אחרי ארוחת הבוקר הנחתי כל דבר, כהרגלי, בכיס הקבוע. בכיס השמאלי – הממחטה. מאחור – יומן הכיס והעט. בכיס הימני – הארנק.

כאשר לקחתי את הארנק בידי חלף בי הרהור – כבר נתרפט דיו. הגיעה השעה להחליף אותו.

מיד ידעתי שיהיה זה יום אבוד.

אם יש דבר שנוא עלי, הרי זה לראות דבר הולך לאיבוד. ולענין זה אין הבדל, אם הוא חדש, ונעלם בעודנו ראוי לשימוש, או שמלאו ימיו וכבר בלה ונתמהה, עד שאין בו מועיל. העובדה הפשוטה, שהנה היה כאן עד לפני זמן קצר וכעת איננו – עשויה לשבש את מנוחת־נפשי.

כדאי שאקדים ואומר כבר עכשיו. אינני אדיש לדברים חדשים. אני מניח שלא פחות מכל אדם אחר (בעצם, לא יהיה זה מן הנכון לבחון יחס זה במידה כמותית, מוטב לומר: כמו כל אדם אחר) אני חש בהנאה של רכישת החפץ החדש, אני אוהב לראותו מונח לנגד עיני מבריק ומצוחצח, בלי קמט ורבב. אלא שברגע שמתגנב ההרהור, שחפץ חדש זה יבוא, במקום כלשהו, בצורה כלשהי, במקום אחד החפצים הישנים, נכנסת בי אותה הרגשה בלתי־נוחה.

המגירות שלי מלאות תמיד חפצים שיצאו מכבר מכלל שימוש. לפעמים איני יכול אפילו להיזכר למה שימשו בשעתם. אפשר למצוא אצלי, למשל, אוסף גדול של מפתחות, שאיני יודע אילו דלתות פתחו, אלא שלא יעלה בדעתי להשליכם. לא זו בלבד שדבר זה לא יעלה בדעתי אלא שאם יציע לי מישהו להיפטר מהם, ארגיש כאילו מבקש לעקור מתוכי חלק מעצמי, חלק שאבידתו תכאיב מאד. מעולם איני משליך את פנקסי הכיס הישנים שלי. הם צבורים אצלי בערימה גדלה והולכת – הו, מה גדלה והולכת! שלא לדבר בחגורות, עניבות, גרביים, ממחטות, מכנסיים, חולצות ושאר אביזרי לבוש. הארון כבר עמוס לעייפה. כמה מהם אינם מגיעים לכך שאלבש אותם אפילו אחת לעונה. אבל להשליך אותם, להיפטר מהם? – לא ולא!

האם זו קמצנות? אחרי שחקרתי ודרשתי בדבר והצצתי פנימה אל תוך עצמי באותה מידה של אובייקטיביות שאדם מסוגל לה, סבורני שאוכל לומר במצפון שקט – לא, אין זו קמצנות. ולו גם מעצם העובדה, ששמירת החפצים הישנים אינה חוסכת לי את קניית החדשים.

כאשר אני שואל את עצמי מניין נובעת תכונה מוזרה זו, אין לי אלא תשובה אחת, העשוייה אולי להישמע לא פחות מוזרה מעצם התכונה – הרי זו אהבה. אני חש ויודע כי מוטב שלא אספר זאת לאיש. אין ספק שאני עשוי להיות לצחוק. לפעמים איני יכול לעמוד בפני יצר ההתגלות ומרמז לאיזו נפש, שאותה שעה נדמה לי כי היא קרובה אלי, רמז כלשהו על קייומה של תכונה זו, בלווית בן־רמז על מה שנראה לי כמקורה. במקרה הטוב איני זוכה אלא להתעלמות מנומסת. אין צריך לומר שאני מכבד את מידת הנימוס שבהתעלמות זו, אבל לי עצמי ברור שזו תכונת האהבה שבי.

הנה, לדוגמה, ענין הארנק. אין ספק שכבר שימש די הותר. הלוחצן הסוגר את כיס המעות כבר יצא מכלל שימוש. כל אימת שאני מחזיר את הארנק למקומו אני צריך לזכור להוריד את החפה של כיס זה ולהצמיד אותה היטב בין שני האגפים שמצדדיה, כדי שלא תיפתח והמטבעות לא יתפזרו. הרוכסן של המדור הפנימי תופס לפעמים את החוטים הרפויים של סרט החיבור שלו ואז הוא גורם לי התעסקות מרובה, עד שאני מצליח לשחרר אותו. קצוות הארנק אבדו את צורתם. בכמה מקומות העור מבריק יתר על המידה ובכמה מקומות הריהו עמום יתר על המידה ובכלל – מראהו מעיד על בלאי מרובה.

אף־על־פי־כן, אני יכול לומר שאני אוהב אותו.

אין ספק, כי אחרי שתיארתי את כל חסרונותיו של הארנק הישן, יש מקום לתמיהה: כיצד יכול אני להשתמש במילה כמו אהבה לתיאור יחסי לחפץ משולל־ערך כזה? אבל, הבה נשקול היטב את הדברים, בלי להיגרר אחרי שיגרת המחשבה. האם כל אהבה שאנחנו אוהבים שייכת תמיד לאדם הראוי ביותר? ודאי שלא. שאילולא כן, רק מעט מן המעט הנשים הנאהבות בעולם ויתרן אינו זוכה אפילו לטעום מן השיקוי המשכר הזה.

אילו הרגשתי שיש ביכלתי לרדת לחקרו של ענין עמוק כל־כך ושאני עשוי לתרום תרומה כלשהי להבנתו, הייתי שואל אפילו: מהי האהבה? כלומר לא מהם סימניה וכיצד אנו מרגישים בקייומה, שהן עצמן שאלות עמוקות ומביכות, שעדיין לא נתקלתי באדם היודע את התשובה עליהן, אלא: מהי האהבה כשלעצמה? כבר ראיתי כמה בני אדם שניסו להשיב על כך. קראתי כמה ספרים – ספרי־הגות וספרי־רגש – שגילו מידה מספקת של אומץ להיכנס בעבי הקורה של שאלה זו. אבל כיוון שאני בטוח שלא אצליח יותר מהם (ולדעתי, אף מידת הצלחתם מפוקפקת למדי) הרי שאיני מנסה אפילו.

כמו כל הדברים, שאין אנו מסוגלים לרדת אל חקרם, יודעים אנחנו את האהבה על פי סימניה. הנה, למשל, סימן אחד, שהכל מכירים אותו, והוא הרצון שלא להיפרד, הרצון להימצא במחיצת האהובים. סימן זה קיים, כפי שכבר סיפרתי מקודם, ביחסי אל החפצים. סימן אחר הוא הרצון להיטיב עם האהובים, לשמור עליהם, לגרום להם נחת. אף זה אינו נעדר.

ישנו סימן אחד נוסף, שבו חושש אני במקצת לדון. הרי זה הרצון, או, מוטב נאמר אפילו, הכמיהה, שיחזירו לנו האהובים אהבה. אמרתי שאני חושש לדון בסימן זה ויש לי שני נימוקים לכך.

ראשית, יימצאו ודאי רבים – רבים מאד – שיגלו יותר משמץ של ספקנות לגבי האפשרות שיווצרו יחסים הדדיים בין בני אדם ובין עצמים דוממים. ניתן לומר שדומם, מעצם טבעו, הריהו יש משולל רגש, נטול כושר להביע יחס, יש נייטרלי לחלוטין. האמנם? אשתמש כאן בדוגמה פשוטה מאד, כדי לסתור הנחה זו. הנה, למשל, הנעל. אם ינעל אותה בעליה, הריהו מרגיש בה בנוח, היא הולמת היטב את כף רגלו, מונחת עליה יפה, אינה לוחצת ואינה משפשפת. לעומתו, אם ינסה זר לנעול נעל זו – ולו גם תהא כמידת נעליו שלו – המעט שנוכל לומר, הרי זה שלא ירגיש בנוח. קרוב לודאי, שאם ילך בה שעה או שעתיים, תתכסינה כפות־רגליו בועות־מים. הנה אנחנו רואים שהנעל, כביכול, מכירה את בעליה. יש לה יחס אליו. ובעודה הוגה איבה לזרים, אותו היא מחבבת. בעצם, היא מחזירה לו אהבה.

וכדי שלא יחשוב מישהו כי זוהי תכונה מיוחדת לנעל, הנמצאת תמיד ליד מקום רגיש שבגוף, אני יכול למנות עוד שורה ארוכה של חפצים ועצמים, שיש לנו עמם קשרים אינטימיים: כפפות ומעילים, שמיכות וחולצות, שלא לדבר על הבגדים התחתונים, המונחים על הגוף עצמו. בעיניים סגורות, בחושך, יכולים אנו להכיר את אלה שאליהם אנחנו קשורים קשרי־נפש ולהבדיל בינם ובין הזרים, שיחסם אדיש או עויין. אפילו חפץ כמו העט הנובע, שבו אנחנו משתמשים, מונח היטב כל־כך בידנו ונשמע להוראותינו ואילו, כשאנו משאילים אותו לאחר – תמיד יש בפיו תלונות על טיב השירות.

אולם היחסים בינינו ובין העצמים אינם מוגבלים ליחסי עובד ומעביד, משרת ונהנה. כמו באהבה – שאף בה יש, ללא ספק, צדדי תועלת לא מעטים – ישנה גם כאן מערכת יחסים, שהיא מעבר לכל תכלית. יחסים לשמם. אני, למשל, מוצא שיש לעצמים צורות הבעה משלהם. לנוחייותי אביא שוב דוגמה מן הנעליים. אני מציע לכל אדם להסתכל בנעליו. אחרי התבוננות קצרה ימצא שלכל אחת מהן יש הבעה שונה. אין צורך לצייר עליהן פה, חוטם ואזניים כדי לעמוד על הבעה זו. הנעל השמאלית שלי, למשל, יש בה מידה רבה של פורמליות מסתייגת. היא תעשה את המוטל עליה בנאמנות ובדקדקנות, אבל לא מעבר למידה זו. והדבר ניכר היטב בדרך שהיא מביטה בי. בשפה העליונה הנוקשה, כדרך שאומר האנגלי. לפעמים אני מרגיש קצת שלא־בנוח במחיצתה. כאילו היא מתביישת בי, כאשר אינני עומד על הגובה ונכשל בפליטת־פה, בהתנהגות לקוייה וכיוצא באלה. לעומתה הנעל הימנית, יש בה מידה כזו של רצון להיטיב, עד שהיא עשוייה לפעמים ליפול לטורח. טיפוס אכסטרוברטי מובהק, שיש בפיו תשובה לשאלתך, עוד לפני שגמרת להעלותה לפניו. אבל מרוב שקיקות להשביע רצון, היא נוטה להזניח את הפרטים ומראה מרושל לפעמים. מכבר למדתי שאין טעם לבוא אליה בטענות וצריך לקבל אותה כמו שהיא. האורטופד ינסה לטעון, אולי, שהבדלים אלה בין שתי הנעליים נובעים מן הדרך שבה אני מציג את כפות רגלי על הקרקע בשעת הילוכי. אין ספק שזה הסבר טוב לעצם היווצרותם של ההבדלים, אבל לא למהותם ולצורה (הקבועה, הייתי אומר) שבה הם צפים ועולים לפני.

ההסבר היחיד שיש לי להציע הוא, שבינינו ובין העצמים נוצרים יחסים, שהם, במקרה המדובר כאן, יחסי אהבה. וכאן המקום להוכיח כי איני מתכוון להתחמק מהצגת הנימוק השני לחשש שלי לדון באותו סימן שאנחנו מוצאים באהבה, כלומר בכמיהה שיחזירו לנו האהובים אהבה. והנימוק השני, שעצם קיומו של סימן זה ליחסי אהבה נתון, לדעתי, בספק. כלומר, ברור שהרצון לזכות באהבת הנאהבים קיים. אבל מה בנוגע לכל אותן התאונות הקורות לאוהבים נפש, שאינה משיבה להם אהבה? מה טוב חלקם של אלה, ישרי הלב, היודעים לאזן את החשבון ולמחוק את המיותר ולשכוח את הראוי להישכח. אבל, האם גם ביחסנו לעצמים תיתכן אותה אהבה אוילית וחסרת־שחר, האהבה שאינה זוכה בתשובה?

לי עצמי אין ספק בכך. אפילו העצמים המשיבים לנו אהבה, יש שמשתלט עליהם מצב־רוח חולף או איזו קפריזה ואז ממש קשה לנו להכיר אותם. העט מסרב פתאום לכתוב כהלכה. הצפורן מחליקה תחילה על גבי הנייר ואינה מושכת דיו בכמות מספקת ופתאום היא מותירה אחריה כתם גדול. המפתח מתעקש פתאום שלא להיכנס לחור המנעול. צריך ללחוץ קצת ימינה או קצת שמאלה, קצת למעלה או קצת למטה, עד שנמצא המקום הנכון. ואילו בזמן אחר – גם זה וגם זה מתנהגים ללא דופי. אין לנו ברירה אלא לקבל אותם כמו שהם, לקבל הכל באהבה. כלומר, אם יש בנו אהבה אליהם. הרי תמיד יכולים אנחנו להשליכם ולהחליפם באחרים. אבל דומני, שרב מספרם של הדומים לי, שאינם רוצים להשליך את החפצים הישנים, כשאינם פועלים כהלכה, פשוט משום שנפשם נקשרה בהם.

ראיתם פעם בעל מכונית ישנה? תמיד הוא מדבר עליה בשמץ של לגלוג. אבל לגלוג זה מסתיר מידה רבה של חיבה. נסו־נא אתם לדבר בגנותה של המכונית שלו ומיד יקפוץ להגן עליה בחום־לב. וכמה אכזבות היא גורמת לו! בבקרים הקרים של החורף היא מסרבת להידלק והוא טורח בה שעה ארוכה עד שמצליח, אחרי יגיעה מרובה, להתניעה בדחיפה. בימים החמים של הקיץ היא רותחת והוא צריך לחכות שעה ארוכה עד שתצטנן, לפני שיוכל להמשיך במסעו. הדלק מציף את הקרבוראטור ומחניק את המנוע. המצמד נשרף פתאום. הבלמים מחליקים דווקא ברגע המכריע. אין ספק שאינה מחזירה אהבה אל חיקו. האם אוהב אותה פחות משום כך? וכמה זורחות עיניו, כאשר נדמה פתאום שהיא מיטיבה עמו כאשר הוא מצליח להתניע אותה בנסיון ראשון, כאשר נשמעת לו בלי להטות כתף סוררת! בבת־אחת הוא שוכח את כל המחשבות המרות ומתמכר לאהבתו בלי־מצרים, אף כי יודע שמחר־מחרתיים תשוב לסורה.

הרגל? – אולי. כל אהבה היא מין הרגל. מן ההרגלים המזיקים שאנחנו מסגלים לעצמנו. בעודה צעירה, לפני שמתלווה אליה ההרגל, עדיין אין בה סכנה. הסכנה גדלה, כאשר ההרגל אינו מניח לנו להיפטר ממנה, כאשר אנחנו תופסים כי גם היא, האהבה, אינה אלא אחד מצדדיו הרבים של המוות.

בעצם, תחילה אינה אלא מין מחלה. בשכבר הימים, כאשר נחשבה השחפת למחלה מסוכנת, עמדו רומנאים רבים על היופי הענוג המשותף לאהבה ולדעיכה האיטית ממחלת השחפת. היום הייתי נוטה יותר לדמותה לסרטן. היא נובטת בפנים כמו זרע, כמו זרע צופן־פרח, כמו יופי ממאיר, כמו סרטן. כמוהו מביאה היא עלינו פחד מאיים. אנו יודעים כי סופה אינו אלא מוות. היא תמות. האהובים ימותו. אנחנו נמות. הכל ימות.

כמו הארנק הזה, שבאה שעתו. אין ספק שלא אוכל עוד להמשיך בהתחמקות מן ההחלטה. עכשיו, משצף הענין, יכול אני לנקוט בתכסיסי השהייה, אבל בסופו של דבר יהיה עלי לקנות ארנק חדש. ארנק יפה, מבהיק, אולי טוב מן הישן. אבל כשאעשה כך, יהיה עלי להשליך את הישן. יהיה עלי לקרוע מתוכי דבר שהוא חלק ממני, לנתק אותו מעלי. יהיה עלי לעשות מעשה־רצח.

אני יכול להסיח את הדעת מענין הארנק, לנסות לשכוח אותו. אני יכול אפילו למחוק מן המילון הפרטי שלי את המילה ארנק. לחבר במקומה מילה חדשה לחלוטין. אני יכול לערוך לעצמי מפה חדשה של רחובות העיר, שאין בהם חנויות של ארנקים, וללכת אך ורק בהם. אני יכול להתנזר מכל הנאות העולם, כדי שלא אצטרך לעשות שימוש בכסף המונח בארנק. אבל אני יודע שאין בכך תועלת.

בסופו של דבר אמצא עצמי עומד בחנות הארנקים והמוכרת תשאל מה בשביל האדון ואני אומר יש לכם איזה ארנק בשבילי והיא תשאל באיזה צבע ומפני שהארנק הקודם שלי שחור ואולי כך אוכל לכפר קצת על עווני אגיד לא חשוב שיהיה שחור והיא תוציא תיבת קרטון ובה מספר ארנקים ותשאל איזה לתת לאדון ואני אומר תראי לי את זה והיא תושיט לי אותו ואשאל כמה הוא עולה והיא תגיד כך וכך לירות ואז אומר טוב ואוציא את הארנק כדי לשלם.

ואז יהיו מונחים לנגד עיני כמו כתב־אשמה שני הארנקים, החדש והישן. וזה יהיה הרגע הקשה מכולם.

אולי אחליט להשתמש בשניהם גם יחד? לפי איזו חלוקה כלשהי, כגון: אחד למטבעות ואחד לשטרות נייר? לא, רעיון זה לא יצלח. אינני יכול לטלטל עמי תמיד שני ארנקים לכל מקום. אולי אנהיג ביניהם תור? – יום זה ויום זה? או שבוע זה ושבוע זה? או כל חלוקה אחרת? לא פשוט. ארנק אינו משמש לכסף בלבד. יש בו תעודות ופיסת נייר וקבלות ישנות וכל מיני מסמכים. הבכל פעם שאחליף ארנק בארנק אצטרך לראות את כולם ולהחליט איזה מהם עודני צריך ואיזה אני יכול כבר להשליך?

האם האדון קונה את הארנק בשביל עצמו, שואלת המוכרת, או למתנה?

רעיון מציל! למתנה, אני אומר לה, והיא אורזת את הארנק באריזה נאה.

עכשיו אני יכול לדחות את ההחלטה עד שאגיע הביתה. וכך אני הולך, ארנק אחד בכיס ואחד נישא ביד. באריזה. שניהם עצם מעצמי. יום אחד אצטרך להחליט. אין בליבי ספק מה תהיה ההחלטה. אין בליבי ספק שאשליך את הישן ואחליפו בחדש. כלומר, ככל שאני מכיר את עצמי, לא אשליך אותו, אלא אניחו באיזו מגירה, עד שתאסוף אותו השכחה אל תוכה, כאילו יש בכך כפרה על מעשה העוול.

האם אלוהים יודע שלא אני אשם? האם לא במתכוון ברא כך העולם, שהחדש מוציא את הישן? גם הארנק החדש יגיע יומו וינושל בידי חדש ממנו. גם אני אישכח יום אחד באיזו מגירה נסתרת, אעלה אבק, דבר אין חפץ בו. אינני נוהג אלא כפי שינהגו בי. כדרך העולם. במידת הדין, כלומר במידת הצדק. הסימטריה הארורה הזו של מידת הדין, השלימות האכזרית הזו של השוויון! אני עייף מהם. אני רוצה שמישהו ינהג בי פעם מנהג יוצא־מן־הכלל. מתוך חסד. מתוך רחמים. מתוך חולשה. כדרך שהייתי נוהג בכל העולם אילו יכולתי.

אבל אני עייף. אינני רוצה לדעת כלום. אינני רוצה להבין מאומה. אני רוצה שיהיה הכל אתמול, מחר, או לא כלום. מוטב לא כלום.

לא אמרתי מקודם שיהיה זה יום אבוד?