לוגו
מִפְּרִי הַ"חֶרמוֹן"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

יוסף תמרין היה רוב ימיו מגיה בדפוס. זה שנתים שמתה עליו אשתו ונשאר הוא לבדו עם נכדתו פאניה היתומה. היא גמרה את בית הספר, התלמדה לכתוב על המכונה עברית ואנגלית והרויחה משהו. לפרנסת הבית היה נותן הסב, והיא בכספה היתה קונה לה מלבושים לפי טעמה. היו לה שבעה זוגות נעלים מכל המינים, לבנים, שחורים, צהובים וכו' עם כפתורים שונים. כותנות היו לה רק שלוש. לדעתה, בזה לא כדאי לדקדק, זהו דבר שבצנעה, אבל שמלות היו לה הרבה. גם רכס של זהב היה על לבה, וטבעת זהב על אצבעה. היא היתה צעירה יפה, וכשהתלבשה עמדה הרבה על יד הראי והסתכלה בהנאה על ידיה הערומות ועל צוארה החשוף ועל רגליה המכוסות גרבים מצבע עור האדם ועל נעליה הפרופים בקרסים נוצצים, והיתה נהנית מאוד ומתגעגעת מאוד…

אבל הסב מיום ליום היה הולך ונחלש. העיקר העינים. אין העינים תופסות עוד את השגיאות שעושה הבחור ה“זצר”. במאמרים, בספורים, בדברים שיש בהם קשר הגיוני, עוד עינו תופסת, אבל כשהוא צריך להגיה לוחות של חשבונות, אז המספרים קופצים ונעלמים מעינו.

סוף סוף פטרוהו ממשרתו, והוא נשאר בלי עבודה.

אבל אז התחילה הנכדה להשתכר יותר ויותר. איזה פקיד אנגלי, דוקא מהפקידים החשובים, היה ממציא לה עבודה ומשלם בעין טובה. והיא אינה צריכה עוד לרוחים שהיה הסב מכניס.

פאניה, כנראה, מצאה חן בעיני האנגלי. הוא בא לעתים קרובות, באמתלא לראות את העבודה, אבל היה יושב עמה שעה ארוכה. לעתים הוא מזמין אותה ללכת עמו לתיאטרון, ומעת שנפתח בית הקפה הגדול “חרמון” הוא מזמין אותה שמה לרקוד יחד, פעמים אחדות בשבוע.

בשיחה עם אחת מחברותיה, שחשבה להכנס לקבוצה חקלאית, גלתה פאניה את דעתה, כי אין זו קריירה בשבילה לבלות את ימיה בלול ולנקות את הרפת, ואחר כך לגלגל בעדשים ושוב פעם לחם ועדשים, איזו פרספקטיבה היא זו לצעירה? הצעירה צריכה להיות בעיר, במקום שיש תרבות, חיים אנושיים, חיים קלים ויפים, במקום ששומעים מוסיקה, דקלום, משתתפים בנשפי רקודים, בקצור: חיים טובים הגורמים לידי אחדות העמים. שם ב“חרמון” את נפגשת עם ערבים, אנגלים, יהודים וכדומה, כולם שמחים ורוקדים יחד.

– ומי יעבוד בשדה להכין לחם, ירק וחלב?

– מי? אלה שאין להם קריירה אחרת, אלה שמוכרחים להתעסק בעבודות קשות ולא נקיות – ענתה פאניה. – אני, ברוך ה', איני צריכה לזה. עבודתי נקיה וקלה ומשתלמת יפה.

הסב הרגיש בדבר, שעבודת נכדתו משתלמת יפה, יותר מדאי יפה. אמנם האנגלי הוא, כנראה, מטבעו איש טוב ואינו קמצן כלל. בכל זאת הלא לא מן המדה הוא, שיספיק ביד רחבה לכל צרכי הבית. בודאי שיש לו איזו תקוה… וזולת זאת קשה היה בעיני הסב לראות את החופש שבין נכדתו ובין האנגלי. ופעם שאל אותה מה עושים שם בקפה “חרמון”? ומי המה האורחים הסרים שמה?

– האורחים? ממיטב החברה של העיר, עברים ואנגלים וגם ערבים מהשדרות העליונות.

– ומה עושים שם?

– אוכלים, שותים, משוחחים, מנגנים ורוקדים…

– בית של…

הסבא הוציא מפיו מילה שאינה ניתנת להקבע בדפוס.

– מה אתה אומר, סב? היודע אתה מי הוא בעל הבית? הוא ציוני ותיק, ועכשיו הגדיל לעשות בשביל התרבות וארץ ישראל, בפתחו את בית הקפה “חרמון”, כדי למשוך אליו עשירים תיירים מחוץ לארץ. זוהי באמת יצירה מהמדרגה הראשונה, שעל ידה מתקרבים בני העמים השונים איש לאחיו ומבלים יחד זמנם בנעימים.

– נוּ, נוּ, מילא… אבל לצעירות הגונות – יותר יפה לשבת בבית…

– ואיזה ערך יש לחיים? – ענתה הצעירה ברוגז. – וכי נוצר האדם רק לאכול ולשתות ולישון? איזה חיים הם?

– ומה שם? עוסקים בסתרי תורה?

– שם משתעשעים, רוקדים ושמחים… בשביל זקנים אולי שם לא נעים…

הסב בלם את פיו… “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין” חשב בלבו. וגם לא מן הנימוס הוא להקניט את נכדתו הצעירה, שדואגת לכל מחסוריו… מה יש לדבר? כאן שני עולמות רחוקים זה מזה לגמרי.

וכעבור איזה זמן קצר היא חדלה לעבוד בבית, היא הולכת לעבוד אצלו. הם גם נסעו יחד פעמים אחדות לטיול. היחס מעורר הרהורים קשים…

ופעם בא האנגלי אל הסב לבקש ממנו ברכה. הוא ארס לו את פאניה.

– איך? – קפץ הסב ממקומו – הלא היא יהודיה?

– אני נוצרי כמו שהיא יהודיה. אני בן עם חפשי, הנצרות איננה תופסת אצלי מקום, כמו שאין היהדות תופסת מקום אצל נכדתך. גם היהודים רוצים להיות עם חפשי בארצם. והנצרות והיהדות שתיהן אינן יכולות להיות לנו למכשול על דרך התחתנותנו. אתה יהודי פקח, אתה בודאי מבין זאת. בינינו יש אהבה והאהבה היא המקשרת אותנו…

– אדוני, אגיד לך את האמת, – ענה הסב – אילו הגיע כבר הזמן, שאליו אנו מיחלים, שכל העמים יעשו אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים, בודאי שפסקו כל הגדרים וכל ההבדלים שבין עם לעם. אבל זה נאמר רק לימות המשיח. לעת עתה העולם מלא שנאה ותחרות. והיהודי או היהודיה שעוזב את עמו ובוחר לו איש או אשה מעם אחר – הריהו בוגד. מי שרוצה בבת ישראל צריך שיהיה יהודי תחלה. אינני יודע איך הוא אצל עמים אחרים, אבל אצל עמנו כך הוא. הגוי שהיה בוחר ביהודיה – היה מתגייר קודם.

– אני חשבתי על זה, – ענה האנגלי – רציתי להתגייר, אבל היא אמרה שאין בזה צורך. ראשית כל אנו בני אדם, ורק בני אדם, ואם היא מסכימה, כמובן, שגם אני מסכים.

– היא יכולה להסכים, אבל אני לעולם לא אסכים – ענה הסב בקול חרש.

אותו יום עזב הסב את חדרו וילך לו.

נכדתו נסעה לטיול עם האנגלי למצרים והשאירה להוצאות הסב כסף ביד בעלת הדירה. אבל הסב לא רצה ליהנות מכסף נכדתו.

הוא הלך אל הסתדרות העובדים וקבל משרה לטאטא את הרחובות.

כשראוהו מכיריו מטאטא את הרחוב התפלאו על הדבר הזה. אבל הוא ענה בעצב: את הזוהמה של הרחוב אני מעביר במטאטא, הלואי שנצליח כך להעביר את רוח הטומאה מארצנו.