לוגו
תנצב'ה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אפילו במקום עבודתו אין לו הזדמנויות רבות לשיחה. יש לו, אמנם תואר של מנהל חשבונות, אבל העבודה המוטלת עליו אינה אלא רישום פעולות החשבון וניהול כרטסת החייבים והזכאים. לפעולה זו אין צורך בשיחות ממושכות. בכל בוקר הוא מוצא על שולחנו ערימה של חשבונות, קבלות ומסמכים כיוצא באלה. סרח־עודף ממעשיהם של אחרים, ברי־מזל יותר ממנו, הצריכים לפעמים לנהל משא־ומתן כלשהו עם בני־אדם כמותם, לפני שמסכימים על המחיר, למשל, על גובה החשבון, על סדרי התשלום וכדומה. את כל אלה הוא צריך לרשום בדייקנות ובדקדקנות בכרטיסים המרובים. כדי ששום פעולה לא תלך לאיבוד, הכרטסת תהיה מעודכנת כדיבעי, ההנהלה תוכל לעמוד על מצב העסקים בכל שעה ושעה, הכספים ייגבו מן החייבים וישולמו לזכאים ובכלל יתנהלו העניינים כשורה. כל אלה הוא יכול לעשות במשך יום העבודה בלי להוציא מפיו מילה.


לפעמים מצלצל הטלפון הפנימי על שולחנו (שלוחה של טלפון חיצוני לא התקינו אצלו – לשם מה?). מישהו מבקש לדעת מה היתרה הרשומה בכרטיס מסויים, ואז הוא צריך להסתכל בכרטיס ולומר בקול צלול ככל האפשר: “שלושת אלפים ארבע מאות שמונים ושבע לירות ועשרים ושלוש אגורות לחובה” ובזה מסתיים תפקידו. לפעמים מצלצל אליו המנהל עצמו ואומר: “הבא לי את הכרטיס של פלוני־אלמוני”. הוא מביא את הכרטיס במו ידיו ומבקש להסביר לו משהו, אבל המנהל מפסיק אותו בקול זעף למדי: “תודה רבה, אני מבין בעצמי מה כתוב כאן!” הוא מעיין בכרטיס שעה קלה, מבלי להזמין אותו לשבת, לפעמים רושם לעצמו איזו הערה, מחזיר לו את הכרטיס ומפטיר בקיצור: “זה הכל”.


אחת לכמה שבועות מזדמנת ישיבה לשם התאמת חשבונות עם איזה לקוח או ספק. בדרך כלל יושבים אז בחדרו של הגזבר, לפעמים אפילו בחדרו של המנהל. הוא מביא עמו את הכרטיס ועובר יחד עם בן־תפקידו שמן הצד שכנגד על כל פרטיו, בודק כל מסמך, כל רישום. כל חשבון וכל קבלה. גם אז אין צורך בשיחות ארוכות, אבל מפעם לפעם עולה שאלה כמו: באיזה תאריך נתקבל החשבון? או: מדוע רשום התשלום לחשבון ספטמבר, כאשר בקבלה כתוב “על חשבון אוקטובר”? ועוד כמה שאלות כאלו, הטעונות בירור כלשהו, אלא שמיד מתערב בדיון זה מישהו מן הממונים עליו והוא צריך לחכות עד שיגיע זה לידי הסכם עם הצד שכנגד ואז יוכל לגשת להשוואת הפעולה הבאה בספרי החשבון.


אבל, כאמור, הזדמנות כזו באה לעתים רחוקות בלבד. בדרך־כלל דומים הימים במשרד אלה לאלה. משבע וחצי בבוקר עד עשר בקירוב לא קורה כלום. בעשר עובר מחלק התה ומניח כוס־תה על כל שולחן. את כוס התה הזו, המתחלקת חינם על חשבון ההנהלה, אפשר לשתות (עם או בלי כעך או רקיק, שבעדם צריך לשלם) ליד השולחן, תוך כדי עבודה. בשתים־עשרה וחצי רשאי כל אחד להפסיק מעבודתו, עד כדי חצי־שעה, לאכול את הכריכים שהביא מביתו ולהזמין עוד כוס־תה, על חשבון עצמו, מן המזנון. בהזדמנות כזו אפשר כמובן להחליף מילה או שתיים עם איש המזנון, אבל רק לענין מה שיש לו להציע כתוספת לארוחת הצהריים. בסופו של דבר מצטמצם הדו־שיח בבחירה בין וואפל־שוקולד, בין סופגניה ובין עוגת פירות. ממילא חייב איש המזנון למהר, הפסקת הצהריים קצרה וגם במחלקות האחרות רוצים לאכול משהו.


במחלקה שלו ישנן שתי פקידות. אחת כתבנית ואחת תייקת. שתיהן צעירות מאד. לפעמים הוא מנסה לפתוח עמן בשיחה, כגון: “בררר… איזה גשם ירד היום! בדרך למשרד נרטבו לי הגרביים”. התייקת מחייכת לתוך עצמה ואינה משיבה. הכתבנית, שמעמדה הבכיר מקנה לה רגש בטחון, משיבה: “אני, להיפך, דווקא אוהבת ללכת בגשם”. מסתמנת כאן מעין נזיפה מעמדת־יתרון והשיחה באה על קיצה. אם הוא מתלונן בקייץ על החום היא משיבה: “לזה אתה קורא חום? – סתם יום נעים!” ושוב הוא מוצא את עצמו בעמדה נחותה משלה. ואם מנסה חלוק על דבריה ולעמוד על שלו היא נעשית פתאום עסוקה בעניניה ואינה טורחת להשיב לו. לאחר שניסה כמה וכמה פעמים בלי הצלחה לקשור שיחה עמהן, שם לב שעם הנער השליח, ילדון זה, שאף כי יש לו פלומת־שפם מתחת לחטמו, עדיין לא צימח זקנו, דווקא עמו הן מרבות בפטפוטים ומוכנות תמיד להחליף בדיחות ועקיצות. לבסוף נעלב וחדל מנסיונותיו.


וכך הוא יושב בצהריים לבדו בפינתו ומוציא מתוך השקית החומה את הכריכים שהכין במו ידיו עוד בערב הקודם. לא שהוא מוכרח להכין אותם מבעוד־לילה, מחשש שלא יספיק בבוקר. ממילא קם בשעה מוקדמת מאד משנתו ועד שמגיעה השעה לצאת לעבודה מתקצרת רוחו מרוב המתנה. אלא שהכנת הכריכים בלילה היא עיסוק, המסייע בידו להקדים כאילו את העתים ולהימצא כבר מעבר ללילה הבלתי־קרוא, המתמהמה ומתמשך כל־כך. וככל שהם מסובכים יותר והכנתם גוזלת שעה ארוכה יותר, כך הם חביבים עליו יותר. לפעמים הם מתחבבים עליו עד כדי כך, שליבו אינו נותן לו לאכול אותם. הוא מציע מהם לאחת הפקידות, אלא שהן מסרבות תמיד. פעם שאל אותו הנער השליח: מדוע אינך מציע לי? הפקידות פרצו בצחוק לשמע שאלתו, כאילו יש בה איזה חידוד מיוחד. אתה יכול לאכול אחד, אמר והושיט לו כריך. זה נטל אותו מבלי לומר תודה. אכל בנגיסות גסות והכריז: הזקן הזה דווקא יודע לעשות סנדביצ’ים טובים. מאז חדל להציע להם מכריכיו.


בשתיים וחצי (חוץ מימי שני ורביעי, שאז גומרים בארבע) מסתיים יום העבודה. לפעמים הוא נשאר עוד זמן־מה לגמור כמה רישומים שנותרו עדיין, אבל לא תמיד מזדמנת הזדמנות טובה לשהות עוד במשרד. האו יוצא אז את המשרד והולך ברגל הביתה, חוץ מאשר בימים שבהם יש חשש לגשם, שאז הוא נוסע באוטובוס. בדרך יש לו שהות לקנות את עתון הערב. עתון הבוקר מגיע ישר לביתו ועד שיוצא לעבודה מספיק לקרוא את רובו. לפעמים הוא צריך לגשת למכבסה, לפעמים לחנות המכולת, לבית המרקחת או כיוצא בהם. אבל לרוב אין שום דבר דוחק מחכה לו בבית. הוא מכין ארוחת־ערב קלה, פותח את הרדיו, מאזין לכל התכניות לפי הסדר. קורא את עתון הערב עד תומו, חוזר וקורא מה שהחמיץ בעתון הבוקר, מנסה לעיין באיזה ספר, אבל מתעייף עד מהרה, הולך להכין את הכריכים לארוחת הצהריים של מחר ושוכב לישון.


לעתים רחוקות מאד הוא הולך לקולנוע בערב. לפעמים לאיזו הרצאה או אסיפה. בשנים שעברו נהג לצאת יותר בערבים וגם כאשר לא חיכה למשהו מיוחד במינו, שוטט על המדרכה ברחוב הראשי, בייחוד בערבי סוף השבוע, שאז הקהל מרובה. אבל במרוצת הזמן חדל מכך. הבדידות כבדה ומעיקה יותר בקהל גדול. אדם מתמלא תשוקות ורצונות. הוא רוצה, למשל, לשוחח עם מישהו. הוא רואה אחרים חולפים על פניו שקועים בשיחה. נערות תלויות על זרועות בני זוגן, גברים ונשים שלובי־זרוע. מוטב שלא יראה. מוטב שכל הדברים שנרדמו מכבר ימשיכו בתרדמתם.


האם היו לו אי־פעם ידידים, כמו לכל האחרים? אולי. זה מן הדברים שקשה להיזכר בהם. כך או כך, נשרו להם אחד־אחד במשך השנים והיום אינם עוד. יש שנסעו למקומות אחרים. יש שמתו. יש שנישאו בשכבר הימים ומשום־מה ניתק הקשר בינם ובינו. ואם לא ניתק, נתרופף עד שבסופו של דבר כאילו לא היה. ויש שסתם נעלמו מחוג ראייתו. או אולי לא היו כלל בגדר ידידים ואף כי היום הוא תמה מה ארע להם ומדוע נתרחקו ממנו, צריך שיבין כי מלכתחילה לא היו מקורבים אליו.


לפעמים, כשקם בבוקר, חש כאב בגרון מרוב שתיקה. פחד־פתאום תוקף אותו, שאיבד את כושר הדיבור, שהוטל בו מום־לא־יוכל־לתקון. הוא מכחכח בגרונו, משמיע קולות משונים, המיועדים לבחון אם עדיין יכול לדבר. לבסוף אינו יכול להתאפק ומשמיע כמה מילים, המכוונות כאילו כלפי אדם כלשהו, כדי שיהיה בטוח שיכול.


בימים כאלה רוחו רעה עליו במיוחד. יושב בפינתו במשרד ורוטן לעצמו. אם פונה אליו מישהו באיזה ענין ­(דבר שאינו קורה ממילא אלא לעתים רחוקות) נדמה לו שמבקש להעליבו.


אבל יש גם ימים אחרים, ימים מיוחדים במינם. ביום כזה הוא ממהר לביתו מיד עם סיום העבודה, מחליף את בגדיו. בחורף לובש את החליפה הטובה ביותר. בקיץ – חולצה נקייה ומגוהצת, העטופה עדין בסרט נייר כמות שהגיעה מן המכבסה. מסתכל שוב במודעה, כדי להיות בטוח שזוכר היטב את הכתובת ואת מועד צאת האוטובוס. לרוב יוצאים בשלוש ושלושים או שלוש ארבעים וחמש ועדיין יש שהות בידו, אבל מוטב שימהר כדי שלא יאחר.


כפי שיכול לשער מראש ריק האוטובוס למחצה. מספר הנאספים מועט. חלקם כבר יושב בפנים וחלקם ממתין עדיין ליד הבית לצאת בני המשפחה. גם הוא מצטרף למחכים בחוץ, עד שיצאו בני המשפחה וישבו באוטובוס ואז נכנס גם הוא ובוחר לעצמו מקום שאינו קרוב מדי אליהם ואינו מרוחק מדי מהם ושולח את מבטו דרך החלון.


ליד שער בית הקברות מתרחשים המחזות הרגילים. פושטי היד דוחפים זה את זה, כדי לזכות בעמדה טובה, שזרם הולכי הרגל לידה צפוף יותר. בחצר ממתינים עדיין מלוויהם של שתיים או שלוש לוויות ליד חדר הטהרה. בדרך מבית הכנסת מתנהל מסע־לוויה, שכבר נסתיימו טקסיו והוא צועד אל חלקת הקבר עצמה. הם מחכים באחת הפינות, עד שהחזן מצטרף אליהם. במידת מה של פיזור־נפש הוא שואל מי הקרובים. אחד מהם מציג עצמו לפניו והוא רושם מפיו את שמו המלא של הנפטר ושמם של כל אלה שיצטרך להזכיר בתפילתו. כשמשלים את הרשימה יוצאים אל הקבר בצעידה איטית. גם הוא צועד ביניהם, לא בין הראשונים אך גם לא בין האחרונים.


ממקום צעידתו יכול לראות את האלמנה הנתמכת על ידי גבר צעיר לימים, בנה, אל־נכון. ליד הקבר עומדים. המצבה הטרייה באותיות זהב. האלמנה מתייפחת והכל מוחים דמעות מעיניהם. החזן פותח בתפילה והיא משתתקת. עם גמר התפילה עומדים עוד כמה רגעים בשתיקה, הבן מוליך עמו את האלמנה וכולם יוצאים לדרך חזרה.


הוא אינו מצטרף אליהם מיד ושוהה עוד ליד הקבר, מבטו שלוח קדימה ועיניו דומעות. כעת, ברגע זה, הוא יודע, מתלחשים כמה מן המלווים האחרים ביניהם, מבקשים לדעת מיהו ומה הוא עושה כאן. ודאי איזה ידיד קרוב של המנוח שלא הכרנו, הם מסבירים לעצמם, ומסתלקים.


זהו הרגע הגדול שלו. הרגע שבו רואים בו ידיד־אמת של מישהו. רע, מודע, נפש קרובה. בשביל הרגע הזה בא לכאן. הדמעות זולגות על לחייו, הוא בוכה. בכי אמיתי, מעומק הלב, בכי של ידידות, בכי של בדידות.


לעתים רחוקות ביותר הוא הולך ללוויות עצמן. הלוויות כמעט תמיד המוניות כל־כך. גם בגילויי האבלות. צעקות הקרובים מכסות לא פעם על הצער האמיתי. רבים מן המשתתפים באים מתוך הרגשת חובה או מתוך הלם. שכנים, מכרים, חברים לעבודה. אבל טקסי גילוי מצבה, בייחוד אלה שלאחר שנה, ומעל־כולם טקסי העלייה לקבר, שנים מספר אחרי הפטירה – לאלה באים המעטים, ידידי האמת המעטים בלבד. ביניהם מקומו!


ואז, כאשר הוא והנפטר עומדים, כביכול, זה מול זה הוא יכול להאמין שיש לו ידיד־אמת, לחוש בעין כיצד עולים וצומחים ביניהם יחסים של הערצה הדדית, יחסים טהורים, מסותרים, שלמים.

מה טוב לו לאדם שיש לו ידידי־אמת, ידידים שלא יבגדו לעולם, ידידי נצח, שלא ימותו לעולם.


כשחוזר הביתה קונה עתון־ערב ומעין במודעות האבל. הנה כאן, מחרתיים, אזכרה חדשה. את התאריך הוא רושם בפנקסו.


כעת יש לו שוב דבר־מה לחכות לו.