורשת נגד מתן־יד גלוי זה לפשע בינלאומי.

עיפה נפשנו למדינאי האו“מ, הם שקועים בניסוחים ביורוקראטיים־טארטופיים וחילופי גירסאות לניואנסין שונים של הצעות קיטרוג וגינוי למדינת ישראל – והם מעמידים פנים כאילו זהו תפקידם היחיד: מתן סאנקציות לסילוף הדין. כל בר בי רב מבין שהיתממות זו אינה אלא כסות־עינים למניע חבוי, שהוא הוא הקובע את הכיוון לנפתולי הכוונה ולדקדוקי ההתחכמות, ושמהותו – טינה מסותרת למדינת־ישראל על שהעיזה לעמוד על נפשה בכוחות עצמה, בלי לחכות לשווא לתרופת־אליל זו: לעזרת האו”מ (שגם הבית הלבן הודה לבסוף שאין בידו להשיגה).

ברור שטינה זו אב ואֵם לה: אמה היא שנאת־ישראל העתיקה, המושרשת בגויים כולם – אֵם זו יולדת ממזרי סלף לאבות מקריים שונים, ובמקרה דנן האב הוא… נצחונו של צה“ל, שהנחיל תבוסה לא רק לנאצר, אלא למעשה גם לאו”מ המתנודדת. זוהי אותה טינה עצמה המחלחלת גם מתחת לאבן שזרק בנו עתה (כבמפתיע) דה גול – ותולעי־אשמנים של טינה זו הם שנתגלו כשהרים השליט הקתולי האדוק את האבן, זו נקיטת־העמדה המאובנת שלו, להטילה בנו באדישות דיפלומאטית ובעיקשות אישית.

בשעה זו העצרת עוד נואמת ועדיין לא הגיעה לידי הכרעה. ברם, גם אם (במקרה הטוב ביותר) לא תזכינה ההצעות נגד ישראל לרוב הדרוש, הרי לא יהיה בזה משום הבדל לגבי עצם העובדה המחפירה, שהעצרת דנה בכובד־ראש בהצעות עושק וסלף כאלה: תוצאת ההצבעה, תהיה אשר תהיה, הלא רק שאלה של אריתמטיקה היא – אבל האתיקה תישאר נעדרת.

אכן מן הדין היה שהאו"מ יצהיר בפירוש, שכיון שאין הוא מסוגל למלא כראוי את תפקידו – לשמש בימה לצדק בלא משוא־פנים ביחסי מדינות, ולא למזימות חמס ורשע – הרי אבד סברו ובטל סיכויו, וכל עצם קיומו שוב אינו אלא מדומה, לית בו ממשותא.

אבל האנושות אינה מסוגלת, כנראה, להסיק מסקנות מן העובדות, ואיך נקווה לתיקון העולם מן האו"מ, אם האנושות עוד לא הגיעה אפילו לשלב תחתון זה של גרם־המעלות המושכל כישות רוחנית “בכוח”, בעתיד, עם כל שהיא ישות גשמית “בפועל” מאז ומעולם? עיפה נפשנו לאומות העולם.

שמא נסב עינינו מנגדן ונפנה אותן כלפי עצמנו – ולא רק כדי לקיים את המצווה האנושית־כללית “דע את עצמך”, אלא גם כדי שלא לשכוח את הקריאה הנבואית “נחפשה דרכינו ונחקורה”. “כלפי עצמנו” חשוב לנו לא פחות, ואולי עוד יותר, ממה שבא לנו מן החוץ, ואם צדק ישראל בריבו, הרי דוקא מן הצדיק דורשים, כידוע, יותר משדורשים מן הרשע – משמע כי עלינו לפשפש במעשינו יותר מאשר במעשי אחרים.

כנסת ישראל כבולה לא רק בסד הברזל של הנסיבות החיצוניות, הבינ־לאומיות, אלא גם במלכודת של הדיכוטומיה הלאומית שלנו: “כשהם עולים עולים עד לכוכבים וכשהם יורדים יורדים עד עפר”. עובדה טראגית היא, שאותם יהודים בעצמם, שבשעת סכנה לאומית הם יודעים להתרומם לשיאים של מסירות, הירואיות וחירוף־נפש, שבים ויורדים מ"ה מעלות אחורנית עם התפוגגות המתח וחלוף הסכנה. אבוי! הצורך החיוני לנו כל כך, שלא לרדת מן הרמה המוסרית שאליה מסוגלים היינו להתרומם ברגע המשבר, אלא לסגלו לנו לאורח־חיים של קבע חדש, לרצון של התחדשות פנימית, בבחינת “לב טהור ברא לי אלוהים! ורוח נכון חדש בקרבי!” – צורך זה, חוששני, לא בא על סיפוקו הגמור. כאילו גזירה היא שנשמה יתירה תהיה לנו רק בשבת־קודש, אך לעולם לא בימי החולין והמעש. כל יהודי כאילו מכיל בקרבו שני יהודים: האחד הירואי והשני נטול משמעת עצמית, או האחד בעל מסירות־נפש לכלל והשני בעל אנוכיות לרעת הכלל – יהודי מאיר באור שבעת הימים ויהודי הולך בחושך, יהודי של מעלה ויהודי של מטה.

והיכן מתגלים אותות ההיפוך מן העלייה אל הירידה, אם לא בצמרת? לא בשרשים ולא בגזע אלא בעלווה שבראש האילן רואים את השינוי עם שוב רוחות הצינה, – רק כחודש ימים קיימת ממשלת הליכוד הלאומי וכבר שבו ונתגלעו בה סימני אנטאגוניסמין סמויים שבקינאת אישים הרת־מחלוקת, שאינה מרבה חכמה, משל כאילו בכתלי בית שעתה זה נבנה כבר ניבעו סדקים מחמת שבוניו לא נתנו דעתם שהמסד יהא עמוק וחזק דיו בשביל הטפחות, אם המסד הושתת על גבי חול – והמפלגתיות הריהי כולה חול וחולי חולין – שוא עמלו בוניו בו. עוד יש שהות לחזק את הבניין: בידי האדריכלים הדבר.

אסור שתהיה סתירה או אי־התאמה בין דברי שרים, המשמיעים לפעמים גילויי־דעת שונים זה מזה, כל אחד על דעת עצמו בלבד. היתכן שאיש שאינו חבר הממשלה, ואפילו הוא אדם גדול כדוד בן־גוריון, יכריז על דעת עצמו מה וכיצד כדאי וראוי לה למדינת ישראל לעשות – להרוס את חומת ירושלים ולהסיר כל מחיצה בין העיר העתיקה והחדשה – או לא לעשות זאת; ליצור פרוטקטוראט ישראלי באותם חלקי עבר הירדן מערבה שנכבשו עתה לפנינו – או לא לעשות זאת? וכיוצא בזה. אם הדברים היוצאים מפי מנהיגינו כולם לא יהיו זהים ביניהם בהחלט ובכל, הרי מפולגים אנו כבר היום כמו שהיינו מפולגים לפני שעת־ההכרעה, ומחר אנו עלולים להגיע ח"ו שנית לידי קרע פנימי. מנהיגים, היזהרו במנהגיכם!

אכן, לא הגזע נתעקם (ואם נתבקעה קליפתו פה ושם, הרי אין לזה כל שייכות לעמידתו) ולא בשרשים חלה פגימה. צה“ל, מיטב העם, קיים בו בעצמו בכל ימי המלחמה את מצוות “והיה מחנך טהור” בשלמות. רשאים אנו להעיד על עצמנו שצבא־נצחון כזה, לטהרת המידות ולהומאניות, עוד לא ראה העולם. חיילי ישראל לא נתפסו לרציחה, לא נתפרעו למעשי אלימות בבואם בעיר ערבית מבוקעה, לא אנסו נשים (כאשר עשו, למשל, גם חילי ברה"מ בשעתם כששיחררו את ברלין מצבא היטלר), לא שלחו ידיהם בביזה (ואם היו מקרים בודדים כאלה, כבר הועמדו האשמים לדין ובאו על עונשם: האחד, קצין שנתפתה לזכות מן ההפקר במקלט טלוויזיה, הורד לדרגת טוראי וגם הושב במאסר). אבל כמה אזרחים־נמושות, שגחו מן העורף, נזדרזו להתגנב לעיר העתיקה בירושלים, אם לשם סחר־מכר מפוקפק ואם לשם ביזה, ואחד מהם גם נורה ונפצע בידי משמר צה”ל. אלה דברים של מה בכך, כמובן, ולא כדאי אפילו להתעכב עליהם. אבל יש גם סימנים אחרים להתרופפות המתח החיובי, שעליו היתה גאוותנו עוד לפני שבועות אחדים – אף הם, לכאורה, דברים של מה בכך, אבל הם טומנים בחובם סומפטומים לנצורות. לדוגמה: בשלושת ימי־המלחמה הראשונים, משנשתבשה התחבורה העירונית בירושלים, היו בעלי מכוניות פרטיות שבעורף עוצרים ואוספים את המשרכים דרכם ברגל, פה ושם; אבל נדיבות זו לא ארכה – היא פסקה מיד עם הנצחון. וכבר בר"ח סיון ראיתי במורד רחוב יפו נער מן המתנדבים לחלוקת דואר, חבוש כובע דוור וילקוט־מכתבים גדול על שכמו, עומד על אם הדרך לבית־הכרם ומאותת למכוניות פרטיות, אולי יאספהו מישהו ויסיעהו לתעודתו, אבל הללו חלפו על פניו בזו אחר זו והתעלמו ממנו, איש לא נענה לו לנער. ואני אמרתי אל לבי: לא, אין זה דבר של מה בכך! זה סומפטום ברור לחזרת אותו מרע ביש של קשיחות־הלב וההתעלמות מהזולת, שדבק לא מתמול שלשום ברבים ולא שלמים מבין יהודי ארץ־הקודש, ואולי דוקא מבין הוותיקים שבהם, ושרק תמול שלשום, לנוכח גילויי המסירות החברית הגדולה בין חיילינו בקרב שלא הניחו אף פעם חבר פצוע בלי לחלצו ולהצילו, אף בסכנם את חייהם, אמרנו: לא דבקה אותה מידת סדום אלא בזיבורית בלבד, אותם רוב הציבור, וכל־שכן העידית שבו, נקי ממנה. ברם, הן צביונו של ציבור (במידה שרשאים להכליל) אינו נקבע לפי העידית, שהיא תמיד מיעוט, אלא לפי הרוב – והלז, מטבע הדברים, הרי אינו עידית.

אמנם יש רגעים בחיי הציבור שאין זה דבר בעתו לבוא עמו בדין או לקטגר עליו. ברור שהבעת דעותינו והשגותינו, כהכרתיות כרגשיות, היא תמיד גם שאלה של טאקט; ואם בדברים שבין אדם לחברו זוהי אקסיומה הנובעת מהרגשתנו ואינה צריכה הוכחה, הרי גם בדברים שבין היחיד לכלל מן־הדין הוא לבחון כל הבעה של תפיסותינו והשקפותינו מבחינת הטאקט בטרם נטיחן בפני הציבור בשעה שעצם קיומו נתון בסכנה. ואם יש מקרים שדוקא ההיסוס וכבישת הביקורת יש בהם משום חטא שהיחיד הרואה חוטא לציבור שעיניו טחו מראות (ירמיהו לא כבש נבואתו אפילו כשחרב האויב היתה מונחת על צווארי האומה), הרי כל־אימת שהשגותיו של היחיד על הכלל נובעות רק מתוך מחשבה ניתחונית, ולא מתוך גילוי אי־ראציונאלי שלמעלה מן השכל, מן־הראוי שלא להפוך את הביקורת לקטרוג בנסיבות שלא הקטרוג אלא דוקא העידוד יפה להן. הביקורת הלא היא המוזה העשירית של עידן המודרנה – ובשעת חירום יאה להן למוזות לשתוק, כידוע.

חלילה לי איפוא מבוא בטרוניה על עם־ציון בשעה ששונאיו עומדים עליו לכלותו ומיטב בחוריו עומדים במערכה נגדם בחירוף־נפש כל־כך אגדי, כשגבורת הלוחמים מכפרת על רפיונם כאזרחים. בשעה זו מורהבים אנו שבעיצומם של ימי המלחמה גילה העורף האזרחי לא רק התרוממות הרוח, אלא גם רמת־התנהגות מופתית. עובדה זו לימדתנו על כל פנים שציבורנו מסוגל גם מסוגל, ברגעי התעלות, להיחלץ משלטון הגשמיות שבשיגרת החולין הכובלתו. ואם אנו רואים שעם אפיסת ההתעלות מתגלים אי־אלה סימנים של נסיגה לאחור, הרינו אומרים כי גזירה היא כנראה, על ההתרוממות באנוש שתהיה עראי ולא קבע, ואין אנו רשאים איפוא לתבוע דוקא מאחינו בני ישראל מה שאין אנו דורשים מבני האדם בכלל. אם כן, הבה נתחקה על תנודות גיאות ושפל ציבוריים אלה באספקלריה של חקר ניתחוני אובייקטיבי בלבד, בלא תביעה מוסרית שבנקיטת־עמדה מראש.

יש לנו עובדה מסויימת, מצד אחד, וסברה מסויימת, מצד שני: עובדה היא שהנוער הארץ־ישראלי הראה כיום הזה, בצה"ל, שהוא לא רק חיל מעולה במערכה, שמידת אומץ לבו ומידת שכלו נושאות בד בבד ושטוראיו וקציניו מאוחדים בצביון האחווה והחברות וקירבת הלבבות, אלא שהוא גם מסוגל לגבורה עילאית ולמסירות־נפש מוחלטת לאידיאה מסויימת: האידיאה של שייכות שרשית לאדמה זו, אדמת מכורתו, שלמענה הוא מוכן ומזומן להקריב את חייו בלא היסוס. זוהי העובדה. ובצדה קיימת סברה שהנוער של דורנו הוא פחות אידיאליסטי מן הדור שלפני עשרים שנה, דור קום המדינה. סברה היא, ויש לה על מה שתסמוך, שהוא מעשי ונטול אשליות ומחונן יותר בחוש־מציאות תועלתי מאשר בזיקה לאידיאלים. מסירותו למולדתו היא איפוא יותר אינסטינקט, העשוי ללבוש צורת אידיאה (כלומר – תודעת עובדה והכרת צורך) ואינו זקוק כלל לתביעה של אידיאל (שהוא בקשת דבר שאינו במציאות(. לפיכך הוא, נוער זה, עשוי להיות הירואי וגדול־מסירות גם בלא האידיאלים, מתוך תחושה טבעית בלבד, בעוד שמידת האינטליגנציה הטבעית שלו מסייעת בידו להתאים את גבורת רוחו לצרכי השעה במלחמה. ההירואיות אינה כלל תולדה של אידיאליסם, כי אם סגולה טבעית שהטבע אוצל לנו או מונע ממנו. יתר על כן, יתכן שדוקא מיעוט זיקתו של דור צברים זה לערכים רוחניים יש בו כדי להגדיל את כושר המאבק. האינטלקטואל אינו חייל טוב – הוא אולי יודע לתכן מערכה, אבל ספק הוא אם הוא יכול לעמוד במערכה באותה המידה כבחור ספורטיבי זה, שבעיות הרוח הסטאטיות אינן מכבידות בו על הנכונות הדינאמית להכרעות־בזק, הדרושה ללוחם כמו לנהג ולמתגושש בג’יו־ג’יצוּ.

גם חיל־ישראל שלפני עשרים שנה לא היה מורכב מאינטלקטואלים וגם הוא נלחם בגבורה ובחירוף־נפש – ואף זאת לזכור, שלא היה לו נשק מספיק, וגם המעט שהיה לו לא הצטיין באיכותו, ועצם מספר לוחמינו היה אז קטן. משמע כי גבורתו לא היתה כלל פחותה מזו של הדור הנכחי, ואם לא הצליח לגמור את שחרור הארץ כולה, הרי היתה זו שאלה של כמות האמצעים, לא של איכות הלוחמים.

אגב, כלום אין זה משונה שהעולם, ובכלל זה גם רוב היהודים, החזיק משך דורות על דורות בדעה שהיהודי אינו חייל טוב ואין כוחו יפה למלחמה? והלא עובדות לאלפים, למימות בית דויד והחשמונאים ועד ימינו אלה, מוכיחות ברור את ההיפך מזה!

נדמה לי שלא אחטא הרבה לאמת אם אומר שתעצומת העצה והגבורה למלחמה, שנתגלתה בנוער של דורנו, והתמעטות האידיאליסם עם פחתת הרוחניות בקרבו לעומת הדור הקודם (במידה שרשאים להניח שאמנם כן הדבר) – הנן שתים שהן אחת. הנוער שלנו ברובו אולי אינו אידיאליסטי, אבל אין ספק שהוא מחונן בתכונות “אידיאליות”, כלומר – חיוביות, המשמשות קרקע להצמיח גידולים של קיימא – תכונות שבזכותן, יתכן, הוא עולה במידה ניכרת על רוב הנוער בעמים אחרים. הנוער שלנו ברובו אולי אינו רוחני, אבל רוחו בריאה והומאנית ומוכשרת לקלוט ולעכל ערכים פוזיטיביים. הנוער שלנו הוא סמור־עוקצים ונטול נימוסים, אבל יש בו נדיבות־לב שמתגלה ברגעים מתאימים לדבר; הוא אמנם רחוק מרוב גינוני התרבות שהמערב פיתח מאז תקופת ההומאניסם, וריחוק זה אולי עוד יגדל, בעתיד הקרוב, עקב הריבוי ההכרחי של האלמנטים מארצות האיסלאם בקרבנו – ולא זו אף זו: רחוק הוא, למגינת לבנו, גם מן הערכים הרוחניים של היהדות ההיסטורית (שבלעדיהם לא נהיה ראויים להמשכיות לאומית־תרבותית), כי לא סיגלם לעצמם כראוי – אבל הוא הומאני מעצם טבעו, כי דוקא מורשת ישראל סבא היא הפועלת בו שלא מדעתו, אף על פי שלא טופחה בו כהלכה. נוער זה בודאי אינו עלול להיתפס לבארבאריות קהת המחשבה־והרגש, כזו של “היטלר־יוגנד” בגרמניה אתמול, או להרסנות מטומטמת כלפי ערכים תרבותיים, כזו שאנו עדים לה היום בסין, או לאדישות כלפי חיי־הרוח, לאי־מקוריות וכפיתות לתעמולה, כמצוי עתה בהרבה ארצות שבמערב ובמזרח, ובפרוט בעמי ערב.

הנוער הארץ־ישראלי עודנו נמצא בפרק ההתהוות, אבל ההווה שלו, המורכב מניגודים, יש בו כדי לעורר השתוממות ביכולתו להוציא יקר מזולל, רצוני לומר – לצרף הירואיות שבנפש אל מיעוט שיעור־הקומה הרוחני. הה! אילו אפשר היה לגלות אפס קצהו של הנולד ולראות מה יהיה טיבו של “הצבר” המחונן בעוד מאה שנה! אב העתיד הרי אינו לנו אלא מה שאנו רוקמים מהרהורי לבנו – ולבנו כיום הזה טוב הוא על הצבר ההירואי, הצופן לנו בקרבו הפתעות מופלאות.

אמרתי: נפנה נא כלפי עצמנו. אבל “כלפי עצמנו” פירושו גם כלפי הפזורה. אין אנו יכולים, כמובן לבוא במשפט עם אנוסי ברה“מ, אבל יהודי ארה”ב ואנגליה דרום־אפריקה ודרום־אמריקה, עמדתם בשעה הרת־גורל זו הריהי ברורה בהחלט. הסכנה שריחפה על מדינת ישראל לפני חודש ימים ונצחון־הבזק שלה על אויביה אמנם עוררה בהם ביהודי התפוצות האלה סערת־נפש עצומה וחשק לבוא לעזרתנו. ברם כלום נהפכה התעוררות זו לתמורה בצביונם היהודי וביחסם למדינת ישראל למעשה, רצוני לומר – לתנועה ציונית, להיחלצות אקטיבית לעלייה ולבנין הארץ? – לא. כעשרים אלף “מתנדבים” בס"ה נרשמו למשרדי הסוכנות היהודית בכל מדינות־הים (כולל אנגליה) גם יחד. אפשר שזה לא מעט, אבל ברור שאין זה הרבה בקנה־מידה לאומי. מבין עשרים אלף אלה באו עד עתה כחמשת אלפים, ביניהם רבים לחדשים אחדים בלבד; ויתכן כי חלק ממספר זה גם יישאר בארץ. “יתכן”, אך אין זה בגדר וודאות גמורה. נמצא שכל ההתעוררות הגדולה מסתכמת, לפי שעה, בכמה מאות “עולים” מכל הפזורה החפשית.

בין “המתנדבים”, משער אני, יש רבים שרעיון שיבת־ציון, ואפילו מדינת ישראל, רחוק היה מהם לחלוטין, עד בלי מציאותיות כלל. ולמה התנדבו? – סבורני שעשו זאת דוקא מתוך אי־מציאותיות זו של ציון, ואפילו של מדינת ישראל בעיניהם; ובמלים אחרות – מתוך צמאון להרפתקאה, מתוך אותו כוח מושך שיש לדברים שמחוץ למציאות על יחידים רבים שהחיים הריאליים ושיגרתם הנורמאלית אינם נותנים להם סיפוק, ולכן הם מבקשים להעפיל בהרפתקנות אל האגדי. מלחמת ישראל נתנה להם הזדמנות בלתי־חוזרת לאצול לצמאון־האגדי של האדם שבקרבם צורה יהודית מפורשת, שחסרונה בחייהם אף הוא תמיד הציק להם בסתר. בחורים יהודיים אלה, שנפשם בחלה ברשת הבעיות והניגודים של אנושיות ויהדות, שבה הם מפרפרים ללא מוצא, מצאו במשבר־קיום זה של מדינת ישראל שעת־כושר להתגבר על מצוקת הניגוד שבין האדם המעפיל שבהם ובין היהודי הכבול שבהם – על ידי קפיצה נועזת מתוך המציאות האפורה שלהם בלונדון או בניו יורק אל מצולת אגדיות זו, שעד עתה לא היה להם כלי־שיט לחצותה, ואשר בה, ורק בה, בלבד, יוכלו להיות אנשים הירואיים ויהודים נטולי בעיות כאחד ובלא סתירה פנימית.

אבל פירוש הדבר לאמיתו הריהו שגם עכשיו, בהתנדבותם, אין מדינת ישראל והתחייה הלאומית עשויות להיות להם מציאות של ממש, אשר בה יוכלו להמיר את המציאות שממנה ברחו, כמציאות שביקש וגם מצא בארץ ישראל החלוץ בשעתו. התנדבות זו – לא זו בלבד שאינה חלוציות, אלא שהיא ההיפך הגמור מחלוציות, לפי עצם טיבה, משום שהיא לא שאיפה למציאות, אלא כיסופים לצאת מן המציאות: הלא היא בקשת האגדי. כהתנדבותו של ביירון בשעתו למלחמת השחרור של יוון באה גם ההתנדבות של רבים מבין בחורים טובים אלה כדי לגשם את האגדי על אדמות – במחיר של מעשה־אלטרואיסם נדיב (אלא שכאן, בניגוד למעשהו של ביירון, מתלווה לתנופת האלטרואיסם האידיאליסטית גם יסוד של רגש לאומי־אגוצנטרי חיובי, שנתעורר מן הליטארגיה).

ברם, האם לא מן הדין הוא לגלות את אוזנם של המתנדבים האלה – שבוודאי שייכים הם לעידית של עמנו, ובשום־אופן לא לזיבורית שבו, ומשום־כך ראויים הם שידברו אליהם דברי אמת – ולומר להם שלא “גיזת הזהב” צפויה להם לכשיגיעו לחופנו, לא מיתוס אישי, אלא מציאות של ממש (אחרת ושונה משלהם), שעליה צריך להיאבק ולהתפלש בעפר ובזיעה ושאותה יש לקבל מראש, או לחדול?

האמת היא, שאין אנו זקוקים ל“מתנדבים”, כי אם ל“עולים”.. והיכן הם העולים?

ולבסוף, עוד מבט חטוף אחד מופנה מאצל עצמנו אל אשר מחוץ לנו:

אם בימים כתיקונם עוד היססו אומות־העולם בנוגע לסיבות שמנעו את יהודיהן לעלות לארץ־ישראל, ומשום־כך אולי לא הסיקו מזה מסקנות חד־משמעיות (כמסקנות שהיו ברורות לנו עוד לפני עשרים שנה, עוד לפני יובל שנים כשצעק ווייצמאן “עם ישראל, אייך?”) – הרי מעתה, חוששני, גלוי וידוע יהיה לכל העולם: היהודים אינם נלהבים כלל למדינת ישראל בפועל ממש, שלא רק ברגעי פאתוס גרידה. ואם כן, למה הם נזעקים לקיים אותה (באמצעים שבאים בחלקם הרב מן החוץ) – ואף להרחיב את תחומה ולהצטרך להגן בחיל ובכוח על שטחים ריקים, שיתוספו למעמסה? האם לא יחפרו פנינו, מחר מחרתיים, מחרפה ובושה?

שאלה קורילאטיבית היא, האומנם קיימת בעמנו הכרה שלמה של גדולת השעה, במלוא מהותה האמיתית, ואין כוונתי להתרגשות שאחזה את הכל במדינות־הים לנוכח המפתיע והיחיד במינו שבמאורעות הימים האלה (התרגשות שלבשה במקרים רבים גם צורה של סנטימנטליות סרק); ואף אין כוונתי להכרה שישנה גם ישנה במעטים (שלבשה צורת התנדבות לפעולת־עזרה אישית, אך בלתי־מוגדרת), אלא מתכוון אני להתפעמות ההכרה ההיסטורית כתופעת הכלל, הכרה שנהפכת ממילא לרגש ומדליקה לבסוף את העם כולו. ברור שהכרה כזו אינה נחלת הרבים, משום שהיא צריכה את סגולת ההרחק כלפי ההווה, סגולה שאינה מצויה ביותר. לחיות את ההווה במלואו, ועם זה לראות את מהותו לאשורה באספקלריה של הרחק פנימי, המראה את צביונם של מאורעות השעה מבחינה היסטורית – סגולה זו לא ניתנה אלא לאנשי־סגולה בלבד, לאותם המקובלים על הרבים והמסוגלים משום־כך לשפוך מרוחם על הכלל ולהפוך את הכרתם לנחלת הכלל. דומני שלא אחטא בשפתי אם אגיד, שעובדה היא – וזאת למרות ההתנדבות – כי ההכרה השלמה והמפעימה של המיפנה ההיסטורי הגדול, שנגלה עלינו עם הצהרת בלפור ונזדהר על ראשנו בברק־יתר דוקא בשעה זו – הכרה זו לא חדרה לכל עומקה לעם היהודי עד כדי לזעזע אותו ועד כדי להוציא מאבן־הצור של שכבותיו האדישות את הניצוצות אשר ידליקו בו אש חדשה, משיחית, אש־יצירה לאומית.

תשאלו: הא כיצד? לחיות את ההווה במלואו הרי זה דורש רגשיות יתירה, ואילו כדי לראות את ההווה מבחינה היסטורית דרושה דוקא שכליות מפורשת – וכי יש ששתי תכונות הפכיות אלה נפגשות במקום אחד? התשובה היא: כן, הן נפגשות באופיו של היהודי, שמעצם טיבו הוא מיפגש של ניגודים. היהודי מסוגל לא רק למזג בקרבו רגשיות ושכליות, אלא מסוגל אפילו לסימביוזה של רגשנות ושכלתנות ברוחו. ואגב: כוח־רגש חזק מפרה מצדו את ההכרה, בעוד ששכליות יתירה עלולה להחליש אותה.

ודוקא משום־כך לא יתכן להגדיר את היהודי לא כרגשי־גרידה ולא כשכלתני־גרידה, אלא כיצור שלפי עצם תכונתו הרגש והשכל שני צדדים של מטבע אחד הם בו, בעלי־ברית היונקים זה מזה ומסייעים הדדי, עד ללא סתירה ביניהם.

ברם, עוד ראי אחר, כולל יותר, לדבר:

דומה שהיהודים השבים לארץ קדמוניהם שבים עם זה גם להיות כפופים לאותה גזירת ההיסטוריה, שלא תחדלנה מלחמות מארץ קטנה זו, שתמיד, בכל הזמנים, היתה כידוע ”סלע מחלוקת", נקודת־מוקד מדינית ומיפגש כוחות מתנגדים ומתנגשים. כמו בימי השופטים והמלכים והכיבוש הבבלי ובתקופת בית שני וכמו בימי שלטון רומי והחורבן ובתקופת הצלבנים ובמלחמת העולם הראשונה, כך גם היום ארץ־ישראל הריהי זירת מלחמה, והיישוב היהודי אנוס להתגונן על נפשו מפני אויבים ומתנכלים גדולים ממנו לאין שיעור, המבקשים להכריתו מעם. משמע כי ישיבת ארץ ישראל נקנית רק באותן סכנות האורבות לאדם היורד במלחמה. אין פלא איפוא שכל־כך מעטים הם היהודים הרוצים לעלות לארץ־ישראל: הכל מרגישים שלחיות כאן פירושו להילחם, לעמוד במערכה בלתי־פוסקת. אבל סתם בני־אדם העוברים לארץ חדשה מבקשים בה בזו את השלום ואת השלווה, ולא מלחמה. “חלוץ”, או “עולה”, יכול איפוא להיות רק אדם שיש בו ניצוץ של הרפתקנות אידיאליסטית וכמו־רומאנטית, שבדורנו כבר אינה באופנה. נמצא שרק “הרפתקנים” נמשכים “להתנדב” לעזרת מדינת־ישראל בשעת חירום, והראיה – שבימים שאינם ימי מלחמה ממש, אין בו בבנין הארץ כדי למשוך את לבם של בזים ליום־קטנות, כיון שטחו עיניהם מראות את ההרפתקאה הגדולה, הקדושה (כיון שהיא לא דמיונית גרידה, אלא קונקרטית וחיונית) אשר ביסודה.


כ"ז בסיון (5 ביולי)

ובכן, עצרת האו“מ לא אישרה את הצעות השיטנה, הסילוף והעושק של ברה”מ וגרורותיה כלפי ישראל – לא אישרה, כיון שרק ל“ו מצפיני־מצפון גמורים הצביעו בעדן (בעוד שכך־וכך “נמנעו”, כלומר – לא העיזו להכריע לזכותנו). משמע כי חלק של העצרת (כרבע ממנה) התבדל אמנם מן העדה הרעה של אומרי “הן” לכל שיטנה על ישראל, וביחוד זכורות לטוב רומניה ואיטליה, אבל גם חלק קטן זה לבו לא נתנו להצדיק את רצונה של מדינת ישראל להשיב לעצמה את הגזילה של שביתת־הנשק המעוותת מלפני י”ט שנה, את עיקומי הגבולות שהיו לנו למקור צרות צרורות כל השנים. ואשר לאיחודה של ירושלים הקרועה, הרי התריעו נגדה, לפי הצעת אפגאניסטן, שחזרה כהד על קולו של הקרמל, הנשמע ברמה, 99 קולות – רוב גדול ומכריע בעצרת. כדי להבין את ההגיון ואת הצדק שבשייכותה של ירושלים למדינת ישראל צריך כנראה להיות יהודי, והן ספק גדול הוא אם האפגאניסטאניים (ואולי גם רוב תומכיהם בעצרת) קראו אפילו את תולדות עם ישראל (ומי יודע אם פעולות“ההסברה” שלנו, שעל ליקוייה רבים המתריעים, לא היו צריכות להתחיל מהפצה, בין חברי עצרת האו"מ, של קיצור תולדות עם ישראל למן תקופת המלכים ועד היום).

ובכן, כך וכך בעד וכך וכך נגד, והתוצאה של פעולה אריתמטית זו: דחיית הגינוי לישראל, אבל עם זה גם דחיית זכותה של ישראל על ירושלים ועל גבולות־מינימום טבעיים שלה. ברם מה אעשה והאריתמטיקה אינה מעוררת בי רגשות שימחה או צער – הרי דבר אין לה עם המצפון ואין בה מן האתוס ולא כלום. אילו הכריעה עצרת האו“מ כפי שהכריעה מתוך מניעים שבאתוס, כי עתה אמרתי: עוד יש “אלוהים” בלב אנוש. אבל חבריה הן “נמנעו” וגמרו מתוך חשבון שבפוליטיקה, והגורמים מצד ארה”ב גברו על הגורמים מצד ברה“מ. בדיעבד הרינו מרוצים, כמובן, אבל העובדה שלא למעננו נעשה הדבר חייבת לשמש לנו קואֵפיציינט ל”גודל" זה, שהוא כמותי ולא איכותי. עם כל שנמלצו אמרי ההגיון ושפרו דברי־הכיבושים של אבא אבן, אל נא נשלה את עצמנו להאמין שהם שהכריעו את הכף. האמת אינה גורם בפוליטיקה. לא היתה ההכרעה אלא נצחון־ארעי שארה“ב נחלה על ברה”מ ב“מחזור” זה של ההתמודדות, בעוד עיני שני הצדדים גם יחד פוזלות בחששות לעבר הגורם השלישי: סין, שאולי היא מחזיקה כבר פצצה אטומית מאחורי גבה.

ומאז האחד ביולי מפציצים המצרים את עמדות צה“ל שבעבר המזרחי של תעלת סואץ – כלומר, מפירים בגלוי, יום יום, את הפסקת־האש, ואין איש באו”מ ואף לא אוּ תאנט בעל־היושר, מתריע על זאת. כולם קובלים על גורל הפליטים הערבים, אבל עוברים בשתיקה על ההחלטה המפורשת של מדינת ישראל (מיום 2 ביולי), המרשה להם לפליטים הערבים לשוב לבתיהם, ומתעלמים לחלוטין ממעשה־החכמה הנדיב של ממשלת ישראל (מיום 29 ביוני) שהתירה תנועה חפשית ללא סייג בין העיר העתיקה והחדשה בירושלים, שהיו מנותקות זו מזו עשרים שנה. האו"מ עוצם עיניו מראות טוב, ורואה רק מה שמצדיק את הקטרוג על ישראל ואת ההסתייגות ממנה.

ברם, כלום לא אמרתי להסב עיניי מנגד האו"מ?

היום, במלאת חודש מיום פרוץ המלחמה, הלכתי לעיר העתיקה, שנגאלה בידי צה“ל בכ”ח באייר (7 ביוני). אוטובוס של “אגד”, מס' 11, שמהלכו הוארך לפני ימים אחדים עד שער שכם (הוא שער דמשק) דרך רחובות ערביים שמימין למעבר מאנדלבאום (שכבר נהפך להיסטוריה), הביאני עד החומה. הרחבה שלפני שער שכם והשווקים הצרים והארוכים, המסתעפים ממנו אל העיר העתיקה פנימה, הומים זה שבוע ימים מהמון־אדם זורם ונדחק, ערבים ויהודים – והיהודים כמעט מרובים מהערבים – כתף בכתף נוגעת. משהוסרו מחסומי הבטון והועל סכר־האיבה המסומר פרצו זרמי אוכלוסים משני הצדדים, התערבו זה בזה בסקרנות שוקקת, במטר מבטי עיניים ובלא דבר שפתיים (פרט לקולות הזאטוטים הערבים, המושיטים לנגדך את מרכולתם). בכל השווקים העתיקים, שוק הזיתים, שוק הבשמים, שוק האדונים (האריגים), שוק הצורפים, שוק הקצבים, והשוק העולה במדרגות אל שער יפו – בכולם מהלכים ומשרכים עתה יהודים ויהודיות, מקצתם עם תיקי קנייה גדולים, ועיניהם משוטטות במאות כוכי־החנוית והדוכנים שבכל שוק, שמא יגלו “מציאות” – והם קונים, קונים. מאות רוכלים ערביים, רובם נערים, צווחים ומכריזים בקולי קולות על סחורתם, מיני סדקית, צעצועי עץ ופלאסטיק, סבון ותמרוקים, עטי בירו זולים, עפרונות ושימורי־בשר מסין, וכיוצא בזה – “כל דבר בלירה!” – ואילו הסוחרים בחנויותיהם הצרות והמאפילות לעומק, וביחוד מוכרי האריגים, רובם שומרים על כבודם, אינם מכריזים על סחורתם ואינם קוראים לקונים, דיבורם מלה בסלע, והרושם הוא שלא כולם להוטים למכור, אולי בגלל הפרשי המטבע.

והנה לפני הכותל המערבי. הוא נגלה לעיני מעל גבשושית גבוהה של חורבות הרובע היהודי (מאחר שהגישה מצד הרובע המוסלמי, שבאתי בה, היתה חסומה אותה שעה, מוכרח הייתי לעשות את דרכי סחור סחור). מאחריו נשקף לכל מלוא רוחבו הר־הבית, הוא הר המוריה, שבמרכזו עומד מסגד כיפת הסלע, בניין־תכשיט אוקטאגוני, עדין־צורה, הארמוני ויפה־פסיפסים בסגנון הכליפים, ומימין לו – מסגד אל־אקצה. תליתי מבטי בהר־הבית ולא יכולתי לגרוע עין ממנו, בעוד שמראהו של הכותל המערבי האפור היה עתה משהו זר, בלתי־מודע לי ושונה לגמרי ממראהו החי בזכרוני ובזכרון כל איש יהודי – משהו חילוני, מעורטל מן האופי הטראגי, המפעים את הלב – משהו חילוני עד כדי כך, שבאופן אינסטינקטיבי ביקשתי להשע עיני ממנו. יוזמי תכנון נמהרים, בני עמא פזיזא, שנזדרזו להרחיב את הגישה אליו ולהציג את העולם, את עם־ישראל ואת הכותל עצמו, בפני עובדה שנשלמה, הציגוהו למעשה עירום וערייה: נהרסו משכנות המוגרביים. זה דורי דורות התעללו הללו במתפללים היהודיים בזדון גלוי, בהשגחת משטרת המאנדאט, והיו דוחקים בהם, בסימטה הצרה שבין הכותל ובין מעונותיהם, בחמוריהם נושאי הזבל, בביום טקסים צווחניים, דתיים כביכול, ולא אחת גם טינפו את אבני הכותל בצורה גועלית – וממשלת ישראל, בהרסה עתה את בתיהם, שילמה להם, למעשה, טובה תחת רעה, בתתה להם לרשעים אלה בתי מגורים טובים הרבה יותר, לאין השוואה. – אבל סילוקו של גוש־בתים אטום וקודר זה יצר לפני הכותל רחבה גדולה, חלל מרווח, שטח ריק שאין עמו פרופורציה לסביבה, וחלל פתוח זה פועל לגמד את מראהו של הכותל ולקפח את צורתו (שהרי רושמה של חזית תמיד תלוי, מבחינה אריכטקטונית, במה שמסביב לה). שוב אין הכותל המערבי כיום הזה אלא קיר־אבנים תלוש ומעורטל, חומה יתומה, סתם חומה שגודרת את הר־הבית מבחוץ – פנה זיוו הרגשי, פנה הוד־הקדומים הרחים שהיה חופף עליו, וכאילו נשתנו ממדיו בעצמם. לא כיפר על התמורה החמורה גם הריקוד התיאוקראטי הספונאטאני, שנגול כאן ביום פתיחת הדרך אל הכותל, אבל לצער רבים בצורה בלתי־מכובדת, יען כי לא־אסתיטית, בסגנון של “שטיבל” חסידים, ולא הוסיפה מאומה תקיעת השופר ואספקת תפילין וסידור לכל הבא, ועל אחת כמה שלא הוסיפה אלא גרעה מחיצת־הברזל הביורוקראטית, שהוצבה כאן, כמעט למן הרגע הראשון, להפריד בין גברים לנשים! ונדמה היה לי שנפגם עצם אופיו הדתי של הכותל, עם צקון לחש ודמעות נענים, וששוב אין כאן אלא זכר־לכותל בלבד. זו פזיזות וזו שכרה.

עצב נוקב חדר ללבי מחללה של רחבת הכותל המורחבת: אנכי ביקשתי להתייחד עם הכותל העתיק, הרחימאי, המכווץ מרוב יגון ואלמון, כפני זקן שכבר אינו יכול לבכות מהתאבנות, ותחת זה לפניי מין אתר ארכיאולוגי, שאמנם חופף עליו הוד־קדומים, אבל “הנקודה היהודית”, אנחת התהילים, כאילו נעלמה עתה. אולי לא צדקתי, אבל מודה אני שהייתי קנוט אכזבה.

שוב עובר אני בשווקי ישמעאל המגוונים וההומים, ומכאן לסימטאות יבוס, שיש ביניהן הדומות לערימות של בלואים שנתאבנו, מחסה לעטלפים; נגרף אני בנחשול הברייות המתערבל מחמת כפילות הכיוון ההפכית ונתפס לתחושת החילוף והחלוף של זרם הישות האנושית, המתגלם לעיני. ברגעי ההווה הרי חוליות ההתהוות החיה עוד נגלות עלינו בהאטת התנועה, אבל משעברו בועות ההווה הריהן מצטמצמות ומצטרפות לכיברת־דרך קטנה, זורמת ומהירה, לשיבולת של פחז, שתמורותיה המתלכדות אינן אלא חלקי אחידותה. החיים הם זרימה בלתי־פוסקת; והיום, שלכאורה אינו דומה כלל לאתמול ומי יודע אם יהיה דומה ליום־המחרת, שוב אינו אלא ואריאציה של אותם תמול ומחר, כהבעות השונות של פרצוף אחד. הערביים הללו, שפניהם מופנים אליך באדישות שבמעשיות מפוכחת, או במסווה של נימוס הפרוש כאפר על פני גחלי איבה עוממות, או בהסתייגות אילמת, או בהשלמה כנה עם העובדות ורצון תועלתי, משפילי לראות, לנצלן לטובת עצמם בקלות של מה איכפת לי – והם מוכנים ומזומנים למגע־ומשא עם היהודים, החזקים מהם, ממש כמו חמור ושכם בנו, החיווים, שביקשו להשלים עם בני יעקב: “האנשים האלה” – אמר אז איש שכם – “שלמים הם אתנו וישבו (נא) בארץ ויסחרו אותה, והארץ הנה רחבת ידים לפניהם” – הערביים הללו הן רק לפני שבוע ימים, בשבתם מסוגרים בתוך חומות אל־קודס, רחוקים מן היהודים שמעבר לחומה כרחוק מזרח ממערב, עוד היו סמורי איבה ומוכנים להרוג באף ובחימה את הישראלים שנואי נפשם, והנה היום, שבוע אחרי שהותרה התנועה בין שני פלגות העיר, הריהם נראים אחרים ושונים לחלוטין, כאילו הם נהנים, למעשה, ממצב חדש זה של חיים כתיקונם שיש עמם אפילו תבלין של חידוש מעורר, זה האלמנט היהודי שפרץ עכשיו את הסכרים ושטף את גבולם כשידו מושטת לשלום. הערביים האלה – האומנם אחרים הם עתה? או שמא כל שינוי לא חל בהם, ואותם ישמעאלים עצמם, שלפני שבוע ימים עוד רתחה בהם השינאה, נעשו ממילא ובדרך הטבע שוחרי נורמאליות, כמו שגל נבלע בתוך גל בשטף הנהר, ועכשיו יתכן שהנם אפילו מוכנים לשלום ולקיום טנדו עם היהודים, משנוכחו כי הללו “שלמים הם אתנו”? אינני יודע ולא אתקע מסמרים בסברה; אבל רואה אני המון־עם מוסלמי רגיל, שהתרגשותו הלאומית נהפכה בן־לילה ליוזמה מסחרית והוא מתגעגע כנראה על נועם השיגרה ועל שקט זוטו של יומיום, אולי פשוט משום שבחל בשלטון הזוועה של מלחמה־נטושה לשוא. החיים זורמים כמים הללו, אשר לפני רגע, בעוד ענני הסערה פרושים עליהם מלמעלה, היו אפורים כעופרת, ועכשיו, בשוך הסערה, משתקפת בהם בהירותו של הרקיע. זה אותו הנהר, נהר החיים, ואותם השמים, שמי יהבנו, ואך הבהובי השוני המתחלפים של הזרם האחיד, המורכב מחלקים מתנגשים, הם המתגלים לנו בהאטת ההווה.

חזרה לירושלים הדו־לאומית מימי המאנדאט, ועמה התקפחות מן ההרגשה (הטובה – למה אכחד?) של “בתוך עמי אני יושב”, שהיתה לנו בירושלים בעשרים השנים האחרונות (שלא היו אמנם כלל מרופדות בשושנים) – זהו המחיר שעלינו לשלם בעבור האיחוד עם העיר העתיקה וגאולתה. בוודאי, טוב ויאה הדבר שיהודים יכולים עתה להיכנס לעיר העתיקה כאל המשך טופוגראפי של העיר החדשה, וטוב ויאה שהערבים יכולים עכשיו להתהלך בכל שכונות ירושלים העברית בטח ובאין מכלים דבר. ברם, עוד לא נולדה מציאות אנושית שלא תהיה מלווה גם צד שלילי.

ואמנם צד שלילי כזה אתה מוצא, כאמור, בין צדדי המסגרת של נצחוננו בהתמודדות הנוכחית עם ישמעאל, אחינו החורג, ב’סיבוב' זה (אם נא אשתמש בעברית־אשדודית של אכספורט9־אימפורט שלנו) – ואולי לא רק שלילי בלבד, אלא גם מעורר הרהורים נוקבים:

פרק־זמן קצר בלבד – קצר מאוד: פחות מעשרים שנה! – חיים היינו בארץ שכולה יהודים. ארץ שכולה יהודים הרי זה דבר שמעולם לא היה בנמצא, ואינו בנמצא גם היום, בשום מקום בעולם חוץ ממדינת־ישראל. התרגלנו לפלא מיוחד זה, כמו שמתרגלים לבריאות־הגוף, לנשימה, לדפיקות הלב – דברים אשר רק לאחר שמתקפחים מהם מרגישים בנחיצותם, בטוב שבהם, ורואים שאין להם תמורה. מובטחני שאין בעולם יהודי, אם עולה ואם תייר, ואפילו יהודי מתבולל ואורח לשעה, אשר לא הרגיש בבואו הנה טעם של הרווחה רוחנית ונעימות־נפש להימצא בארץ שכל תושביה יהודים ושאין בה שום אדם שמהיותו בן גזע נכרי הוא מסוגל להביט עליו, על שכנו היהודי, בעין של הסתייגות, או התנכרות, או גידוף אילם. אכן, מין אבן כבדה, ישנה־נושנה, נגולה מעל לבו של כל יהודי מן הפזורה, הבא לארץ־ישראל שכולה יהודית ושום טעם נכר אין עמה.

אכן אנשים משונים אנחנו, היהודים: לא טוב לנו לשבת לא בתוך גוי אשר מדרגתו ביישובו של עולם גבוהה ממדרגתנו שלנו ולא בתוך גוי שמדרגתו, מבחינה זו, נמוכה משלנו. המגע עם בעלי ציוויליזאציה גדולה דוחף אותנו להתבולל בתוכם, כיון שאנו מתבטלים בעיני עצמנו; ואילו המגע עם ציוויליזאציה נמוכה משלנו גורם לנו ירידה מתוך מימיקרי שלא מדעת (ודוק: כוונתי – לציוויליזאציה ולא לתרבות – למידות בעולם המעשה, לא לערכים רוחניים – כי תרבות ורוחניות הרי יש לנו, ב"ה, משלנו, ואף כשאין אנו מטפחים אותן הרי הן מחזיקות בנו). משמע, הדבר היפה ביותר לבריאות נפשנו ולהשבת לבנו על שרשינו הוא לשוב ולהימצא זמן־מה – אם לא כשנות אלף, לפחות כמה מאות שנים – עם עצמנו בלבד, בלא יסוד זר מסביבנו, שהוא תמיד ובהכרח יסוד מדיח, המרחיקנו מעצמותנו ועוקרנו משורשנו, מתוך תאוות העפלה וחיקוי כאחד, או המניח לנו לרדת ממדרגתנו הטבעית לנו ולהיות פחותים מעצמנו.

מעתה צא וראה מה רב היתרון שהיה צפון לנו בטובה קצרת־ימים זו שעשתה עמנו ההיסטוריה, כשהניחה לנו לשבת מעט בתוך עמנו, במישור שכולו יהודי, בלא קרחונים מעל לראשנו ובלא ביצות־שפל לרגלינו.

כך היה בעשרים השנים שעברו למיום קום המדינה ועד היום כ“א בסיון (29 ביוני) ש”ז, כשהוסרו מחיצות הבטון בין מזרח ומערב בירושלים וזרם של ערבים עירוניים הציף לפתע את תחום ההומוגניות היהודית בעיר שבין רחוב יפו ובין קרית האוניברסיטה. טיפת הדיו אשר בה חתם השלטון העברי על אותה החלטה (הכרחית, ומשום־כך גם נבונה) לפתוח את ירושלים העברית לפני שכניה, המוסלמים שינתה את עינה של המציאות שלנו כמו שטיפת דיו שחורה משנה את עין המים בכוס. ציחה־צמא במדבר ודאי ישתה גם מים כאלה להשיב את נפשו, אבל אין ספק שהם עשויים להשאיר טעם משונה בפיו, ואילו לעתים בטובה ודאי לא ירצה להגיחם אל פיו מלכתחילה. אולי לא ירצה, אבל עשה יעשה זאת כאשר שר־האומה יכוף עליו הר כגיגית…

רוב המעשים שאנו עושים בשנים־שלושה הירחים שמאחרינו הריהם מעשים של פיקוח־נפש, ואין למוד אותם בקנה־מידה של ימים כתיקונם (“ימים כתיקונם” מתי היו לנו בכלל?), אבל גם בשעת־מעשה אין אנו פטורים מליתן לעצמנו דין־וחשבון אובייקטיבי על פשרם ותוצאותיהם של מעשים אלה. ברור, למשל, שאיחוד ירושלים פירושו דף חדש בתולדות העיר והארץ כולה. מעתה חסל פרק ירושלים שכולה עברית! התחיל זמן חדש, הווי חדש של ירושלים דו־לאומית כמו בימי המנדאט. כמו גם לגבי החזרת הפליטים, שתגרור אחריה הגדלת האוכלוסיה הערבית בארץ עד כדי 11/~2~ מיליון נפש (לעומת 21/~2~ מיליון יהודים), נמצאנו חוזרים צעד גדול אחורנית אל התקופה שלפני מדינת ישראל: אל דו־לאומיות בארץ שזנחה משלום…

לא אכבוש ראשי בחול כבת־יענה זו, כדי שלא לראות את הסכנה, ואגיד בפה מלא (ואל נא אחטא בשפתי): המחיר שעלינו עוד יהיה לשלם בעד האיחוד עם תחומי המושב הערביים ובעד מגע יומיום עם ישמעאל הוא אולי רב עוד הרבה יותר: לא הערבים, נוקשי הטבע ועיקשי האופי, עשויים לקבל השפעה רוחנית ומוסרית מאתנו, כי אם להיפך – אנחנו, בעלי הטבע הרך כדונג, אשר מימיקרי לו ככרום, אנחנו עלולים לקבל השפעה מנטאלית מן הישות האסייאתית הזו והשפעה כזו (אוי לנו מיצרנו) כלום לטובה תהיה? חוששני שלאו דוקא.

ולא זו אף זו: מי לידנו יתקע שהלך־הרוחות הקפאוני הזה, ספק בלתי־אגרסיבי ספק נדהם, בקרב הערבים בשטחים שרק אתמול הבקענום אלינו, הוא באמת עמדת־קבע חדשה מצדם, ואינו עשוי להשתנות בן־לילה מן הקצה אל הקצה? הרי יתכן שמתינות זו מצדם, בשעה זו, אינה אלא המתנה גרידה לשעת־כושר או לדחיפה לחידוש מעשי איבה, אם לא בצורה צבאית־מדינית, אז בצורה פרטיזאנית? המנטאליות המזרחית הריהי הפכפכת למדי ומניחה מקום להפתעות. היום אתה רואה אותו, את נתינו זה של חוסיין אתמול, והנה הוא מביט אליך בעינים בוהות, שהשינאה הסתתרה בהן עמוק כל־כך, ששוב אינה נראית כלל כלפי חוץ – ומחר, עם שינוי קל בקוניונקטורה, הוא עלול ללטוש עליך עינים מזרות רציחה כפגיונות, ואף לשלוף את הפגיון החבוי מתחת לאפודתו. “ישב במארב חצרים, במסתרים יהרוג נקי”. כבדהו וחשדהו. ובכל רצונך לשפות לו שלום אל־נא תסיק מסקנות נמהרות ממצב רוחו עתה, ועל עמידתו בשעה זו אל תישען, כי הפכפך הוא כאותו מטה־חרטומים הנהפך מניה־וביה לנחש. אל־נא יקויים בנו הפסוק: “אני שלום, וכי אדבר – המה למלחמה”.

אבל כשם שלא היתה לנו ברירה אלא להיאחז בארץ־ישראל וכשם שלא היתה לנו ברירה אלא לצאת למלחמת־מגן זו, כך לא תהיה לנו ברירה עכשיו אלא להתקרב אל הערבים בחיי יומיום. שר האומה, מאז מעמד הר סיני, הריהו כופה עלינו הר כגיגית, כביכול, בכל העניינים החיוניים והיסודיים של קיומנו. ומשום־כך גם החלטת ממשלת ישראל להסיר את המחיצות בין מזרח למערב בירושלים היא בלא ספק החלטה נכונה, שבאה בעתה והיא עשויה להיות לטובתנו על כל פנים בשטח המדיני. היה זה צעד היסטורי.

דבר אחד ברור: הדברים העוברים עתה עלינו, בין אם תראה אותם בהאטה הטבעית והמפרידה של שעת־ההווה, אֵם העתיד, ובין אם תראה אותם בשטף היחד, האוצל להם את המשמעות המתגלית רק מתוך הגמור שאנו קוראים עבר (עבר קרוב או עבר רחוק) – להם יאה השם היסטוריה. עדים אנו ללידת היסטוריה. גם ההיסטוריה היא מערכה, מלחמת הגורמים הזורמים, המתנגשים ומתלכדים לנהר־עובדות רב־פנים ואחיד־מהות, גלוי־ניגודים וסתום־פשר. ומערכה זו עודנה נטושה: עוד שומה עלינו לעמוד בה, לא למעוד בה ולא לטבוע בה, אלא לטבול בה ולצאת מטוהרים.


כ“ח באייר תשכ”ט (16.5.69)

היום נקפו שנתיים (לפי הלוח העברי) מיום שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. שתי השנים האלה לא טשטשו את רושם נצחון־הבזק היהודי הזה – נצחון כביר, גם אם נביא בחשבון את חולשתם היחסית של צבאות אויבינו, ומצרים בראשם. בניגוד לרגיל אצלנו, שריבוי המאורעות גורם לדחיקת רושם הראשונות מפני האחרונות, לא נגרע מאומה מן החידוש ומן המרעיש שבמסע מלחמה יחיד במינו ומכריע זה, שהפך על פיה בבת־אחת את כל מערכת הכוחות במזרח התיכון וזעזע לא רק את עמי ערב, אלא גם את כל אלה מבין מדינות המערב שיש להן אינטרסין באזורנו, מסואץ ועד כוויית וארם־נהריים. נצחון, ומה גם נצחון מזהיר, עשוי אמנם לתת את חינו של המנצח בעיני המוני העמים, אך עלול כמובן לעורר קינאה ואיבה בידידי המנוצח ובמדינאיהם. ומצד זה כל נצחון יש בו מטבע הבומראנג החוזר וחובט בשולחו, ואולי אף רשאים לומר שכל נצחון יש בו משהו מנצחונו של פירוס (“עוד נצחון אחד כה ואבדנו!”). אכן דבר מסוכן הוא הנצחון, ורק דבר אחד מסוכן יותר ממנו, והוא – התבוסה. משתי רעות יש לבחור כמובן בקטנה יותר ומטעם זה, באין ברירה, עלינו לשמוח על נצחוננו, בעוד עינינו פקוחות על הסכנה הכרוכה בו בהכרח.

לא צריך להיות נביא, די להיות איש המסוגל לראות את הנולד, ולו אך במידת־מה, לבעבור ילווך הרהורים כאלה והרגשה כזו גם בעצם ההתרגשות הסוחפת את כל הלבבות. ברם, אין לשון קסאנדרה נאה ליומן של עד־החיים, ואם גילוי הראי ההגיוני יש עמו חותם של רואה־שחורות – בלום פיך ואל תהיה כאבל בין קרואי מועד.

אבל באו ימי התגובה – לא רק מצד הערבים אלא גם מצד המעצמות (קרי הסובייטים של יורשי סטאלין וצרפת של דה גול, ומי יודע אם רק מצדם של הללו בלבד – ותגובה זו אינה שופתת לנו לא שלום ולא ידידות. ואך לשוא נטמון ראשנו בחול כבת־יענה זו, לבלי ראות את הסכנה שהבשיל לנו נצחוננו המזהיר. אמנם אין אנו שוהים בחיבוק ידים, הרינו עושים כל אשר בכוחנו, ואף למעלה מכוחנו, ושר־האומה מסייע לנו בעקיפין על ידי שנטע בתוכנו את האופטימיות היהודית האופיינית, ששמה “בטחון” (אותו ירשנו דוקא מיהודי הגלות, אבותינו), ברם, מודה אני ומתוודה: מפני דבר אחד אני חושש – שמא בהיעדר מדינאי גדול (גדול בקנה־מידה עולמי) במדינת ישראל יתפוס “הבטחון” את מקומו. אבל "הבטחון כוחו רק כוח־נפש, לא כוח־מחשבה כדרוש למדינאי. ספק הוא אם מדינאי אומות העולם, שביצעו זממם אתמול בקוריאה ובטיבט, בוויאטנאם ובצ’יכוסלובקיה ישתכנעו מארגומנטים של הנפש לבלי לבצע את אשר יזומו אולי מחר במקומות יותר קרובים אלינו.

אבל יתכן שלא רק לשון קסאנדרה אלא גם שפת הגות ומסה אינה נאה ליומן של עד המציאות, אניח איפוא ידי מן ההכללות, ובטרם אסיים יומן זה אסקור בקיצור את פרק־הזמן שעבר ממלחמת ששת הימים.

על רקע האש הלבנה של הנצחון נצטיירו על הישוב העברי באש שחורה, כצלקות של מכוות, פגיעות רעות של שליחי חבלה ערביים, אנשי פת"ח ושאר ארגוני טרור, שנזעקו למלחמת פגע וברח במדינת ישראל. דומה פעולתן של כנופיות גרילה לעקיצות צרעות, שמיעוטן אינו מסוכן, אם כי מכאיב, אבל בריבוין הן עשויות להמית. הריהן איפוא שאלה של כמות, אבל אין ספק שההתגוננות מפניהן כרוכה במאמצים ובהוצאת כוחות ואמצעים במידה שאינה פחותה הרבה ממה שדרוש למלחמה גלויה. קרבן אחד או שנים בכל יום מצטרפים במשך שנה או שנתיים למספר אבידות שאינו נופל הרבה מזה שבמערכה כבדה בשדה־קרב.

בימים הראשונים אחרי הנצחון היה רושם שהאוכלוסיה הערבית, כעירוניים ככפריים, הזוכרת את היד הקשה של הלגיון הערבי, חיל ירדן הגאיוני, ושל הפקידות העמונית, ואולי עוד לא שכחה גם את דרכי המשטר הטורקי, היתה מוכנה ומזומנה למעשה לחיות בשלום עם היהודים, שנצחונם לא העבירם על דעתם ולא הניעם בשום פנים להכביד אוכפם על תושבי החבלים שנכבשו, ומה גם להתעמר בהם בצורה כל־שהיא. דומה היה כאילו ערביי ירושלים וחברון ובית־לחם השלימו מיד עם המצב החדש שנוצר בארץ, ולולא הסיתום הבוחשים בקדירת הפוליטיקה כי עתה נוצר כאן מודוס ויוונדי נוח למדי לשני העמים, אבל נאצר ושליחיו ועושי רצונו בסוריה ובירדן העכירו עד מהרה את מי־השחו שלנו, בפרט שמצאו קרקע נוחה לזרע השינאה בקרב הנוער העזוב שגדל פרא במחנות הפליטים הערבים. וכך בא הדבר, שלא עבר יום, בשתי השנים האלה, בלא פגיעה קלה או קשה בנקודה יישובית או אסטראטגית על הירדן או על תעלת סואץ.

עוד בסתו של 1967 הלם בנו קשה טיבוע המשחת אילת במימי מצרים, ליד פורט סעיד. ובשלהי ינואר 1968 (כ“ד בטבת תשכ”ח) נזדעזע היישוב כשנעלמה הצוללת דקר על כל אנשיה, כשמונים במספר, ולא נודע עד היום מה עלתה לה וכיצד והיכן אבדה (ורק זאת העלתה ההשערה, שהאסון בא עליה לא הרחק מחופי מצרים, בים התיכון). כמו בנוגע למשחתת אילת, כן גם בנוגע לצוללת דקר קשה לרבים להשתחרר מן החשד, שהיתה בזה ידם של הרוסים, ההורסים לחדור במידה גדלה והולכת לשטח הים התיכון וצוללותיהם שורצות כאן למכביר.

החבלנים הערבים חדרו גם ללב ירושלים החדשה (כ“ד באב תשכ”ח – 18.868) במוקשים ורימונים ופצעו תשעה אנשים. ובי“א באלול (4.9.68) הוטלו בתחנת אגד המרכזית בתל־אביב רימונים מושהים – אזרח אחד נהרג ורבים נפצעו. בחוה”מ סוכות תשכ“ט (9 באוקטובר 1968) הוטל רמון־יד בחברון על קהל יהודים במבוא מערת המכפלה, ונפצעו אז כארבעים איש, מהם 5 קשה. בר”ח כסלו תשכ"ט (22.11.68) הפעילו אנשי “פתח” מכונת־תופת בירושלים, ברחוב אגריפס, סמוך לשוק מחנה יהודה, שהפילה 12 חללים, פצעה כחמישים איש וגרמה נזק רב. בה' בטבת (26.12.68) הותקף בשדה־התעופה של אתונה מטוס אל על, ואז נהרג מהנדס ידוע, איש חיפה. בסך הכל היה מספר הרוגי המחבלים הערביים בשנת 1968 כחמישים יהודים, מהם 11 חיילים, ומאות נפצעו.

אבל גם צה“ל לא טמן ידו בצלחת והכה לא אחת את אנשי “פתח” במרבציו, כך, למשל, באה פעולת צה”ל בעבר הירדן (כראמה) בכ“א באדר תשכ”ח (21.3.68), שהפילה 26 מחבלים ערבים ופצעה כשבעים.

בשנת 1969 הגבירו הערבים את תוקפנותם. המחבלים לאורך הירדן והצבא המצרי לאורך התעלה שוב אינם פוסקים מהתקפותיהם. בג' באדר תשכ"ט (21.2.69) הופעל מטען של חומר־נפץ בירושלים, בחנות כל־בו שברחוב אגרון, ונהרגו אז שני סטודנטים של האוניברסיטה, ובין אלה שנאסרו כחשודים בסיוע למחבלים היו גם סטודנטים ערביים של האוני ברסיטה העברית (שאשמתם לא הוכחה).

בט"ז באדר (6 במארס 1969) טמנו חבלנים ערבים פצצת־שעון בקפטרייה שבבניין הספרייה הלאומית, שפצעה רבים וביניהם אחת קשה (אשתו של ההיסטוריון ד"ר קרמיש מוותיקי יד ושם).

הטרור הערבי ניסה להראות את כוחו גם מחוץ לגבול המדינה – עוד בקיץ של 1968 (27 ביולי) נחטף מטוס אל על באויר ונלקח בשבי על נוסעיו וצוותו לאלג’יר, מקום שם היו עצורים זמן רב. וב־18 בפברואר 1969 הותקף מטוס אל על בשדה־התעופה של ציריך (קלוטן) על ידי 5 ערבים מזוינים בתת מקלעים.

במארס 1969 הגבירו המצרים את אש תותחיהם על עמדותינו בסואץ, המשיבות באש, כמובן. וכשב“כ האו”מ מציע הפסקת־אש נאותים המצרים להלכה, אבל למעשה אינם מקיימים הבטחתם אף פעם. התקפות אלה נתחזקו עוד יותר באפריל, המצרים החליטו ליצור בחזית התעלה מצב בלתי־נסבל, הן לשם לחץ בינלאומי ואיומי סרק בהתלקחות מלחמה והן במגמה להתיש את כוחנו. צלפי המצרים מפילים כמעט יום יום חללים מבין בחורינו. במחצית השניה של אפריל נהפכה חזית סואץ מקו של הפסקת־האש לאזור־קרבות בפועל ממש. וספק הוא אם יש כדי להרך את לבו של נאצר בפשיטת צה“ל כגון זו שבאה אור ליום 30 באפריל, כשמטוסינו חדרו לעומק של 300 ק”מ בשטח המצרי, חיבלו שם בגשרים על הנילוס והרסו ששה עמודי מתח גבוה. 480 ק"מ מדרום לקהיר. המומחים הסובייטיים ודאי יסייעו להם למצרים לתקן את הנזקים, ובהדרכתם יוסיפו גם תותחיהם לירוק את אשם לעומתנו.

אין להכחיש: כנופיות החבלה הפלשתינאיות והאש שממטירים עלינו המצרים אינן סוללות לפנינו את הדרך המאווה לשלום. ערי ארצנו וכפריה מלאים כיום הזה הורים שכולים, יתומים ואלמנות, קברים רעננים ובתי אבל, משפחות שבורות, גברים פצועים ונכים, חסרי מעמד ונטולי עתיד על אף כל הטיפול והסעד שהם מקבלים. ואבידותינו הלא קשות לנו במיוחד משום שעקירת נפש חיה מתוך גוף ציבורנו מכאיבה לו לציבור־מעט זה הרבה יותר, לאין ערוך, ממעשה כזה באומות העולם. ולא משום שדמנו סומק טפי, אלא משום שמעטים אנו, וכל יחיד חשיבותו לציבור מרובה לאין השוואה מחשיבותו של היחיד לכלל10 גדול־ממדים, שבו היחיד הוא בבחינת “עולם מלא” רק אם זכה למדרגה אישית רמה בעיני הציבור, ובלעדי זאת הריהו בבחינת בן בלי שם, כמעט נטול יחוד אישי כגרגיר־בר זה בתוך הכרי, ודמותו, החקוקה רק בלב אמו, אינה אלא אפס עגול לגבי הציבור בן המיליונים שממנו יצא. – ברם, יתכן שהרגש הטבעי של קדושת־החיים וחשיבות־החיים הוא באמת יותר עמוק בנפש היהודי, לכן גם חיי היחיד יקרים לנו יותר, ומה גם שצבא־ההגנה שלנו לא המון בער הוא, נטול פרצוף, אלא מורכב מבחורים יקרים, איש איש ודמות דיוקנו הבלתי־נשכחת, הנחרתת בלב כשאתה רואה אותה בעיתון ממחרת יום נפילתו, והרעיון, שנעקר מתוכנו אדם שאין לו תמורה רעיון נוקב ומכאיב הוא. כל בחור עברי שכדור־מוות של האויב פוגע בו – מותו מזעזע אותנו כאסון אישי.

ברם – יסולח לי מאמר מוסגר זה – אהבתנו לנוער יקר זה שצמח לנו על אדמת ישראל אינה צריכה לגרום שנתעלם מן הפגמים המתלווים לדמותו כיום הזה (והם אינם פגמים שאין להם תקנה). הצבאיות, אשר בהכרח הנסיבות נעשתה עיקר גדול בצביון חינוכו של נוער זה ובכיוון התפתחותו, הניחה כמובן את חותמה על המנטאליות שלו, והיא שפעלה לצמצם את היקף עולמו, למעט את רוחב ענייניו ולקפח את מידת הרוחניות שהוא מסוגל לה בלי ספק – ומה גם שעם זה הריהו על־כרחו גם בן תקופתנו הסובבת בעולם כולו על ציר הגשמיות, מאחר שנתאכזבה מכוחן של האידיאות ליצור מציאות חיה. האופי שהתחיל להירקם בחלק מן הנוער הארץ־ישראלי עוד בראשית התהוותו וכבר היה בולט למדי אחרי מלחמת העולם הראשונה, היה נוטה ל“לא איכפת לי” מבחינה ציבורית, ומכאן לפריקת עול שטחית, שאין עמה ראיית הנולד, ולמיעוט רגש האחריות האישי במקום אחד עם שלטון הקיבוציות בנפש היחיד ועם הקדמת הכלל לפרט (שפירושה הוא גם פריקת עול האחריות מעל הפרט והטלתה על הכלל). ומאופי זה היו תוצאות לכמה תופעות מדאיגות: אופי זה אמנם לא מנע אותו – ואדרבה, גם דחף אותו – להיות חייל מצוין במערכה, איש־מלחמה גיבור ופיקח כאחד, אבל גם גרם שלאחר הנצחון יהיה מסוגל (בחלק ניכר שבו) לרדת למדינת־הים. אהבתו למולדתו, לארץ ישראל ולמדינת ישראל – – ואהבה זו אינה תלויה בספק כלל – עשויה להיות קיימת בו יחד עם תאוות הנדוד למרחקים, לארץ שגם בה ודאי לא ישלח שרשים: אם במולדתו לא שלח שרשים בל יינתקו, שיחזיקו בו ולא יתנו לו לצאת – בארץ זרה לא כל־שכן? אמנם אין להעלות על הדעת שהוא ישראלי פחות טוב מאותם היהודים שאינם זקוקים כלל, מעיקרם, לקשר יותר אמיץ עם מדינת ישראל מאשר תרומת הכסף שהם נותנים אחת לשנה, אבל ודאי דומה הוא במקצת לאותם הצברים שהגרו למצרים אחרי נצחון החשמונאים, ובאהבתם למוצאם ולנשמת עמם בנו שם את מקדש חוניו, אלא שבניהם כבר היו זקוקים לתרגום יווני של התורה גם בלי שנעשו יוונים, או מצרים… ומאמין אני שעוד ניבנה מהם מן “היורדים” העברים האלה, השרוים עוד בעיוורונם היום. נוטלים הם עמם את העבריות החדשה של היהודי הקדמון גם לארץ מגוריהם הנוכרית עד לעת מצוא, עד שתתעורר שם שינאת ישראל ותחזירם לציון, או עד שתישקף חלילה סכנה לקיומה של מדינת ישראל ממלחמה חדשה, שאינה כלל מן־הנמנע, כמובן לנוכח ים השינאה הערבית והאדישות של יפת, המקיף את האי הקטן של קיומנו המופלא, השוכן לבדד.

רעה חולה נוספת היא, שהצער המחלחל בנו בלי הרף על המחיר הכבד, מחיר הדמים, שאנו משלמים יום יום ושעה שעה בעבור הנצחון, בעטים של הערבים המסכלים כל עצת שלום בנקטם שיטת־הפקר אימתנית זו, בכוונה להתיש את כוחנו טיפין טיפין תחת שאינם יכולים להכריענו בבת־ראש בהתמודדות גלויה – צער המחיר הזה על־כרחו פועל להקשיח את לבנו לבלתי תת דעתנו במלוא המידה הראויה גם על הבחינה הערבית. הכלל הגדול “הבא להרגך השכם והרגו”, שאותו אימצנו לנו לקו ולמשקולת, מאין ברירה, בתוקף תפקידנו ההיסטורי ברגע ההווה, הוא המאלצנו עתה לחיות על שטח נמוך מן האני המוסרי היהודי־הקיבוצי שלנו ולהיות “ככל הגויים” והוא המונע אותנו מאותו יתיר של אובייקטיביות (כמצוי אצל יהודים מתבוללים או אנטי־ציונים) יתיר שכחסר דמי מבחינת שמירת הקיום המדיני והלאומי שלנו והוא הגוזר עלינו חד־צדדיות שבהתרכזות בצרכי הקיום שלנו, ללא כל נדיבות הכרה בצדקתו היחסית של בעל דברנו, כשם שההתמודדות בסיוף גוזרת עלי לחשוב רק על תנועות זרועי שלי, ולא על תנועות הנפש של מתנגדי, מחמת שרגע־רפיון פסיכולוגי אחד מצדי דיו לסייע לו להלז לשסעני בסיף שבידו.

ברם, עם כל זה רשאים אנו לומר שעוד רב מאוד המרחק בין האנוכיות הלאומית שלנו, שלמרות הכל מרובה בה ההומאניות כגורם־פועל ויש עמה נכונות־תמיד להתחשבות רגשית והכרתית עם אויבינו, ובין האנוכיות של אחינו עשו, שיסודות כאלה נעדרים מקרבה לחלוטין ושבלא כל גוזמה אפשר לומר שהיא כולה אכזריות דורסנית, שואפת נקם וצמאת דם. אכן, לא דו־קרב ג’נטלמני בין שווים הוא מאבקנו עם העולם הערבי! אבל גזירה היא שנעמוד בו, ומי יודע כמה זמן עוד…

עברו למעלה מעשרים שנה מעת מלחמת השחרור. קם דור חדש, שאותה שעת־מפנה גדולה בהיסטוריה הישראלית היתה לו, בנערותו, רק חומר־נושא לימודי – והבחורים האלה, שכבר נולדו כאזרחי מדינת־ישראל, הנה הם משרתים היום בצה“ל. תמול שלשום עוד נישאו בסערות מלחמת ששת הימים, ומחרתיים, מי יודע? – אולי יצטרכו לשוב ולעמוד במערכה כבדה מן הראשונה. אבל בעמדם ברכב השריון ובטוסם במטוסי קרב משוכללים כאלה, שעליהם אפילו לא חלמנו בימי הדויד’קה ו”הפרימוס“, הריהם נושמים – גם הם, ממש כמו הדור הקודם – אווירה מחושמלת של ערב־מלחמה וחיים גם הם כבני הדור הקודם חיים של סכנה. עננים טעוני נצורות אלה של אטמוספירה מלחמתית תלויים על ראשינו, בעצם הדבר, תמיד, זה עשרות שנים – הלא מצב של קבע הוא לנו למעת שהאנגלים התבצרו כאן בתוקף המאנדאט למשך כ”ח שנה ולימדו את הערבים לעסוק בפוליטיקה לוחמת, בהשתמשם לצורך זה באותם התרוודים הבוחשים בדייסת המדיניות, המצויים בכל אומה ולשון וההופכים בהסתתם את החיים לגייהנום למרות רצונו של העם הפשוט, המעדיף תמיד שלום ושקט. למעשה הרי נתונים אנו זה כחמישים שנה במלחמה, שעלולה ליהפך לנו למלחמת מאה שנים.

לשוא יבקשו מומחים לנחש מה יביא לנו העתיד הקרוב ובאיזו דרך תלך תסבוכת ישראל־ערב לקראת פתרונה, ולו אך פתרון העראי בלבד (שהרי פתרון מוחלט לא יתכן כאן כל־עיקר). כי מי יכול לדעת מה ילד יום? לא רק חיי היחיד, אלא גם חיי האומות זרועים מיפנים לא־צפויים והכרעות של Deus ex machina. הנה, למשל, פרשת לבטי אשכול: למן היום שבן־גוריון הכריז מלחמה על איש בריתו הנאמן הזה היה הציבור מחולק בדעותיו כלפי לוי אשכול כראש־ממשלה, אלה לחיוב ואלה לשלילה. והנה בא המוות כחתף וסילק קשר זה בהינף־מגל אחד. או ראו נא את פרשת דה גול: איזו מחלוקת, כמה קשיים, גרם לצרפת ולישראל ולעולם כולו זקן עקשן זה, שגרס גם הוא, כאותו מלך: “המדינה – זה אנכי”, והנה בן־לילה הובס בידי עצמו וירד מעל הבמה. והלא כך יכול ליארע מחר גם במצרים ובעבר־הירדן ובסוריה ובמרכזי הגרילה הערבית.

אבל אנחנו חלילה לנו להיות תלויים במצבים חולפים. אסור שקוניונקטורה טובה תהיה משענתנו היחידה וצירוף תנאים רעים יהיה לנו לפוקה ולמכשול, אחיזתנו היסודית והקבועה חייבת להיות בלתי־תלויה בנסיבות משתנות ועוברות. פירוש הדבר שאת בניין הארץ ואף את המדיניות שלנו יש לבסס על מזיגת שני יסודות, שלכאורה (אבל רק לכאורה) הנם שונים ונפרדים כמים ושמן: הפעולה הגשמית שבצירוף עבודה ושלח – ובחינת הפעולה הזו באספקלריה הרוחנית של “נצח ישראל” שבשמו נדגול, הואיל ובלעדיו לא תיתכן תחייה.

חייבים אנו לחיות במה שעדיין לא בא לעולם, כלומר – בחזון, כי “באין חזון ייפרע עם”, כידוע. חייבים אנו לראות באספקלריה של העתיד את ההווה, על כל נוראותיו ועל כל הרע ובלתי־רוחני שאנו גוזרים על עצמנו להשתעבד לו כירידה צורך עלייה – כי בלי “עלייה” זו שבחזון אין כל טעם לירידה שבאונס הנסיבות. ועלינו ללכת היום בגיא־צלמוות לבעבור לא נירא רע.


  1. “מתוף” במקור המודפס, צ“ל: מתוך – הערת פב”י.  ↩

  2. “ממחרת” במקור המודפס, צ“ל: במחרת – הערת פב”י.  ↩

  3. “בית־לח” במקור המודפס, צ“ל: בית־לחם – הערת פב”י.  ↩

  4. במקור נדפס: “החוץ” – הערת פב"י.  ↩

  5. “ג‘ין־ג’יצו” במקור המודפס, צ“ל: ג‘יו־ג’יצו – הערת פב”י.  ↩

  6. השגיאה במקור – הערת פב"י  ↩

  7. ,אמיר“ במקור המודפס, צ”ל: עמיר – הערת פב"י.  ↩

  8. “מזעת”: במקור המודפס, צ“ל: מזרעאת – הערת פב”י.  ↩

  9. “אספורט” במקור המודפס, צ“ל: אכספורט – הערת פב”י.  ↩

  10. “כלל” במקור המודפס, צ“ל: לכלל – הערת פב”י.  ↩