לוגו
אחר כך (הרצאת הדברים)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אינני זוכר מתי קרה הדבר. אני מניח כי לא ברגע אחד (והדגש על אחד) קרה. קרוב לודאי שנתפתח בהדרגה, צמח לאט אל תוכי כמו שרשי העץ אל תוך הרקבובית, אל תוך העפר החום והאפל והלח, עד הסלע. כאשר מגיעים השרשים אל תשתית הסלע, או־אז מתארע אחד מן השניים. או שהשרשים משתרגים סביבו, מתפתלים בתוך עצמם ומאבדים את דרכם אי־שם בעולם התוהו, נידונים להיזון מן השפך המחלחל מלמעלה. אל התהום, מקום המים החיים, אל העומק האמיתי, לעולם לא יגיעו. או שעומדת להם הסבלנות (אומרים שגם מיני כימיקלים מופרשים מהם ומסייעים להם בדבר), הסבלנות, העומדת במקום שבו כל דבר אחר הולך לאיבוד, והם מצליחים להבקיע לעצמם דרך בתוך הסלע, אל מעבר לו. ואז הכל פתוח לפניהם.


אבל לא זאת רציתי לספר, כי אם כיצד נודע לי הדבר פתאום. ואין כאן שום סתירה עם מה שנאמר מקודם, שצמח לאיטו. אין ספק שכך היה, אבל לא הרגשתי בדבר, עד שנודע לי פתאום.


פתאום נודע לי שאני יכול לדעת מה עומד לקרות!


אני משתמש בכוונה במילים “נודע לי”, שיש להן משמעות של ידיעה המגיעה אלינו מבחוץ. במקרה זה, אמנם, באה הידיעה מבפנים. אבל אופייה החיצוני לא פחת משום־כך. היא באה אלי מתוך החוץ שבפנים. כביכול, ככל שחודרים יותר פנימה, מגיעים אל תחום שגם הוא מעין חוץ, אלא שחוץ זה פונה כלפי נקודה שבפנים, שהיא אולי אין־סופית וגדולה יותר מכל המרחב הגדול הנמצא מבחוץ.


אבל נחזור אל עניננו, אל המשפט ההוא שאמרתי מקודם: “פתאום נודע לי שאני יכול לדעת מה עומד לקרות”, וננסה להבהירו.


ענין ה“פתאום” הוסבר כבר מקודם ובמידה שעודנו סתום במקצת, איני סבור שאוכל להבהירו יותר. גם לענין ה“נודע לי” נזקקתי ואין בדעתי עוד להרחיב עליו את הדיבור. אשר ל“אני”, הרי זה נושא שעליו ודאי אפשר להרחיב את הדיבור וגם הפיתוי לעשות כן הוא רב, אבל מאחר שבדעתי להגיע למקום אחר, אוותר גם עליו.


להקלת ההסבר נעבור מקודם לחלקו האחרון של המשפט: “מה עומד לקרות”. הרי זה פשוטו כמשמעו, הדברים שטרם נתארעו והם עומדים להתארע. כלומר, במילה אחת, העתיד.


ידיעת העתיד יכולה להביא עמה הרבה נחת. קודם־כל, נוחיות לא מעטה. כשאדם יודע שירד גשם, מסתבר מאליו שיהיה זקוק למטריה. אבל לפעמים השמיים מעוננים. הכל סבורים שירד גשם ומצטיידים במטריות. מי שיודע בבטחה שלא ירד – אף כי השמיים מעוננים – פטור מטורח מיוחד. ואילו ביום בהיר, פעמים הוא נראה ברחובה של עיר כשהוא מטלטל מטריה בידו. אין ספק שאותה שעה הוא עשוי להיראות נלעג במקצת, כדרך כל אדם שאינו חי בהווה – ולענין זה אין הבדל אם חי בעבר או בעתיד – אבל, לעומת זאת, כשירד הגשם (כפי שהוא, בידעו את העומד לקרות, צפה מראש) יהיה היבש היחיד בין הרטובים.


אלו הן, כמובן, הנאות קטנות שיכול אדם להפיק מידיעת העתיד. בקצת תשומת־לב, חריצות, שכל־ישר ועוד כמה תכונות טובות כאלו, אפשר אפילו להפוך ידיעה זו למכשיר רב־עוצמה, המסוגל להביא תועלת מרובה. אני פטור, כמובן, מלהורות על היתרונות המרובים המצויים בידו של יודע העתיד בתחום עסקי הפיננסים, למשל. אם מצוי בידו כסף משל עצמו, הריהו יכול לגלגל אותו בזמן סביר להון גדול. אם אין בידו כסף משלו, הריהו יכול להיעשות יועץ (אף כי תחילה יצטרך לעמול ולשכנע את הבריות שעצתו, אמנם, ראוייה להישמע ויש אפילו חשש כלשהו, שבהיעדר הזדמנויות נאותות לא יעלה בידו להוכיח את הדבר לאנשים הנכונים, אבל זה כבר ענין של מזל, שאינו שייך לכאן) וכיועץ יוכל להשתכר כסף רב. אלו הן כמה טיפות מים האפשרויות – ולא בתחומי הפיננסים בלבד. אני משוכנע שכל אחד מן הקוראים יוכל בלי אימוץ מרובה של כוח המדמה, להיזכר בזמן קצר בכמה וכמה מקרים שקרו אותו, ואילו ידע מראש שהם עתידים לקרות, היה יכול להפיק מהם תועלת רבה או, לפחות, להימנע מצרה וכשלון.


הקורא הנבון עמד ודאי על כך, שלכל הדוגמאות שהובאו לעיל משותפת תכונה אחת: העתיד מופיע בהן כדבר שאפשר להשפיע עליו בדרך כלשהי, לשנות אותו, להתחמק ממנו או, לפחות, להתכוון לפיו. קיומו של העתיד אינו נתפס בהן כמוחלט, כדבר הקיים בפני עצמו, אלא כקיום־על־תנאי. זהו פגם לא בלתי־מבוטל, שעוד צריך יהיה לתת עליו את הדעת במשך הרצאת הדברים. אבל כאן עלי לחזור אל שתי המילים מתוך המשפט ההוא, שמקודם דילגתי עליהן, אבל אחרי שאסביר אותן, אולי ייראה הפגם, שעליו דיברתי מקודם, באור אחר.


ובכן, כאן – המפתח הוא בצירוף המילים “יכול לדעת”.


כל תלמיד ששנה מעט דקדוק ומעט תורת הלשון יודע ש“יכול לדעת” אין פירושו עדיין “יודע”. כדי שדבר כלשהו יצא מן הכוח אל הפועל, דרושה השתתפות של גורם אחר. יש צורך בפעולה כלשהי. פעולת הרצון. או אפילו פעולת המקרה. בלי נגיעה כזו – היכולה להיות נגיעה של חסד או של רשע או סתם של שוויון־נפש – נדון ה“יכול” להיות אסיר־עולם אצל עצמו.


השאלה היא, אם “יכול לדעת” פירושו “יודע כשרוצה”. והתשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. לכאורה, עליה להיות חיובית, בלא שום הסתייגויות. שהרי מי שאיננו יכול לדעת כשרוצה, איננו “יכול” לדעת. פשוט איננו יכול וחסל. אבל, למעשה, הדברים אינם פשוטים כל־כך. הנה, למשל, אם יכול לדעת כאשר אחר רוצה ואילו כאשר אותו אחר אינו רוצה, אינו יודע – האם רשאים אנו לומר שיכול לדעת? דומני שאיש לא יפקפק שכן, שהרי כאשר האחר רוצה הריהו יודע. משמע שיכול לדעת. יחד עם כך אינו יודע כשהוא עצמו רוצה והאחר אינו רוצה. כלומר, יכול ואינו יכול בבת־אחת.


אם אמרתי, איפוא, שאני יכול לדעת מה עומד לקרות, אין פירוש הדבר, שתמיד, לרצוני, אני יכול לדעת. לא ולא! דבר מעין זה עשוי להיות נוח מדי. לפחות, כך נראים הדברים ממבט ראשון ואינני חושב שהכוחות הגדולים ירצו שהדברים יהיו נוחים לי כל־כך. אבל, למעשה, אין צורך לדון בטיבו של דבר העשוי להיות, כאשר, פשוט איננו. הידיעה הזו, שאני יכול לדעת את העומד לקרות, אינה מסוג הדברים שאני יכול לעשות בהם שימוש לרצוני. לא ככפתור הרדיו, למשל, שמסובבים אותו והרי הרדיו פועל ואם הוא מכוון כלפי התחנה הנכונה, הריהו קולט את האותות שהיא משדרת ומשמיע אותם לנו, כשהם מתורגמים לשפה המובנת לאזנינו. לא ולא. לא אצלי!


פתאום אני יודע. אולי מישהו רוצה בכך אותו רגע. אבל איני יודע מיהו, היכן הוא, כיצד באים עמו במגע, כיצד שואלים אותו מקודם אם הוא רוצה, או מבקשים ממנו ומשדלים אותו שירצה. אינני יודע כלום, לאמיתו של דבר. רק זאת אני יודע, שפתאום אני יודע וכאשר אני יודע אין מקום לשום ספק, לשום חקירה ודרישה, עיון או פקפוק. אני יודע!


אולי מוטב שאספר כיצד נודע לי, בפעם הראשונה כאשר נודע לי, שאני יכול לדעת. שהרי רמזתי כבר מקודם שייתכן מאד כי גם קודם לכן היתה בי היכולת לדעת, אלא שיכולת זו לא נודעה לי משום־מה.


הדבר היה ברחוב. והנה האשה ההיא הולכת מולי. מעולם לא ראיתי אותה מקודם. וגם אילו ראיתי, ודאי שלא שמתי אליה לב. הגם שאינה צעירה ואינה יפה, וככל שאפשר לשפוט, לא היתה יפה מימיה. לבושה פשוט, ככל הדרוש שלא לבלוט לעין יתר על המידה, לא לטובה ולא לרעה. ואם יש באיזה מקום מי השוקל את בני האדם כמידת משקלם הסגולי או ערכם הפנימי, דומני שלא היתה מוסיפה הרבה, אף כי הוזהרנו שלא לשפוט לפי מראה העינים ופעמים הן מטעות אותנו. דברים אלה אני אומר לא כדי לנסות לקבוע מסמרות, אלא כדי להבהיר, שמתחילה לא הייתי נותן את הדעת על אשה זו כלל ועיקר, אילולא נודע לי פתאום, בבהירות חותכת, שהנה היא עתידה להמשיך בהליכה על מדרכה זו עד פינת הרחוב ושם תחצה אותו ותוך כדי כך תגיח מכונית ותדרוס אותה והיא תיהרג במקום.

ברגע שבאה עלי ידיעה זו הרגשתי כאילו משהו בתוכי מתאבן. כמין שעון, שבא תחת השפעת מגנט גדול וכל חלקיו הנעים נתפסו זה בזה ועמדו מלכת. על־כל־פנים, אם עמדתי במקומי והמשכתי להסתכל בה לא היה זה מפני שרציתי לבחון את הידיעה שלי, לערוך מעין נסיון, כדי להיווכח אם היא עשוייה להתאמת. חלילה! עמדתי במקומי, מפני שבעצם לא יכולתי לעשות כלום.


אין ספק שאני חייב להסביר עצמי יותר. ברור שהשאלה, הנשאלת כמעט מאליה, היא – מדוע לא קמתי לעשות משהו? מדוע לא הזהרתי אותה מפני העשוי להתרחש? אמרתי “עשוי להתרחש”? נתכוונתי לומר “עומד להתרחש”. שהרי לא סיפרתי עדיין מה באמת התרחש.


ובכן, כאשר הגיעה לפינה עמדה רגע, הסתכלה שמאלה וימינה, וכאשר החליטה שהמעבר פנוי, יצאה לחצות את הכביש. אני מקצר בפרטים, שאינם חשובים כאן וגם איני רוצה לזכור אותם יותר מדי, אבל מן הרחוב הצדדי הגיחה פתאום מכונית ותוך כדי סיבובה פגעה באשה החוצה את הכביש, שנפלה אל מתחת לגלגלים האחוריים. בלמי המכונית חרקו ברעש מרובה, אבל לא הצליחו לעצרה בזמן. הגלגל האחורי עבר על בטנה של האשה ומעך אותה.


ארשה לעצמי לדלג על שאר הפרטים. כאשר הגיע האמבולנס, כבר היה ברור שהאשה מתה.


נחזור כעת לשאלות שעוררתי מקודם, מתוך הבנה שממילא הן צפות ועולות. ובכן, מדוע לא הזהרתי את האשה מפני מה שעומד להתרחש?


טענתי מקודם שלא יכולתי לעשות זאת. השוויתי אפילו את המצב למנגנון של שעון שעמד מלכת. אין ספק שזו התחמקות קלה מן האשמה המוטלת עלי. אבדן־חושים פתאומי. שגעון־בן־חלוף. ועוד מן התירוצים המקובלים על פרקליטיהם של נשפטים בדיני נפשות. יכולתי גם למצוא לעצמי הסבר אחר, אולי יותר שכלתני, אבל לא פחות חמקני. יכולתי לומר שחששתי מפני האבסורד שבדבר. ובאמת – ניגש אדם ברחוב אל אשה שאינו מכיר ואומר לה: גברתי, הזהרי שלא לחצות עכשיו את הרחוב, מכונית תגיח מעבר לפינה, תדרוס אותך ואת תהרגי. מה היא עשוייה לחשוב? במקרה הטוב תחשוב שאינו שפוי בדעתו. אולי תיבהל ותרים קול צעקה. אולי תקרא למשטרה. אולי יעמוד לה חוש ההומור ותאמר: תודה רבה, אני נזהרת תמיד כשאני חוצה את הרחוב.


ועכשיו, נמשיך לשער את התפתחות הדברים. ובכן, היא מגיעה לפינה. מסתכלת ימינה ושמאלה. שוהה כדי כמה שניות נוספות, שהרי בכל זאת האזהרה המוזרה מזמזמת באזניה. המכונית ההיא מגיחה במהירות, עוברת לפניה ושום דבר אינו קורה. אדם טיפש, היא אומרת לעצמה, מתיימר לנבא נבואות שחורות. ייתכן שאוכל להחזיק טובה לעצמי, שמנעתי מה שנדמה לי כי הוא עשוי להתרחש. אבל אנחנו הרי לא במידת הסיפוק שיש לי בדברים אנחנו עוסקים, אלא בידיעת העומד להתרחש. במקרה שלפנינו היתה ידיעה זו נמצאת בתחום הניחוש בלבד. לכל היותר בתחום העשוי להתרחש ולא העומד להתרחש. הכל יסכימו שיהיה זה דבר טוב, אם יוזהרו הבריות להגביר את הזהירות בחציית הרחוב. אולי יש בכך אפילו מידה מסויימת של ראיית הנולד וקיימים גם כמה ארגונים שקיבלו על עצמם משימה חשובה זו והם עושים כמיטב יכולתם.


אם נמשיך בדרך מחשבה זו, הרי שאז הייתי צריך לקבל על מצפוני כל אותן המיתות בתאונות דרכים, שלא הקדמתי להזהיר מפניהן, שהרי תמיד ידעתי שהן עשויות להתרחש1. למעשה היה עלי להקדיש עצמי למתן אזהרות כאלו בלא הפסק וזאת ודאי שאין איש דורש ממני.


אבל אין בדעתי להתחמק אפילו בהסבר שכלתני זה. הסיבה האמיתית לכך, שלא יכולתי להזהיר את האשה, נעוצה במקום אחר לגמרי. למעשה, מאותו רגע שבו נודע לי העומד להתרחש, עד אותו רגע שבו נתרחש באמת, הייתי שרוי במצב, שלא ידעתי מה באמת כבר התרחש ומה עדיין עומד להתרחש.


דומני שייקל עלי להסביר את הדבר בדוגמה פשוטה. כאשר אנו מקרבים משקפת לעינינו ומסתכלים בעדה, לפני שאנו מכוונים כהלכה את המוקד, אנו רואים שתי תמונות שאינן חופפות זו את זו. רק כאשר אנו מסובבים את הכפתור המיועד לדבר בכיוון הנכון, מתקרבות שתי התמונות זו לזו (או שמא – קרבה תמונה אחת אל האחרת וזו במקומה עומדת) עד ששתיהן מתמזגות לתמונה אחת. אין בידנו שום דרך לדעת איזו מן השתיים היתה התמונה האמיתית ואיזו בבואה בלבד. וכשהן מתמזגות לתמונה אחת – שוב אין חשיבות לשאלה זו. העיקר, שכעת אנו רואים הכל בבהירות.


במצב כזה הייתי נתון אותה שעה. ראיתי לנגד עיני שתי תמונות. אמת, אחת מהן כבר נתרחשה ואילו האחרת עודנה עומדת להתרחש. אבל לא היתה בידי שום דרך להבדיל ביניהן. לא ידעתי באיזה כיוון מתפתחים הדברים. למעשה ראיתי גם את מה שכבר נתרחש וגם את העתיד להתרחש, אבל ראיתי את שניהם בזמן עבר. אלא שהיתה בדברים מידה רבה של טשטוש ולא ידעתי מה קדם למה. כאשר נתמזגו שתי התמונות לתמונה אחת, כבר היה הכל בגדר דבר שנתרחש, הכל בזמן עבר. אבל, כבמקרה המשקפת, שוב לא היה טעם לשאלה מה יותר עבר ממה.


כאן אני מוכרח להזכיר מחדש מה שנראה תחילה כפגם מסויים בהרצאת הדברים ואילו כעת מסתבר שהיה פגם לכאורה בלבד. בעוד שבדוגמאות שהבאתי תחילה נראה העתיד כמשהו שאין בו הכרח, או לכל היותר כקיום־על תנאי, שאפשר להתקין בו שינויים ואפילו למנוע אותו לחלוטין, הרי שכך, כפי שהדברים עומדים כאן, ברור שהעתיד הריהו דבר השלם בתוך עצמו והוא קיים קיום העומד מחוץ למה שאנחנו רוצים לעשות בו. כלומר, העתיד הריהו דבר שאפשר לדעת אותו, שהרי לדעת אפשר רק דבר שהוא יש. בעוד שלרצות, אפילו לייצר או לברוא, אפשר גם דברים שאינם.


למעשה חזרתי כאן אל המקום, שבו עמדתי בראשית הרצאת הדברים. ובכן, אני יכול לדעת מה עומד לקרות. אלא שמעולם איני יכול לדעת מקודם מתי אדע. אינני יודע איזה מן הדברים העומדים לקרות אדע ואיזה לא אדע. והגרוע מכל – כאשר אני יודע מה יקרה, לא זו בלבד שאיני יכול להפיק תועלת מידיעה זו, אלא שאינני יכול אפילו להשפיע על הדברים. למעשה אינני יכול לעשות שום דבר שיש לו נגיעה במה שעתיד לקרות. אינני יכול להשתתף בשום צורה. פתאום אני יודע והידיעה כואבת מבפנים. כואבת עד לצעקה, ואיני יכול אפילו לצעוק. אני נע ונד כקין, ואין אפילו אות־קין על מצחי, אות להשתעשע בה, להציגה לראווה, לבקש רחמים. להתנחם.


אינני חושב שיעמוד בי הכוח לספר את כל המקרים הדומים למקרה של האשה ההיא שנהרגה בתאונה. הם רבים מדי. כל אחד מהם שוכן בי כמו מצבה פרטית. לאחר זמן שמתי לבי לכך, שיש קו אחד המקשר את כולם. מעולם אינני רואה מראש את הדברים הטובים, את ההנאות, את השמחות. תמיד אני רואה את המכות, את הפגעים. תמיד אני רואה את המוות. מותם של האנשים האחרים. מותי שלי, אולי זו אשמתי שלי. אולי. אבל כך הם הדברים.


אבל לפני שאסיים, אני מרגיש שיש עוד ענין אחד שאותו אני מוכרח לספר. ענין זה גורם לי פחד מרובה. לפעמים באה עלי מחשבה שכך הוא מחמת שאז, כאשר קרה הדבר בפעם הראשונה, שתקתי ולא הזהרתי את האשה ההיא מפני מה שעתיד לקרות לה. אולי זה העונש המוטל עלי. אבל משום־מה, כאשר אני יודע פתאום מה עתיד להתרחש, אני יודע גם – ואפילו המחשבה על כך מעבירה בי צמרמורת – אני יודע גם שלא זו בלבד שאינני יכול לעושת כלום. אני יודע גם שאסור לי לעשות דבר.


אינני מסוגל להסביר מהותו של איסור זה. אינני יודע מי אסר עלי ומדוע. אינני יודע גם מניין אני יודע שאסור. כל מה שאני יודע הרי זה שאסור. ועוד אני יודע שאני מקיים איסור זה, מקיים אותו תמיד. אף כי אין ספק שעל ידי כך אני נעשה, אולי שלא במתכוון ואולי בעל־כרחי, שותף לכל הכוחות הרעים. אילולא איסור זה, או אלמלי יכולתי למצוא בי את הכוח לשברו, ייתכן שכל הדברים כולם יכלו להיות אחרים.


על־כל־פנים כאן הגעתי לאותו מקום בהרצאת הדברים, שאני מרגיש שאינני מסוגל להוסיף עוד שום דבר. כל שאנסה להוסיף יגרע. ואם יש מישהו שלא ירד לסוף דעתי ולא הבין את הדברים, אין לי אלא להצטער.



  1. “להרחש” במקור המודפס, צ“ל: להתרחש – הערת פב”י.  ↩